יחסי ישראל–לבנון

יחסי ישראל–לבנון
ישראל	לבנון
שטח (בקילומטר רבוע)
22,072	10,400
אוכלוסייה
9,881,600	5,251,005
תמ"ג (במיליוני דולרים)
522,033	23,132
תמ"ג לנפש (בדולרים)
52,829	4,405
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית	רפובליקה

היחסים בין ישראל ללבנון מעולם לא התקיימו במישור הכלכלי או הדיפלומטי, אף שלבנון הייתה המדינה הראשונה בליגה הערבית שהסכימה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם ישראל בשנת 1949. לבנון לא השתתפה במלחמת ששת הימים ב-1967 או במלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 באופן משמעותי, ועד שנות ה-70 המוקדמות היה גבול לבנון-ישראל הרגוע ביותר מבין שאר גבולותיה של ישראל עם מדינות ערב. קו הגבול בין ישראל ללבנון מכונה "הקו הכחול"

ככלל, מרבית היחסים של ישראל עם לבנון נוהלו עם האוכלוסייה הנוצרית בלבנון, וכמעט שלא התקיימו יחסים כלשהם עם האוכלוסייה המוסלמית במדינה.

מלחמת העצמאות

הסכם שביתת הנשק בין לבנון לבין ישראל היה פשוט יחסית. שלא כמו בהסכמי שביתת הנשק האחרים, לא היה שום סעיף ששרטט את הקו הכחול כמו הגבול הבינלאומי עם לבנון, וההסכם המשיך להתייחס אליו כאל גבול קבוע בינלאומי. כתוצאה מכך, כוחות ישראליים נסוגו מ-13 כפרים לבנוניים שכבשו במהלך פעילות התקפית באוקטובר 1948. שלא כמו בארצות ערב אחרות, האוכלוסייה היהודית גדלה בלבנון לאחר קום מדינת ישראל.

עד מלחמת ששת הימים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

עד מלחמת לבנון הראשונה

התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים התאפיינה בפעולות טרור פלסטיני שנעשו מלבנון (ירי רקטות, פיגועי מיקוח ופיגועי רצח), ובתגובה צבאית ישראלית בעוצמות שונות.

פיגועים בולטים בתקופה זו:

• אוטובוס ילדי אביבים: פיגוע ירי שהתרחש ב-22 במאי 1970 ליד קיבוץ ברעם, על הגבול בין ישראל ללבנון. חוליית מחבלים מארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" ירתה אל עבר אוטובוס שהסיע את ילדי מושב אביבים ורצחה 12 מנוסעיו, בהם 9 ילדים. ילדה נוספת, שנותרה עם רסיס בראשה בעקבות הפיגוע, נפטרה לאחר 43 שנים מזיהום של הרסיס.
• הפיגוע בקריית שמונה: נערך בידי מחבלים אשר חדרו לישראל מלבנון, ב-11 באפריל 1974. המחבלים הגיעו לעיירה קריית שמונה והרגו בה 18 ישראלים – 16 אזרחים ושני חיילים - בטרם נהרגו בעצמם. 15 ישראלים נוספים נפצעו בפיגוע. היה זה פיגוע הטרור הראשון בישראל, שבו חדרו מחבלים ליישוב עירוני, מהלך של כברת דרך מהגבול, ומבלי שהכינו לעצמם נתיב מילוט. משמעות הדבר היא בעיקר היכולת לפגוע במספר רב יותר של קורבנות, מבלי להקדיש אמצעים וזמן לשלב המילוט
• הפיגוע במעלות: התרחש במעלות ב-15 במאי 1974. בתחילת האירוע נרצחו על ידי מחבלים נוסעת ברכב מסחרי, סמוך למושב צוריאל, לאחר מכן שלושה מתושבי המקום, ובהמשכו הוא הפך לפיגוע מיקוח שבו נלכדו כבני ערובה תלמידים מצפת אשר לנו במעלות. בעקבות ניסיון חילוץ כושל נרצחו 22 מבני הערובה ונהרג חייל צה"ל. שלושת המחבלים נהרגו מאש כוחות צה"ל. 68 אזרחים וחיילים נפצעו.
• הפיגוע בנהריה אירע בליל 24-25 ביוני 1974, ובו חדרה חוליית מחבלים מארגון פת"ח בדרך הים מלבנון לנהריה, הרגה חייל ושלושה אזרחים וחוסלה בידי כוח מסיירת גולני.
• הפיגוע בכפר יובל: פיגוע מיקוח שבוצע על ידי חזית השחרור הערבית ב-15 ביוני 1975 במושב כפר יובל שבאצבע הגליל, ובו נלקחו תושבי בית במושב כבני ערובה. בפיגוע נהרגו שניים מבני הערובה ולוחם מהכוח שפרץ לשחרר את בני הערובה. ארבעת המחבלים נהרגו בידי הכוח הפורץ.
• פיגוע כביש החוף בוצע ב-11 במרץ 1978 על ידי קבוצה של 11 מחבלים מהפת"ח, שהגיעה לחוף מעגן מיכאל בסירות גומי. המחבלים השתלטו על אוטובוס "אגד" ונהג לנסוע לתל אביב. ביריות של המחבלים לעבר כלי רכב שנקרו בדרכם ולעבר נוסעי האוטובוס נרצחו 35 ישראלים ונפצעו 71.
• הפיגוע בנהריה, שבו נרצחו בנהריה שוטר ושלושה בני משפחת הרן.
• הפיגוע במשגב עם: פיגוע מיקוח שהתרחש בקיבוץ משגב עם שבצפון אצבע הגליל ב-7-8 באפריל 1980, שמטרתו שחרור מחבלים הכלואים בישראל. האירוע הסתיים בחיסול המחבלים על ידי כוח של סיירת מטכ"ל. באירוע נרצחו מבוגר וילד מבני הקיבוץ, ונהרג חייל.

