רודריק מק'קינון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־03:30, 20 באוגוסט 2017

רודריק מק'קינון (19 בפברואר 1956) הוא פרופסור לנוירוביולוגיה מולקולרית ולביופיזיקה באוניברסיטת רוקפלר, שזכה בפרס נובל לכימיה יחד עם פיטר אגרה ב-2003 על עבודותו על המבנה של תעלות יוניות.

ביוגרפיה

מק'קינון נולד בארצות הברית לאב שהיה פקיד בדואר שהסב את מקצועו למתכנת ב-IBM ולאם שעסקה בהוראה. הוא החל את לימודיו המתקדמים באוניברסיטת מסצ'וסטס בוסטון (University of Massachusetts Boston), אולם כעבור שנה עבר לאוניברסיטת ברנדייס, שם קיבל את התואר הראשון שלו בביוכימיה ב-1978. במהלך התואר הראשון, עבד במעבדה של כריסטופר מילר על העברה של סידן דרך קרום התא. באותו זמן פגש גם את אשתו לעתיד, אליס לי.

לאחר סיום לימודי התואר הראשון, החל ללמוד לימודי רפואה באוניברסיטת טופטס. את התואר ברפואה קיבל ב-1982 מאוניברסיטת טופטס, לאחר התמחות בבית חולים בית ישראל שבבוסטון. ב-1986 חזר למעבדה של כריסטופר מילר, שם עשה פוסט דוקטורט בנושא ריכוז של סידן בשרירי הלב ובעיקר התמקד באלקטרוכימיה, אותו סיים ב-1989. לאחר מכן, חקר את תעלות האשלגן, תעלות שפתיחתן מאפשרת מעבר מהיר של יונים וכך יצירה של פוטנציאל פעולה, היוצר מעבר חשמלי מהמוח לאיברי הגוף.

בשנות ה-80, רוב מעבדות הפיזיולוגיה לא התעסקו בביופיזיקה, והמעבדה באוניברסיטת הרווארד בראשה עמד הייתה מהראשונות. המעבדה מצאה את הרצף החשוב של תעלת האשלגן (K⁺‎ channel), עת החליט מק'קינון ללמוד קריסטלוגרפיה בקרני X לצורך פענוח מבנה החלבון. את עבודות אלה החל בהרווארד, עת השתמש ברעלנים ובחלבונים מסיסים מסוג בהם יש תחום PDZ‏ (PDZ domain), אולם ב-1996 עבר לאוניברסיטת רוקפלר אחרי שטורסטן ויזל הזמינו לשם. ברוקפלר שימש כפרופסור לביופיזיקה וכראש המעבדה לנוירוביולוגיה מולקולרית.

העובדה שהחלבון שבונה את תעלות האשלגן הוא ממברנלי, יוצרת קשיים בגיבושו. אולם המעבדה הצליחה לגבשו, וב-1998 פרסמה את המבנה של התעלה שפוענח באמצעות קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן.^[1] מבנה זה הראה את התעלה (pore) דרכו נעים יוני האשלגן הטעונים חיובית ואת המבנה הכללי של החלבון הממברנלי וכיצד נוצרת הסלקטיביות של התעלה. המבנה התלת-ממדי יחד עם תצפיות נוספות, אפשרו למעבדה של מק'קינון להסביר כיצד תעלות אלה מאפשרות סלקטיביות, כלומר מעבר של יוני אשלגן, ללא אפשרות מעבר ליוני הנתרן הקטנים יותר. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-2001, פרסם עבודה נוספת בה הייתה רזולוציה גבוהה יותר שאפשר להוכיח סופית את התאוריה לגבי תעלות האשלגן.^[2] בהמשך מצאו במעבדה שלו גם כיצד התעלה תלויה במתח (voltage-dependent). תעלות אלה הן בעלות חשיבות גדולה במערכת העצבים ולפעילות של שרירי הלב.

