כניסה להר הבית (הלכה)

כניסה להר הבית
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר במדבר, פרק ה', פסוק ב'
משנה	מסכת כלים, פרק א', משנה ח'
תלמוד בבלי	מסכת פסחים, דף ס"ז, עמוד א'
משנה תורה	הלכות עבודה, פרק ביאת מקד"ש, הלכה ג'
מקורות נוספים	שו"ת הרדב"ז תשובה תרצ"א. שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סימן כ"ו. הספר "הר הבית" מאת הרב שלמה גורן.

מבט על הר הבית מכיוון דרום. בלב הרחבה - כיפת הסלע. בדרום הרחבה - מסגד אל אקצא (הכיפה הכסופה). למרגלות הר הבית, מדרום - הגן הארכאולוגי ירושלים.

כניסה להר הבית על פי ההלכה כוללת דינים מיוחדים, סייגים ואיסורים. ההלכה מתייחסת לשטח בגודל כ-250 על 250 מטר בפסגת ההר, שנמצא בדרום-מזרח העיר העתיקה בירושלים. במתחם זה שכנו שני בתי המקדש והוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

ההלכה מתייחסת לדרגות קדושה שונות השורות בחלקים שונים של ההר. מתוך כך, בנסיבות מסוימות עשויה הכניסה להר הבית בכלל ולחלקים מסוימים שלו בפרט להיחשב כמצווה, אך בנסיבות אחרות, כמו כניסה בטומאה ללא היטהרות כדין, יכולה זו להיחשב לעבירה ובמקרים מסוימים אף לעבירה חמורה שעונשה כרת.

הגדרת הר הבית בהלכה

מתחם הר הבית כיום, המוקף בארבע רוחותיו חומות המשמשות כקירות תמך, הוא בצורה דמוית מלבן שאורכו כ-480 מטר ורוחבו כ-300 מטר, ושטחו הוא כמאה וארבעים דונם. אולם יש להבחין בין מתחם הר הבית המוקף חומות כפי שהוא היום, לבין שטח הר הבית ההלכתי על כל דיניו ההלכתיים, אשר קטן ממנו בהרבה.

על פי ההלכה, שטחו של 'הר הבית ההלכתי' בו חלים הדינים המיוחדים של הר הבית הוא ריבוע בן כ-250 על 250 מטרים, כדברי המשנה במסכת מדות, פרק ב', משנה א': ”הַר הַבַּיִת הָיָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה. רֻבּוֹ מִן הַדָּרוֹם, שֵׁנִי לוֹ מִן הַמִּזְרָח, שְׁלִישִׁי לוֹ מִן הַצָּפוֹן,וּמֵעוּטוֹ מִן הַמַּעֲרָב.” מיקומו המדויק של שטח הלכתי זה בתוך מתחם הר הבית כיום נתון לספקות ומחלוקות בין אנשי ההלכה בדורנו.

הסיבה להפרש הגדול בין שטחו ההלכתי של הר הבית לבין השטח המתוחם הגדול אשר קיים היום בין ארבעת כתלי ההר, הוא הבנייה הרבה שעשה הורדוס בשטח ההר, והרחבתו בעיקר לכיוון צפון ודרום. בנייה זו הגדילה פיזית את שטחו של המתחם, אך לא השפיעה ושינתה את האזורים עליהם חלים דיני הקדושה השונים.

מחילות תת-קרקעיות

לפי פסק הרמב"ם (על פי תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף פ"ו, עמוד א'), "המחילות הפתוחות לעזרה - קודש, והפתוחות להר הבית - חול". בשנת 1981 דין זה שימש להתרת עבודות לחשיפת אולם תת-קרקעי שמאחורי שער וורן בכותל המערבי.

חלוקה למחנות קדושה

שטחו ההלכתי של הר הבית, שגודלו 500 אמה על 500 אמה, מחולק לשני אזורים עיקריים: מחנה לוויה ובתוכו מחנה שכינה. כל מקום אחר בירושלים, מחוץ להר הבית ההלכתי, נקרא בהלכה מחנה ישראל. לכל אחד מאזורי קדושה אלה ישנם דינים ואיסורים שונים זה מזה. ככל שהאזור פנימי יותר כך הוא מקודש מחברו, הלכותיו חמורות יותר, ודיני הכניסה אליו נוקשים יותר.

הר הבית מכיוון צפון

מחנה לוויה:

הר הבית השטח המזרחי, החצר המערבית, הרחבה הדרומית והחלק הצפוני הסמוך לסורג והחיל מבחוץ.

• הסורג: מחיצת אבנים נמוכה, שעד אליה מותרת הכניסה לגויים. ניצב במרחק 10 אמות מכתלי בית המקדש בכל ארבע רוחותיו.
• החיל: השטח בין הסורג לכתלי בית המקדש.
• עזרת נשים: השטח הפנימי ביותר אליו הורשו נשים להיכנס, שלא לצורך עבודה.

מחנה שכינה:

עזרת ישראל: השטח הפנימי ביותר אליו הורשו ישראל להיכנס שלא לצורך.

• עזרת כהנים: שטח ששימש את כל הכהנים ואותם בלבד.
• בין האולם ולמזבח: השטח הפנימי ביותר אליו הורשו להיכנס כהנים בעלי מומים.
• ההיכל: השטח הפנימי ביותר אליו הורשו להיכנס הכהנים.
• הדביר או קודש הקודשים: אליו נכנס רק כהן גדול ביום הכיפורים.

בתקופת המשכן במדבר

שילוח טמאים מהמחנות

דיני הכניסה בטומאה לאזורי הקדושה השונים נלמדים על ידי חז"ל מפסוקים במקרא הנוגעים לשילוח והרחקת טמאים ממחנה בני ישראל במדבר. במקרא מוזכר איסור כניסת מצורעים, זבים, טמאי קרי וטמאי מתים לאזור הנקרא "מחנה":

”צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם” (במדבר ה, ב-ג)
וכן ”כִּי-יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה-לָיְלָה וְיָצָא אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה” (דברים כג, יא).

חז"ל פירשו פסוקים אלו כעוסקים בשלושה מחנות שונים:

• מחנה ישראל: שטח מחנות כל השבטים. אליו אסורים רק המצורעים בכניסה, אך בעלי טומאות אחרות היוצאות מן הגוף וטמאי מתים מותרים בו.
• מחנה לוויה: מקום ישיבתם של בני שבט לוי סביב המשכן. אסור בכניסה לבעלי טומאה היוצאת מן הגוף (מצורעים, זבים וזבות, יולדות, נידות וטמאי קרי), אך מותר בכניסה לטמאי מת, ואפילו המת עצמו, ולמדו זאת חז"ל מכך שמשה רבנו, שישב במחנה לוויה, נשא עמו את עצמות יוסף.
• מחנה שכינה: אוהל מועד. אליו אסורים בכניסה כל הטמאים: בעלי טומאה היוצאת מן הגוף (מצורעים, זבים וזבות, יולדות, נידות וטמאי קרי) וטמאי מתים. כל הנכנס אליו בטומאה חייב כרת.

בתקופת המקדש בירושלים

כשנכנסו בני ישראל לארץ והחליף המקדש בירושלים את המשכן, הועתקו שלושת המחנות לירושלים, כדברי התוספתא:

וכשם שהיו במדבר שלש מחנות- מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל, כך היו בירושלים. מפתח ירושלים ועד פתח הר הבית- מחנה ישראל; מפתח הר הבית ועד שערי נקנור– מחנה לויה; משערי נקנור ולפנים– מחנה שכינה.

