חוות כנרת – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 10: שורה 10:
האגרונום [[משה ברמן]] התמנה למנהל החווה מטעם המשרד הארצישראלי ווהוא שכנע קבוצת פועלים עבריים, שקודם לכן עבדה איתו בבן שמן, לעבד את אדמת כנרת. חברי הקבוצה מנו שמונה בחורים: [[צבי יהודה]], אריה אברמסון, יוסף אלקין (אלקנה), [[ישראל בלוך]], [[תנחום תנפילוב]] (שלשתם מהקומונה הרומאנית), גרשון גרינפלד (חׂרש), מ. טיומקין וישראל קורנגולד. אליהם הצטרפו בחורה אחת, [[שרה מלכין]], וכן מזכירו של ברמן, הפייטן הצעיר [[ר' בנימין]]{{הערה|עבר הדני, "חיים צימרמן- איש הגליל", הוצאת טברסקי, 1954 עמ' 30}}. בהמשך הגיעה לחווה קבוצה מפועלי [[רחובות]] בהנהגת [[בן ציון ישראלי]], [[מאיר רוטברג]] ו[[נח נפתולסקי]] ("שלישיית יחד"). בקבוצה זו הגיעה לראשונה לכנרת רחל בלובשטיין היא [[רחל המשוררת]]. ברמן חשב שכבר בשנה הראשונה יהיו רווחים אך בתום כשנה, ב-[[1909]], החלה מתיחות בין ברמן לפועלים ושנת המשק הראשונה הסתיימה בהפסדים. חלק מפועלי רחובות ובהם "שלישיית יחד" ו[[ממש"י]] עזבו את החווה ועברו לגור ולשמור ב"בית המוטור" עקב מתיחות זו. בעקבות העימותים בין ברמן לפועלים החליט רופין ב-[[1910]] לעשות ניסוי על אדמת [[אום ג'וני]] - להקים חווה שתימסר לניסיון לשנה לקבוצת פועלים שתנהל את המשק בכוחות עצמה ותעבד את האדמה על אחריותה. ועד החורש קיבל את ההצעה וכך הונח היסוד לקבוצה הראשונה, "אם הקבוצות" - [[דגניה א'|דגניה]], שהוקמה בסוף 1909.
האגרונום [[משה ברמן]] התמנה למנהל החווה מטעם המשרד הארצישראלי ווהוא שכנע קבוצת פועלים עבריים, שקודם לכן עבדה איתו בבן שמן, לעבד את אדמת כנרת. חברי הקבוצה מנו שמונה בחורים: [[צבי יהודה]], אריה אברמסון, יוסף אלקין (אלקנה), [[ישראל בלוך]], [[תנחום תנפילוב]] (שלשתם מהקומונה הרומאנית), גרשון גרינפלד (חׂרש), מ. טיומקין וישראל קורנגולד. אליהם הצטרפו בחורה אחת, [[שרה מלכין]], וכן מזכירו של ברמן, הפייטן הצעיר [[ר' בנימין]]{{הערה|עבר הדני, "חיים צימרמן- איש הגליל", הוצאת טברסקי, 1954 עמ' 30}}. בהמשך הגיעה לחווה קבוצה מפועלי [[רחובות]] בהנהגת [[בן ציון ישראלי]], [[מאיר רוטברג]] ו[[נח נפתולסקי]] ("שלישיית יחד"). בקבוצה זו הגיעה לראשונה לכנרת רחל בלובשטיין היא [[רחל המשוררת]]. ברמן חשב שכבר בשנה הראשונה יהיו רווחים אך בתום כשנה, ב-[[1909]], החלה מתיחות בין ברמן לפועלים ושנת המשק הראשונה הסתיימה בהפסדים. חלק מפועלי רחובות ובהם "שלישיית יחד" ו[[ממש"י]] עזבו את החווה ועברו לגור ולשמור ב"בית המוטור" עקב מתיחות זו. בעקבות העימותים בין ברמן לפועלים החליט רופין ב-[[1910]] לעשות ניסוי על אדמת [[אום ג'וני]] - להקים חווה שתימסר לניסיון לשנה לקבוצת פועלים שתנהל את המשק בכוחות עצמה ותעבד את האדמה על אחריותה. ועד החורש קיבל את ההצעה וכך הונח היסוד לקבוצה הראשונה, "אם הקבוצות" - [[דגניה א'|דגניה]], שהוקמה בסוף 1909.