מבצעי צה"ל בלבנון בתקופה זו:

• מבצע תשורה נערך ב-28 בדצמבר 1968, ובמסגרתו פשטו כוחות סיירת מטכ"ל וצנחנים בפיקודו של רפאל איתן על שדה התעופה הבינלאומי ביירות, והשמידו 14 מטוסי נוסעים של חברות תעופה ערביות.
• מבצע קלחת 2 נערך ב-12 וב-13 במאי 1970 לביעור ריכוזי מחבלים בשישה כפרים בדרום לבנון, באזור שכונה "פתחלנד", שהתפשט בהדרגה והפך לקרב בין כוחות צה"ל והצבא הסורי שהסתייע בחיל משלוח עיראקי.
• מבצע קלחת 4 מורחבת נערך ב-16, 17 בספטמבר 1972 בדרום לבנון כנגד ארגוני מחבלים בתגובה לשורת פעולות טרור ובהם טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.
• מבצע ברדס 54-55 נערך ב-20 - 21 בפברואר 1973, ובמסגרתו פשטו כוחות צנחנים והקומנדו הימי, על יעדי מחבלים כ-180 ק"מ בעומק לבנון, מצפון לטריפולי.
• מבצע אביב נעורים נערך בלילה שבין 9 ל-10 באפריל 1973. כוחות מסיירת מטכ"ל, חטיבת הצנחנים ושייטת 13 תקפו מספר יעדי פת"ח והחזית העממית בביירות ובאזור צידון, בתגובה לגל התקפות טרור שביצעו ארגונים פלסטיניים. במבצע נהרגו שלושה מבכירי פת"ח, שהופתעו בדירותיהם, - מה שגרם לזעזוע בארגון, כמו כן נהרגו, על פי הדיווח, כ-100 אנשי פת"ח, שני אנשי ביטחון לבנוניים, ואזרחית איטלקייה אחת. בנוסף לכך פוצצו משרדים, בתי-מלאכה לייצור ותיקון מוקשים, רקטות, תחמושת ונשק. הכוח הישראלי איבד שני חיילים.
• מבצע ליטני: נערך בחודש מרץ 1978 ובו חדר צה"ל לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. מטרת המבצע הייתה לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, ובכך להפחית את פעילותם כנגד מדינת ישראל ואזרחיה.
• מבצע שלכת נערך בליל 8-9 ביוני 1978, ובו פשטו לוחמים מחטיבת הצנחנים ומהקומנדו הימי, שהובלו ליעדם בספינות חיל הים, על בסיס מחבלים בלבנון. יעד המבצע היה בסיס אימונים של פת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. בבסיס זה, שנמצא מדרום לנחל הזהרני, בין מטעי בננות ופרדסים, שהו חוליות מחבלים וממנו יצאו בדרך הים לפיגועים בשטח ישראל, בהם הפיגוע במלון סבוי ופיגוע כביש החוף. קודם למבצע הגיע מידע מודיעיני על כוונה לערוך בישראל פיגוע נוסף מבסיס זה. מטרת המבצע הייתה חיסול מחבלים ופגיעה בתשתיתם. מבצע זה היה הראשון שנערך נגד מחבלים לאחר מבצע ליטני.
• מבצע מנורה נערך בליל 18 - 19 בינואר 1979, ובו פשטו לוחמים מחטיבת הצנחנים ומחטיבת גולני, על בסיסי מחבלים בלבנון, שמטרתו הייתה לפגוע במחבלים ולהרוס תשתיות טרור.
• מבצע מתח גבוה: פשיטה שבוצעה על ידי שייטת 13 (הקומנדו הימי) ב-17 באפריל 1980, בו השמידו כוחות השייטת בסיס בדרום לבנון, ממנו עמדו לצאת מחבלים לפיגוע מיקוח בישראל.
• מבצע מוביל נערך בליל 18 - 19 באוגוסט 1980, ובו פשטו לוחמים מחטיבת הצנחנים ומחטיבת גולני, על בסיסי מחבלים בלבנון, במטרה הייתה לפגוע במחבלים ולהרוס תשתיות טרור.
• מבצע סיגל: נערך בליל 18-19 בדצמבר 1980, ובו פשטו לוחמים מחטיבת הצנחנים, על בסיס מחבלים בלבנון, במטרה לפגוע במחבלים ולהרוס תשתיות טרור.
• מבצע ערבית נערך בליל 9 - 10 באפריל 1981, ובו פשטו לוחמי צה"ל, על בסיסי מחבלים בלבנון, במטרה הייתה לפגוע במחבלים ולהרוס תשתיות טרור.
• מבצע צלצל נערך בליל 19 - 20 ביולי 1981, ובו פשטו לוחמים מחטיבת הצנחנים, על בסיס מחבלים בלבנון, במטרה לפגוע במחבלים ולהרוס תשתיות טרור.