— מסכת כלים קמא, פרק א', י'

גם במקדש שבירושלים נותרו דיני שילוח מדאורייתא כדיני המשכן במדבר. אולם בימי בית ראשון ושני הוסיפו חז"ל סייגים ודינים מדרבנן בהלכות שילוח טמאים מן המחנות, הן על ישראל והן על הגויים. כדברי המשנה:

מחנה שכינה ועזרת נשים (בחזית) במודל בית המקדש השני במוזיאון ישראל

עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן:
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִים כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת:
עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה, שֶׁמְּשַׁלְּחִים מִתּוֹכָן אֶת הַמְּצֹרָעִים, וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ. יָצָא, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ:
לִפְנִים מִן הַחוֹמָה (=מחנה ישראל, העיר ירושלים) מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
הַר הַבַּיִת (=מחנה לוייה) מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם. (כמו כן, אסורה גם כניסת בעל קרי למחנה לוויה, על פי דרשת התלמוד במסכת פסחים).
הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִים לְשָׁם.
עֶזְרַת נָשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם, וְאֵין חַיָּבִים עָלֶיהָ חַטָּאת.
עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל (=מחנה שכינה) מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנָס לְשָׁם, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת.
עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְשָׁם אֶלָּא בִשְׁעַת צָרְכֵיהֶם, לִסְמִיכָה לִשְׁחִיטָה וְלִתְנוּפָה:
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ נִכְנָסִים לְשָׁם.
הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם.
קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה.

— מסכת כלים, פרק א' משניות ו'-ט'

לפיכך, תחומי הכניסה האסורים לאזורי הקדושה השונים בטומאה הם:

• למצורע: אסורה הכניסה לכל ערי ישראל שהיו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון ובכללן לשטח ירושלים הקדומה.
• לזב, זבה, יולדת, נידה ובעל קרי שלא נטהרו בטבילה: אסורה הכניסה להר הבית 'ההלכתי', בן 500 על 500 אמה.
• לגויים, וליהודים טמאי מת: אסורה הכניסה מבעד לסורג, אל החיל.
• לטבול יום: אסורה הכניסה לעזרת נשים.
• למחוסר כיפורים: אסורה הכניסה לעזרת ישראל.

כניסה בטומאה בהיתר

יש מקרים שהותרה הכניסה אפילו בטומאה, כגון שנצרכו לתקן דבר במקדש ואין טהורים שיעשו זאת. כמו כן, כאשר כל העם או רובו טמאי מתים, הותרה כניסה גם מעבר לחיל לצורך הקרבת קורבנות, לפי הכלל שטומאה הותרה בציבור.

ביאה ריקנית

הנכנס לעזרה שלא כדי לעבוד או להשתחוות, לוקה, ולקודש הקודשים חייב מיתה. אסור גם לבוא להיכנס להר הבית שלא לצורך, כפי שכותב הרמב"ם: ”אין ראוי להיכנס במקום הנכבד ההוא תחילה, אלא לענין מענייני תפילה ועבודה”. המקור לדין זה, לדברי הכסף משנה, הוא בקל וחומר מבית כנסת.

הקדושה באין מקדש

הראשונים נחלקו בשאלה אם קדושת המקדש חלה במקום המקדש והר הבית גם לאחר החורבן. דעת הרמב"ם היא כי הקדושה עומדת בעינה אף בחורבן, ועל כן הנכנס למקומות האסורים עובר בכרת, ואלו דבריו: ”וּבְמַה נִּתְקַדְּשָׁה? בִּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ שְׁלֹמֹה, שֶׁהוּא קִדֵּשׁ הָעֲזָרָה וִירוּשָׁלַיִם לִשְׁעָתָן וְקִדְּשָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא.” כשיטה זו סוברים גם התוספות, ספר יראים והריטב"א.

בדבריו מחלק הרמב"ם בין קדושת ארץ ישראל מימות יהושע בן נון, שלדעתו בטלה עם גלות בבל וחודשה עם שיבת ציון: ”כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְנִתְקַדֵּשׁ קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ בָּטְלָה קְדֻשָּׁתָן. שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה לְפִי שֶׁהָיְתָה מִפְּנֵי הַכִּבּוּשׁ בִּלְבַד קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. כֵּיוָן שֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה וְהֶחֱזִיקוּ בְּמִקְצָת הָאָרֶץ קִדְּשׁוּהָ קְדֻשָּׁה שְׁנִיָּה הָעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם לִשְׁעָתָהּ וְלֶעָתִיד לָבוֹא,” לבין קדושת מקדש שלמה, שקדושתו עומדת לעולם, אף בחורבן. את ההבדל מסביר הרמב"ם:

וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא, וּבִקְדֻשַּׁת שְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן שְׁבִיעִית וּמַעַשְׂרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא?
לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה, וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו, לא) 'וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם' וְאָמְרוּ חֲכָמִים "אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִים". אֲבָל חִיּוּב הָאָרֶץ בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּבּוּשׁ רַבִּים, וְכֵיוָן שֶׁנִּלְקְחָה הָאָרֶץ מִידֵיהֶם בָּטַל הַכִּבּוּשׁ וְנִפְטְרָה מִן הַתּוֹרָה מִמַּעַשְׂרוֹת וּמִשְּׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא וְקִדְּשָׁהּ לֹא קִדְּשָׁהּ בְּכִבּוּשׁ אֶלָּא בַּחֲזָקָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ, וּלְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל וְנִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֶזְרָא הַשְּׁנִיָּה הוּא מְקֻדָּשׁ הַיּוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקַח הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ וְחַיָּב בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת.

— משנה תורה, הלכות בית הבחירה, ו, טז

לעומת זאת, חולק הראב"ד על דברי הרמב"ם ואומר: "סברת עצמו היא, ולא ידעתי מנין לו... לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת". נחלקו האחרונים בביאור דברי הראב"ד. יש שהסבירו שלפי הראב"ד אין כלל קדושה בהר הבית בזמן החורבן^{[דרוש מקור]}, והכניסה מותרת לגמרי. לעומת זאת, יש שהסבירו שאמנם אין עונש כרת בכניסה למקום המקדש בזמן הזה, אולם לאו יש בכניסה למקומות האסורים גם לפי הראב"ד.

מכל מקום, הפסיקה הרווחת בימינו חוששת לכך שקדושת המקדש עודה בתוקף אף לאחר החורבן.

זיהוי מקום המקדש

אזורי הקדושה השונים בהר הבית, לפי השיטה המרכזית הממקמת את קודש הקודשים במקום כיפת הסלע. האזור הצהוב ממקם את ההיכל, התכלת את העזרה, הכחול את עזרת נשים והכתום את החיל (בהרחקה מחמירה הכוללת את כל הרמה המוגבהת)

תצלום אויר של הר הבית ומיקום אזורי הקדושה לפי השיטה המרכזית. מקרא: 1. מקום ההיכל, מבנה כיפת הסלע. 2. מקום העזרה והמזבח. 3. מקום עזרת הנשים. 4. הרמה, הרחבה המוגבהת בהר הבית. לדעת הרב קורן, החיל. 5. מבנה הצמוד לשער הרחמים. 6. רחבת הכותל המערבי. 7. שער המוגרבים, השער היחיד דרכו נכנסים לא-מוסלמים להר כיום.

ערך מורחב – זיהוי מקום המקדש

זיהוי מקום המקדש בתוך מתחם הר הבית הוא שאלה שדנו ועסקו בה רבות, הן רבנים ואנשי הלכה, והן במחקר הארכאולוגי, ויש בה כמה שיטות שונות. זיהוי מקום המקדש הוא בעל חשיבות גדולה לכניסה להר הבית על פי ההלכה, שכן יש מקומות בהר הבית אליהם הכניסה אסורה אפילו לאחר טבילה, המקומות אליהם טמא מת אסור בכניסה. כיום, כשאין בנמצא אפר פרה אדומה, ואי אפשר להיטהר מטומאת מת, מותרת הכניסה רק למחנה לוייה עד מקום החיל, וזאת לאחר טבילת היטהרות מטומאות היוצאות מגוף האדם. רק זיהוי מקום המקדש וידיעת מקום החיל, העזרה והדביר, יכול לאפשר כניסה להר הבית למקומות המותרים, והתרחקות מהמקומות האסורים בכניסה בטומאת מת.

