מנשייה (יפו) – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־12:16, 23 באוגוסט 2017

מנשייה

(למפת גוש דן רגילה)

מנשייה

מנשייה (בערבית:المنشية) היה רובע מעורב^[1] בצפונה של יפו שנהרס בחלקו במלחמת העצמאות ונהרס כמעט במלואו במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70^[2]. השטח בו התקיימה השכונה נקרא עד היום "מנשייה", ממוקם באזור שבין מרכז תל אביב ויפו ונמצאים בו מרכז עסקים ראשי מפותח באופן חלקי, פארק צ'ארלס קלור ומספר אתרים נוספים כגון תחנת האוטובוסים "כרמלית" ובית המלון דייוויד אינטרקונטיננטל.

למקור שמה של השכונה יש שתי גרסאות (על פי זאב וילנאי)^[3]: האחת ששמה נגזר מהמילה הערבית 'נשה' שמשמעותו בניין. הגרסה השנייה היא ששמה מתקשר למקום טיולים, מפני שהאתר עליו נבנתה שימש לפני כן כאתר טיולים ונופש לתושבי יפו.

היסטוריה

"מנשייה הוקמה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19"^[4]^[5] בצפון מערב יפו כאחיותיה עג'מי וג'בליה בדרום העיר ושכונת אלנוזהא במזרחה כתוצאה מהתפשטות יפו מחוץ לחומותיה הנהרסות והמתפוררות. מיקומה של השכונה על שפת הים, באזור שנמצא כיום ממערב לשכונת שבזי ומדרום לשכונת כרם התימנים שהוקמו כעשר שנים אחריה.^[6] מסגד השכונה, חסן בק, נבנה מחומרי בנייה שהוחרמו מתל אביב במהלך מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1891 בנה השלטון העות'מאני בשכונה את תחנת הרכבת יפו שחיברה, בין השאר, בין יפו לירושלים והייתה נקודת הקצה של מסילת הרכבת לירושלים. בשנת 1898 הוקמה על החוף במערב הרובע השכונה החרדית יפה נוף ובבית יעקב פסקל, הקונסול האוסטרו-הונגרי, נחנך משכנו החדש של בית החולים היהודי היחיד באזור, שער ציון.

בתקופת המנדט הבריטי התרחשו לעתים תקריות בגבולות השכונה עם תל אביב. במהלך מלחמת העצמאות פעלו צלפים מגגות הבתים בשכונה, לרבות מצריח מסגד חסן בק, על רחובות תל אביב וגרמו לאבדות רבות בנפש. לאור האיומים הרבים על תושביה היהודים של תל אביב ממנשייה החליט ארגון האצ"ל לכבוש את השכונה, ואכן השכונה נכבשה על ידי האצ"ל אך בלחץ הבריטים נמסרה לכוחות "ההגנה" שהשלימו במבצע חמץ את כיבוש יפו בסוף אפריל 1948. יפו נכנעה ב-13 במאי 1948 (בדיוק 24 שעות לפני הכרזת מדינת ישראל).

במהלך הקרבות נהרסו על ידי האצ"ל בתים רבים בשכונה כמו גם התשתיות שלה, כחלק מטקטיקת לחימה מתוכננת. בנוסף, שידר האצ"ל תשדירי תעמולה ברדיו המקומי, בערבית, בהם הובטח לאוכלוסייה האזרחית גורל דומה לזה של תושבי דיר יאסין.^[7] כבר במהלך מלחמת העצמאות יושבו עולים חדשים בשכונה, והיא הפכה לשכונת עוני צפופה.

בשנות ה-50 וה-60 התלבטו המתכננים באשר לגורל השכונה: היו שהציעו לדלל את בתיה ולשקם את הנותרים, והיו שהציעו להורסה לגמרי. ידם של המצדדים בהריסה גברה, ולבסוף החליטה עיריית תל אביב-יפו בשנת 1963 לפנות ולהרוס את השכונה, כמו גם את שכונת נווה צדק הסמוכה (שגם נחשבה באותה תקופה לשכונת עוני מוזנחת).

