גלות (יהדות) – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ @26070940 שחזור הבוט - לגרסא של משתמש:קובץ על יד
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
{{היסטוריה של עם ישראל}}
{{היסטוריה של עם ישראל}}
ה'''גלות''' ביהדות היא היעדרותו של [[עם ישראל]], או חלקים משמעותיים ממנו, מ[[ארץ ישראל]], הנתפסת לפי היהדות ל[[מולדת]]ו הנצחית. הגלות ב[[מקרא]] היא עונש החמור ביותר שניתן ל[[עם ישראל]] בעקבות בגידה ב[[ה'|אלוהיו]], לאחר שמוצו כל העונשים האחרים. כמיהתם של יהודים רבים בגולה [[עלייה לארץ ישראל|לעלות לארץ ישראל]] נשמרה לאורך הדורות, והוגברה על ידי [[אנטישמיות]] שהביאה יהודים רבים להגר מארצות לידתם, ברצון או בכפייה. המילה גּוֹלָה מתייחסת למצב אובייקטיבי של חיי יהודים מחוץ לארץ ישראל, כאשר גָּלוּת מתייחסת למצב הסובייקטיבי של יהודים בגולה{{הערה|[[גדעון שמעוני]], '''בחינה מחדש של "שלילת הגלות" כרעיון וכמעשה''' בתוך: [[אניטה שפירא]], [[יהודה ריינהרץ]], [[יעקב הריס]] (עורכים), '''עידן הציונות''', ירושלים: [[מרכז זלמן שזר]], 2000, עמ' 45.}}. גם כיום רוב היהודים חיים בגולה.
ה'''גלות''' ביהדות היא היעדרותו של [[עם ישראל]], או חלקים משמעותיים ממנו, מ[[ארץ ישראל]], הנתפסת לפי היהדות ל[[מולדת]]ו הנצחית. הגלות ב[[מקרא]] היא עונש החמור ביותר שניתן לעם ישראל בעקבות בגידה ב[[ה'|אלוהיו]], לאחר שמוצו כל העונשים האחרים. כמיהתם של יהודים רבים בגולה [[עלייה לארץ ישראל|לעלות לארץ ישראל]] נשמרה לאורך הדורות, והוגברה על ידי [[אנטישמיות]] שהביאה יהודים רבים להגר מארצות לידתם, ברצון או בכפייה. המילה גּוֹלָה מתייחסת למצב אובייקטיבי של חיי יהודים מחוץ לארץ ישראל, כאשר גָּלוּת מתייחסת למצב הסובייקטיבי של יהודים בגולה.{{הערה|[[גדעון שמעוני]], '''בחינה מחדש של "שלילת הגלות" כרעיון וכמעשה''' בתוך: [[אניטה שפירא]], [[יהודה ריינהרץ]], [[יעקב הריס]] (עורכים), '''עידן הציונות''', ירושלים: [[מרכז זלמן שזר]], 2000, עמ' 45.}} גם כיום רוב היהודים חיים בגולה.


==הגלות במקורות==
==הגלות במקורות==
שורה 45: שורה 45:
המסורת היהודית טוענת כי גלות זו, גלות אדום היא הגלות האחרונה, ולאחר שעם ישראל יצא מגלות זו, ויחזור לארצו, לא יגלה שוב. אמירה זו מבוססת על הפסוק: "תם עוונך בת ציון, לא יוסף להגלותך"{{הערה|1={{תנ"ך|איכה|ד|כב}}}} וכן על הפסוק: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות, וישבו... ונטעתים על אדמתם '''ולא ינתשו עוד''' מעל אדמתם".
המסורת היהודית טוענת כי גלות זו, גלות אדום היא הגלות האחרונה, ולאחר שעם ישראל יצא מגלות זו, ויחזור לארצו, לא יגלה שוב. אמירה זו מבוססת על הפסוק: "תם עוונך בת ציון, לא יוסף להגלותך"{{הערה|1={{תנ"ך|איכה|ד|כב}}}} וכן על הפסוק: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות, וישבו... ונטעתים על אדמתם '''ולא ינתשו עוד''' מעל אדמתם".


