לוסי דווידוביץ' – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־13:38, 11 בספטמבר 2017

לוסי שילדקרט דווידוביץ' (באנגלית: Lucy Schildkret Dawidowicz;‏ 16 ביוני 1915 - 5 בדצמבר 1990) הייתה היסטוריונית יהודייה-אמריקאית, חוקרת ההיסטוריה היהודית בתקופה המודרנית וחוקרת השואה.

קורות חיים

לוסי שילדקרט נולדה למשפחה יהודית בניו יורק בשנת 1915. הוריה, מקס וויקטוריה שילדקרט, היו יהודים חילונים, ועל פי דבריה לא נכחה מעולם בתפילה בבית כנסת עד לשנת 1938.

דווידוביץ' למדה לתואר ראשון בספרות ושירה ספרות בהאנטר קולג', ולאחר מכן החלה בלימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה. היא לא השלימה את לימודיה, משום שבשנת 1938 נענתה לעצת אחד ממוריה, ההיסטוריון יעקב שצקי, למדה את שפת היידיש ויצאה לפולין לשמש כעמיתת מחקר בייוו"א, המכון למחקר יהודי בווילנה (שהייתה אז בתחום פולין).

דווידוביץ' גרה בווילנה עד אוגוסט 1939, ואז שבה לארצות הברית. במהלך שהותה בייוו"א התקרבה לשלושת המלומדים המובילים במכון, זליג קלמנוביץ', מקס ויינרייך וזלמן רייזן. משלושתם שרד את השואה רק ויינרייך, שנסע לניו יורק בטרם נכבשה וילנה על ידי הנאצים, על מנת להקים שם סניף של המכון. דווידוביץ' הייתה קרובה במיוחד לקלמנוביץ' ומשפחתו. בתקופת שהותה בפולין נתקלה באנטישמיות של האוכלוסייה המקומית, וכתביה המאוחרים על יחסי יהודים ונוצרים בפולין הושפעו משהותה בווילנה בתקופה זו. לטענתה, האוכלוסייה הקתולית בפולין שלפני המלחמה הייתה אנטישמית. היסטוריונים רבים כנורמן דייויס הסתייגו מדעה זו.

בין 1940 ל-1946 עבדה דווידוביץ' בסניף ייוו"א בניו יורק. לאחר תום מלחמת העולם השנייה חזרה דווידוביץ' לאירופה לשמש בתפקידי סיוע במסגרת הג'וינט במחנות העקורים בגרמניה. במסגרת מילוי תפקידיה אלו חיפשה גם אחר ספרים מספריית המכון, שנבזזו ונמצאו בפרנקפורט. בשובה לארצות הברית עסקה בחקר השואה.

בשנת 1947 שבה דווידוביץ' לארצות הברית, וב-3 בינואר 1948 נישאה לשמעון דווידוביץ', יהודי פולני, שבתו מנישואיו הראשונים נספתה בגטו ורשה. עם שובה לארצות הברית עבדה כתחקירנית עבור הסופר ג'ון הרשי, שכתב ספר בשם "החומה", ובו תיאר באופן דרמטי את מרד גטו ורשה. בין 1948 ל-1960 עבדה דווידוביץ' כחוקרת עבור "הוועד היהודי-אמריקני". בתקופה זו כתבה עבור המגזין "קומנטרי", עבור העיתון "ניו יורק טיימס" ובמיוחד עבור מדור ביקורת הספרים בעיתון זה. דווידוביץ' ייסדה את הקרן לתרגום ספרות מיידיש ומעברית לאנגלית, ובהיותה ציונית ואנטי-קומוניסטית נלהבת, ניהלה מסע ציבורי על מנת לאפשר את עליית יהודי ברית המועצות.