במקום השכונה הוחלט להקים את מרכז העסקים הראשי החדש של העיר. מרכז זה אמור היה לקשר בין יפו לתל אביב, ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור אחוזת בית (תוכנן להמשיך את שדרות רוטשילד עד לחוף). בכל האזור תוכננה בניית מגדלי משרדים גבוהים וכבישים רחבים בשאיפה ליצור מרכז עירוני הדומה למטרופולינים אמריקאיים. כדי להקים את הפרויקט נוסדה חברה עירונית ממשלתית אחוזות החוף שכיום מנהלת את רוב חניוני העיר. על אף המאמצים הראשונים לפיתוח המע"ר קמו באזור רק קומץ בניינים. הקמת בית הטקסטיל שבו שישה מגדלי משרדים הניצבים על פלטפורמה משותפת, החלה בשנות ה-70 והסתיימה בשנות ה-90. מאוחר יותר הוקמו מצפון לבית הטקסטיל שני מלונות - ב-1979 הוקם מלון דן פנורמה וב-1999 הוקם מלון דייוויד אינטרקונטיננטל. אולם מבנים אלה נותרו כמעט לבדם באזור, ומע"ר תל אביב נשאר בפועל סביב צפון רחוב הרצל ובשנות ה-70 התרחב גם לאזורים המזרחיים יותר של העיר.

לקראת סוף שנות השישים הושלם פינוי תושבי מנשייה, והוחל בהריסת בתי השכונה. הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו את פסולת הבנייה, אלא דחפו אותה למקום הקרוב האפשרי - לתוך הים. במהרה הצטברו על החוף כמויות עצומות של פסולת בניין, שהעירייה נדרשה לפנות. אולם, עד מהרה התברר כי עלות פינוי הפסולת גבוהה מאוד וכי משתלם יותר לכסות אותה בעפר. העירייה החליטה על הקמת גן הכולל עצים ומדשאות על גבי פסולת הבניין ועל פיסת הים שיובשה על ידי הריסות השכונה שפונו כולן אל האתר. התוצאה הייתה פארק צ'ארלס קלור המשמש עד היום לאירועים שונים ולרווחת הציבור. מנגד, איבדו תושבי תל אביב רצועת חוף ארוכה שיכלה לשמש כחופי רחצה. רק בחלקו הדרומי של הפארק קיימת רצועת חוף צרה וקצרה.

ממנשייה נותרו שני מבנים: מסגד חסן בק והבניין בו ממוקם מוזיאון האצ"ל בתש"ח (בית גידי) בפארק צ'ארלס קלור. שכונת מנשייה הונצחה לפני שנהרסה במספר סרטים ישראליים, בהם "קזבלן", "לופו", "ניני" ו"מלכת הכביש".

לקריאה נוספת

אור אלכסנדרוביץ', הריסה אזרחית: ההריסה המתוכננת של שכונת מנשייה ביפו, 1948-1949
אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, גיליון 41, קיץ 2013
נחום כהן, "אגדה אורבנית" 2012, דורון ספרים
רוטברד, שרון, 2005. עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: הוצאת בבל
מיכאל יעקובסון: סיבוב במלון דן פנורמה תל אביב, באתר 'חלון אחורי', 10 במאי 2017