על פי [[אהרון אופנהיימר]] התפיסה הרואה ב[[חורבן בית שני]] את התחלת הגלות נעוצה בגישה נוצרית עתיקה, עוד מימי [[יוסטינוס מרטיר]] ו[[טרטוליאנוס]], שהציגה את חורבן הבית כסימן לכך שקרבנו של ישו הוא השלמתה ותכליתה של [[עבודת הקורבנות]] וכי היהודים שדחו אותו מרדו באל ובשל כך [[תאולוגיית החילופין|נדחו מעל עם ישראל, הממשיך להתקיים בנצרות]]. למעשה בתקופה שאחרי חורבן הבית היו רבים סימני החירות מסימני הגלות. לעם ישראל הייתה אוטונומיה מבחינה דתית, כלכלית ותרבותית. [[מרד בר כוכבא]] המחיש את אחדות עם ישראל ועוצמתו המדינית הצבאית בתקופה ההיא, ולכן יש לאחר את הגלות לאחר מרד בר כוכבא.{{הערה|אהרון אופנהיימר, '''מרד בר כוכבא, מחקרו וייחודו''', מרכז זלמן שזר, עמ' 9}} [[התלמוד הירושלמי]] נחתם במאה הרביעית. מעבר לזאת יהודים רבים נותרו בארץ ישראל גם מאות שנים אחר כך, כולל בתקופה הביזנטית. שרידים רבים של בתי כנסת נמצאו מתקופה זו.
על פי [[אהרון אופנהיימר]] התפיסה הרואה ב[[חורבן בית שני]] את התחלת הגלות נעוצה בגישה נוצרית עתיקה, עוד מימי [[יוסטינוס מרטיר]] ו[[טרטוליאנוס]], שהציגה את חורבן הבית כסימן לכך שקרבנו של ישו הוא השלמתה ותכליתה של [[עבודת הקורבנות]] וכי היהודים שדחו אותו מרדו באל ובשל כך [[תאולוגיית החילופין|נדחו מעל עם ישראל, הממשיך להתקיים בנצרות]]. למעשה בתקופה שאחרי חורבן הבית היו רבים סימני החירות מסימני הגלות. לעם ישראל הייתה אוטונומיה מבחינה דתית, כלכלית ותרבותית. [[מרד בר כוכבא]] המחיש את אחדות עם ישראל ועוצמתו המדינית הצבאית בתקופה ההיא, ולכן יש לאחר את הגלות לאחר מרד בר כוכבא.{{הערה|אהרון אופנהיימר, '''מרד בר כוכבא, מחקרו וייחודו''', מרכז זלמן שזר, עמ' 9}} [[התלמוד הירושלמי]] נחתם במאה הרביעית. מעבר לזאת יהודים רבים נותרו בארץ ישראל גם מאות שנים אחר כך, כולל בתקופה הביזנטית. שרידים רבים של בתי כנסת נמצאו מתקופה זו.


==סיום הגלות==
==סיום הגלות==

גרסה מ־05:46, 27 ביולי 2017

הגלות ביהדות היא היעדרותו של עם ישראל, או חלקים משמעותיים ממנו, מארץ ישראל, הנתפסת לפי היהדות למולדתו הנצחית. הגלות במקרא היא עונש החמור ביותר שניתן לעם ישראל בעקבות בגידה באלוהיו, לאחר שמוצו כל העונשים האחרים. כמיהתם של יהודים רבים בגולה לעלות לארץ ישראל נשמרה לאורך הדורות, והוגברה על ידי אנטישמיות שהביאה יהודים רבים להגר מארצות לידתם, ברצון או בכפייה. המילה גּוֹלָה מתייחסת למצב אובייקטיבי של חיי יהודים מחוץ לארץ ישראל, כאשר גָּלוּת מתייחסת למצב הסובייקטיבי של יהודים בגולה.[1] גם כיום רוב היהודים חיים בגולה.