אירועים נוספים שלא התפרסמו היו נפילות בשבי של טייסים ישראלים שהוחזרו בשלום

מלחמת האזרחים הלבנונית ומלחמת לבנון

ערכים מורחבים – מלחמת לבנון הראשונה, טבח סברה ושתילה, מדינת לבנון החופשית, בשיר ג'ומאייל, הסכם ישראל-לבנון 1983

כמה מיליציות ימניות היו בעלות בריתה של ישראל במלחמת האזרחים הלבנונית.

במהלך מלחמת לבנון הראשונה שיתפה ישראל פעולה באופן נרחב עם הפלנגות הנוצריות ואנשי צבא לבנון החופשית שישראל סייעה להם להפוך לצד"ל. ישראל העניקה סיוע נרחב למדינאים הנוצרים ולראשי המיליציות הנוצריות (החזית הלבנונית ואחרים) וקיימה קשרים פעילים עמם.

המלחמה שפרצה עקב המתקפות שביצעו ארגונים פלסטיניים לעבר שטחי ישראל, עקב מלחמת האזרחים הלבנונית, גרמה לנוצרים הלבנונים לחבור לישראל במאבקם נגד השלטון המוסלמי. במהלך תקופה זו ישראל ספגה ביקורת נוקבת על חשדות בדבר השתתפותה במעשי טבח סברה ושתילה, שערכו אנשי הפלנגות הנוצריות בין ה-16 בספטמבר ל-18 בספטמבר 1982, במאות מתושבי מחנות הפליטים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ושכונת אלפאכהאני שבמערב ביירות. כוחות הפלנגות נכנסו למחנה כחלק מהשתלטות צה"ל על מערב ביירות ולכן רבים טענו שכוחות צה"ל אף הם השתתפו בטבח.

באותן שנים היה ידוע על ניסיונה של ישראל להביא למינויו של בשיר ג'ומאייל כנשיא לבנון, שאף נבחר ב-23 באוגוסט 1982 אם כי נרצח טרם היכנסו לתפקיד ב-14 בספטמבר 1982.