הערות שוליים

^ אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, גיליון 41, קיץ 2013
^ בסרט "קזבלן" משנת 1973 נראים בתי השכונה הגובלים עם הים
^ וילנאי זאב, מדריך תל אביב (1941), הוצאת אריאל מרס 1987
^ זוכרות את אלמנשיה - יאפא באתר זוכרות. הכפר שהוקם בשנות השלושים של המאה ה-19 כמשכנותיהם של פועלים מצריים שהובאו ארצה על ידי השליט איברהים פחה ונחשב על ידי ספרות המחקר העברית בטעות למנשייה הוא כפר הדייגים ראשיד
^ במאמרו של אור אלכסנדרוביץ, גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, הוא גורס כי הטענה כי ראשיתה של מנשייה בהתיישבות כפרית של מתיישבים מצרים משוללת בסיס היסטורי ונובעת, עד כמה שניתן לשפוט, מטעות סופר שנפלה בספרה המקיף של רות קרק על יפו, יפו: צמיחתה של עיר, 1917-1799. הספר ראה אור ב– 1984, ועל משפט אחד מתוכו הסתמכו כנראה, במישרין או בעקיפין, כל אלה שכתבו על מקורה של מנשייה בשני העשורים האחרונים. קרק כותבת שם: "לפי סקר ארץ–ישראל המערבית, היו סביב יפו ב–1881 מספר פרברים. מצפון לאורך החוף התרחבה המושבה המצרית לפרבר בנוי בקתות–טיט נמוכות, שנקרא סכנת אל–מנשיה והיה ברבות הימים לשכונה מוסלמית גדולה". קרק סמכה את הדברים על חיבור של הקרן לחקר ארץ ישראל Palestine Exploration Fund (משנת 1882 שסיכם חלק מממצאי הסקר הגאוגרפי שעשתה הקרן בארץ ישראל בשנות השבעים של המאה התשע–עשרה). אולם עיון בחיבור זה מגלה כי השם "סכּנת אל–מנשיה" כלל אינו מוזכר בו, ובמקומו מופיע השם "סכּנת אל–מוסרייה" - "שכונת המצרים" או "השכונה המצרית". במפתח שמות המקומות של הסקר צוין כי "סכּנת אל–מוסרייה" מכונה גם 'סכּנת א–רשיד'
^ שביט, יעקב וביגר, גדעון, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 53
^ רוטברד, שרון, עיר לבנה, עיר שחורה, 2005, הוצאת בבל

[גבולות_של_נייר-1] אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, גיליון 41, קיץ 2013

[2] בסרט "קזבלן" משנת 1973 נראים בתי השכונה הגובלים עם הים

[3] וילנאי זאב, מדריך תל אביב (1941), הוצאת אריאל מרס 1987

[זוכרות-4] זוכרות את אלמנשיה - יאפא באתר זוכרות. הכפר שהוקם בשנות השלושים של המאה ה-19 כמשכנותיהם של פועלים מצריים שהובאו ארצה על ידי השליט איברהים פחה ונחשב על ידי ספרות המחקר העברית בטעות למנשייה הוא כפר הדייגים ראשיד

[5] במאמרו של אור אלכסנדרוביץ, גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, הוא גורס כי הטענה כי ראשיתה של מנשייה בהתיישבות כפרית של מתיישבים מצרים משוללת בסיס היסטורי ונובעת, עד כמה שניתן לשפוט, מטעות סופר שנפלה בספרה המקיף של רות קרק על יפו, יפו: צמיחתה של עיר, 1917-1799. הספר ראה אור ב– 1984, ועל משפט אחד מתוכו הסתמכו כנראה, במישרין או בעקיפין, כל אלה שכתבו על מקורה של מנשייה בשני העשורים האחרונים. קרק כותבת שם: "לפי סקר ארץ–ישראל המערבית, היו סביב יפו ב–1881 מספר פרברים. מצפון לאורך החוף התרחבה המושבה המצרית לפרבר בנוי בקתות–טיט נמוכות, שנקרא סכנת אל–מנשיה והיה ברבות הימים לשכונה מוסלמית גדולה". קרק סמכה את הדברים על חיבור של הקרן לחקר ארץ ישראל Palestine Exploration Fund (משנת 1882 שסיכם חלק מממצאי הסקר הגאוגרפי שעשתה הקרן בארץ ישראל בשנות השבעים של המאה התשע–עשרה). אולם עיון בחיבור זה מגלה כי השם "סכּנת אל–מנשיה" כלל אינו מוזכר בו, ובמקומו מופיע השם "סכּנת אל–מוסרייה" - "שכונת המצרים" או "השכונה המצרית". במפתח שמות המקומות של הסקר צוין כי "סכּנת אל–מוסרייה" מכונה גם 'סכּנת א–רשיד'

[6] שביט, יעקב וביגר, גדעון, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 53

