התרגיל המסריח – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־23:09, 24 באוגוסט 2017

התרגיל המסריח הוא כינוי שטבע יצחק רבין לניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל-חרדים צרה בראשותו בשנת 1990 במקום ממשלת האחדות הלאומית השנייה בראשות יצחק שמיר.

הרקע למהלך

תוצאות הבחירות לכנסת השתים עשרה שהתקיימו ב-1 בנובמבר 1988 הובילו להקמת ממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, על אף שתוצאות הבחירות אפשרו הקמתה של ממשלה צרה בראשות הליכוד. בממשלה זו כיהנו יצחק רבין כשר הביטחון ושמעון פרס כשר האוצר מטעם מפלגת המערך, ומשה ארנס כשר החוץ מטעם הליכוד.
במאי 1989 הודיעה הממשלה, לאחר פעילות דיפלומטית אינטנסיבית, על יוזמת שלום לקיום שיחות עם פלסטינים מאזורי יהודה ושומרון ורצועת-עזה לאחר קיום בחירות באזורים אלה. יוזמת שלום זו הייתה מתואמת עם הממשל האמריקאי.

בתחילת שנת 1990 הציע ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ארצות הברית, כי ישראל תאפשר במשא ומתן גם השתתפות של נציגי הפלסטינים במזרח ירושלים וגם פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך שגורשו על ידי ישראל בתקופה שמאז 1967, וכן כי בבחירות המוצעות ישתתפו פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, ואילו רבין הציע כי שאלת השתתפות ערביי מזרח ירושלים בבחירות תוכרע בהצבעה בכנסת. שמיר נמנע מלענות לאף אחת מההצעות.

הפלת ממשלת שמיר

על פי שר החוץ ארנס, מימיה הראשונים של הממשלה ניהל פרס מגעים חשאיים עם הממשל האמריקאי על מנת שאלו לא יקבלו את יוזמת השלום הישראלית כמו שהיא, אלא יציבו תנאים אותם לא יוכל הליכוד לקבל.^[1] לאחר שקיבל את מבוקשו רקח פרס בעזרתם של חיים רמון ויוסי ביילין הסכם סודי עם אריה דרעי וסיעת ש"ס לתמיכה בהפלת הממשלה. שמיר, שקיבל ידיעות מוקדמות כי חברי הכנסת של מפלגת העבודה מתכוונים להצטרף להצעות אי אמון שהוגשו על ידי סיעות האופוזיציה,^[2] פיטר במהלך ישיבת הממשלה שנערכה ב-11 במרץ את פרס מהממשלה. בעקבות כך התפטרו שאר שרי המערך, וב-15 במרץ נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על הצעת אי אמון בכנסת, שעברה ברוב של 60 מול 55 ח"כים. אגודת ישראל תמכה בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס (להוציא את השר יצחק פרץ שבניגוד לדרעי כיהן גם כח"כ ותמך בהצבעה בממשלה) נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בתולדות ישראל בה הופלה ממשלה בשל הצבעת אי אמון.

כישלון המהלך

לאחר שנפלה ממשלת שמיר הטיל הנשיא חיים הרצוג על פרס להרכיב ממשלה חדשה ב-20 במרץ. אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות מפלגת ש"ס לממשלת השמאל, ובכינוס שארגן בהיכל הספורט ביד אליהו נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל, ועם אנשי הקיבוצים "אוכלי השפנים", כדבריו (בזכות ביטוי זה נודע הנאום כ"נאום השפנים"). בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך, סירב הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, אך ביחד איתה עדיין היו לפרס ולמערך רק 60 ח"כים (מערך 39, מרצ (העתידית) 10, אגודת ישראל 5, חד"ש 4, ערביות 2), ח"כ אחד פחות מן הדרוש כדי לאשר בכנסת את הממשלה החדשה. הח"כ החסר שבא לעזרתם היה חבר הכנסת אברהם שריר, שנבחר לכנסת כאיש המפלגה הליברלית שהייתה חלק מן הליכוד. שריר נמנה עם קבוצה של חמישה ח"כים מן התנועה הליברלית, שבפברואר 1990 התפצלה מן הליכוד וייסדה מפלגה בשם "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", בראשותו של יצחק מודעי. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עמה, סרבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו, ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש.

