חוק הגנת הצרכן – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הסרתי קטע לא רלוונטי בפתיח, תבנית הבהרה הוצבה לפני 4 חודשים
שורה 1: שורה 1:
'''חוק הגנת הצרכן''' התשמ"א - 1981, הוא [[חוק]] מרכזי בדיני [[הגנת הצרכן]], שנועד להגן על ציבור ה[[צרכנות|צרכנים]] מפני הטעייה וניצול מצד העוסקים. החוק נוצר בעקבות התפתחות חיי ה[[מסחר]] וריבוי תלונות של ציבור הצרכנים בגין הטעייה וניצול. ביסוד החוק ניצבת מצוקת הצרכנים, שמצויים בנחיתות מבחינת כושר המיקוח וה[[מידע]] שברשותם, לעומת כוחם הרב של העוסקים. חובות החוק חלות בעיקר על {{ציטוטון|עוסק}} – שמוגדר: {{ציטוטון|מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן}}.
'''חוק הגנת הצרכן''' התשמ"א - 1981, הוא [[חוק]] מרכזי בדיני [[הגנת הצרכן]], שנועד להגן על ציבור ה[[צרכנות|צרכנים]] מפני הטעייה וניצול מצד העוסקים. החוק נוצר בעקבות התפתחות חיי ה[[מסחר]] וריבוי תלונות של ציבור הצרכנים בגין הטעייה וניצול. ביסוד החוק ניצבת מצוקת הצרכנים, שמצויים בנחיתות מבחינת כושר המיקוח וה[[מידע]] שברשותם, לעומת כוחם הרב של העוסקים. חובות החוק חלות בעיקר על {{ציטוטון|עוסק}} – שמוגדר: {{ציטוטון|מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן}}.

{{דרושה הבהרה|סיבה=לאן זה שייך??}}ניתן להחזיר מוצר בין 2-14 ימי עסקים מיום רכישת המוצר על-מנת לקבל את מלוא התשלום על המוצר בעת החזרתו.{{הערה|[http://www.lawgic.co.il/%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%A2-%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%99-%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%98%D7%AA%D7%99-%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9E%D7%97%D7%96%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%9F-%D7%9C%D7%A7%D7%91%D7%9C-%D7%97%D7%96%D7%A8%D7%94 קניתי מוצר והתחרטתי - איך מחזירים ומה ניתן לקבל חזרה?]}}


==היסטוריה==
==היסטוריה==

גרסה מ־12:34, 17 במרץ 2018

חוק הגנת הצרכן התשמ"א - 1981, הוא חוק מרכזי בדיני הגנת הצרכן, שנועד להגן על ציבור הצרכנים מפני הטעייה וניצול מצד העוסקים. החוק נוצר בעקבות התפתחות חיי המסחר וריבוי תלונות של ציבור הצרכנים בגין הטעייה וניצול. ביסוד החוק ניצבת מצוקת הצרכנים, שמצויים בנחיתות מבחינת כושר המיקוח והמידע שברשותם, לעומת כוחם הרב של העוסקים. חובות החוק חלות בעיקר על ”עוסק” – שמוגדר: ”מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן”.

היסטוריה

החוק אושר בקריאה ראשונה, פה אחד, באוקטובר 1980[1] ואושר סופית באפריל 1981[2] ותחולתו נקבעה להחל מ-1 באוגוסט 1981. בהסתדרות ראו בחוק ”חוק מסגרת” שיש צורך להוסיף לו עוד סעיפים[3]. לעומת זאת, עמוס שוקן טען שהחוק מהווה נסיגה מעקרונות השוק החופשי שיוסיף בירוקרטיה מיותרת ויגרום להתייקרויות[4].

סוגיות מרכזיות בחוק

  • איסור הטעיה (סעיף 2) – חל איסור על עוסק להטעות צרכנים במעשה או במחדל בכל עניין מהותי בעסקה. החוק מביא רשימה לא סגורה של עניינים שייחשבו מהותיים בעסקה. כן חל איסור על הטעייה באריזה והטעייה בפרסומת, במיוחד פרסומת ודרך שיווק המכוונות לקטינים.
  • איסור על ניצול מצוקה (סעיף 3) – חל איסור גם על ניצול מצוקתו של הצרכן, בורותו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו.
  • חובת גילוי (סעיף 4) – על העוסק חלות חובות גילוי בנוגע לכל פרט שעשוי להיות מהותי. העוסק צריך לציין את שמו ומספר הזהות שלו, ואת מדיניותו לגבי החזרת טובין שלא עקב פגם. החוק קובע הוראות מיוחדות לעניין חובת גילוי בעסקה מתמשכת.

