שביתת השידורים בישראל (1987) – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 6: שורה 6:


==לקריאה נוספת==
==לקריאה נוספת==
* חנה לוינסון ו[[חנה ואדוני]], "הציבור הישראלי בזמן שביתת שידורים: מבנה התגובות על החסר בשידורים", בתוך ד. כספי וי. לימור (עורכים), '''תקשורת המונים בישראל: מקראה''', [[האוניברסיטה הפתוחה]], עמ' 611–622.
* חנה לוינסון ו[[חנה אדוני]], "הציבור הישראלי בזמן שביתת שידורים: מבנה התגובות על החסר בשידורים", בתוך ד. כספי וי. לימור (עורכים), '''תקשורת המונים בישראל: מקראה''', [[האוניברסיטה הפתוחה]], עמ' 611–622.


==הערות שוליים==
==הערות שוליים==

גרסה מ־23:17, 22 באוגוסט 2017

שביתת השידורים הייתה שביתה שארגנה אגודת העיתונאים ירושלים בשידור הציבורי בישראל. השביתה, שהייתה הארוכה מסוגה, נמשכה 52 ימים בין 7 באוקטובר (ערב סוכות תשמ"ח) ל-27 בנובמבר 1987 ובמסגרתה לא פעלו תחנות הרדיו ובטלוויזיה הוצגה בשעות אחר הצהריים והערב רק שקופית "עיצומים. עמכם הסליחה." ולא שודרו תוכניות עיתונאיות. השביתה פרצה עקב סכסוך על תביעות כספיות וארגוניות של העובדים ברשות השידור (שכלל את ערוץ הטלוויזיה הישראלית היחיד באותה תקופה ואת תחנות הרדיו של קול ישראל), בהנהגת סניף ירושלים של אגודת העיתונאים, שמרבית חבריו היו עובדי הרשות. סניף תל אביב, שהתבקש לצרף לשביתה את עובדי העיתונות הכתובה, סירב להענות לדרישה[1].

במשך ימי השביתה הציבור בישראל מילא את החסך בעיקר בשידורי חדשות ברדיו על ידי האזנה לתחנות רדיו זרות, לתחנת "קול השלום" ובפרט לגלי צה"ל. בטלוויזיה מילאו את החלל תחנות הטלוויזיה של ירדן ולבנון ושידורי ערוץ 2 הניסיוני. משהתארכה השביתה קיבל הערוץ הניסיוני אישור לשדר בתדרים של רשות השידור, דבר שנתפס בעיני השובתים כניסיון מצד הממשלה לשבור את השביתה. הערוץ הניסיוני מיהר להשיג חומרי שידור ולגייס עובדים ובכך תרמה השביתה לגידולו והתפתחותו. במהלך השביתה הגיעה לישראל אסירת ציון אידה נודל, אירוע חדשותי לוהט שבשל השביתה לא היה מי שישדר אותו. בערוץ 2 הניסיוני עטו על ההזדמנות, קיבלו אישור ממשרד ראש הממשלה ויזמו את השידור החי הראשון בערוץ. בשיא השביתה ניסו עיתונאי ישראל לרתום גם עיתונות זרה בעולם לבל תסקר ביקורים של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר ושל שר החוץ דאז, שמעון פרס, אך נענו בשלילה[2]. השביתה המחישה את המונופול של השידור הציבורי בישראל של התקופה והיוותה זרז לקידום שידור מסחרי באמצעות קידום חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

תום השביתה התמזג עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, פרק הזמן שנדרש למערכת העיתונאית על מנת להתעשת ולשדר ממוקדי העימות היה ארוך וגרם לסיקור עדיף של הנעשה על ידי עיתונות זרה. בשל השביתה הציבור בישראל לא קיבל מידע על הנעשה בשטחים ועל התסיסה המתרחשת בהם והופתע מעוצמת ההפגנות בראשית האינתיפאדה.

לקריאה נוספת

  • חנה לוינסון וחנה אדוני, "הציבור הישראלי בזמן שביתת שידורים: מבנה התגובות על החסר בשידורים", בתוך ד. כספי וי. לימור (עורכים), תקשורת המונים בישראל: מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 611–622.

הערות שוליים