בליל 11 באפריל הציג פרס את ממשלתו החדשה, ולמחרת הייתה הכנסת אמורה לאשר אותה. אולם בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל – אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן. היה זה בעקבות הוראתו של הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, לחברי הכנסת הסרים למרותו, שלא לתמוך בממשלה הדוגלת במסירת שטחים. בהמשך היום התברר שמזרחי כלל לא נכח במהלך טקס חתימת ההסכם הקואליציוני בין המערך לאגודת ישראל, ואילו ורדיגר אומנם השתתף בטקס, אך במקום לחתום על ההסכם רק עבר עם העט מעל הנייר.

הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה על מנת לנסות בכל זאת להרכיב ממשלה. ב-26 באפריל, כשגם בתום הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כשלונו. הנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמיר, וזה אכן הצליח להרכיב קואליציה שנשענה על מפלגות הימין, המפלגות הדתיות, "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", ח"כ אברהם שריר (שחזר לליכוד לאחר קריאתו הדרמטית של שמיר ב-25 באפריל, שנכנסה ללקסיקון הפוליטי הישראלי: "אברשה, חזור הביתה!"), ח"כ יצחק חיים פרץ, שר הקליטה בממשלה היוצאת שפרש מש"ס וח"כ אפרים גור, שפרש מן המערך. שמיר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת ב-11 ביוני.

סוף דבר

מי שטבע בדיעבד את השם "התרגיל המסריח" היה יצחק רבין, בראיון בתקשורת בתאריך 12 במאי 1990. רבין נימק את מתן השם במלים: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית".

"התרגיל המסריח" גרם לזעזוע חברתי, ובעקבותיו נערכה הפגנה המונית בכיכר מלכי ישראל. עשרות אלפי אזרחים קראו לשנות את סדרי השלטון, בין אותם אזרחים היה גם אליעד שרגא, אשר בעזרת צעירים נוספים הקימו ביחד את התנועה למען איכות השלטון בישראל אשר חרטה את הסיסמה הידועה עד היום "מושחתים נמאסתם!". מפלגת העבודה השתמשה בתחושת המיאוס מה"אין בושה", והקריאה הפכה לאבן פינה בתעמולת הבחירות של המערך בבחירות 1992.

המיאוס שחש הציבור כלפי המקח והממכר המפלגתי חבר לעמדה המתגבשת של רוב חברי הכנסת, שיש לייצב את המערכת הפוליטית בישראל. הכנסת שינתה את חוק יסוד: הממשלה, הצריכה רוב מוחלט של שישים ואחד חברי הכנסת להפלת הממשלה בהצבעת אי אמון והנהיגה בחירה ישירה של ראש הממשלה. בנוסף, נחקק חוק שהטיל סנקציות על חברי הכנסת הפורשים מסיעתם.

קישורים חיצוניים

ניר (שוקו) כהן, התרגיל המסריח, גרסת המקור, באתר ynet, 11 במאי 2012
עופר קניג, התרגיל המסריח בראי הזמן, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, מרץ 2010
בני משה, כך ניסה פרס לפתות את ש"ס, באתר ערוץ 7, 27 באוקטובר 2014

הערות שוליים

^ משה ארנס, מלחמה ושלום במזרח התיכון 1988-1992, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995
^ פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 15.3.90

[1] משה ארנס, מלחמה ושלום במזרח התיכון 1988-1992, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995

[2] פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 15.3.90

[1]

[2]

