ג'רום דייוויד סלינג'ר

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ג'רום דייוויד סלינג'ר
Jerome David Salinger

תמונה נדירה של ג'יי די סלינג'ר, על עטיפת ביוגרפיה שלו שנכתבה על ידי בתו
לידה	1 בינואר 1919 ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	27 בינואר 2010 (בגיל 91) קורניש, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום לימודים	אוניברסיטת קולומביה, בית הספר מק'ברני, הקולג' והאקדמיה הצבאית של ואלי פורג', בית הספר ללימודים כלליים של אוניברסיטת קולומביה, PS 6
שפות היצירה	אנגלית
יצירות בולטות	הרומן "התפסן בשדה השיפון" וסיפורי "משפחת גלאס"
תקופת הפעילות	מ-1940
בן או בת זוג	Claire Douglas (1955–1967)
צאצאים	מאט סלינג'ר, Margaret Salinger
חתימה

ג'רום דייוויד סלינג'ר (Jerome David Salinger;‏ 1 בינואר 1919, ניו יורק – 27 בינואר 2010, קורניש, ניו המפשייר), הידוע לרוב כג'יי די סלינג'ר (J. D. Salinger) היה סופר אמריקני ממוצא יהודי, הידוע בעיקר בזכות ספרו "התפסן בשדה השיפון" וסדרת סיפורי "משפחת גלאס".

חייו

תחילת דרכו

סלינג'ר נולד ב-1 בינואר 1919 לאם קתולית ממוצא אירי ולאב יהודי. אמו התגיירה, שינתה את שמה למרים והכריזה על עצמה כיהודייה לאחריו שנישאה לאביו של סליגנ'ר. סלינג'ר עצמו גילה את מוצאו הקתולי רק לאחר טקס בר המצווה שלו. סבו של סלינג'ר, שמעון, נולד בליטא ושימש כרב קהילה בקנטאקי.

אביו של סלינג'ר דרש מבנו שילמד מקצוע "נחשב", שיספק לו הכנסה גבוהה; ושינהל בעתיד את העסק המשפחתי. אך סלינג'ר סולק ממספר בתי ספר מפני שלא השקיע בלימודיו. הוריו החליטו אפוא לשלוח אותו לאקדמיה צבאית. שם השקיע בלימודיו, ואף היה אחראי על נבחרת הסיוף של הפנימייה. בשהותו בפנימייה גילה סלינג'ר אהבה לתחום הצבאי, אך זו תמה עם שירותו במלחמת העולם השנייה (ניתן להבחין בדמיון להולדן קולדפילד, הדמות הראשית בספרו התפסן בשדה השיפון, שסולק גם הוא ממספר בתי ספר והיה אחראי על נבחרת הסיוף בפנימייה בה גר).

לסלינג'ר היו חלומות גדולים בצעירותו, אך רמתו בלימודים הייתה ממוצעת. אחד ממוריו בקולג' אף כינה אותו "התלמיד הגרוע ביותר באנגלית ובכתיבת חיבורים שלמד כאן אי פעם". ב-1936 החל ללמוד באוניברסיטת ניו יורק לתואר בחינוך מיוחד, אך נשר בשנה שלאחר מכן. אז דחק בו אביו ללמוד את עסקי יבוא הבשר, והוא נסע לעבוד בתחום בוינה ובבידגושץ. המראות שבהם נתקל בתקופה זו גרמו לו להפוך לצמחוני; והחמירו את הקרע בינו לבין אביו (שסלינג'ר, בסופו של דבר, לא השתתף בהלוויתו). עזב את וינה חודש לפני שנכבשה על ידי הנאצים.

ב-1939, החל סלינג'ר ללמוד באוניברסיטת קולומביה. שם השתתף בקורס כתיבה של וויט בארנט, עורך וותיק של כתב עת ספרותי נחשב. לדברי וויט, סלינג'ר לא התלבט בסמסטר הראשון; אך בשני השלים לפתע שלושה סיפורים. וויט התרשם מרמת הכתיבה, ופרסם בכתב העת שלו את סיפורו הראשון של סלינג'ר. הייתה זו תחילתה של שותפות ספרותית שנמשכה מספר שנים. חבריו של סלינג'ר לספסל הלימודים זוכרים אותו כאדם נאה במיוחד בעל הומור ציני ועוקצני; וכאחד שהעדיף לשבת בצד ולהתבודד בזמן ששאר הסטודנטים היו משתכרים. סלינג'ר נהג תמיד לומר לחבריו כי יום יבוא ויהיה סופר מפורסם שיעשה מזה הון – "נבואה" שהתגשמה לבסוף.