[7] רוטברד, שרון, עיר לבנה, עיר שחורה, 2005, הוצאת בבל

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

@@ שורה 21: / שורה 21: @@
 ב[[שנות ה-50]] וה-60 התלבטו המתכננים באשר לגורל השכונה: היו שהציעו לדלל את בתיה ולשקם את הנותרים, והיו שהציעו להורסה לגמרי. ידם של המצדדים בהריסה גברה, ולבסוף החליטה [[עיריית תל אביב-יפו]] בשנת [[1963]] לפנות ולהרוס את השכונה, כמו גם את שכונת [[נווה צדק]] הסמוכה (שגם נחשבה באותה תקופה לשכונת עוני מוזנחת).
-במקום השכונה הוחלט להקים את [[מרכז עסקים ראשי|מרכז העסקים הראשי]] החדש של העיר. מרכז זה אמור היה לקשר בין יפו לתל אביב, ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור [[אחוזת בית]] (תוכנן להמשיך את [[שדרות רוטשילד]] עד לחוף). בכל האזור תוכננה בניית מגדלי משרדים גבוהים וכבישים רחבים בשאיפה ליצור מרכז עירוני הדומה למטרופולינים אמריקאיים. כדי להקים את הפרויקט נוסדה חברה עירונית ממשלתית [[אחוזות החוף]] שכיום מנהלת את רוב חניוני העיר. על אף המאמצים הראשונים לפיתוח המע"ר קמו באזור רק קומץ בניינים. הקמת [[בית הטקסטיל]] שבו שישה מגדלי משרדים הניצבים על פלטפורמה משותפת, החלה בשנות ה-70 והסתיימה ב[[שנות ה-90]]. מאוחר יותר הוקמו מצפון לבית הטקסטיל שני מלונות - ב-[[1979]] הוקם מלון [[דן פנורמה תל אביב|דן פנורמה]] וב-[[1999]] הוקם מלון דייוויד אינטרקונטיננטל. אולם מבנים אלה נותרו כמעט לבדם באזור, ומע"ר תל אביב נשאר בפועל סביב צפון [[רחוב הרצל (תל אביב)|רחוב הרצל]] וב[[שנות ה-70]] התרחב גם לאזורים המזרחיים יותר של העיר.
+במקום השכונה הוחלט להקים את [[מרכז עסקים ראשי|מרכז העסקים הראשי]] החדש של העיר. מרכז זה אמור היה לקשר בין יפו לתל אביב, ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור [[אחוזת בית]] (תוכנן להמשיך את [[שדרות רוטשילד]] עד לחוף). בכל האזור תוכננה בניית מגדלי משרדים גבוהים וכבישים רחבים בשאיפה ליצור מרכז עירוני הדומה למטרופולינים אמריקאיים. כדי להקים את הפרויקט נוסדה [[חברה עירונית]] ממשלתית [[אחוזות החוף]] שכיום מנהלת את רוב חניוני העיר. על אף המאמצים הראשונים לפיתוח המע"ר קמו באזור רק קומץ בניינים. הקמת [[בית הטקסטיל]] שבו שישה מגדלי משרדים הניצבים על פלטפורמה משותפת, החלה בשנות ה-70 והסתיימה ב[[שנות ה-90]]. מאוחר יותר הוקמו מצפון לבית הטקסטיל שני מלונות - ב-[[1979]] הוקם מלון [[דן פנורמה תל אביב|דן פנורמה]] וב-[[1999]] הוקם מלון דייוויד אינטרקונטיננטל. אולם מבנים אלה נותרו כמעט לבדם באזור, ומע"ר תל אביב נשאר בפועל סביב צפון [[רחוב הרצל (תל אביב)|רחוב הרצל]] וב[[שנות ה-70]] התרחב גם לאזורים המזרחיים יותר של העיר.
 לקראת סוף [[שנות השישים]] הושלם פינוי תושבי מנשייה, והוחל בהריסת בתי השכונה. הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו את פסולת הבנייה, אלא דחפו אותה למקום הקרוב האפשרי - לתוך הים. במהרה הצטברו על החוף כמויות עצומות של פסולת בניין, שהעירייה נדרשה לפנות. אולם, עד מהרה התברר כי עלות פינוי הפסולת גבוהה מאוד וכי משתלם יותר לכסות אותה בעפר. העירייה החליטה על הקמת גן הכולל עצים ומדשאות על גבי פסולת הבניין ועל פיסת הים שיובשה על ידי הריסות השכונה שפונו כולן אל האתר. התוצאה הייתה [[פארק צ'ארלס קלור]] המשמש עד היום לאירועים שונים ולרווחת הציבור. מנגד, איבדו תושבי תל אביב רצועת חוף ארוכה שיכלה לשמש כחופי רחצה. רק בחלקו הדרומי של הפארק קיימת רצועת חוף צרה וקצרה.