הגלות במקורות

הגלות מתוארת במקרא במספר מקומות:

וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם: (ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ז)
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם - כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם, וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ, וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ - עֵץ וָאָבֶן: (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוקים ס"גס"ד)
... כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת-הָעָם הַזֶּה, לַעֲנָה; וְהִשְׁקִיתִים, מֵי-רֹאשׁ. וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, הֵמָּה וַאֲבוֹתָם; וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת-הַחֶרֶב, עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם (ספר ירמיהו, פרק ט', פסוקים י"דט"ו)

בשיר השירים רבה מקלים בהיקף וחשיבות הגלות:

"מלך המשיח... אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין. אומרים לו: היאך אנו נגאלין? ולא כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא משעבדנו בשבעים אומות?... ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה. ואחד מכם גולה לסמטריה. דומה כמו שגליתם כולכם."

הגלות בהשקפה היהודית

תבנית:חלונית2

בספר הכוזרי, כותב רבי יהודה הלוי כי קיום העם היהודי בארץ ישראל הוא מרכז קיומו, ובגלות עם ישראל הוא כעצמות יבשות, אך ישנה נחמה כי העצמות היבשות יקומו לתחייה כחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל.

המהר"ל מגדיר במדויק את המציאות הגלותית: עם ישראל אינו בביתו, אינו מכונס יחד ואינו עצמאי משלטון זר.[2]

עם זאת, היו שהגדירו אחרת את הגלות. נחמן קרוכמל, מראשוני ההשכלה, משלב בספרו מורה נבוכי הזמן, את ההיסטוריה היהודית במבנה המקובל בהגות זמנו, של שלוש תקופות - צמיחה, חוזק וכליון בחייו של עם, אם כי לדעתו ביהדות זה חוזר על עצמו לנצח. על פי גישה זו, הוא קובע את שלב ההתדרדרות בימי בית שני בתקופה שממלכות הורדוס ועד למרד בר כוכבא, שהוא הניצוץ האחרון לריבונות יהודית, וממנו מתחילה למעשה הגלות.

בן ציון דינור, המחויב לציונות המעשית, כותב בספרו ישראל בגולה אחרת: "את תקופת 'ישראל בגולה' אני מתחיל מימי כיבושה של ארץ ישראל על ידי הערבים. לא קודם" זאת מפני ש"עד אז היו תולדות ישראל בעיקר תולדות האומה היהודית היושבת בארצה" והגלות מתחילה למעשה "רק מאותו הזמן שבו חדלה ארץ ישראל להיות ארץ של יהודים, מפני שאחרים באו...".

הגלויות

בהיסטוריה היהודית, נוהגים למנות ארבע גלויות: גלויות מצרים, גלות אשור, גלות בבל וגלות רומי.

גלות מצרים

שהיית בני ישראל במצרים הייתה גלות, אבל בניגוד לגלויות האחרות, היא לא הייתה כתוצאה מחטא (אף כי יש פרשנים דוגמת הרמב"ן הסבורים שהיא נעשתה בגלל אחד מחטאיו של אברהם אבינו. או על חטאם של אחי יוסף שמכרו אותו לישמעאלים), אלא במטרה לזכך את עם ישראל ולגבשו לעם. המפרשים לומדים זאת מהפסוק: ”ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה” (דברים ד כ). רש"י במקום כותב: "מכור- הוא כלי שמזקקים בו את הזהב".

גלות אשור

הגליית יושבי ממלכת ישראל הצפונית ועבר הירדנית בידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור ב-733 לפנה"ס, והשלמתה בידי סרגון השני עם החרבת הממלכה ב-722 לפנה"ס, לאחר סיום מצור בן 3 שנים שפתח שלמנאסר החמישי על שומרון. [1]

גלות בבל

גלות בבל היא גלות ממלכת יהודה, שהחלה בשנת 597 לפנה"ס על ידי נבוכדנצאר והושלמה ב-586 לפנה"ס עם הגליתו של המלך צדקיהו. [2]. הגלות הסתיימה לאחר 70 שנה עם הצהרת כורש מלך פרס, עליית עזרא והשר נחמיה ובניית ירושלים ובית המקדש מחדש.