דווידוביץ' האמינה כי אם מדינת ישראל הייתה קמה לפני שנת 1939 הייתה השואה נמנעת, שכן המדינה הייתה מאפשרת את קליטת יהודי אירופה, ומפתחת כוח צבאי שהיה מונע את ההשמדה. בוויכוח ההיסטורי בין ה"פונקציונליסטים" (הסבורים כי השואה הינה תוצר לוואי של התפתחויות מוסדיות ואחרות בגרמניה הנאצית) ובין ה"אינטנציונליסטים" (הסבורים כי השואה נהגתה מראש ובכוונת מכוון) נקטה דווידוביץ' בדעה אינטנציונליסטית קיצונית. לדעתה, היטלר הגה את רעיון השמדת היהודים עוד בנובמבר 1918, ומן הרגע שבו שמע על שביתת הנשק במלחמת העולם הראשונה הייתה מטרתו העיקרית הוצאתה לפועל של השואה על פי תוכנית מתוכננת מראש, כשהוא נעזר באנטישמיות הטבועה בעם הגרמני, תוך שהוא יוצר עם העם הגרמני יחסים סימביוטיים. דווידוביץ' טענה כי מימי הביניים ואילך הייתה התרבות הגרמנית נגועה בצורה הקיצונית ביותר של אנטישמיות שניתן לתאר, וכי קו היסטורי ישיר מוביל בין הפוגרומים בימי הביניים ובין מחנות הריכוז של הנאצים. לשיטתה, גרמניה הנאצית הייתה מכונה טוטליטרית מאורגנת היטב, כאשר היטלר מדריך אותה בכל צעד לפי תוכנית שהגה מראש. דווידוביץ' הסתמכה על כתבי פריץ פישר בטענה כי קווי המשכיות רבי עוצמה קיימים בהיסטוריה הגרמנית, וכי היה "משעול מיוחד" (Sonderweg) שהוביל את גרמניה אל הנאציזם באורח בלתי נמנע.

דווידוביץ' הייתה ידועה בהתקפותיה על היסטוריונים שהביעו דעות שהקלו עם הגרמנים או עם הנאצים. כך, למשל יצאה כנגד ספריו של הנאו-נאצי האמריקאי דייוויד הוגאן, בהם "המלחמה נכפתה על גרמניה", וכנגד ספריו של מכחיש השואה דייוויד אירווינג, שבהם עלתה הטענה כי היטלר לא ידע על השואה בעת התרחשותה. כן יצאה כנגד היסטוריונים כנורמן דייויס, שניסו להציג באור חיובי את יחסי היהודים והפולנים בשעת המלחמה, וכנגד ההיסטוריון ארנסט נולטה, שאותו האשימה בניסיונות להצדיק את השואה. את עיקר זעמה שמרה לאסכולה הפונקציונליסטית של ההיסטוריוגרפיה, שאותה האשימה באפולוגטיקה לפשעי הנאצים. בין המותקפים על ידה היו ראול הילברג ומרטין ברוסט.

בשנת 1975 פרסמה דווידוביץ' את ספרה הידוע והמוערך "המלחמה נגד היהודים", שהיה סקירה היסטורית מקיפה מנקודת מבט אישית ואנושית של השואה. הספר תורגם לעברית והופיע בהוצאת זמורה ביתן מודן בשנת 1982 (זהו הספר היחידי משלה שתורגם). ההוצאה הגדירה את הספר כמתבלט "בין מאות הספרים, שנכתבו על שואת יהודי אירופה... כאחד הספרים החשובים והמקיפים ביותר, ספר יסוד להבנת המאורע האחד והיחיד, המחריד ביותר במאה העשרים ואולי אף בתולדות האנושות כולה". בספר נכתב על כך שלאנטישמיות יש היסטוריה ארוכה עם הדת הנוצרית. לפי דווידוביץ', היה קל לצייר את קו "השושלת האנטישמית" ממרטין לותר לאדולף היטלר. היא כותבת שהיטלר ולותר היו שניהם אובססיביים לגבי ה"יקום המיושב על ידי שדים" - היהודים, וכי הדמיון בין כתביו האנטי-יהודיים של לותר לאנטישמיות המודרנית אינו צירוף מקרים, והם נגזרים מהיסטוריה משותפת של Judenhass ("שנאת יהודים" בגרמנית), שאותה ניתן לייחס גם לעצתו של המן לאחשוורוש להשמיד את היהודים. דווידוביץ' גם החזיקה בדעה כי האנטישמיות הנוצרית קשורה גם לכנסייה הקתולית, וכי זו היוותה את "הבסיס שעליו לותר בנה".

