עשרים וארבעה ראשי איברים

עשרים וארבעה ראשי איברים הם כינוי לאיברים מסוימים בגוף, שעבד כנעני יוצא לחירות כשאדונו פצע אותו באחד מאיברים אלה.

מקור הדין

בתלמוד למדו דין זה מפסוק בפרשת משפטים: ”וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עֵין עַבְדּוֹ, אוֹ-אֶת-עֵין אֲמָתוֹ--וְשִׁחֲתָהּ: לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ, תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם-שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ-שֵׁן אֲמָתוֹ, יַפִּיל--לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ, תַּחַת שִׁנּוֹ”. אף שבתורה מדובר רק בפגיעה בעין או בשן, חז"ל קיבלו שמדובר באבות טיפוס לכל איבריו שאם נפגעו ונחתכו אינם חזורים לגדול, והרחיבו זאת לכל 24 האיברים הדומים להם, שאף בהם כריתתם מחייבת את האדון לשחרר את עבדו.

מהות הדין

במשנה מבואר שעבד יוצא לחירות מאדונו, על ידי פציעת ראשי איברים, על ידי תשלום כסף לאדון.

עם זאת, התורה קבעה שאדון הפוצע את עבדו ומחסר את אחד מאבריו חייב להעניק לו שטר שחרור.

בנוסף לזה צריך העבד לטבול טבילה נוספת על טבילת העבדות שלו, ובטבילה זו הוא משתחרר והופך לגר יהודי לכל דבר ועניין: ”כשישתחרר העבד, צריך טבילה אחרת בפני שלושה ביום, שבה תיגמר גירותו, ויהיה כישראל; ואין צריך לקבל עליו מצוות, ולהודיעו עיקרי הדת, שכבר הודיעוהו, כשטבל לשם עבדות”

זיהוי האיברים

במשנה מנו את כל 24 האיברים:

אצבעות הידיים והרגליים (20), ראשי האזניים (1), ראש החטם (1) ראש הגווייה (1), וראשי הדדים שבאישה (1).

נגע צרעת

דין נוסף הנוגע לראשי איברים הוא בדיני נגע הצרעת שאינו מטמא משום מחיה, אם חלו בה אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים הללו.