כיום, יהודים שומרי הלכה העולים להר הבית בטהרה אוחזים כשיטה המרכזית, המזהה את קודש הקודשים במקומה של כיפת הסלע, ויש מהם החוששים לשיטתו של הרב שלמה גורן המזהה את כיפת הסלע כמקום המזבח. לפי שתי שיטות אלה, ניתן להיכנס להר הבית לאחר טבילה המטהרת מטומאות היוצאות מגוף האדם, וללכת בו במסלול היקפי, בהתרחקות מהאזור המוגבה במרכז ההר האסור לכניסה לטמא מת והיצמדות לכתלים, לפי מסלולים מוגדרים המותרים בהליכה ומפורסמים על ידי העמותות המעודדות עליית יהודים להר הבית.

כיפת הסלע - מקום קודש הקודשים

השיטה המפורסמת והמקובלת ביותר היא זו המזהה את מקום קודש הקודשים במקומה של כיפת הסלע, ואת הסלע הנמצא שם כאבן השתייה. זיהוי זה מבוסס הן על עדויות ומסורות רבות, והן על מחקרים טופוגרפיים של הר הבית, ובזיהוי זה אוחזת הפסיקה ההלכתית המקובלת. הבסיס האיתן עליו עומד הזיהוי ההלכתי של קודש הקודשים במקום כיפת הסלע הוא תשובתו של הרדב"ז, המביא מסורת ברורה על מקום קודש הקודשים כמקום כיפת הסלע, ופוסק: ”כי הדבר ברור שתחת הכיפה- שם אבן השתייה בלי ספק הנקרא אצלם אל-סכרא”, וכן ”אין ספק כי האבן אשר תחת הכיפה היא אבן השתייה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב”. כדברי הרדב"ז פסקו החיד"א, החת"ם סופר, החפץ חיים והחזון איש. למסורת זו שפסק הרדב"ז נוספות עדותו של רבי בנימין מטודלה שביקר בירושלים בערך בשנת 1170, וכתב שעומאר בן אל-ח'טאב בנה כפה גדולה על מקום המקדש. כן מעיד גם רבי פתחיה מרגנשבורג כחמש שנים לאחריו. בראשית המאה ה-14 ביקר בירושלים תלמידו של הרמב"ן שכתב בין השאר: "על אבן שתייה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאד". נוסף על כך, המחקר הטופוגרפי של ההר והתאמתו לדברי חז"ל במסכת מידות שקודש הקדשים היה במקום הגבוה ביותר בהר לא מותיר אפשרויות אלא להציב את קודש הקודשים במקום כיפת הסלע, כך על פי מחקרו של הרב זלמן מנחם קורן בספרו "חצרות בית ה'".

כיפת הסלע - מקום מזבח העולה

שיטה נוספת היא שמקום כיפת הסלע הוא מקום המזבח, וזיהוי 'בור הרוחות', הנמצא במערה שתחת לאבן, כ"שיתין", הצינורות דרכם התנקז דם הקורבנות. טענה זו הסתמכה בעיקר על עדותו של המהנדס והארכאולוג האיטלקי ארמטה פיירוטי כי הוא הצליח להגיע באמצעות אחד הבורות הנמצאים צפונית לאזור אל בור זה. הרב שלמה גורן הסכים עם שיטה זו בספרו "הר הבית". הרב גורן אף ביצע מדידות בהר הבית על ידי חיל ההנדסה של צה"ל בשבועות שלאחר כיבוש ההר במלחמת ששת הימים, זאת כדי לחשב את המרחקים בהר ולהגיע למסקנה לאן מותר להיכנס להר.

שיטות אחרות

שיטות נוספות הן שמקום המקדש היה בדרומו של מתחם הר הבית, כשיטתו של האדריכל טוביה שגיב או כפי שמשתמע מעדותו של רבי אשתורי הפרחי מחבר ספר כפתור ופרח, כי שער המזרח נמצא בשליש הדרומי של הכותל המזרחי, שיטה זו מקבלת תימוכין במאמרו של הרב אב"י סילבצקי מישיבת מרכז הרב. שיטה נוספת היא שיטתו של החוקר אשר קאופמן שהמקדש היה בצפונו של מתחם הר הבית. אולם אלה שיטות יחידאיות במחקר, אשר נוגדות את המסורות ואת הטופוגרפיה של ההר, שיטתו של קאופמן אף הוזמה והוכחה כטעות.

המצוות בכניסה להר הבית

הרבנים המצדדים בכניסה להר הבית מונים חמש מצוות עשה אותן מקיימים העולים להר הבית.

כרוז רבנים הקוראים לעלות להר, תשע"ה

כרוז רבנים האוסרים עלייה להר הבית, תשע"ו

לשכנו תדרשו ובאת שמה

ערך מורחב – מצוות בניין בית המקדש

על הפסוק ”כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה” (דברים י"ב, ה') כותב הרמב"ן: ”וטעם "לשכנו תדרשו" – שתלכו לו מארץ מרחקים, ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו: "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" (ישעיהו ב', ג') כלשון "צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם" (ירמיהו נ', ה')”.

וכתב המלבי"ם, ספר דברים פרק י"ב: ”'לשכנו תדרשו', שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר... למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה.”

עבדהו במקדשו

ערך מורחב – תפילה (יהדות)

מצוות "עבדהו במקדשו", להתפלל ולהשתחוות. כתב הרמב"ם בספר המצוות:

והמצוה החמישית היא שצונו לעובדו יתעלה... ואמרו: "עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו", כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו, כמו שביאר שלמה עליו השלום (מלכים א' ח, דברי הימים ב', ו).

— ספר המצוות, מצות עשה ה':

מקדשי תיראו

ערך מורחב – מורא מקדש

נאמר בתורה (ויקרא י"ט, ל'): ”אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ”. מפסוק זה למדו חז"ל: "מה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף מורא האמורה במקדש לעולם".

לפי העולים להר, מצוות מורא מקדש אינה מתקיימת כאשר אדם מתרחק ממקום המקדש יתר על המידה, כמו שמצוות מורא אב לדבריהם אינה מתקיימת כאשר אדם מתרחק מאביו. מצוות המורא מתקיימת כאשר אדם בא למקום המקדש, מתנהג בו ביראת ה' ונזהר בכל ההלכות הנוהגות בו.

לא תחנם

ערך מורחב – לא תחנם

מצוות "לֹא תְחָנֵּֽם" שבמקרא מבוארת בידי חז"ל כאיסור לתת לגויים חנייה בקרקע ארץ ישראל. בעלייה להר הבית רואים הרבנים המעודדים את העלייה ככיבוש המקום, וכמעשה שבזכותו לא מוסרת ממשלת ישראל את המקום למוסלמים. כך כותב הרב שלמה גורן (בספרו הר הבית, עמ' 42): ”בהימנעות מעלייה להר הבית עוברים על איסור תורה של 'לא תחנם', לא תיתן להם חניה בקרקע, שכבר קבעו הפוסקים שאבדן הריבונות כמוהו כחורבן . נמצא שכאשר הממשלה אוסרת על יהודים לעלות בחופשיות, היא חוזרת ומחריבה את מקום מקדשנו.”

והורשתם את הארץ

ערך מורחב – מצוות יישוב ארץ ישראל

המעודדים את העלייה להר הבית רואים בה קיום הציווי שלא לעזוב את הארץ לשממה או ביד האומות, וכהורשת המקום הקדוש ביותר בארץ ישראל, הר הבית ומקום המקדש.

פסק הרמב"ן בהשמטות לספר המצוות:

נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ"

— רמב"ן השמטות לספר המצוות מצווה ד

כניסת יהודים להר לאחר חורבן בית המקדש

בתקופת חז"ל

שרידי חומה (המדרגה התחתונה) בצפון מערב ה"רמה", שרידים של חומה עתיקה. לפי הרב זלמן מנחם קורן היא חומת החיל, ולפי לין ריטמאייר היא שריד של חומת הר הבית הקדומה.