@@ שורה 6: / שורה 6: @@
 במאי [[1989]] הודיעה הממשלה, לאחר פעילות דיפלומטית אינטנסיבית, על יוזמת שלום לקיום שיחות עם פלסטינים מ[[יהודה ושומרון|אזורי יהודה ושומרון]] ו[[רצועת עזה|רצועת-עזה]] לאחר קיום בחירות באזורים אלה. יוזמת שלום זו הייתה מתואמת עם הממשל האמריקאי.{{ש}}
-בתחילת שנת [[1990]] הציע [[ג'יימס בייקר]], [[מזכיר המדינה של ארצות הברית]], כי ישראל תאפשר במשא ומתן גם השתתפות של נציגי הפלסטינים ב[[מזרח ירושלים]] וגם פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך שגורשו על ידי ישראל בתקופה שמאז [[1967]], וכן כי בבחירות המוצעות ישתתפו פלסטינים תושבי [[מזרח ירושלים]]. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, ואילו רבין הציע כי שאלת השתתפות ערביי מזרח ירושלים בבחירות תוכרע בהצבעה בכנסת. שמיר נמנע מלענות לאף אחת מההצעות.
+בתחילת שנת [[1990]] הציע [[ג'יימס בייקר]], [[מזכיר המדינה של ארצות הברית]], כי ישראל תאפשר במשא ומתן גם השתתפות של נציגי הפלסטינים ב[[מזרח ירושלים]] וגם פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך שגורשו על ידי ישראל בתקופה שמאז [[1967]], וכן כי בבחירות המוצעות ישתתפו פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, ואילו רבין הציע כי שאלת השתתפות ערביי מזרח ירושלים בבחירות תוכרע בהצבעה בכנסת. שמיר נמנע מלענות לאף אחת מההצעות.
 == הפלת ממשלת שמיר ==
-על פי שר החוץ ארנס, מימיה הראשונים של הממשלה ניהל פרס מגעים חשאיים עם הממשל האמריקאי על מנת שאלו לא יקבלו את יוזמת השלום הישראלית כמו שהיא, אלא יציבו תנאים אותם לא יוכל [[הליכוד]] לקבל.{{הערה|משה ארנס, '''מלחמה ושלום במזרח התיכון 1988-1992''', הוצאת ידיעות אחרונות, 1995}} לאחר שקיבל את מבוקשו רקח פרס בעזרתם של [[חיים רמון]] ו[[יוסי ביילין]] הסכם סודי עם [[אריה דרעי]] וסיעת [[מפלגת ש"ס|ש"ס]] לתמיכה בהפלת הממשלה. שמיר, שקיבל ידיעות מוקדמות כי חברי הכנסת של מפלגת העבודה מתכוונים להצטרף להצעות [[הצעת אי אמון|אי אמון]] שהוגשו על ידי סיעות האופוזיציה,{{הערה|פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 15.3.90}} פיטר במהלך ישיבת הממשלה שנערכה ב-11 במרץ את פרס מהממשלה. בעקבות כך התפטרו שאר שרי [[המערך]], וב-[[15 במרץ]] נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על [[הצעת אי אמון]] ב[[הכנסת|כנסת]], שעברה ברוב של 60 מול 55 ח"כים. [[אגודת ישראל]] תמכה בהפלת [[ממשלת ישראל|הממשלה]], ו[[חבר כנסת|חברי הכנסת]] של [[מפלגת ש"ס|ש"ס]] (להוציא את השר [[יצחק חיים פרץ|יצחק פרץ]] שבניגוד לדרעי כיהן גם כח"כ ותמך בהצבעה בממשלה) נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה ב[[היסטוריה של מדינת ישראל|תולדות ישראל]] בה הופלה ממשלה בשל [[הצבעת אי אמון]].
+על פי שר החוץ ארנס, מימיה הראשונים של הממשלה ניהל פרס מגעים חשאיים עם הממשל האמריקאי על מנת שאלו לא יקבלו את יוזמת השלום הישראלית כמו שהיא, אלא יציבו תנאים אותם לא יוכל [[הליכוד]] לקבל.{{הערה|משה ארנס, '''מלחמה ושלום במזרח התיכון 1988-1992''', הוצאת ידיעות אחרונות, 1995}} לאחר שקיבל את מבוקשו רקח פרס בעזרתם של [[חיים רמון]] ו[[יוסי ביילין]] הסכם סודי עם [[אריה דרעי]] וסיעת [[מפלגת ש"ס|ש"ס]] לתמיכה בהפלת הממשלה. שמיר, שקיבל ידיעות מוקדמות כי חברי הכנסת של מפלגת העבודה מתכוונים להצטרף להצעות [[הצעת אי אמון|אי אמון]] שהוגשו על ידי סיעות האופוזיציה,{{הערה|פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 15.3.90}} פיטר במהלך ישיבת הממשלה שנערכה ב-11 במרץ את פרס מהממשלה. בעקבות כך התפטרו שאר שרי [[המערך]], וב-[[15 במרץ]] נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על [[הצעת אי אמון]] ב[[הכנסת|כנסת]], שעברה ברוב של 60 מול 55 ח"כים. [[אגודת ישראל]] תמכה בהפלת [[ממשלת ישראל|הממשלה]], ו[[חבר כנסת|חברי הכנסת]] של ש"ס (להוציא את השר [[יצחק חיים פרץ|יצחק פרץ]] שבניגוד לדרעי כיהן גם כח"כ ותמך בהצבעה בממשלה) נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה ב[[היסטוריה של מדינת ישראל|תולדות ישראל]] בה הופלה ממשלה בשל [[הצבעת אי אמון]].
