נהמא דכיסופא – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־21:31, 4 בנובמבר 2017

תבנית:אין מקורות נהמא דכיסופא (ארמית: "לחם של בושה") הוא משל המבטא רעיון מרכזי בהגות היהודית שנועד להסביר את מטרת בריאת העולם וקיום המצוות.

משמעות הביטוי

המונח נותן מענה לשאלה מפורסמת; מכיוון שהנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד ושם היא כבר נהנית מזיו השכינה, מה הטעם שתישלח לעולם הזה לתוך הגוף, שם תתחייב בשמירת מצוות, כל זאת רק כדי שתחזור לגן עדן ממנו היא באה.

התשובה לכך היא במשל לעני שמקבל לחם מנדיב לב, שלמרות שהוא נהנה באכילתו, הוא מתבייש בכך שהוא אוכל לחם חסד. לעומת זאת, אדם שעמל לפרנסתו והרויח את לחמו ביגיע כפיו, אינו חש באכילתו רגש בושה כלשהו. והנמשל הוא שמתן שכר על לא דבר הוא בבחינת "נהמא דכיסופא", לחם חסד שכרוך בחוסר נעימות, ולפיכך נצטווה האדם לשמור תורה ומצוות, ובכך הנאתו מהשכר על עבודתו תהיה רבה יותר, וללא תחושת בושה.

רעיון זה מופיע בהרחבה בספר "מגיד מישרים" של ר' יוסף קארו, בפרשת בראשית, שכתב בספרו מה שגילה לו המלאך השלוח אליו ממרומים, ליישב על פיו את המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: האם נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, או נוח לו לאדם שנברא משלא נברא. על בסיס עניין זה, ניתן לענות שלפי הדעה הראשונה עדיף לו להאדם לא להיברא משום הסיכון שיקלקל את מעשיו ויאבד אפילו את המצב בה הייתה שרויה נשמתו טרם ביאתו לעולם, ולפי הדעה השנייה עדיף שנברא משלא נברא עקב הסיכוי לעלות מדרגת "נהמא דכיסופא" לדרגה העליונה של "נהמא בלא כיסופא". עניין זה מובא רבות בספרות הקבלה, וספרים העוסקים בהגות יהודית.

הרעיון של "נהמא דכיסופא" משמש להסביר את תכלית הבריאה (לפי חלק מהפירושים- מצד הנבראים), ואלו דבריו של הרמח"ל בספרו דרך ה' מאמר א' פרק ב':

"א. הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך לזולתו. והנה תראה, כי הוא לבדו יתברך שמו השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו יתברך, הנה איננו שלימות אמיתי, אלא יקרא שלימות בערך אל עניין חסר ממנו; אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו יתברך. (ז"א שהמדד האובייקטיבי לשלמות זה ה' בעצמו) ועל כן, בהיות חפצו יתברך להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מיטיב קצת טוב, אלא בהיותו מיטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו. ובהיותו הוא לבדו יתברך הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי. והנה מצד אחר, הטוב הזה אי אפשר שיימצא אלא בו. (ז"א שמכיוון שה' הוא "מקור השלמות של עצמו"- וזהו אחד מההגדרות לפרמטר מושלם. כל מציאות שיברא תהיה מציאות לא מושלמת עכ"פ כלפי פרמטר זה, כי כל מציאות שתברא לא תהיה בעל מקור השלמות של עצמה, אלא ה' הוא יהיה מקורה)

על כן גזרה חכמתו, שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיינתן מקום לברואים לשיתדבקו בו יתברך באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו (לכאו' היה מקום לומר שפירוש דבריו הוא שהידבקות הכוונה הידמות בבחינה אונטולגית לה' כך שיהיו הנבראים "מקור הטוב של עצמם" כפי שהבורא הוא מקור הטוב של עצמו - כפי שכותב בסעיף ב', אך כנראה שמתכוון פה לדרך ואכמ"ל) ; ואז נמצא, שמה מצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלימות כשלימותו יתברך, הנה מצד התדבקם בו יגיע להם באותו השיעור שאפשר לתאר בשלימות ההוא יתברך, מצד היותם מתדבקים בו, ויימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא בערך שאפשר להם ליהנות בה. ונמצא היות כונתו יתברך שמו בבריאה שברא, לברוא מי שיהיה נהנה בטובו יתברך באותו הדרך שאפשר שיהנה בו: (ז"א ע"י בריאת נברא שיהיה בעל בחירה חופשית וכך יוכל לבחור להיות מקור הטוב של עצמו)