סלינג'ר אהב לקרוא והעריץ את הסופרים קפקא, טולסטוי, ט.ס. אליוט, צ'כוב, דוסטויבסקי, ופרנסיס סקוט פיצג'רלד.

כשהיה בן עשרים ושתיים, הכיר סלינג'ר באחד הביקורים באירופה את אונה או'ניל, צעירה כבת שש עשרה, בתו של המחזאי יוג'ין או'ניל. השניים שמרו על קשר והתכתבו במשך המלחמה. סלינג'ר כתב לנערה מכתבי אהבה רבים, ואף רצה להתחתן עימה. המכתבים היו יצירות אמנות בפני עצמם, בזכות סגנון הכתיבה הייחודי של סלינג'ר.

סלינג'ר נדהם כשגילה שאו'ניל עומדת להתחתן עם שחקן הקולנוע צ'ארלי צ'פלין. סלינג'ר לא הבין איך היא מעדיפה את צ'פלין, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, ושקע בדיכאון עמוק.

סלינג'ר התגייס לצבא במהלך מלחמת העולם השנייה, והוצב במחלקת חיל הרגלים. במהלך שירותו הצבאי השתתף בכמה מהקרבות הקשים ביותר שהתרחשו במלחמה, בהם הפלישה לנורמנדי. בכל זאת הצליח לכתוב סיפורים קצרים רבים במהלך שירותו. חבריו למחלקה העידו עליו שאפילו באמצע ההפגזות היה מסתתר מאחורי שולחנות וממשיך לכתוב עד לנקודה שבה לא הייתה לו ברירה אלא להיכנס לקרב. סלינג'ר ראה את חבריו הטובים נהרגים מול עיניו, ובנוסף היה מן הראשונים שראו במו עיניהם את זוועות השואה. חבריו זוכרים אותו כחייל אמיץ בצורה יוצאת דופן, אך המלחמה השפיעה על נפשו השפעה מכרעת. לבסוף אושפז בשל לחץ נפשי שנגרם לו עקב המלחמה. חוויותיו הצבאיות משתקפות בסיפורים קצרים שכתב כמו "לאזמה באהבה ובסיאוב", המספר על חייל צעיר שמקיים קשר עם נערה במלחמת העולם השנייה ולבסוף מתאשפז בשל טראומה מהמלחמה. כאשר הסתיימה המלחמה התמסר סלינג'ר לחלוטין לכתיבה ונהג לשחק בקביעות פוקר עם אנשים כמוהו ששאפו להיות סופרים, הם זוכרים אותו כעוקצני בעל הומור שחור שמנצח כל הזמן.

ב-1945 נישא סלינג'ר לרופאה צעירה בשם סילביה, שממנה התגרש זמן קצר לאחר מכן.

תקופת הפוריות של סלינג'ר

ב-1948 פרסם בניו יורק את הסיפור הקצר הראשון שהביא לו תהילה ופרסום עולמי – "יום מושלם לדגי בננה" (A Perfect Day for Bananafish). המבקרים הרעיפו שבחים על הסיפור והוא נחשב עד היום בעיני רבים לאחד מהסיפורים הקצרים הטובים ביותר מאז ומעולם^{[דרוש מקור]}. הצלחת הסיפור העלתה את המעמד של סלינג'ר במגזין האיכותי ה"ניו יורקר", שם חיכו לסיפורים נוספים שלו. כך נפתחה תקופת הפוריות העיקרית של סלינג'ר. בשנים 1948-1957 כתב את כל יצירותיו המפורסמות (אף שחלק פורסמו רק לאחר מכן). סלינג'ר לא היה מוכן לוותר על פרסום הספר שלו בדרך שהוא רצה, גם במחיר הפסדים כספיים והדבר גרם לעיכובים בהוצאת ספריו בשנים הראשונות.

בשנת 1951 יצא לאור "התפסן בשדה השיפון", ספרו המצליח ביותר של סלינג'ר, שתורגם לשפות רבות. דעת המבקרים הייתה מעורבת: היו שראו בו ספר מצוין והיו שראו בו ספר באיכות ירודה.