ב-פברואר [[1911]] פתחו הפועלים [[השביתה הגדולה|בשביתה]] נגד ברמן אותה ארגנו [[ברל כצנלסון]] ו[[יוסף בוסל]]. רופין הגיע למקום והחליט לפטר את ברמן וכמו כן להחליף את כל צוות הפועלים. קבוצת הפועלים שהקימה בעצמה את המקום עזבה. לחווה הגיע האגרונום [[יואל גולדה]] וקבוצת פועלים חדשה. אך מצב החווה לא השתפר ורופין הגיע למסקנה שיש לשנות את גידול התבואה לגידול אחר. היחסים בין גולדה והפועלים השתפרו. בעיית החווה הייתה שאדמותיה הטובות נמסרו לדגניה, וברשותה נשארה אדמה פחות טובה.{{הערה|[[ברכה חבס]], "החצר והגבעה" עמ' 35}}
ב-פברואר [[1911]] פתחו הפועלים בשביתה נגד ברמן' אותה ארגנו [[ברל כצנלסון]] ו[[יוסף בוסל]]. רופין הגיע למקום והחליט לפטר את ברמן וכמו כן להחליף את כל צוות הפועלים. קבוצת הפועלים שהקימה בעצמה את המקום עזבה. לחווה הגיע האגרונום [[יואל גולדה]] וקבוצת פועלים חדשה. אך מצב החווה לא השתפר ורופין הגיע למסקנה שיש לשנות את גידול התבואה לגידול אחר. היחסים בין גולדה והפועלים השתפרו. בעיית החווה הייתה שאדמותיה הטובות נמסרו לדגניה, וברשותה נשארה אדמה פחות טובה.{{הערה|[[ברכה חבס]], "החצר והגבעה" עמ' 35}}


בשנת 1911 חכרה [[חנה מייזל שוחט]] שטח אדמה סמוך, על מנת להקים חווה לימודית בשם "[[חוות העלמות]]", להכשרת פועלות לעבודה חקלאית כדי שתוכלנה לעזור לבעליהן האיכרים או להתפרנס מחקלאות בכוחות עצמן. בחווה הקצו לה ולשש התלמידות הראשונות שני חדרים. כעבור שנה, מספר התלמידות גדל לכ-15. החוויות של רחל המשוררת מהחווה באו לידי ביטוי בשיריה. מבנה החווה הוחרם על ידי השלטון הטורקי ב[[מלחמת העולם הראשונה]] ולא נפתח מחדש בתום המלחמה.
בשנת 1911 חכרה [[חנה מייזל שוחט]] שטח אדמה סמוך, על מנת להקים חווה לימודית בשם "[[חוות העלמות]]", להכשרת פועלות לעבודה חקלאית כדי שתוכלנה לעזור לבעליהן האיכרים או להתפרנס מחקלאות בכוחות עצמן. בחווה הקצו לה ולשש התלמידות הראשונות שני חדרים. כעבור שנה, מספר התלמידות גדל לכ-15. החוויות של רחל המשוררת מהחווה באו לידי ביטוי בשיריה. מבנה החווה הוחרם על ידי השלטון הטורקי ב[[מלחמת העולם הראשונה]] ולא נפתח מחדש בתום המלחמה.

גרסה מ־12:54, 3 ביולי 2017

תבנית:מוזיאון

חוות כנרת
פנים מבנה החאן המקורי באתר, ומיטת הבידוד לחולים
חוות כנרת, לפני העלייה לעין גב

חוות כנרת (או חצר כנרת) היא חווה חקלאית שהוקמה ב-1908 ליד ימת כנרת על ידי המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, על פי הצעת מנהלו, ארתור רופין, על מנת להכשיר פועלים יהודים לעבודה חקלאית לשם התיישבות קבע. החווה הייתה בית הגידול למפעלי העלייה השנייה ותנועת העבודה: בה החלו הניסיונות להקמת הקבוצה, הקיבוץ והמושב (ממנה יצאו מתיישבי דגניה, קבוצת כנרת, נהלל, עין חרוד ועוד), היא הייתה למוקד התארגנות של פועלי הארץ, ובה הונחו היסודות למספר ארגונים אשר עצבו את פני המדינה שבדרך, כגון ההגנה, המשביר, תנובה וסולל בונה.