ב. ואולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא; פירוש - מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה. (דרך מקרה- שנברא וכך איננו מקור הטוב של עצמו) ותראה שזה נקרא קצת התדמות, בשיעור שאפשר, אל שלימותו יתברך. (ז"א סוף סוף עדיין האם הוא איננו בצורה מלאה מקור הטוב של עצמו, אעכ"פ כמה שניתן מבחינה לוגית) כי הנה הוא יתברך שמו שלם בעצמו, ולא במקרה, אלא מצד אמיתת עניינו מוכרח בו השלימות, ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח. ואולם זה אי אפשר שיימצא בזולתו, שיהיה אמיתתו מכרחת לו השלימות ומעדרת ממנו החסרונות. אך להתדמות לזה במקצת, צריך שלפחות יהיה הוא הקונה השלימות שאין אמיתת עניינו מכריח לו, ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשריים בו. ועל כן גזר וסידר שייבראו ענייני שלימות וענייני חסרון, ותיברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני העניינים בשוה, ויותנו לבריה הזאת אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלימויות ותעדיר ממנה את החסרונות; ואז יקרא שנתדמית במה שהיה אפשר לה לבוראה, ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו:"

מרעיון זה הרמח"ל מאריך לבאר את שאר ענייני הבריאה ומובן שעל כן צריך שהבריאה תהיה כמערכה שלמה של שלמויות וחסרונות. כדי לאפשר בחירה זאת לאדם.