התבודדותו של סלינג'ר ואחרית ימיו

ההצלחה הרבה והפרסום הרב להם זכה "התפסן בשדה השיפון" לא היו לרוחו של סלינג'ר, שהחל להיעלם בהדרגה מעיני הציבור. הוא אסף את סיפוריו שפורסמו בניו יורקר והוציאם לאור כקובץ סיפורים בשם "9 סיפורים" וכספר שנקרא "פראני וזואי". לאחר מכן עזב את ניו יורק וב-1953 עבר לגור לבדו בעיירה קורניש שבצפון-מערב ארה"ב. סלינג'ר היה אהוב על תושבי המקום, בייחוד בני הנוער והילדים, אליהם התייחס בידידות ובחיבה; ואף נתן להם לערוך מסיבות בביתו. כל זה נגמר כאשר סלינג'ר הסכים להעניק ראיון בלעדי לעיתון בית ספר; והנערים ניצלו את הסכמתו ומכרו את הראיון כסקופ בלעדי לעיתונאים שניסו במשך שנים להשיג ראיון עמו. סלינג'ר נפגע מאוד, והסתגר מאז בביתו.

אופיו המתבודד של סלינג'ר רק הגביר את סקרנותו של הציבור כלפיו. מאז פרסום "התפסן" ושני קובצי סיפוריו (ראו את הפסקה הקודמת) לא פרסם סלינג'ר מילה. רבים האמינו שסלינג'ר המשיך לכתוב סיפורים, שיתפרסמו לאחר מותו. העניין הציבורי בסלינג'ר הוליד תעשייה שלמה של ספריו אודות חייו, והשערות לגביהם. בראיון ב-1974, לאחר שנגנבו סיפורים שכתב, אישר סלינג'ר שהוא עדיין כותב, אך להנאתו הפרטית בלבד ולא בשביל הציבור הרחב.

בשנת 2000 פרסמה בתו של סלינג'ר ביוגרפיה עליו. שם תיארה אותו כאדם קר ומתוסבך, השותה את השתן של עצמו ונוהג לדבר עם עצמו בשפה לא ברורה. בתו כתבה גם שכמעט ולא קיים יחסי מין עם אמה, אשתו השנייה, כאשר היה נשוי לה, ואף אסר עליה לצאת מהבית ולהיפגש עם אנשים. עם זאת, היות שיחסי סלינג'ר עם בתו לא היו טובים במיוחד (כאשר נכנסה להריון אמר לה שהוא מאוכזב ממנה כבן אדם, אירוע שהותירה מצולקת בנפשה), לא ברורה מידת האמינות של הספר.

במהלך חייו ניהל סלינג'ר מספר פרשיות אהבים עם נשים ונערות צעירות ממנו. אחת מהן הייתה ג'ויס מיינארד, אז בת 19 (כיום סופרת). מיינארד כתבה מאמר במגזין, שבו פורסמה תמונתה. סלינג'ר שלח לה מכתב בו כתב שהוא 'מעריץ גדול' שלה והסביר לה מה עליה לעשות כדי להגשים את חלומה. השניים התכתבו במשך תקופה, לפני שהחליטו להיפגש. כבר בפגישה השנייה החליטה מיינארד לעבור לגור עמו. השניים גרו יחד, עד שנפרדו בשל מספר בעיות, ביניהן (ואולי העיקרית מביניהן) רצונה של מיינארד בילד משותף, רצון שסלינג'ר לא היו שותף לו.

סלינג'ר סירב להצעות לעבד את ספריו לסרטים, המשיך להסתגר בביתו המרוחק והקפיד לא ליצור שום מגע עם התקשורת או עם מיליוני מעריציו ברחבי העולם עם יום מותו. הקדיש עצמו להגות בפילוסופיה הודית ובזן-בודהיזם. ככל שגדלה מידת העניין שלו בזן בודהיזם, החל סלינג'ר לפתח אובססיות מסוימות, כגון סירוב לאכול אוכל שאינו אורגני ושלא בושל בצורה מיוחדת.

ב-2002 יצא לאור הספר Letters to J.D. Salinger, ובו כ-80 מכתבים שנכתבו במשך השנים לסלינג'ר על ידי אנשי רוח, סופרים ומעריצים (ולא בהכרח נקראו על ידי סלינג'ר). המכתבים פורסמו באתר ששמו זהה לשם הספר, שם ממשיכים קוראיו לפרסם לכבודו מכתבים גם כיום.

סלינג'ר הפך במשך השנים לדמות פולחן בקרב קוראיו, בעיקר אצל בני הנוער.

סלינג'ר נפטר ב-27 בינואר 2010 בביתו בניו-המפשייר, בגיל 91.