בתלמוד הבבלי ובמדרשי חז"ל יש התייחסויות מפורשות לכניסת תנאים להר הבית ולמקום המקדש לאחר החורבן. למשל באליהו רבה, מדרש המתוארך, לפי דעות שונות, בין המאה השלישית והעשירית לספירה:

פעם אחת נכנס רבי צדוק לבית המקדש וראה את בית המקדש חרב. אמר: אבי שבשמים, החרבת את עירך ושרפת את היכלך וישבת ושלוות ושקטת?
שוב פעם אחת נכנס רבי נתן לבית המקדש, ומצא בית המקדש חרב וכותל אחד עומד. אמר, מה טיבו של כותל זה, אמר אחד, אני אראך...

— אליהו רבה, כח:

בנוסף, בתלמוד הירושלמי מובאת משם רבי פינחס, דור רביעי-חמישי לאמוראי ארץ ישראל, עדות ראייה לפיה החכמים חולצים נעליהם תחת המשקוף של שער הר הבית (לצורך כניסה להר).

בית כנסת בתקופה המוסלמית הקדומה

ההיסטוריון בן-ציון דינור פרסם בשנת תרפ"ט בכתב העת "ציון" מחקר היסטוריוני מקיף ובו קבע כי בתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל, למן המאה השביעית לספירה ועד לכיבוש ירושלים על ידי הצלבנים בשנת 1099 לסירוגין, היה קיים בהר הבית בית כנסת פעיל בו התפללו יהודים. על פי דינור, בית הכנסת היה צמוד לכותל המערבי מצידו הפנימי, סמוך לשער השלשלת, במקום שלימים ייבנה מתחם המחכמה, או דרומה קצת. בית הכנסת נבנה לראשונה בימי הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, נותר על כנו גם לאחר בניית כיפת הסלע ומסגד אל אקצא בתקופת הח'ליף עבד אל-מלכ, והיה ברשותם הגמורה של היהודים עד ימי הח'ליף אל-מאמון. עם כיבושה של ארץ ישראל על ידי הפאטימים נבנה בית הכנסת מחדש על ידי פלטיאל הנגיד ועמד על תילו עד ימי הגזירות של הח'ליף אל חאכם, וחרב ביום י"ז אב, ד'תשע"ח.

אחרי ביטול גזירותיו של אל חאכם, בימי החליף עלי אלט'אהר שב ונוסד בית כנסת בשער הר הבית, ולדעת הארכאולוג פרופ' דן בהט בית הכנסת מוקם עתה בחללו הפנימי של שער תת-קרקעי מימי הבית השני הקרוי כיום שער וורן. הכינוי שניתן לו באותם ימים, ומופיע באגרות שאותרו בגניזה הקהירית רק בתקופה שלאחר החרבת בית הכנסת הקדום בידי אל חאכם, הוא 'המערה', כינוי אשר הולם את החלל התת-קרקעי של שער וורן, אולם לא ברור האם זה היה מקומו של בית הכנסת העתיק בהר גם טרם החרבתו בידי אל חאכם – או שמא באזור שער השלשלת כפי שמיקם אותו דינור.

שתי רעידות אדמה גדולות שהחרידו את הארץ בשלהי שנת 1033 ובראשית 1034 עשו שמות גם בבית הכנסת המחודש. המערה המשיכה לשמש כבית הכנסת עד לחורבן הגדול, המוחלט, של קהילת ארץ ישראל עם הגעת מסעי הצלב ארצה בשנת 1099. דינור משער כי בעדותו של הרמב"ם על עלייתו להר הבית (ראה לקמן) כוונתו היא למקומו של בית כנסת זה, שהיה בשטח ההר, ונחרב שנים לא רבות לפני כן.

לפי סלמון בן ירוחם

בפירושו לספר תהילים של החכם הקראי סלמון בן ירוחם, בן המאה העשירית, כותב המחבר כי בתקופה שלאחר הכיבוש הערבי במאה השביעית, נהגו יהודי ירושלים להתפלל בהר הבית:

כאשר בחסד אלהי ישראל נעתקו הרומאים ממנה (=ירושלים) והופיעה מלכות ישמעאל, ניתנה הרשות לישראל להיכנס ולגור שם, ונמסרו להם חצרות בית ה' והיו מתפללים שם משך שנים, ואחר-כך הוגד למלך ישמעאל כי הם עושים רעות והוללות ושתיית יין ושכרות וגידופים. וציווה לגרשם אל שער אחד משעריו, ועל הדרך הזאת היו משך שנים. והוסיפו לעשות הרע וקם עלינו מי שגירש אותנו משער בית המקדש.

— פירוש סלמון בן ירוחם לספר תהילים, פרק ל'

עליית הרמב"ם להר הבית

לפי רשימה אוטוביוגרפית המיוחסת לרמב"ם, הוא העיד על עצמו כי בגיל עשרים ושבע עלה להר הבית והתפלל שם:

וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשוון, שנת [ארבעת אלפים ותשע מאות ו]שש ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה. ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לא–ל על הכל. ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתייה. א–להים יעזרני על הכל, ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה ובחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן.

— ספר חרדים, מצוות התלויות בארץ ג', וכן בסוף פירוש הרמב"ם למסכת ראש השנה. אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמ' רכו.

עדות זו מגובה באגרת אחרת לרבי יפת הדיין, בה הרמב"ם ציין ששניהם, יחד עם אביו ואחיו של הרמב"ם, "ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש", הלשון אשר בה משתמש הרמב"ם במשנה תורה לתיאור ההליכה בעזרה: "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם. [...] ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אֱלֹהִים נהלך ברגש"".

יש שדחו ראיות אלו, וטוענים שאין מוכח בלשון האיגרת שהרמב"ם נכנס ממש להר הבית, אלא הכוונה שבא לבית כנסת גדול בירושלים. הרב עובדיה יוסף סובר שהרמב"ם נכנס לבית הסמוך להר הבית הקרוי 'מדרש שלמה'.
יש שדחו את מהימנותה של איגרת זו, שכן באיגרת כותב הרמב"ם "נכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו", משמע שנכנס לתוך בית המקדש עצמו, דבר שאסור בטומאת מת לפי פסק הרמב"ם בעצמו בספר משנה תורה. המצדדים בכניסה להר הבית מסבירים שהרמב"ם נכנס להר הבית, אך לא למקום המקדש, ושם עמד נוכח חורבות 'הבית הגדול והקדוש'.

בתקופת הראשונים והאחרונים

רבי אברהם בר חייא הנשיא, שחי במאה ה-12, כותב בספרו "מגילת המגלה":

ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו, וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו אל ישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין, ועל המנהג הזה נהגו כל ימי מלכות ישמעאל, עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאל מעליו. ומן העת ההיא חיללו המקדש המעוז, שעשו אותו בית תפילה להם והעמידו פסלי טעותם בתוכו, והסירו התמיד, שמנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים בו מצות תפילה אשר היא כנגד התמידים, כי מיום שגברו אלו הרשעים לא הניחו ישראל לבוא בתוכו, אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה.

— מגילת המגלה, עמ' 99

וכתב רבי מנחם המאירי בפירושו לש"ס:

ומנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו.

— 'בית הבחירה' על מסכת שבועות טז, א:

רבי שמואל בר שמשון כותב באגרותיו על אשר ביקר בירושלים ביחד עם רבי יהונתן הכהן מלוניל:

באנו אל ירושלים ממערבה של עיר וראינוה וקרענו בגדינו כראוי לנו, ונתגוללו רחמינו עלינו ובכינו בכיה גדולה אני והכהן הגדול מלוניש (רבי יהונתן הכהן מלוניל), ונכנסנו בשער עד לפני מגדל דוד, ונבוא להשתטח עד לפני העזרה.