הוראות בעסקאות מיוחדות

  • עסקה מתמשכת (סעיפים 13ג עד 13ח) – החוק קובע הוראות ספציפיות לעניין חובת גילוי וביטול העסקה, ונקבעו הוראות מיוחדות לעניין ”עסקה מתמשכת בעניין שירותי רפואה.
  • עסקה ברוכלות (סעיף 14) – ניתן לבטל תוך 14 יום במגבלות שונות.
  • עסקה בעניין רכישה של יחידות נופש (סעיף 14א) – יש לעשותה בכתב ולפרט ב”טופס גילוי” פרטים שנקבעו בחוק. את העסקה רשאי הצרכן לבטל בהודעה בכתב תוך 14 יום.
  • עסקת מכר מרחוק (סעיף 14ג) – מחייבת את העוסק לגלות את הפרטים המצוינים בחוק, והצרכן זכאי לבטל את העסקה תוך 14 יום.
  • מכירה מיוחדת (סעיף 15) – עוסק שהודיע על מכירה מיוחדת, חייב לגלות מה המכירה כוללת, תנאי מכירה מיוחדת, מה שיעור ההנחה שניתן, אם הממכר באיכות נמוכה מהרגיל, ופרטים נוספים הקבועים בחוק.

סוגיות שהוסדרו בתקנות

  • סימון מוצרים, פרטים בנוגע לאופן הסימון, הפרטים שיסומנו, שפת הסימון ועוד.
  • פרסומת ודרכי שיווק המכוונים לקטינים.
  • פרטי חוזה הלוואה שאינה הלוואה בנקאית, יש חובה לערוך את החוזה בכתב ולציין בו את הפרטים המופעים בתקנות.
  • האותיות בחוזה אחיד ובתנאי הכלול במידע אחר המיועד לצרכן, יש דרישה שהאותיות לא יהיו קטנות מדי או קשות מדי לקריאה.
  • עילות לביטול מכר בהקשר לחלקי חילוף, במכירת מוצרים מסוימים ניתן לבטל את החוזה אם לא צויינו פרטים בנוגע לאפשרות לרכוש חלקי חילוף.
  • חישוב שיעור ריבית שנתי, את שיעור הריבית יש לחשב כאמור בתקנות, להציגו ולהודיע לצרכן.
  • גילוי פרט מהותי לגבי נכס בידי נותן שירות, עוסק המתקן או המחליף חלק בנכס, חייב ליידע את הצרכן אם החלק מקורי, חליפי, משומש או משופץ, ומחירי החלק לפי סוגים האלה.
  • פיצוי על המתנה לטכנאי, במקרה שהטכנאי מאחר או לא מגיע, נקבע פיצוי של עד 600 שקלים ללא הוכחת נזק וללא צורך בתביעה.[5]

סוגיות נוספות

  • איסור הצגת מחירים לא עגולים, החל מינואר 2014 יחויבו הרשתות הקמעונאיות בישראל לעגל את מחיריהן כלפי מעלה או מטה ולא יוכלו להציע מוצרים במחירים בהם לא קיימת אפשרות לקבלת עודף.[6]
  • תווי קנייה, בתיקון מס' 36 לחוק נקבע כי החל מיולי 2014 תוקף תו קנייה יהיה לפחות 5 שנים, והסכום של תווי הקנייה יהיה אחיד בכל בית עסק.[7]
  • ביטול עמלה על הזמנת כרטיסים באינטרנט בהתאם להוראה שהוציאה הרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן.[8]
  • ביטול עסקה של מכון כושר או יחידת נופש, אושר תיקון לחוק המאפשר לבטל עסקאות אלה, ומגביל את קנס הביטול.[9]
  • איסור מניעת הכנסת מזון ושתייה, סעיף 3(א)(10) המכונה "חוק הפופקורן" תוקן בתיקון 39[10] ו-45[11] לחוק הגנת הצרכן. הסעיף אוסר למנוע מצרכן "להביא למקום העסק או מקום אחר המנוהל על ידי עוסק (בפסקה זו – מקום) מזון או שתייה מאותו סוג הנמכר במקום, אלא אם כן המקום במהותו הוא בית אוכל; הוראות פסקה זו לא יחולו אם המשטרה או ממונה ביטחון כהגדרתו בחוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים, התשנ"ח-1998, הורו על מניעה כאמור מטעמי ביטחון הציבור." המטרה העיקרית של התיקון היא למנוע גביית מחירים מופרזים במוצרים כמו בקבוק מים ופופקורן בעיקר במקומות בילוי כמו בתי קולנוע (איסור הכנסת מים מבחוץ הופך את הצופים ללקוחות שבויים) וכן להתיר הכנסת שתייה להופעות ומגרשי ספורט (דבר שנאסר לרוב בתואנה של מניעת זריקת חפצים לבמה או למגרש).[12]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • נתנאל מונדרר, חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 ותקנותיו - הדין, ההלכה, התאוריה והמעשה, הוצאת "אוצר המשפט"

קישורים חיצוניים