ב-2000 נבחר לאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית,^[3] ב-1999 זכה בפרס לסקר לרפואה וב-2003 קיבל פרס נובל לכימיה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רודריק מק'קינון בוויקישיתוף

רודריק מק'קינון, באתר פרס נובל (באנגלית)
דף המעבדה שלו (באנגלית)
ריאיון עמו ב-Scientific American (באנגלית)
על עבודותיו על תעלות יונים ב-DOE R&D Accomplishments (באנגלית)

הערות שוליים

^ The Structure of the Potassium Channel: Molecular Basis of K1 Conduction and Selectivity, המאמר שפורסם ב-Science באפריל 1998
^ Y Zhou, JH Morais-Cabral, A Kaufman, R MacKinnon, Chemistry of ion coordination and hydration revealed by a K+ channel–Fab complex at 2.0 Å resolution, Nature, 2001
^ על בחירתו לאקדמיה הלאומית למדעים באתר אוניברסיטת רוקפלר

[1] The Structure of the Potassium Channel: Molecular Basis of K1 Conduction and Selectivity, המאמר שפורסם ב-Science באפריל 1998

[2] Y Zhou, JH Morais-Cabral, A Kaufman, R MacKinnon, Chemistry of ion coordination and hydration revealed by a K+ channel–Fab complex at 2.0 Å resolution, Nature, 2001

[3] על בחירתו לאקדמיה הלאומית למדעים באתר אוניברסיטת רוקפלר

[1]

[2]

[3]

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
 [[קובץ:Roderick MacKinnon, M.D..jpg|250px|ממוזער|שמאל]]
 '''רודריק מק'קינון''' ([[19 בפברואר]] [[1956]]) הוא פרופסור ל[[נוירוביולוגיה]] מולקולרית ול[[ביופיזיקה]] ב[[אוניברסיטת רוקפלר]], שזכה ב[[פרס נובל לכימיה]] יחד עם [[פיטר אגרה]] ב-2003 על עבודותו על המבנה של [[תעלת יונים|תעלות יוניות]].
 ==ביוגרפיה==
@@ שורה 11: / שורה 11: @@
 העובדה שהחלבון שבונה את תעלות ה[[אשלגן]] הוא [[חלבון ממברנלי|ממברנלי]], יוצרת קשיים ב[[גביש|גיבושו]]. אולם המעבדה הצליחה לגבשו, וב-1998 פרסמה את המבנה של התעלה שפוענח באמצעות [[קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן]].{{הערה|'''[http://www.sciencemag.org/content/280/5360/69 The Structure of the Potassium Channel: Molecular Basis of K1 Conduction and Selectivity]''', המאמר שפורסם ב-Science באפריל 1998}} מבנה זה הראה את התעלה (pore) דרכו נעים יוני האשלגן הטעונים חיובית ואת המבנה הכללי של החלבון הממברנלי וכיצד נוצרת הסלקטיביות של התעלה. המבנה התלת-ממדי יחד עם תצפיות נוספות, אפשרו למעבדה של מק'קינון להסביר כיצד תעלות אלה מאפשרות סלקטיביות, כלומר מעבר של יוני אשלגן, ללא אפשרות מעבר ליוני ה[[נתרן]] הקטנים יותר. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-2001, פרסם עבודה נוספת בה הייתה רזולוציה גבוהה יותר שאפשר להוכיח סופית את התאוריה לגבי תעלות האשלגן.{{הערה|[http://www.nature.com/nature/journal/v414/n6859/abs/414043a0.html Y Zhou, JH Morais-Cabral, A Kaufman, R MacKinnon, '''Chemistry of ion coordination and hydration revealed by a K+ channel–Fab complex at 2.0 Å resolution''', Nature, 2001]}} בהמשך מצאו במעבדה שלו גם כיצד התעלה תלויה במתח (voltage-dependent). תעלות אלה הן בעלות חשיבות גדולה ב[[מערכת העצבים]] ולפעילות של שרירי הלב.
 ב-[[2000]] נבחר ל[[האקדמיה הלאומית למדעים (ארצות הברית)|אקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית]],{{הערה|[http://runews.rockefeller.edu/index.php?page=engine&id=332 על בחירתו לאקדמיה הלאומית למדעים באתר אוניברסיטת רוקפלר]}} ב-[[1999]] זכה ב[[פרס לסקר]] לרפואה וב-2003 קיבל פרס נובל לכימיה.
 ==קישורים חיצוניים==
@@ שורה 23: / שורה 23: @@
 {{הערות שוליים}}
+{{פרס נובל לכימיה}}
 {{בקרת זהויות}}
-{{פרס נובל לכימיה}}
 {{מיון רגיל:מק'קקינון, רודריק}}
 [[קטגוריה:זוכי פרס נובל לכימיה]]