ספריה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לוסי ס. דווידוביץ', המלחמה נגד היהודים 1933–1945 (מאנגלית: עדית זרטל; עריכה מדעית: חיים שמיר), תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשמ"ב 1982.

זיכרונותיה

Lucy S. Dawidowicz, From that Place and Time: A Memoir, New York: W. W. Norton,‎ 1989.‎

לקריאה נוספת

על ספרה "המלחמה נגד היהודים" (1975):

ישראל גוטמן, 'המלחמה נגד היהודים 1933–1945', יד ושם יא (תשל"ו), 253–263.
אשר כהן, 'עובדות ופרשנות בהוראת השואה: עם הופעת התרגום העברי לספרה של לוסי דווידוביץ', "המלחמה נגד היהודים"', משואה יא (תשמ"ג), 181–191.

קישורים חיצוניים

רשימת הפרסומים של לוסי דווידוביץ', בקטלוג הספרייה הלאומית
רשימת המאמרים של לוסי דווידוביץ' באתר רמב"י
מדריך לכתבי לוסי דווידוביץ' (באנגלית)
ביקורת על דווידוביץ' (באנגלית)
ביקורת על דייוויד אירווינג מאת דווידוביץ', בפרויקט נזכור
אליענה אדלר, לוסי דווידוביץ', באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)