חוות לימוד של המשרד הארץ ישראלי 1912-1908

החווה הוקמה על אדמות דלייקה ואום ג'וני, שנרכשו ב-1905 על ידי פקיד יק"א, חיים מרגליות קלווריסקי. עקב ביקורת יק"א על הקניה הגדולה העביר קלווריסקי שליש מהאדמות לארתור רופין שהחליט להקים על האדמות הללו חווה למטרת לימוד חקלאות. שמה של החצר ניתן לה על ידי ש"י עגנון ובכך השיב לימה את שמה המקראי. ב-1908 התיישבה במקום קבוצת פועלים מרוֹמנְי שבאוקראינה והחלה את הבנייה במקום סביב חאן שסביבו ניתן היה לבנות ללא צורך בהיתר מיוחד. במקום הוקמו חדר אוכל, מחלבה, רפת, אורווה, לול, אסם ושובך יונים. לאחר מכן נעשו גם ניסיונות של גידולים שונים, כשהמים נשאבו מ"בית המוטור" שהוקם על הירדן. מאוחר יותר באותה שנה חברים מיק"א ייסדו בסמוך לחווה את המושבה כנרת.

האגרונום משה ברמן התמנה למנהל החווה מטעם המשרד הארצישראלי ווהוא שכנע קבוצת פועלים עבריים, שקודם לכן עבדה איתו בבן שמן, לעבד את אדמת כנרת. חברי הקבוצה מנו שמונה בחורים: צבי יהודה, אריה אברמסון, יוסף אלקין (אלקנה), ישראל בלוך, תנחום תנפילוב (שלשתם מהקומונה הרומאנית), גרשון גרינפלד (חׂרש), מ. טיומקין וישראל קורנגולד. אליהם הצטרפו בחורה אחת, שרה מלכין, וכן מזכירו של ברמן, הפייטן הצעיר ר' בנימין[1]. בהמשך הגיעה לחווה קבוצה מפועלי רחובות בהנהגת בן ציון ישראלי, מאיר רוטברג ונח נפתולסקי ("שלישיית יחד"). בקבוצה זו הגיעה לראשונה לכנרת רחל בלובשטיין היא רחל המשוררת. ברמן חשב שכבר בשנה הראשונה יהיו רווחים אך בתום כשנה, ב-1909, החלה מתיחות בין ברמן לפועלים ושנת המשק הראשונה הסתיימה בהפסדים. חלק מפועלי רחובות ובהם "שלישיית יחד" וממש"י עזבו את החווה ועברו לגור ולשמור ב"בית המוטור" עקב מתיחות זו. בעקבות העימותים בין ברמן לפועלים החליט רופין ב-1910 לעשות ניסוי על אדמת אום ג'וני - להקים חווה שתימסר לניסיון לשנה לקבוצת פועלים שתנהל את המשק בכוחות עצמה ותעבד את האדמה על אחריותה. ועד החורש קיבל את ההצעה וכך הונח היסוד לקבוצה הראשונה, "אם הקבוצות" - דגניה, שהוקמה בסוף 1909.

ב-פברואר 1911 פתחו הפועלים בשביתה נגד ברמן' אותה ארגנו ברל כצנלסון ויוסף בוסל. רופין הגיע למקום והחליט לפטר את ברמן וכמו כן להחליף את כל צוות הפועלים. קבוצת הפועלים שהקימה בעצמה את המקום עזבה. לחווה הגיע האגרונום יואל גולדה וקבוצת פועלים חדשה. אך מצב החווה לא השתפר ורופין הגיע למסקנה שיש לשנות את גידול התבואה לגידול אחר. היחסים בין גולדה והפועלים השתפרו. בעיית החווה הייתה שאדמותיה הטובות נמסרו לדגניה, וברשותה נשארה אדמה פחות טובה.[2]

בשנת 1911 חכרה חנה מייזל שוחט שטח אדמה סמוך, על מנת להקים חווה לימודית בשם "חוות העלמות", להכשרת פועלות לעבודה חקלאית כדי שתוכלנה לעזור לבעליהן האיכרים או להתפרנס מחקלאות בכוחות עצמן. בחווה הקצו לה ולשש התלמידות הראשונות שני חדרים. כעבור שנה, מספר התלמידות גדל לכ-15. החוויות של רחל המשוררת מהחווה באו לידי ביטוי בשיריה. מבנה החווה הוחרם על ידי השלטון הטורקי במלחמת העולם הראשונה ולא נפתח מחדש בתום המלחמה.