זוכי פרס נובל לכימיה
1901–1925	ואן 'ט הוף (1901) • פישר (1902) • ארהניוס (1903) • רמזי (1904) • פון באייר (1905) • מואסאן (1906) • בוכנר (1907) • רתרפורד (1908) • אוסטוולד (1909) • וולך (1910) • קירי (1911) • גריניאר, סבטייה (1912) • ורנר (1913) • ריצ'רדס (1914) • וילשטאטר (1915) • לא הוענק (1916–1917) • הבר (1918) • לא הוענק (1919) • נרנסט (1920) • סודי (1921) • אסטון (1922) • פרגל (1923) • לא הוענק (1924) • ז'יגמונדי (1925)
1926–1950	סוודברג (1926) • וילנד (1927) • וינדאוס (1928) • הרדן, פון אוילר-שלפין (1929) • פישר (1930) • בוש, ברגיוס (1931) • לאנגמיור (1932) • לא הוענק (1933) • יורי (1934) • פרדריק ז'וליו-קירי, אירן ז'וליו-קירי (1935) • דביי (1936) • הוורת', קארר (1937) • קון (1938) • בוטנאנדט, רוז'יצ'קה (1939) • לא חולק (1940–1942) • דה הוושי (1943) • האן (1944) • וירטאנן (1945) • סאמנר, נורתרופ, סטנלי (1946) • רובינסון (1947) • טיסליוס (1948) • ג'יוק (1949) • דילס, אלדר (1950)
1951–1975	מקמילן, סיבורג (1951) • מרטין, סינג' (1952) • שטאודינגר (1953) • לינוס פאולינג (1954) • ויניו (1955) • הינשלווד, סמיונוב (1956) • טוד (1957) • סנגר (1958) • היירובסקי (1959) • ליבי (1960) • קלווין (1961) • פרוץ, קנדרו (1962) • ציגלר, נטה (1963) • הודג'קין (1964) • וודוורד (1965) • מוליקן (1966) • אייגן, נוריש, פורטר (1967) • אונסאגר (1968) • ברטון, האסל (1969) • ללואר (1970) • הרצברג (1971) • אנפינסן, מור, סטיין (1972) • פישר, וילקינסון (1973) • פלורי (1974) • קורנפורת', פרלוג (1975)
1976–2000	ליפסקומב (1976) • פריגוז'ין (1977) • מיטשל (1978) • בראון, ויטיג (1979) • ברג, גילברט, סנגר (1980) • פוקוי, הופמן (1981) • קלוג (1982) • טאובה (1983) • מריפילד (1984) • האופטמן, קרל (1985) • הרשבאך, לי, פולני (1986) • קראם, להן, פדרסן (1987) • דייזנהופר, הובר, מישל (1988) • אלטמן, צ'ק (1989) • קורי (1990) • ארנסט (1991) • מרקוס (1992) • מוליס, סמית' (1993) • אולה (1994) • קרוצן, מולינה, רולנד (1995) • סמולי, קורל, קרוטו (1996) • בויר, ווקר, סקואו (1997) • קוהן, פופל (1998) • זוויל (1999) • היגר, מקדיארמיד, שירקאווה (2000)
2001 ואילך	נולס, נויורי (2001) • ויטריך, פן, טנקה (2002) • אגרה, מק'קינון (2003) • צ'חנובר, הרשקו, רוז (2004) • שובן, גרבס, שרוק (2005) • קורנברג (2006) • ארטל (2007) • שיממורה, צ'לפי, טסיין (2008) • יונת, רמאקרישנן, סטייץ (2009) • הק, נגישי, סוזוקי (2010) • שכטמן (2011) • לפקוביץ', קובילקה (2012) • ורשל, קרפלוס, לויט (2013) • בציג, הל, מורנר (2014) • לינדל, מודריץ', סנקאר (2015) • סטודרט, סובאז', פרינחה (2016) • דובושה, פרנק, הנדרסון (2017) • ארנולד, סמית', וינטר (2018) • גודאינף, ויטינגהאם, יושינו (2019) • שרפנטייה, דאודנה (2020) • ליסט, מקמילן (2021) • ברטוצי, מלדל, שארפלס (2022) • יקימוב, בוונדי, ברוס (2023)