ג'ומאייל שימש כמנהיג פוליטי וצבאי של "הכוחות הלבנוניים" (איגוד המיליציות הנוצריות) והוא פעל להפוך אותם לכוח הצבא הנוצרי היחיד בלבנון באמצעות פירוק שאר המיליציות הנוצריות והפלנגות הנוצריות שבראשותו ביצעו התקפות נרחבות על מיליציות אחרות ובין האירועים המכוננים ביותר של הפלנגות היה "יום הסכינים הארוכות" - מתקפת הפלנגות ב-7 ביולי 1980 כשאנשי הפלנגות הנוצריות תקפו את מפקדת מיליציית הנמרים של כמיל שמעון. באירוע נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה, והשאר נותרו בתוך "הכוחות", אף שפיקודם הנפרד בוטל וכך הפכו הכוחות הלבנוניים לנאמנים לפלנגות והורכבו מאנשיהם והמיליציה המשיכה ליהנות מתדמית של ארגון כלל-נוצרי.

אחרי שאש"ף נזרק מביירות בקיץ 1982, טס באשיר ג'ומייל לעיר החוף נהריה כדי להיוועד עם מנחם בגין ואריאל שרון. בגין ושרון הציעו כי ישראל ולבנון יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים, אך ג'ומייל הציע מעין הסכם אי-תוקפנות רשמי. כששרון הזכיר לג'ומייל כי ישראל שולטת במרבית שטחי לבנון באותה עת, וכי יהיה זה נבון לעקוב אחרי ההוראות של ישראל ג'ומייל הושיט את ידיו והשיב "שים אזיקים על ידיי.... אני לא צמית שלך". ג'ומייל עזב את הארץ מבלי לבצע כל הסכם רשמי וכעבור שבועיים נרצח על ידי לאומן סורי.

כחודשים ספורים לאחר הפלישה הישראלית ללבנון ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא לבנון. יש שראו בו שליט בובה מטעם ישראל וטענו נגד מינוי אדם שעלה לשלטון על כידוני צה"ל ושמקור הון משפחתו מגיע בעיקר מהברחות ועסקי גידול סמים בבקעת הלבנון, לנשיא מדינה. זמן קצר לאחר היבחרו לנשיא הוכרז בישראל על הסכם שלום צפוי עם לבנון בהנהגתו, אך מצדו של בשיר היו הדברים מורכבים יותר. רצונו לזכות בלגיטימציה כלל-לבנונית וכלל-ערבית חייב אותו להצניע את יחסיו עם ישראל. בישראל התקשו לקבל את המהפך בהתנהגותו של ג'ומאייל ואת הצעתו לדפוס של יחסים לא-רשמיים בין לבנון לישראל בנוסח יחסי ישראל-איראן לפני נפילת משטר השאה. כך או כך, עוד לפני שהספיק להיכנס בשיר לתפקידו כנשיא, הוא נרצח בעת נאומו במטה הפלנגות בשכונת אשרפייה במזרח ביירות. המטען הונח על ידי חביב טנוס שרתוני, חבר המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית, בדירת אחותו בקומה מעל החדר שבו התקיים הנאום. מותו עורר בישראל דאגה רבה. למחרת, עם אור הבוקר, נכנסו כוחות רגלים של צה"ל באישור ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון לתפוס נקודות מפתח במערב ביירות. תוך יומיים הושלמה הפריצה, וכוחות צה"ל שלטו ברחובות הראשיים במערב ביירות ואף הקיפו את המחנות סברה ושתילה מבלי להיכנס לתוכם. יומיים לאחר הירצחו של בשיר ג'ומאייל ביצעו אנשי הפלנגות את טבח סברה ושתילה כנקמה ולאחר מותו ירש אותו בתפקידו כנשיא לבנון אחיו אמין ג'ומאייל.

לאחר ההתנקשות בחייו של ג'ומייל, חתמו ישראל ולבנון על הסכם ה-17 במאי 1983, אשר היה מעין הסכם שלום. לבנון חתמה על ההסכם תחת לחץ אמריקני וישראלי, אבל זה היה בניגוד לסוריה. ההסכם הותנה בנסיגה סורית, שלא התרחשה לפני אפריל 2005. רוב תוכן האמנה הכיל פרוטוקולים תזכירים סודיים. בית המחוקקים הלבנוני אישרר את האמנה בהפרש של 80 קולות, אבל בעמדה המקומית החלש מאוד ולא יציבה, הנשיא אמין ג'ומייל ביטל את הסכם השלום ב-5 במארס 1984. בלחץ סורי מתפשר, אחרי שחיל הנחתים האמריקני נסוג עקב נסיגת ישראל.