— איגרות ר' שמואל בר שמשון, איגרת יד עמ' 7

גם בתשובת הרדב"ז, בה הוא פוסק על פי המסורת כי מקום קודש הקודשים הוא בכיפת הסלע, ומבאר את ההיתר לעלות להר הבית, מובא המנהג של כניסת יהודים להר הבית:

יש לתת טעם למנהג שנהגו כל העולם (=מבית ישראל) לעלות באותם עליות (=שבהר הבית) לראות משם את הבית כולו... שוב ראיתי... שאין לך פתח ולא עליה כפי השיעור שכתבתי, הלכך מותר להתקרב אל הפתחים ולעלות אל העליות.

— שו"ת הרדב"ז, חלק ב' תשובה תרצ"א

אף המהרי"ט עלה להר הבית וכך כתב בתשובה:

וצריך להודיע בזמן הזה בעוונותינו... אם מותרים אנו ליכנס שם... וא"כ תורה יוצא לזמננו זה, שמותר ליכנס שם כשיטבול... לפנים בהר הבית, וכאשר זיכני ה' לעלות וליראות שם את פני ה'.

— מובא בדרך הקדש ו, א

כך טוען האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, מחבר שו"ת דברי יציב:

הנה ידוע שבכל הדורות היה שריד בית מקדשנו הכותל המערבי פתוח לרווחה לכל איש מזרע ישראל באין שום מעכב ומונע... כן גם בנוגע להר הבית והמקומות הקדושים סביב, שבדורות הראשונים לא היה מי שיעכב בעד בני ישראל את הכניסה אליו, והיו מי שעלו להתפלל בהר הבית עד הגבול שהיה ידוע להם בבירור ששם מותר לטמאי מתים לגשת ולהתקרב, וכפי שמעיד הרמב"ם באגרתו. אולם ככל שנקפו השנים, באו אומות העולם ושלטו בזרוע על כל מקום המקדש וסביבותיה ועל הכותל המערבי... ושוב לא נתנו לבני ישראל עוד מדרך כף רגל בכל הר הבית ומנעו בעדם עלות בהר ונגוע בקצהו.

— גיליון אלף תקצ"ו

התקופה הממלוכית והעות'מאנית

עורכי "חבצלת" מתפלמסים עם בנימין זאב הרצל בעקבות עלייתו להר הבית, 1898

במשך התקופה המוסלמית המאוחרת, התקופה הממלוכית והתקופה העות'מאנית נאסר על לא-מוסלמים לבקר במקום. עם תום מלחמת קרים בשנת 1853 והתגברות השפעת המעצמות על השלטון העות'מאני, נפתח ההר למבקרים שאינם מוסלמים ורבני היישוב הישן אסרו את העלייה להר.

עליות מפורסמות להר באותן הימים הן עלייתו של משה מונטיפיורי בשנת 1855 בלוויית ד"ר אליעזר הלוי והקונסול הבריטי בירושלים, ג'יימס פין. צעד זה עורר זעם בקרב יהודי העיר, ויש שאף רצו להחרימו. לאחר שננזף בידי הרבנים פנו מונטיפיורי וד"ר הלוי אל רבני ירושלים והתנצלו, והלוי הסביר כי עשו זאת בתום לבב על-פי שיטת הראב"ד המתיר כניסה למחנה שכינה בטומאה בימינו.

בסוף 1855 הייתה בצורת שבעקבותיה עלו מחירי המזון ועניי ירושלים הגיעו למצוקת רעב. הפחה הודיע ליהודים כי יורשו להיכנס למתחם הר הבית כדי להתפלל לגשמים מול אבן השתייה, אולם היהודים דחו את ההצעה מהטעמים הדתיים.

ביקורו של הברון רוטשילד בהר עורר גם הוא תרעומת גדולה, ובשנת 1914 כתב עליו הרב קוק: ”שלבי נמחץ מאוד, מפני חלול השם של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר אסור. פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים. ואף על פי שלא הפסיד בכל זאת את עברו הגדול בתור מייסד היישוב, ובשוגג או בדרך שהכל הוא בשגגה בא מעשה לידו, וד' הטוב יכפר.”

תקופת המנדט הבריטי

כרזה מהרב הראשי הרב קוק, משנות השלושים, המזהירה יהודים מלהיכנס לתחומי הר הבית

הרב קוק, שהיה הרב הראשי לארץ ישראל אסר את העלייה להר הבית. לפני החגים הוא נהג לפרסם כרוז בעברית ובאנגלית אשר מזהיר את התיירים מפני עלייה להר הבית. כך הוא כתב באגרות הראי"ה, אגרת תתעח:

"עד הזמן אשר תבוא טהרתנו בעת אשר הישועה השלמה תופיע אין אנחנו דורכים במקום הקודש, רק עומדים אנחנו באימה ופחד בגודל-רוח וביטחון נמרץ לפני 'הכותל המערבי' ושם שופכים את לבנו, את הלב הישראלי'.

כניסת יהודים להר בימינו

ערך מורחב – הגבלת כניסה להר הבית

החלטות הרבנות הראשית לאחר השחרור

אחד השלטים מטעם הרבנות הראשית שהצהירו על איסור הלכתי לכל אדם להיכנס להר הבית, לאחר השחתתו.

כינוס המועצה בשנת תשכ"ז

בימים הראשונים שלאחר שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, הגיע קהל רב לכותל המערבי. רוב הבאים עברו דרך הר הבית בטומאה וללא טבילה, ובכך גם עשו את הר הבית קיצור-דרך ('קפנדריא') לכותל, שלא כהלכה. יומיים לאחר שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, התכנסה מועצת הרבנות הראשית ודנה בהוראות הנוגעות לציבור אחר כיבוש הר הבית והכותל המערבי, וזו לשון החלטתה:

בישיבה מיוחדת של מועצת הרבנות הראשית לישראל, היום עש״ק פ' נשא תשכ״ז, הובעה השמחה הגדולה האופפת את כל בית ישראל מתשועת ד׳ הגדולה והניסים הגלויים שזכינו לראות בניצחון המכריע של צבא ההגנה לישראל בכל החזיתות, ובהשבת ירושלים עיר הקודש ומקום המקדש לעם ישראל. בשורה זו נתקבלה בעליצות המונית ע״י כל ישראל, ואויבינו יבושו.
מתבלטת השתוקקות גדולה של כל הצבור לשוב לשפוך שיח לפני ד׳ על יד הכותל המערבי שריד מקדשנו. בעניין זה מועצת הרבנות הראשית רואה לנחוץ להזכיר לצבור כי מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות על הר הבית, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו. גם אלה מהצבא העולים לשם בתוקף תפקידם חייבים להיזהר במורא מקדש ולא לנהוג ח״ו בקלות ראש במקום הקדוש בקדושת עולמים. הגישה לכותל צריכה להיות כפי שהיה מקובל: או דרך שער האשפות או דרך שער יפו.
כפי שהוכרז כבר ע״י הרבנות הראשית, תתקיים השבת תפילת הודיה חגיגית לפי הסדר שפורסם. המועצה תדון בקרוב על קביעת יום חג לדורות.
ירושלים, ר״ח סיון תשכ״ז.

— החלטת מועצת הרבנות הראשית, ר"ח סיון תשכ"ז

באותם ימים, החל הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, לארגן תפילות יהודים יומיומיות במקומות המותרים לכניסה בהר הבית. בתפילות אלה השתתפו בעיקר קציני וחיילי הרבנות הצבאית, שקבעה את משכנה בהר הבית והקימה 'מדרשה תורנית' מצידו הפנימי של שער המוגרבים. רצונו של הרב גורן היה לקבוע לדורות מקום תפילה קבוע בחלקו הדרומי של הר הבית ליהודים גברים טהורים, ולהפוך את הכותל המערבי למקום תפילה לטמאים שלא טבלו ולנשים. הרב גורן ערך בהר ימי עיון, ושלוש תפילות במניין, עם קריאת התורה, התקיימו בהר מדי יום. הרב גורן ראה בכך החזרת המנהג העתיק של תפילת יהודים בהר מאז חורבן הבית, שפסק לדבריו רק עם הכיבוש הצלבני. תפילת מנחה של תשעה באב שנערכה בדרום הר הבית עם ארון קודש וקריאת התורה וההפטרה, עוררה הדים בתקשורת הישראלית והעולמית.