@@ שורה 7: / שורה 7: @@
 דווידוביץ' למדה ל[[תואר ראשון]] ב[[ספרות]] ו[[שירה]] [[ספרות אנגלית|ספרות]] ב[[האנטר קולג']], ולאחר מכן החלה בלימודי [[תואר שני]] ב[[אוניברסיטת קולומביה]]. היא לא השלימה את לימודיה, משום שבשנת [[1938]] נענתה לעצת אחד ממוריה, ה[[היסטוריון]] [[יעקב שצקי]], למדה את שפת ה[[יידיש]] ויצאה ל[[הרפובליקה הפולנית השנייה|פולין]] לשמש כעמיתת מחקר ב[[ייוו"א]], המכון למחקר יהודי ב[[וילנה|ווילנה]] (שהייתה אז בתחום פולין).
-דווידוביץ' גרה בווילנה עד אוגוסט [[1939]], ואז שבה לארצות הברית. במהלך שהותה בייוו"א התקרבה לשלושת המלומדים המובילים במכון, [[זליג קלמנוביץ']], [[מקס ויינרייך]] ו[[זלמן רייזן]]. משלושתם שרד את [[השואה]] רק ויינרייך, שנסע ל[[ניו יורק]] בטרם נכבשה וילנה על ידי הנאצים, על מנת להקים שם סניף של המכון. דווידוביץ' הייתה קרובה במיוחד לקלמנוביץ' ומשפחתו. בתקופת שהותה בפולין נתקלה ב[[אנטישמיות]] של האוכלוסייה המקומית, וכתביה המאוחרים על יחסי יהודים ו[[גוי]]ים בפולין הושפעו מאוד משהותה בווילנה בתקופה זו. דווידוביץ' ידועה בשל דעתה כי האוכלוסייה ה[[נצרות קתולית|קתולית]] בפולין שלפני המלחמה הייתה כבר נגועה באנטישמיות קיצונית. היסטוריונים רבים כ[[נורמן דייויס]] הסתייגו מדעה זו ומהצגה קיצונית זו של יחסי היהודים והגויים בפולין שלפני המלחמה.
+דווידוביץ' גרה בווילנה עד אוגוסט [[1939]], ואז שבה לארצות הברית. במהלך שהותה בייוו"א התקרבה לשלושת המלומדים המובילים במכון, [[זליג קלמנוביץ']], [[מקס ויינרייך]] ו[[זלמן רייזן]]. משלושתם שרד את [[השואה]] רק ויינרייך, שנסע ל[[ניו יורק]] בטרם נכבשה וילנה על ידי הנאצים, על מנת להקים שם סניף של המכון. דווידוביץ' הייתה קרובה במיוחד לקלמנוביץ' ומשפחתו. בתקופת שהותה בפולין נתקלה ב[[אנטישמיות]] של האוכלוסייה המקומית, וכתביה המאוחרים על יחסי יהודים ונוצרים בפולין הושפעו משהותה בווילנה בתקופה זו. לטענתה, האוכלוסייה ה[[נצרות קתולית|קתולית]] בפולין שלפני המלחמה הייתה אנטישמית. היסטוריונים רבים כ[[נורמן דייויס]] הסתייגו מדעה זו.
+בין [[1940]] ל-[[1946]] עבדה דווידוביץ' בסניף ייוו"א בניו יורק. לאחר תום [[מלחמת העולם השנייה]] חזרה דווידוביץ' לאירופה לשמש בתפקידי סיוע במסגרת [[הג'וינט]] [[שארית הפליטה|במחנות העקורים]] ב[[גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה|גרמניה]]. במסגרת מילוי תפקידיה אלו חיפשה גם אחר ספרים מספריית המכון, ש[[ביזה|נבזזו]] ונמצאו ב[[פרנקפורט]]. בשובה לארצות הברית עסקה בחקר השואה.
-בין [[1940]] ל-[[1946]] עבדה דווידוביץ' בסניף ייוו"א בניו יורק. במהלך המלחמה הבינה כי משהו נורא מתרחש ליהודי אירופה, אך רק לאחריה הבינה את היקפו המלא של האסון.
-לאחר תום [[מלחמת העולם השנייה]] חזרה דווידוביץ' לאירופה לשמש בתפקידי סיוע במסגרת [[הג'וינט]] במחנות [[ניצולי השואה]] ב[[גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה|גרמניה]], שכונו באותה עת "העקורים" (Displaced Persons). במסגרת מילוי תפקידיה אלו חיפשה גם אחר ספרים מספריית המכון, ש[[ביזה|נבזזו]] ונמצאו ב[[פרנקפורט]]. בשובה לארצות הברית עסקה בחקר השואה. דווידוביץ' סיפרה כי הייתה מלאת צער על חורבן יהדות אירופה, שנאה לגרמנים וגאווה ביכולת ההישרדות של ניצולי השואה.
 בשנת [[1947]] שבה דווידוביץ' לארצות הברית, וב-[[3 בינואר]] [[1948]] נישאה לשמעון דווידוביץ', יהודי פולני, שבתו מנישואיו הראשונים נספתה ב[[גטו ורשה]]. עם שובה לארצות הברית עבדה כתחקירנית עבור הסופר [[ג'ון הרשי]], שכתב ספר בשם "החומה", ובו תיאר באופן דרמטי את [[מרד גטו ורשה]]. בין [[1948]] ל-[[1960]] עבדה דווידוביץ' כחוקרת עבור "[[הוועד היהודי-אמריקני]]". בתקופה זו כתבה עבור המגזין "[[קומנטרי]]", עבור העיתון "[[ניו יורק טיימס]]" ובמיוחד עבור מדור [[ביקורת ספרות|ביקורת הספרים]] בעיתון זה. דווידוביץ' ייסדה את הקרן ל[[תרגום]] ספרות מ[[יידיש]] ומ[[עברית]] ל[[אנגלית]], ובהיותה [[ציונות|ציונית]] ואנטי-[[קומוניזם|קומוניסטית]] נלהבת, ניהלה מסע ציבורי על מנת לאפשר את [[עלייה לישראל|עליית]] יהודי [[ברית המועצות]].