ישראל קיימה יחסים ענפים עם הנוצרים בלבנון והעניקה למיליציות הנוצריות אספקת כלי נשק ושירותים שונים למדינת לבנון החופשית, המדינה שנוצרית שעל הקמתה הכריז סעד חדאד באופן חד-צדדי בתקופת מלחמת האזרחים הלבנונית. באותה תקופה ישראל סיפקה שירותים רבים למדינת לבנון החופשית שהקים סעד חדאד וכיום ישראל מקיימת קשרים ברמה נמוכה עם הנוצרים בלבנון.

ההצלחה של ראשית מלחמת המפרץ יצרה הזדמנויות חדשות עבור השכנת שלום במזרח התיכון. בחודש אוקטובר 1991, בחסות ארצות הברית וברית המועצות דאז, בשיחות השלום במזרח התיכון שהתקיימו במדריד, ספרד, שבה ישראל ודרשה במפגיע מרוב שכנותיה הערביות משא ומתן דו-צדדי ישיר למען צדק מתמשך וכולל שלום המבוסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 (וגם החלטה 425 בעניין לבנון) וכן רעיון "שטחים תמורת שלום". לבנון, ירדן, סוריה, וכן נציגים של הפלסטינים המשיכו במשא ומתן עד לשלב הביניים של הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לבין הפלסטינים בספטמבר 1993 וכן ישראל וירדן שחתמו על הסכם שלום באוקטובר 1994. במארס 1996, החזיקו סוריה וישראל סיבוב נוסף של שיחות מדריד, כשלבנון לא ביקשה להתכנס מחדש.

בתחילת אפריל 1996, נפתח מבצע ענבי זעם בתגובה לפעולות חזבאללה כנגד בסיסים צבאיים ישראליים בדרום לבנון. המבצע נמשך 16 יום וגרם למאות אלפי אזרחים בדרום לבנון לברוח מבתיהם. ב-18 באפריל, פגזים ישראליים פגעו בריכוז פליטים וכח או"ם בכפר קאנא, והרגו 102 בני אדם.

לאורך שנות ה-90 הייתה חוסר שביעות רצון הולכת וגדלה בישראל בשל כיבוש שטחי דרום לבנון והקמת רצועת הביטחון. חוסר שביעות הרצון גבר לאחר אסון המסוקים (1997) ועקב זאת, אהוד ברק בקמפיין לראשות הממשלה הבטיח נסיגה מלבנון, ולבסוף, ב-23 במאי 2000, צה"ל אכן נסוג מדרום לבנון, וסיים 22 שנות כיבוש. צד"ל התמוטט וכ-6,000 מאנשי צד"ל ובני משפחותיהם נמלטו מלבנון, אם כי יותר מ-2,200 חזרו עד דצמבר 2001. עם נסיגת כוחות צה"ל, רבים בלבנון החלו לקרוא לבדיקת הנוכחות המתמשכת של הכוחות הסוריים, שאומדן כוחם הוערך בסוף שנת 2001 ב-25,000.

לאחר הנסיגה

ב-16 ביוני 2000, אימצה מועצת הביטחון של האו"ם את דו"ח המזכ"ל שבדק את קצב הנסיגה הישראלית. בחודש אוגוסט 2000, ממשלת לבנון פרסה יותר מ-1,000 שוטרים וחיילים באזור רצועת הביטחון לשעבר, אבל גם חזבאללה שמר על עמדות תצפית וסיורים שנערכו לאורך הקו הכחול. בעוד לבנון וסוריה הסכימו לכבד את הקו הכחול, נרשמו התנגדויות וטענות מתמשכות כי ישראל לא נסוגה באופן מלא מאדמת לבנון. כאשר המתח האזורי הסלים עם האינתיפאדה בספטמבר 2000, דווח כי חזבאללה חטף ב-7 באוקטובר שלושה חיילים ישראלים בשבי באזור המכונה חוות שבעא. זה שטח מיושב שברובו תחת שליטה ישראלית לאורך הגבול בין לבנון לסוריה כפי שנטען על ידי לבנון, למרות זאת האו"ם ורוב הקהילה הבינלאומית, כולל ישראל, הסכימו כי חוות שבעא היא חלק מסוריה. החזבאללה ביקש להשתמש בשבויים הישראלים כמנוף לשחרור אסירים לבנונים.