לקראת שבת נחמו החל הרב גורן לארגן עצרת תפילת המונים בהר. מששמע על כך שר הביטחון משה דיין, הורה לבטל את התפילה המתוכננת בהר, ולכל הפחות לדחותה. לאחר כמה ימים החליט שר הביטחון להעביר את האחריות לניהול סדרי הר הבית לידי הוואקף, ופקד על הרבנות הצבאית להתפנות מהר הבית, להפסיק את התפילות במקום, ולא להתערב יותר בשום עניין מענייניו. אף שהרב גורן זעם והזדעדע מההחלטה וכתב מכתב חריף לוועדת השרים לשמירת המקומות הקדושים, החליט לא לצאת למאבק גלוי מול שר הביטחון, והרבנות הצבאית עזבה את ההר.

בחודש אלול תשכ"ז פורסם כרוז אזהרה, שבראשו חתמו הרבנים הראשיים הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים, יחד עם הרב יחזקאל אברמסקי ועוד עשרות רבנים (ראה לעיל בתמונת הכרוז האוסר עליה להר, בחלקו השני) שיש להימנע מלהיכנס לכל שטח הר הבית, ובכניסה להר הוצבו שלטים מטעם הרבנות המזהירים מפני איסור הכניסה להר.

כינוס המועצה בשנת תשל"ו

בחודש אדר ב' תשל"ו, התכנסה מועצת הרבנות הראשית ודנה בנושא הכניסה להר הבית בשתי ישיבות. בישיבות אלו הציג הרב הראשי שלמה גורן את תמצית מחקריו, ואת מסקנותיו בשאלת גבולות הר הבית והעזרות ומעמדם ההלכתי של שטחים שונים בהר, והציע לפני מועצת הרבנות הראשית להוריד את שלטי האיסור לעלות אל ההר שקבעו הרבנים הראשיים הקודמים לו. מספר חברי מועצה שחתמו על כרוז איסור העלייה משנת תשכ"ז, ביקשו לדחות את ההחלטה בנושא עד פרסומם והוצאתם לאור של מחקריו של הרב גורן. בתום הישיבות פרסמה הרבנות הראשית את ההחלטה הבאה:

"הר הבית הוא הר המוריה, מקום המקדש וקודש הקודשים, המקום בו בחר ה' אלוקי ישראל לשכן את שמו שם, שהתקדש בעשר קדושות על ידי דוד מלך ישראל. זכותו של עם ישראל על הר הבית ומקום המקדש היא זכות אלקית נצחית, בלתי מעורערת ואינה ניתנת לויתורים. הזיקה של העם היהודי אל הר הבית היא תשתית האמונה היהודית. אל ההר הזה נשואות עיניהם של כל ישראל בתפילה ובתחנונים, בכל הדורות ובכל מקומות מושבותיהם בארץ ובתפוצות, ככתוב: "בנוי לתלפיות"- תל שכל פיות פונים בו.
מועצת הרבנות הראשית שמעה הרצאה מקיפה מפי כב' מרן הרב הראשי לישראל הרב ש. גורן, על נושא "הר הבית" ומחליטה להטיל על כב' הרב הראשי לפרסם את מחקרו בנושא זה בכתב, בצירוף תרשימים והמידות שבידו. לאחר מכן תדון המועצה בחומר הכתוב בכובד ראש עם רבני ישראל.
אנו מאמינים באמונה שלמה שבמהרה בימינו יקויים בנו חזון הנביא: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי".

— החלטת מועצת הרבנות הראשית, כ"ב אדר ב' תשל"ו

אולם, הרב גורן לא פרסם את מחקריו אלא שנים רבות אחר כך, ומועצת הרבנות הראשית לא התכנסה שוב לדון בשיטתו.

כינוס המועצה בשנת תשמ"ו

בתאריך י' בשבט תשמ“ו שבה ודנה בנושא מועצת הרבנות הראשית. לישיבה זו הוזמנו (לפי בקשתם) נציגים של תנועת “נאמני הר הבית“, בה הסבירו למועצה מדוע לפי דעתם יש צורך חיוני לאפשר כניסת יהודים להר הבית, אולם אחר שרבים מחברי המועצה הביעו דעתם הנחרצת, החליטה המועצה שלא לשנות דבר מהחלטותיה הקודמות. בישיבה זו סיפר הרב שאר ישוב כהן שהטעם בגינו נמנע גיסו, הרב גורן, לפרסם את מחקריו בנושא, היה חשש למכשולות ההלכתיים שעלולים להיגרם מכניסת המון-העם להר, וזאת מלבד העמדה העקרונית שבנושא זה אין מקום לדון במועצה ללא שיתוף גדולי הרבנים.

לימים, בספרו 'הר הבית' המציג את שיטתו ומחקרו על הר הבית, גבולותיו והלכותיו, כתב הרב גורן כי העובדה שאיסור הרבנות על עלייה להר נשאר על כנו ושלטי האיסור על כניסה להר לא הוסרו, גרמה לדעתו להסגרה בפועל של הר הבית לוואקף המוסלמי.

הקמת ועדה לבחינת הקמת בית-כנסת בהר

בשנת תש"ס, לפי בקשת הרב שאר ישוב כהן, רבה של חיפה וחבר מועצת הרבנות הראשית, החליטה הרבנות הראשית למנות וועדה בראשותו לבחינת ההצעה להקים בית כנסת בהר. הרבנות הדגישה כי לפי שעה נותרה בעינה ההוראה האוסרת כניסה להר, אולם הרב שאר ישוב כהן ראה את הקמתה כביטול ההוראה הגורפת של הרבנות בעניין. הוועדה לא הגישה המלצות.

יחס הרבנים להוראות הרבנות הראשית לישראל

חלוקות הדעות בין הרבנים בנוגע להסברן ותוקפן של החלטות מועצת הרבנות הראשית הנ"ל לזמננו, כמו גם פסקו של הרב קוק, בעיקר בתוך הציונות הדתית. דעת האוסרים את העלייה להר היא שהאיסור חל במלוא תוקפו, וכי דבר לא השתנה מאז החלטת מועצת הרבנות אז לימינו אלה.

לעומתם, הרבנים המתירים את העלייה להר סוברים שפסק הרבנות הראשית לאסור כניסה להר נקבע בדרך הוראת שעה. בעקבות מלחמת ששת הימים ושחרור הר הבית, עלו יהודים רבים להר הבית ללא הבחנה בין מקומות מותרים ואסורים, וללא טבילה. כדי לגדור גדר ולעצור את הציבור מלהגיע למקומות אסורים בהר, אסרה הרבנות באופן גורף כניסה להר הבית. גם את פסקו של הרב קוק מסבירים המתירים כגדר שהרב קוק גדר בפני עולי הרגל, שלא ידעו להבחין בין מקום מותר ואסור בהר, ולא הקפידו על טבילה, וכי הרב קוק "לא המציא איסור חדש" של כניסה להר, איסור שלא קיים לגבי מחנה לוייה. יש המסבירים כי בזמנו של הרב קוק טרם מדדו את ההר, ולא עסקו בשאלת גבולות הכניסה להר. כך הרב שלמה זלמן רענן, נכדו של הרב קוק אשר למד עם הרצי"ה בחברותא, טען כי הראי"ה והרצי"ה לא אסרו את הכניסה למקומות המותרים בהר.
גם הרב שאר ישוב הכהן, רבה של חיפה וחבר מועצת הרבנות הראשית, טען כי בכמה שיחות עמו הרצי"ה הביע דעתו כי על יהודים להתפלל ולהיות השולטים בקדושה ובטהרה בהר הבית – אך זאת רק על ידי החלטה של מועצת הרבנות הראשית לישראל, והוסיף כי לדעתו אילו הרצי"ה היה יודע על היחס ליהודים העולים להר הבית ואיסור התפילה שם כיום, היה מרעיש עולמות. לכן עודדו הרצי"ה לפעול לקידום כניסת יהודים בטהרה ותפילתם בהר הבית במועצת הרבנות.