@@ שורה 7: / שורה 7: @@
 התשובה לכך היא במשל [[עני|לעני]] שמקבל לחם מנדיב לב, שלמרות שהוא נהנה באכילתו, הוא מתבייש בכך שהוא אוכל לחם חסד. לעומת זאת, אדם שעמל לפרנסתו והרויח את לחמו ביגיע כפיו, אינו חש באכילתו רגש בושה כלשהו. והנמשל הוא שמתן שכר על לא דבר הוא בבחינת "נהמא דכיסופא", לחם חסד שכרוך בחוסר נעימות, ולפיכך נצטווה האדם לשמור תורה ומצוות, ובכך הנאתו [[שכר ועונש|מהשכר על עבודתו]] תהיה רבה יותר, וללא תחושת בושה.
-רעיון זה מופיע בהרחבה בספר "[[מגיד מישרים (ספר)|מגיד מישרים]]" של ר' [[יוסף קארו]], שכתב בספרו מה שגילה לו המלאך השלוח אליו ממרומים, ליישב על פיו את המחלוקת בין [[בית הלל]] ל[[בית שמאי]]: האם נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, או נוח לו לאדם שנברא משלא נברא. על בסיס עניין זה, ניתן לענות שלפי הדעה הראשונה עדיף לו להאדם לא להיברא משום הסיכון שיקלקל את מעשיו ויאבד אפילו את המצב בה הייתה שרויה נשמתו טרם ביאתו לעולם, ולפי הדעה השנייה עדיף שנברא משלא נברא עקב הסיכוי לעלות מדרגת "נהמא דכיסופא" לדרגה העליונה של "נהמא בלא כיסופא". עניין זה מובא רבות בספרות ה[[קבלה]], וספרים העוסקים בהגות יהודית.
+רעיון זה מופיע בהרחבה בספר "[[מגיד מישרים (ספר)|מגיד מישרים]]" של ר' [[יוסף קארו]], בפרשת בראשית, שכתב בספרו מה שגילה לו המלאך השלוח אליו ממרומים, ליישב על פיו את המחלוקת בין [[בית הלל]] ל[[בית שמאי]]: האם נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, או נוח לו לאדם שנברא משלא נברא. על בסיס עניין זה, ניתן לענות שלפי הדעה הראשונה עדיף לו להאדם לא להיברא משום הסיכון שיקלקל את מעשיו ויאבד אפילו את המצב בה הייתה שרויה נשמתו טרם ביאתו לעולם, ולפי הדעה השנייה עדיף שנברא משלא נברא עקב הסיכוי לעלות מדרגת "נהמא דכיסופא" לדרגה העליונה של "נהמא בלא כיסופא". עניין זה מובא רבות בספרות ה[[קבלה]], וספרים העוסקים בהגות יהודית.
+הרעיון של "נהמא דכיסופא" משמש להסביר את תכלית הבריאה (לפי חלק מהפירושים- מצד הנבראים), ואלו דבריו של [[הרמח"ל]] בספרו [[דרך ה']] מאמר א' פרק ב':
-הרעיון של "נהמא דכיסופא" משמש להסביר את הרצון של [[אלוהים|האלוהים]] [[בריאת העולם (יהדות)|לברוא את העולם]], ואלו דבריו של [[הרמח"ל]] בספרו [[דעת תבונות]]: "כי האל יתברך שמו הוא תכלית הטוב ודאי, ואמנם מחוק הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה. ואמנם כדי שתהיה ההטבה, 'הטבה שלימה' ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר, ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (-מי שאוכל מזון של זולתו, מתבייש להסתכל בפניו)..."
+"א. הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך לזולתו. והנה תראה, כי הוא לבדו יתברך שמו השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו יתברך, הנה איננו שלימות אמיתי, אלא יקרא שלימות בערך אל עניין חסר ממנו; אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו יתברך. (ז"א שהמדד האובייקטיבי לשלמות זה ה' בעצמו) ועל כן, בהיות חפצו יתברך להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מיטיב קצת טוב, אלא בהיותו מיטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו. ובהיותו הוא לבדו יתברך הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי. והנה מצד אחר, הטוב הזה אי אפשר שיימצא אלא בו. (ז"א שמכיוון שה' הוא "מקור השלמות של עצמו"- וזהו אחד מההגדרות לפרמטר מושלם. כל מציאות שיברא תהיה מציאות לא מושלמת עכ"פ כלפי פרמטר זה, כי כל מציאות שתברא לא תהיה בעל מקור השלמות של עצמה, אלא ה' הוא יהיה מקורה)
+על כן גזרה חכמתו, שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיינתן מקום לברואים לשיתדבקו בו יתברך באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו (לכאו' היה מקום לומר שפירוש דבריו הוא שהידבקות הכוונה הידמות בבחינה אונטולגית לה' כך שיהיו הנבראים "מקור הטוב של עצמם" כפי שהבורא הוא מקור הטוב של עצמו - כפי שכותב בסעיף ב', אך כנראה שמתכוון פה לדרך ואכמ"ל) ; ואז נמצא, שמה מצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלימות כשלימותו יתברך, הנה מצד התדבקם בו יגיע להם באותו השיעור שאפשר לתאר בשלימות ההוא יתברך, מצד היותם מתדבקים בו, ויימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא בערך שאפשר להם ליהנות בה. ונמצא היות כונתו יתברך שמו בבריאה שברא, לברוא מי שיהיה נהנה בטובו יתברך באותו הדרך שאפשר שיהנה בו: (ז"א ע"י בריאת נברא שיהיה בעל בחירה חופשית וכך יוכל לבחור להיות מקור הטוב של עצמו)
+ב. ואולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא; פירוש - מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה. (דרך מקרה- שנברא וכך איננו מקור הטוב של עצמו) ותראה שזה נקרא קצת התדמות, בשיעור שאפשר, אל שלימותו יתברך. (ז"א סוף סוף עדיין האם הוא איננו בצורה מלאה מקור הטוב של עצמו, אעכ"פ כמה שניתן מבחינה לוגית) כי הנה הוא יתברך שמו שלם בעצמו, ולא במקרה, אלא מצד אמיתת עניינו מוכרח בו השלימות, ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח. ואולם זה אי אפשר שיימצא בזולתו, שיהיה אמיתתו מכרחת לו השלימות ומעדרת ממנו החסרונות. אך להתדמות לזה במקצת, צריך שלפחות יהיה הוא הקונה השלימות שאין אמיתת עניינו מכריח לו, ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשריים בו. ועל כן גזר וסידר שייבראו ענייני שלימות וענייני חסרון, ותיברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני העניינים בשוה, ויותנו לבריה הזאת אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלימויות ותעדיר ממנה את החסרונות; ואז יקרא שנתדמית במה שהיה אפשר לה לבוראה, ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו:"
+מרעיון זה הרמח"ל מאריך לבאר את שאר ענייני הבריאה ומובן שעל כן צריך שהבריאה תהיה כמערכה שלמה של שלמויות וחסרונות. כדי לאפשר בחירה זאת לאדם.
 [[קטגוריה:האמונה היהודית]]