בשנת 2003 נהרג נער בשלומי כתוצאה מירי של חזבאללה.

מאז תחילת מהפכת הארזים, בישראל היו תקוות גבוהות באשר להסכם השלום עם לבנון. בשנת 2005 התראיין סעד חרירי ואמר: ”אנחנו רוצים לעשות שלום עם ישראל. אנחנו לא רוצים מלחמות. אנו מקווים כי תהליך השלום יוליך קדימה אותנו, את הסורים ואת כל מדינות ערב”, אבל הוא הוסיף כי לבנון לא תחתום על הסכם שלום נפרד כמו שירדן ומצרים עשו. מנהיגים לבנונים אחרים ציירו אפילו קו נוקשה יותר.

מלחמת לבנון 2006

ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה

ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, אמר באוגוסט 2006 כי לבנון תהיה "המדינה הערבית האחרונה לעשות שלום עם ישראל" בשל המספר הגדול של אזרחים שנהרגו במלחמת לבנון 2006. השיח' חסן נסראללה, מנהיג חזבאללה, הכריז "מוות לישראל" והבטחות ל"שחרור" ירושלים. אין זה סביר כי לבנון תחתום על הסכם שלום עם ישראל לפני סוריה, כיוון שהשפעתה של סוריה על הפוליטיקה הלבנונית היא עדיין חזקה.

במהלך המלחמה צה"ל הפציץ בסיסים רבים של צבא לבנון, אך לא היו קרבות בין שני הצבאות. כך למשל, בשנת 2008, נחשף באמצעות ויקיליקס, שגריר ארצות הברית לשעבר בלבנון מישל סיסון, כי שר ההגנה הלבנוני שלח מסרים לישראל דרך ארצות הברית וקבע כי צבא לבנון יימנע ממעורבות בעימות עתידי בין ישראל לחזבאללה, וכי הצבא, כפי שצוטט בכבלים "יעביר מזון מעמדה ראשית, כסף, מים עם יחידות אלה, כך שיוכלו להישאר בבסיסיהם, כאשר ישראל תפגע בחזבאללה. בדיסקרטיות, הוא הוסיף כי הוא מייעץ לישראל להבטיח לא "לפוצץ גשרים ותשתיות באזורים נוצריים".

חשדות ריגול

מאז אפריל 2009 כוחות ביטחון הפנים של לבנון והבטכ"ל הלבנוני עצרו כמעט 100 אנשים שנחשדו בריגול לטובת ישראל. רבים צפויים לקבל עונש מוות שהממשלה הלבנונית הודיעה כי היא מתכוונת לבצע.

התנגשויות הגבול בין ישראל ללבנון

2010

ב-3 באוגוסט 2010, עימות שהתרחש סמוך לכפר הלבנוני עבאיסה בין צה"ל לבין צבא לבנון לאחר שסיור ישראלי בגבול התעמת עם חיילים לבנונים. ישראל טענה כי החיילים נעו בתחומי ישראל, תוך שלבנון טענה כי החיילים חצו את הגבול כדי לעקור עצים. קרב יריות שהתפתח הביא למותם של שלושה חיילים לבנונים ומפקד ישראלי בכיר: שני חיילי צה"ל וחמישה חיילים לבנונים נפצעו גם הם. עיתונאי לבנוני נהרג.

עימות זה נבע מכך שבאותו אזור וזמן, לא היה גדר גבול שם, בין היתר בגלל הטופוגרפיה התלולה באזור זה.

לקריאה נוספת

• יאיר רביד-רביץ, חלון לחצר האחורית: תולדות קשרי ישראל עם לבנון, עובדות ואשליות, יהוד מונוסון: אופיר ביכורים, 2012.
• ראובן ארליך, בסבך הלבנון : מדיניותן של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל כלפי לבנון - 1918-1958, הוצאת מערכות, 2000.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחסי ישראל–לבנון בוויקישיתוף