הרבנים האוסרים בימינו

עליית חרדים להר, חול המועד פסח ה'תשע"א

יהודים עולים להר הבית דרך השביל המוביל לשער המוגרבים (נקרא גם 'שער הרמב"ם')

בשנת תשע"ו, פורסם כרוז עליו חתומים 100 רבנים, בראשות הרבנים הראשיים לישראל הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו, האוסר עלייה להר הבית. בכך חידשו את האיסור של מועצת הרבנות הראשית לעלות להר בשנת תשכ"ז.

נימוקים שונים העלו הרבנים האוסרים כניסה להר הבית בימינו:

• ספקות ואי וודאות לגבי מיקומם המדויק של המקדש ואזורי הקדושה השונים בתוך מתחם הר הבית, ומתוך כך ספק הנוגע לאיסור כרת בכניסה למקום האסור בכניסה לטמאי מת.
• היתר כניסה למקומות המותרים בהר יביא יהודים שאינם מקפידים על ההלכה להיכנס להר הבית ללא טבילה, או למקומות האסורים בכניסה לטמאי מת.
• מתוך מצוות מורא מקדש יש להתרחק ולהיזהר מהתקרבות למקדש ולהר הבית.
• "הריחוק המקרב" - מעלת הר הבית נעלית מרמתו הרוחנית של האומה כיום, ועלינו להמתין בסבלנות להתעלותה של האומה. דווקא ההתרחקות מההר תביא להבנת ערכם הנעלה וגדולתם של הר הבית ובית המקדש.
• הקשבה ומשמעת לפסק הרבנות הראשית, שאסרה את הכניסה להר הבית הן לפני הקמת המדינה והן לאחר מלחמת ששת הימים.
• איסור כניסה להר הבית שלא לצורך. במיוחד כיום, שמשטרת ישראל אוסרת על יהודים להתפלל בהר, יש מהרבנים האוסרים הרואים בכניסה להר מעשה מיותר שאין בו צורך.

בין המתנגדים בולטים הרב יוסף שלום אלישיב, הרב עובדיה יוסף, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, הרב צבי ישראל טאו, הרב משה שטרנבוך, הרב שלמה אבינר והרב יצחק יוסף ראו עוד לעיל בתמונות כרוזי הרבנים המעודדים והמתנגדים לעלייה להר הבית.

הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב בשנת תשע"ז למחברי ספר העוסק בליבון מקום הר הבית: "על העולים להר הבית להיזהר ולשים לב לכך שמי שאינם יודעים עדיין את הדברים לא ילכו אחר היודעים, כי בקל ניתן להיכשל". לאחר שפורשו הדברים כתמיכה בעלייה להר התראיין הרב גולדברג בעניין לשבועון משפחה ואמר שהוא אינו יכול להתיר את מה שאסרו גדולי ישראל.

הרבנים המתירים

עם זאת, ישנם רבנים בקרב הציבור הדתי הלאומי, ומספר מועט של רבנים חרדים שמתירים ואף מעודדים כניסת יהודים למתחם הר הבית, באזורים מסוימים שלשיטתם מותרים לכניסה אחר טבילה כשרה, לפי השיטה הממקמת את קודש הקודשים במקום כיפת הסלע. סביב הרבנים המעודדים עלייה להר הבית התאגדו תנועות העוסקות בהפצת רעיונות אלו וקוראות לעליית יהודים בטהרה להר הבית ולתפילה בו.

בין הרבנים המצדדים בעלייה להר בתקופה האחרונה, בולטים הרב שלמה גורן, הרב דב ליאור, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב אליעזר מלמד והרב ישראל אריאל, מייסד וראש מכון המקדש.

בעולם התורה הספרדי, הרב דוד שלוש, התיר את העלייה בטהרה למקומות מסוימים בהר הבית בספרו שו"ת "בני עמי", ואף הציע להקים בית כנסת בהר שישמש כמקום תפילה, "בהיותו קדוש הרבה יותר מהכותל המערבי".

בשנת תשע"ד קראו עשרה מרבני הציונות הדתית, ובהם אחדים המתנגדים לכניסה לשטח הפתוח של הר הבית, קריאה לראש הממשלה בנימין נתניהו להקים בית כנסת על הר הבית. הרב מרדכי אליהו, על אף שגיבה הצעה להקים בית כנסת במקומות המותרים לכניסה בהר, אסר גם הוא את הכניסה לכל שטח הר הבית במצבו הנוכחי.

שיקולים אקטואליים

בתחילת המאה ה-21, לפולמוס בשאלה ההלכתית והרעיונית של העלייה להר, נוסף גם מישור פוליטי בולט, כאשר מצד אחד נטען שהעלייה להר הבית גורמת לאיבה ולאלימות מצד הערבים עד כדי סכנת נפשות, ומאידך נטען שהדרת רגלי היהודים מההר היא כניעה לאלימות ומזמינה אלימות נוספת, או שהיא עלולה להוביל לוויתור על הריבונות הישראלית במקום.

בסביבות שנת תשע"א חל שינוי משמעותי במספר היהודיים העולים, כאשר בשנת 2011 נרשמו לפי נתוני המשטרה 8,247 עליות של יהודים בעלי חזות דתית, לעומת 5,792 עליות בשנת 2010. בשנים שלאחר מכן גדל מדי שנים מספר העולים היהודים, ובשנת 2015 עלו 10,766 יהודים ישראלים להר הבית.

תנאים הלכתיים (על פי הרבנים המתירים)

טבילה

ערך מורחב – טבילה (יהדות)

אסור להיכנס להר הבית ללא טבילה כהלכה במקווה הכשר לטבילת נשים לטהרה מנידותן. דין זה חל על כל אדם שמלאו לו תשע שנים. הטבילה על מנת להיטהר בטרם הכניסה להר הבית היא חיוב מן התורה, כדי להיטהר מטומאות היוצאות מהגוף, שלא כטבילות רגילות של גברים שאינן אלא מנהג. כיון שהעלייה להר היא מצווה, יש לברך לפניה, כשם שאשה נידה מברכת לפני טבילתה. אמנם, יש לברך רק כאשר הוא מחויב בטבילה בוודאות, כלומר שברור לו שלא טבל מאז נטמא לאחרונה, וכן ברור לו שלא יימנע ממנו לעלות להר.

רצוי שיסמיך הטובל את הטבילה לעלייה להר ככל האפשר. 'טבול יום' מותר בהר הבית, לכן אין צורך לטבול ביום הקודם לעלייה. אמנם יש מחמירים בזה וטובלים יום קודם (וטובלים פעם נוספת למחרת, שמא נטמאו בלילה, אך מברכים רק על הטבילה ביום הראשון).

הלכות מורא מקדש

ערך מורחב – מורא מקדש

העלייה להר הבית צריכה להיעשות מתוך כובד ראש ומורא מקדש. מותר להיכנס להר הבית רק לצורך מצווה. כל דיני כבוד בית כנסת נוהגים בהר הבית ביתר-שאת. אסור להיכנס להר הבית בנעלי עור, ויש מחמירים שלא להיכנס בכל נעליים קשיחות (כמו ביום הכיפורים). הנכנס יחף, רגליו צריכות להיות נקיות. אסור להיכנס להר הבית עם תרמיל, או עם ארנק בידו, או כשהוא חגור בחגורה שיש בה ארנק (פאוץ'), אך מותר להיכנס בארנק מכוסה. יש להקפיד על לבוש הולם ומכובד. אסור לירוק בהר הבית, ואין לדבר דיבורי חולין. "הנכנס להר הבית, נכנס דרך ימין ומקיף ויוצא דרך שמאל".