גולים מיהודה, תבליט על שער טיטוס

גלות רומי/אדום

על פי המסורת היהודית, "הגלות" הגדולה החלה בשנת 70 לספירה, עם החרבת בית המקדש השני[דרוש מקור]. לפי גישה זו, המימד הרוחני בחורבן הוא זה שחשוב. גישה זו נתקבעה, ועד היום צום תשעה באב הוא סמל לגלות. המסורת היהודית טוענת כי גלות זו, גלות אדום היא הגלות האחרונה, ולאחר שעם ישראל יצא מגלות זו, ויחזור לארצו, לא יגלה שוב. אמירה זו מבוססת על הפסוק: "תם עוונך בת ציון, לא יוסף להגלותך"[3] וכן על הפסוק: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות, וישבו... ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".

על פי אהרון אופנהיימר התפיסה הרואה בחורבן בית שני את התחלת הגלות נעוצה בגישה נוצרית עתיקה, עוד מימי יוסטינוס מרטיר וטרטוליאנוס, שהציגה את חורבן הבית כסימן לכך שקרבנו של ישו הוא השלמתה ותכליתה של עבודת הקורבנות וכי היהודים שדחו אותו מרדו באל ובשל כך נדחו מעל עם ישראל, הממשיך להתקיים בנצרות. למעשה בתקופה שאחרי חורבן הבית היו רבים סימני החירות מסימני הגלות. לעם ישראל הייתה אוטונומיה מבחינה דתית, כלכלית ותרבותית. מרד בר כוכבא המחיש את אחדות עם ישראל ועוצמתו המדינית הצבאית בתקופה ההיא, ולכן יש לאחר את הגלות לאחר מרד בר כוכבא.[4] התלמוד הירושלמי נחתם במאה הרביעית. מעבר לזאת יהודים רבים נותרו בארץ ישראל גם מאות שנים אחר כך, כולל בתקופה הביזנטית. שרידים רבים של בתי כנסת נמצאו מתקופה זו.

סיום הגלות

בציונות הדתית מקובל לקבוע את סיומה של הגלות עם הקמת מדינת ישראל, 1878 שנים אחרי חורבן בית שני, אך יש שהגדירו את העלייה הראשונה או הצהרת בלפור כסיומה. הרב קוק כינה כבר את תקופתו, ימי העלייה השלישית, כפעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעלי הציונות.

יש האומרים כי תהליך הגאולה, כמו הירידה לגלות, הוא תהליך ממושך וכל קביעה של תאריך מסוים לתחילתה או סיומה, הוא שרירותי, להבדיל מדעת הראשונים והאחרונים שהביעו דעה נחרצת בנושא זה. במסורת העממית התקבע מושג "אלפיים שנות גלות" אך העובדות ההיסטוריות מלמדות כי תקופה זו הייתה קצרה יותר, היות שיהודים רבים נותרו בארץ לאחר חורבן בית שני עוד מאות שנים.

שלילת הגלות

מיתוס שלילת הגלות בתפיסה הרעיונית הציונית מתייחס לדחייה תרבותית ומהותית של הגלות כמקום וכתקופה של היהודי הגלותי, לעומת הגאולה של שיבת ציון. תפיסה זו באה לידי ביטוי הן בפלגים הסוציאליסטים המהפכניים והן בציונות הדתית אשר ראתה בשיבת ציון ומיזוג הגלויות אתחלתא דגאולה. במקביל למיתוס שלילת הגלות התפתח בציונות מיתוס היהודי החדש.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ גדעון שמעוני, בחינה מחדש של "שלילת הגלות" כרעיון וכמעשה בתוך: אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, יעקב הריס (עורכים), עידן הציונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000, עמ' 45.
  2. ^ נצח ישראל, פרק א'
  3. ^ מגילת איכה, פרק ד', פסוק כ"ב
  4. ^ אהרון אופנהיימר, מרד בר כוכבא, מחקרו וייחודו, מרכז זלמן שזר, עמ' 9


היסטוריה של עם ישראלאירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורתספירת הנוצריםמדינת ישראלתחילת הציונות והעליות לפני קום המדינהחשמונאיםבית המקדש הראשוןבית המקדש השניגלות אשור (עשרת השבטים)גירוש ספרד ופורטוגלתקופת השופטיםתקופת המלכיםתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםתקופת בית ראשוןגלות בבלתקופת בית שניסוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135)השואהגלות רומיתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלותתקופות של עליה לארץ ישראלתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקיתתקופות בהן היה קיים בית המקדש
היסטוריה של עם ישראל