בשנת 1912, לאחר שהייה בחדרה ובגליל, הובאו לחווה על ידי שמואל יבנאלי קבוצת משפחות יהודיות מתימן שכונו בשם "תימני כנרת". המשפחות חיו בתנאים גרועים, אך המשיכו להתגורר במקום למרות הקשיים.

בשנת 1912 החווה עברה לקבוצת עולים מארצות הברית בראשות אליעזר יפה, שנקראה "האיכר הצעיר", קבוצה זאת התפרקה לאחר פרק זמן קצר. בשנת 1913 עמדה החווה לקרוס כלכלית, לצורך הצלתה הזעיק רופין מכפר אוריה את בן ציון ישראלי וחבורתו, וביניהם א.ד. גורדון, בן-ציון ישראלי ויוסף זלצמן. קבוצה זאת הגיעה לחווה ב-2 בנובמבר 1913 וייסדה בה את קבוצת כנרת. [3]

החווה במלחמת העולם הראשונה ואחריה

בשנות מלחמת העולם הראשונה השלטון הטורקי גרש יהודים רבים מהגליל, וחלקם הגיעו לאזור החווה. הם עבדו בעבודות ציבוריות, בין היתר בבנייה ובסלילת כביש טבריה-צמח, שהיוו יסוד מקדים להקמת חברת "סולל בונה". עקב הרעב בארץ, יזמו מאיר רוטברג וברל כצנלסון איסוף תבואה בצריף מיוחד בחווה, חלוקתו לצרכנים ומכירת עודפים להסתדרות פועלי יהודה ברווח נמוך. צריף זה היתווה את הדרך לפיתוח רשת קמעונות לפועלים בשם "המשביר" שהחל לפעול ליד דגניה. בשנת 1919 נעשה ניסיון ליצור בחווה קבוצה גדולה בשם "קבוצת השישים", מאיחוד בין חברי הקבוצה הקיימת לבין הפועלים שעבדו מחוצה לה. כשנתיים לאחר מכן עזבו מרביתם למען ייסוד עין חרוד, שהיה הקיבוץ הראשון שהוקם במתכונת "הקבוצה הגדולה".

בכינוס של מפלגת "אחדות העבודה" בחווה במאי 1920, הוחלט על הקמת ארגון "ההגנה".

לאחר שהחווה ננטשה, הגיעה ב-1922 קבוצת חלוצים מהעלייה השלישית בשם "קבוצת וילנה", שהקימו את קבוצת כנרת. בתחילת 1929 חברי קבוצת כנרת עברו לגבעה הסמוכה, ואל החווה עברו חברי קיבוץ השומר הצעיר מס.ס.ס.ר, שלימים הקימו את קיבוץ אפיקים, שקודם לכן עסקו בבניית נקודת הקבע של קבוצת כנרת[4]. לאחר שחברי אפיקים עברו לנקודת הקבע שלהם, שהו בחווה חברי עין גב ומעגן לפני עלייתם להתיישבות.

החווה לאחר הקמת המדינה

מ-1950 ועד ל-1974 שימשה החווה כבסיס צה"ל. לאחר מכן היא שוחזרה, הוכרזה כ"אתר שימור לאומי", ונפתחה במתכונתה הנוכחית ב-2007[5].

כיום המקום משמש כמוזיאון וכמרכז חינוכי ערכי פתוח למבקרים.

 ראו גם

לקריאה נוספת

מחקרים:

סיפורים ושירים:

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חוות כנרת בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ עבר הדני, "חיים צימרמן- איש הגליל", הוצאת טברסקי, 1954 עמ' 30
  2. ^ ברכה חבס, "החצר והגבעה" עמ' 35
  3. ^ מרדכי נאור, "כנרת - החווה והחצר - מערש ההתיישבות לאתר שימור", עמ' 22
  4. ^ קבוץ השומר הצעיר מס.ס.ס.ר, דבר, 18 בפברואר 1930
  5. ^ חצר כנרת באתר המועצה לשימור אתרים