מסלול ההליכה בהר

העולים להר נזהרים ללכת אך ורק במקומות המותרים בכניסה לטמאי מת, ולא נכנסים אל מקום החיל. החשש העיקרי הוא באזור המוגבה - "הרמה".

עליית נשים להר

אשה נידה אסורה בכניסה להר הבית, לפני שטבלה במקווה כדין. כמו כן היא צריכה לפרוש מיחסי-אישות במשך 72 שעות ואחר כך לטבול שוב, כדי שלא תהיה טמאה מדין פולטת שכבת זרע. עם זאת, ישנם עוד דינים סבוכים בנוגע לטבילת נשים לעלייה להר הבית, ולכן יש רבנים שאף שמתירים עלייה להר הבית, מורים לנשים שלא תעלינה להר הבית כלל. מנגד, ארגוני נשים למען המקדש נותנים הדרכה הלכתית פרטנית לנשים שרוצות לעלות להר הבית (מראש, יותר משבוע לפני העלייה), כדי להתגבר על קשיים הלכתיים אלה.

כניסת גויים להר הבית על פי ההלכה

כתובת הסורג ביוונית - אזהרה לגוי הנכנס לתחום בית המקדש שהוא מתחייב בנפשו

גויים אסורים מן התורה בכניסה למחנה שכינה בלבד. ואף על פי שמדרבנן גזרו עליהם טומאה כזבים, לעניין שילוח מחנות אין דינם כזבים אף מדרבנן. אמנם, איסור כניסת גויים למחנה שכינה לא נמנה בין מצוות בני נח, ומכאן יש שהסיקו שרק ישראל הם שמצווים למנוע את כניסתם למקום המקדש, אך הגוי עצמו לא עובר איסור בכניסתו למחנה שכינה.

הוראת הרבנות הראשית כיום (כפי שניתן לראות בשלט הניצב בכניסה להר הבית) היא שעליית כל אדם להר הבית אסורה, בין אם הוא יהודי או גוי. הרבנים הראשיים, ישראל מאיר לאו ואליהו בקשי דורון, אסרו עידוד תיירות איסלאמית לארץ במקרה שהביקור כולל כניסה להר הבית.

במציאות של בית מקדש ועבודת קורבנות סדירה, כניסת גויים מותרת עד גבול הסורג.

לקריאה נוספת

• משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת מקדש.
• ספר החינוך, מצוות קפ"ד, שס"ב, שס"ג ותקס"ה
• שו"ת הרדב"ז, חלק שני, סימן תרצ"א
• הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר חלק ה', יורה דעה סימן כו'.
• הרבנים יהודה שביב וישראל רוזן (עורכים), קומו נעלה, מכון צומת, אלון שבות, תשס"ג
• מוטי ענברי, פונדמנטליזם יהודי והר הבית, המבוא לספר הוצאת מאגנס, 2008
• דותן גורן, "נוכחות יהודית בהר הבית בטרם מדינה 1948-1840", מחקרי יהודה ושומרון, קובץ כ"ג, 2014, עמ’ 254-235
• אל הר המור מאת הרב יצחק שפירא והרב יוסף פלאי, הספר עוסק בבירור הלכות העלייה להר-הבית, החל ממצוות שילוח טמאים, בעל קרי, דני הטהרה, זיהוי מקום המקדש, ועוד ברורים הלכתיים רבים שנוגעים לשאלת העלייה להר הבית. הספר קיבל את הסכמת הרב דב ליאור והרב יצחק גינזבורג.
• אל גבעת הלבונה מאת הרב יצחק שפירא והרב יוסף פלאי, הספר כולל מאמרים אמוניים על ענייני עליה להר-הבית, הספר קיבל את המלצתו של הרב יצחק גינזבורג.

קישורים חיצוניים

• עלית חרדים להר הבית, פסח תשע"א
• הר הבית, סקירה היסטורית-הלכתית, מאת אילן ליברמן באתר ישיבת ההסדר ירוחם
• שירי ספקטור-בן ארי, ‏עליית יהודים להר-הבית, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 6 באפריל 2014
• אבישי בן חיים, אל ראש ההר, באתר nrg‏, 16 במאי 2007
• נח זבולוני, קורבנות על הר הבית, דבר
• תומר פרסיקו, למה כולם רוצים פתאום לעלות להר הבית, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2014
• תומר פרסיקו, הר הבית כתחילתה וסופה של הציונות, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2014
• דותן גורן, נוכחות יהודית בהר הבית 1948-1840, באתר אימגו, ובהרצאה ביוטיוב
• הרב יוסף צבי רימון, "הלכות עלייה להר הבית", באתר ישיבת הר עציון
• אתר חדשות הר הבית
• פרופ' דניאל מיכלסון, גבולות הר הבית ומקומו וכיוונו של בית המקדש, חלק א, חלק ב

תומכים בכניסה להר

• יהושע הס, העלייה להר הבית בפסיקה ההלכתית, מתוך אתר ישיבת עוד יוסף חי
• הרב אליעזר מלמד, מצוות ירושת הארץ בהר הבית, 'רביבים', עיתון בשבע, גיליון 619​​
• שיעור על עליה להר הבית בזמן הזה,מאמר בנושא ותשובה כתובה בנושא, הרב דב ליאור
• עלייה להר הבית בזמננו באתר מאמרי וכתבי הרב יצחק ברנד
• הרב אלישע וולפסון, לשכנו תדרשו, בירור הלכתי בנושא העלייה להר הבית
• הרב ישראל רוזן, עליה להר הבית בימינו - משמעות רוחנית, חברתית ופוליטית, באתר מכון צומת
• הרב דוד גולינקין, הכניסה להר הבית בזמן הזה
• הרב דוד שלוש, שו"ת "בני עמי", עמ' רכג. [2]

מתנגדים לכניסה להר

• הרב עובדיה יוסף, הלכה יומית גודל חומרת איסור עליה להר הבית וחיוב כרת לעולים להר בזמן הזה (יד אב תשע"א)
• הרב שלמה בניזרי, הר קודשי, קונטרס בנושא איסור העלייה להר הבית
• הרב יעקב עדס, שיעור על קדושת הר הבית, ואיסור העלייה להר הבית בזמן הזה, אתר ישיבה
• 'עיטורי ירושלים', גיליון 103, בענייני איסור הכניסה להר הבית, בהוצאת ישיבת עטרת ירושלים
• אביעד נייגר, מסורות מסולפות לגבי עליה להר הבית
• הרב יוסף שני, גבולות הר הבית ומקום המקדש ע"פ השיטה הדרומית, מכון שער יוסף
• הרב הרב אברהם ישראל סילבצקי נכון יהיה הר בית ה', באתר ישיבת מרכז הרב.

הערות שוליים

חלקי בית המקדש השני
צפון החיל הסורג עזרת נשים לשכת העצים לשכת הנזירים לשכת השמנים לשכת המצורעים שער ניקנור העזרה המזבח כבש הכיור בית המטבחיים הדביר האולם ההיכל 1 2 2 3 לשכת הגזית בית המוקד 4 4 5 6 7 א ב ג ד ה ו ז ח ט י י
מקרא
1. לשכת הפרווה   2. בית החליפות   3. לשכת פרהדרין   4. בין האולם ולמזבח   5. תאים   6. מסיבה   7. אחורי בית הכפורת
שערי המקדש
א. שער עזרת נשים   ב. שער העליון   ג. שער הדלק   ד. שער הבכורות   ה. שער המים ו. שער יכניה / הניצוץ   ז. שער הקרבן   ח. שער הנשים   ט. שער השיר / המוקד   י. שער בלי שם