יצירתו

סלינג'ר כתב בסגנון ריאליסטי וביקורתי. כתיבתו מלאה בהומור סרקסטי ובביקורת כלפי החברה. גיבוריו של סלינג'ר הם לרוב אנטי גיבורים שאינם מסתדרים עם החברה, והם מלאים ביקורת כלפיה וכלפי עצמם. דמויות רבות שלו אף נוטות לחוסר יציבות נפשית במידה זו או אחרת. יחד עם זאת, הגיבורים שלו הם לרוב אינטליגנטיים, חריפים ורגישים במידה יוצאת דופן.

משפחת גלאס

ערך מורחב – משפחת גלאס

משפחת גלאס היא משפחה בדיונית החוזרת בספרים ובסיפורים שונים של סלינג'ר. קורות חייה לא מובאות לנו במלואן, אבל ניתן ללמוד עליהן דרך חלקי מידע שאנו מקבלים בספרים ובסיפורים שונים. במשפחה שבעה אחים - חמישה בנים ושתי בנות. כל הילדים הם אינטליגנטיים באופן יוצא דופן, ויש דמיון רב בין סגנון הדיבור וההתנהגות שלהם, המוסבר על ידי סלינג'ר בהשפעה הניכרת של האחים הבוגרים יותר על הצעירים. הבן הבכור, סימור, מתאבד לאחר שהוא שב ממלחמת העולם השנייה. התאבדותו מתוארת ב"יום מושלם לדגי בננה". על פי המתואר בספרים האחרים, ניכר כי חייו והתאבדותו משפיעים באופן ניכר על שאר האחים.

הספר "פראני וזואי" מספר על התמוטטות נפשית שעוברת פראני, הבת הצעירה ביותר, ועל אחיה הגדול זואי שעוזר לה להשתקם. הספר "הגביהו את קומת הגג, נגרים" מתאר את האחים הגדולים יותר, לפני ואחרי התאבדותו של סימור.

"התפסן בשדה השיפון"

ערך מורחב – התפסן בשדה השיפון

בשנת 1951 יצא לאור התפסן בשדה השיפון, ספרו המצליח ביותר של סלינג'ר. הספר מספר את סיפורו של הולדן קולפילד, מעין "גרסה צעירה יותר" של סימור גלאס, ושיטוטיו בניו יורק לאחר סילוקו מבית הספר שלו. הספר זכה להצלחה מיידית ותורגם לשפות רבות. דעת המבקרים הייתה מעורבת: היו שראו בו ספר מצוין והיו שראו בו ספר באיכות ירודה. בזכות ההומור המיוחד של סלינג'ר וסגנון כתיבתו המושך שמדבר לצעירים, הפך "התפסן בשדה השיפון" לספר פולחן עולמי והפופולריות שלו לא דעכה לרגע מאז הוצאתו לאור. הוא אחד הספרים הפופולריים ביותר בספריות בארצות הברית, אחד המוחרמים ביותר (בשל השפה והתוכן הבלתי הולמים לכאורה) וגם אחד הספרים שנלמדים בבתי הספר (גם בישראל). הספר נמכר עד היום בכ-250,000 עותקים מדי שנה בארצות הברית לבדה. רבים מאמינים שחלקים מהספר הם למעשה אוטוביוגרפיה של סלינג'ר כנער. תחושת הזרות והבדידות של שנות ה-50 היא נושא מרכזי בסיפוריו של סלינג'ר.

יחסו למוצאו היהודי

סלינג'ר היה בן לאב יהודי, ואם גיורת או ספק יהודיה, דבר אשר גרם לקונפליקט פנימי בתוכו לגבי קבוצת השתייכותו. סלינג'ר הצעיר חשש בנוגע לנושא זה לגבי מעמדו החברתי - בשנות ה-30 וה-40 אנטישמיות גלויה כלפי יהודים לא הפתיעה איש, אפילו בארצות הברית. הדבר הקשה על סלינג'ר שרצה להתקבל (כנראה בלחץ אביו) לאוניברסיטה הנחשבת "ייל". סלינג'ר נדחה בשל מוצאו היהודי, בעקבות ההגבלה על מספר היהודים הרשאים ללמוד באוניברסיטה, שהתקיימה באותם ימים. הדבר גרם לו לתסכול, אך לאחר מכן, כשלמד בקולג' אלמוני יחסית, הוא התגאה בעובדה שלא למד באוניברסיטה שנתפסה בעיניו כצבועה.