 == כישלון המהלך ==
-לאחר שנפלה ממשלת שמיר הטיל [[נשיא מדינת ישראל|הנשיא]] [[חיים הרצוג]] על פרס להרכיב ממשלה חדשה ב-[[20 במרץ]]. אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: [[הרב שך]], מנהיגה הרוחני של מפלגת [[דגל התורה]], התנגד בחריפות להצטרפות [[מפלגת ש"ס]] לממשלת השמאל, ובכינוס שארגן ב[[היכל הספורט ביד אליהו]] נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל, ועם אנשי ה[[קיבוץ|קיבוצים]] "אוכלי השפנים", כדבריו (בזכות ביטוי זה נודע הנאום כ"[[נאום השפנים והחזירים|נאום השפנים]]"). בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך, סירב הרב [[עובדיה יוסף]] לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, אך ביחד איתה עדיין היו לפרס ולמערך רק 60 ח"כים (מערך 39, [[מרצ]] (העתידית) 10, אגודת ישראל 5, [[חד"ש]] 4, ערביות 2), ח"כ אחד פחות מן הדרוש כדי לאשר בכנסת את ה[[ממשלה]] החדשה. הח"כ החסר שבא לעזרתם היה חבר הכנסת  [[אברהם שריר]], שנבחר לכנסת כאיש [[המפלגה הליברלית הישראלית|המפלגה הליברלית]] שהייתה חלק מן [[הליכוד]]. שריר נמנה עם קבוצה של חמישה ח"כים מן התנועה הליברלית, שב[[פברואר]] [[1990]] התפצלה מן הליכוד וייסדה מפלגה בשם "[[המפלגה לקידום הרעיון הציוני]]", בראשותו של [[יצחק מודעי]]. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עמה, סרבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו, ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש.
+לאחר שנפלה ממשלת שמיר הטיל [[נשיא מדינת ישראל|הנשיא]] [[חיים הרצוג]] על פרס להרכיב ממשלה חדשה ב-[[20 במרץ]]. אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: [[הרב שך]], מנהיגה הרוחני של מפלגת [[דגל התורה]], התנגד בחריפות להצטרפות [[מפלגת ש"ס]] לממשלת השמאל, ובכינוס שארגן ב[[היכל הספורט ביד אליהו]] נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל, ועם אנשי ה[[קיבוץ|קיבוצים]] "אוכלי השפנים", כדבריו (בזכות ביטוי זה נודע הנאום כ"[[נאום השפנים והחזירים|נאום השפנים]]"). בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך, סירב הרב [[עובדיה יוסף]] לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, אך ביחד איתה עדיין היו לפרס ולמערך רק 60 ח"כים (מערך 39, [[מרצ]] (העתידית) 10, אגודת ישראל 5, [[חד"ש]] 4, ערביות 2), ח"כ אחד פחות מן הדרוש כדי לאשר בכנסת את ה[[ממשלה]] החדשה. הח"כ החסר שבא לעזרתם היה חבר הכנסת [[אברהם שריר]], שנבחר לכנסת כאיש [[המפלגה הליברלית הישראלית|המפלגה הליברלית]] שהייתה חלק מן [[הליכוד]]. שריר נמנה עם קבוצה של חמישה ח"כים מן התנועה הליברלית, שב[[פברואר]] [[1990]] התפצלה מן הליכוד וייסדה מפלגה בשם "[[המפלגה לקידום הרעיון הציוני]]", בראשותו של [[יצחק מודעי]]. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עמה, סרבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו, ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש.
 בליל [[11 באפריל]] הציג פרס את ממשלתו החדשה, ולמחרת הייתה הכנסת אמורה לאשר אותה. אולם בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל – [[אברהם ורדיגר]] ו[[אליעזר מזרחי]], נעדרים מהמשכן. היה זה בעקבות הוראתו של הרבי מליובאוויטש, רבי [[מנחם מנדל שניאורסון]], לחברי הכנסת הסרים למרותו, שלא לתמוך בממשלה הדוגלת במסירת שטחים. בהמשך היום התברר שמזרחי כלל לא נכח במהלך טקס חתימת ההסכם הקואליציוני בין המערך לאגודת ישראל, ואילו ורדיגר אומנם השתתף בטקס, אך במקום לחתום על ההסכם רק עבר עם העט מעל הנייר.