ספרי סלינג'ר בעברית

• אני, ניו יורק, וכל השאר [תרגום ראשון לעברית ל"תפסן בשדה השיפון"] (תרגם: אברהם דניאלי) דפנה, 1954.
• התפסן בשדה השיפון (תרגמו מאנגלית: אברהם יבין ודניאל דורון), עם עובד, תשל"ה-1975.
• הרימו את קורת הגג, נגרים (תרגמה: רחל פן), כנרת (סדרת אתנחתא לספרות יפה), 1991.
  • הגביהו את קורת הגג, נגרים [תרגום שני] (תרגם: קובי מידן; ערך: אמיר צוקרמן), כנרת: 2006.
• לאסמה-באהבה ובסאוב: תשעה ספורים, תשל"ט-1979. (כולל "יום נפלא לדגי בננה".)
  • תשעה סיפורים (תרגם: אסף גברון), מחברות לספרות, 2005.
• פראני וזואי (תרגמה: נירה צפריר), כנרת, 1988.
  • פראני וזואי [תרגום שני] תרגם מאנגלית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת כתר.

קישורים חיצוניים

• ג'י די סאלינג'ר, לאֶזמֶה - באהבה ובזוהמה (מתוך "9 סיפורים", ג'י. די. סאלינג'ר, מאנגלית: אסף גברון. עריכת תרגום: יעל רנן. מחברות לספרות), באתר ynet, 1 בינואר 2009
• נועה לימונה, חמש שאלות לניר רצ'קובסקי, מבוא להומניזם, באתר הארץ, 26 בינואר 2011
• לילך וולך, שדה העזבון, נענע 10, 19 באוקטובר 2006
• עמיחי שלו, סאלינג'ר: הנפש הפצועה מקורניש, באתר ynet, 1 בינואר 2009
• מיה סלע, ג'יי-די סלינג'ר: הסופר הבלתי נתפס, הארץ, 6 בינואר 2009
• ג'יי.די סלינג'ר תובע את מחברו של רומן ההמשך לספר "התפסן בשדה השיפון", גלובס, 3 ביוני 2009
• מיה סלע וסוכנויות הידיעות, הסופר האמריקאי ג'יי-די סלינג'ר, שכתב את התפסן בשדה השיפון, מת בגיל 91, באתר הארץ, 28/01/10
• אריאנה מלמד, לסאלינג'ר, באהבה ובסיאוב, באתר ynet, 28 בינואר 2010
• מעין זיגדון, יום עצוב לדגי הבננה, nrg‏,29/1/2010
• אודי שרבני, בלתי נתפס, וואלה!, 29.1.2010
• מיה סלע, ג'יי-די סלינג'ר: תפוס אותי אם תוכל, באתר עכבר העיר, 1.2.2010
• איריס לעאל, חד-קרן כחול פסים, באתר ynet, 29 בינואר 2010
• אסתי סגל, ‏שדה שיפון לנצח: האם ספרו של ג'יי.די סלינג'ר היה מצליח גם היום?, באתר גלובס, 31 בינואר 2010
• רות פרל, מותו של מורד, nrg ‏,31 בינואר 2010
• קייטי זזימה, ג'יי-די סלינג'ר מתבודד? לא בעיני שכניו, באתר עכבר העיר, 3.2.2010
• גרדיאן, ממכתביו של ג'יי-די סלינג'ר עולה כי המשיך לכתוב למגירה, פורסם בעברית בעכבר העיר, 17.2.2010
• ירון פריד, ניו המפשייר, מסע לקורניש, ניו המפשייר, ולתושב הכי מפורסם שלה, ג'יי.די. סלינג'ר. 5 שבועות לאחר מותו, באתר הארץ, 05/03/10
• אליסון לי קואן, מכתבים מסלינג'ר בתערוכה חדשה בניו יורק, באתר עכבר העיר, 17 במרץ 2010
• ליאת אלקיים, "פראני וזואי" מאת ג'יי-די סלינג'ר, בית הזכוכית, באתר הארץ, 02/03/11
• ציטוטים של ג'רום דייוויד סלינג'ר, באתר "בין המרכאות"
• ג'יי מקינרני, מחיקה כמעט מושלמת: ביוגרפיה חדשה מנסה לפצח את חידת ג'יי-די סלינג'ר, באתר הארץ, 25 בפברואר 2011
• תלמה אדמון, חוכמה שבירה: על "פראני וזואי", nrg‏ 18 באפריל 2011
• רות אלמוג, זיכרונות על שיגעונות, באתר הארץ, 6 במאי 2011
• אריק גלסנר, על "פראני וזואי", של ג'יי.די. סלינג'ר, הוצאת "כתר", פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011
• עמיחי שלו, לפגוש מחדש את סאלינג'ר, באתר ynet, 3 באוגוסט 2015