אסון הפאטריה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
שורה 42: שורה 42:
ב-8 בדצמבר 1940 מינה הנציב העליון [[ועדת חקירה]] בהשתתפות השופט [[אלן רוז]], הבריגדיר-גנרל א. ג. מק-נייל וקצין הצי ג. ל. אדוארדס,{{הערה|[https://www.jta.org/1941/03/19/archive/patria-disaster-laid-to-sabotage-by-inquiry-commission Patria Disaster Laid to Sabotage by Inquiry Commission], באתר [[JTA]],{{כ}} 19 במרץ 1941}} לבירור הסיבות לטביעת פאטריה, לבדיקת האמצעים לשמירה על הפאטריה לפני האסון והמאמצים שנעשו להצלת הנמצאים באונייה{{הערה|{{הצופה||וועדת חקירה בדבר אסון "פאטריה"|1940/12/09|00111}}}}. הוועדה התכנסה לישיבתה הראשונה ב-11 בדצמבר 1940{{הערה|{{דבר||ישיבה לועדת החקירה בענין "פאטריה"|1940/12/12|00110}}}} בבניין מיקאטי ברחוב המלכים ב[[חיפה]]. ישיבות הוועדה היו סגורות לקהל{{הערה|{{הבוקר||ישיבות ועדת החקירה בענין "פטריה" - סגורות|1940/12/12|00427}}}}. הוועדה שמעה עדויות של 56 עדים{{הערה|{{הצופה||וועדת החקירה בעניין טביעת "פאטריה"|1940/12/17|00109}}{{ש}}{{דבר||בועדת החקירה של אסון פאטריה|1940/12/18|00418}}}}{{הערה|שם=דברדוח|{{דבר||הדו"ח של הועדה הממשלתית לחקירת אסון "פטריה"|1941/03/19|00406}}}} עד 27 בינואר 1941{{הערה|{{הצופה||נסתיימה גביית העדות בעניין פאטריה|1941/01/27|00403}}}} וב-31 בינואר 1941 הגישה את מסקנותיה לנציב העליון. המסקנות שפורסמו באמצע מרץ 1941 קבעו שהפאטריה טובעה בגלל מעשה חבלה וכי האמצעים שנקטו השלטונות לפני ואחרי האסון היו ראויים. הוועדה הגיעה למסקנה שמדובר בחבלה של מתנגדי גירוש העולים לאור עדות של צוללן שבחן את הנזק ולאור היקף הנזק. כן קיבלה הוועדה עדויות שהנמצאים על האנייה קיבלו הוראות להתכונן לקפוץ למים זמן קצר לפני הפיצוץ. הוועדה סיימה את דבריה בהבעת התמרמרות על המעשה שגרם למותם של לפחות 156 אנשים (שהיה מספר הגופות שנמצאו עד כתיבת דו"ח הוועדה) ולאובדן ספינה חשובה לבריטניה{{הערה|{{הצופה||"פאטריה" טובעה עקב מעשה חבלה|1941/03/19|00205}}}}.
ב-8 בדצמבר 1940 מינה הנציב העליון [[ועדת חקירה]] בהשתתפות השופט [[אלן רוז]], הבריגדיר-גנרל א. ג. מק-נייל וקצין הצי ג. ל. אדוארדס,{{הערה|[https://www.jta.org/1941/03/19/archive/patria-disaster-laid-to-sabotage-by-inquiry-commission Patria Disaster Laid to Sabotage by Inquiry Commission], באתר [[JTA]],{{כ}} 19 במרץ 1941}} לבירור הסיבות לטביעת פאטריה, לבדיקת האמצעים לשמירה על הפאטריה לפני האסון והמאמצים שנעשו להצלת הנמצאים באונייה{{הערה|{{הצופה||וועדת חקירה בדבר אסון "פאטריה"|1940/12/09|00111}}}}. הוועדה התכנסה לישיבתה הראשונה ב-11 בדצמבר 1940{{הערה|{{דבר||ישיבה לועדת החקירה בענין "פאטריה"|1940/12/12|00110}}}} בבניין מיקאטי ברחוב המלכים ב[[חיפה]]. ישיבות הוועדה היו סגורות לקהל{{הערה|{{הבוקר||ישיבות ועדת החקירה בענין "פטריה" - סגורות|1940/12/12|00427}}}}. הוועדה שמעה עדויות של 56 עדים{{הערה|{{הצופה||וועדת החקירה בעניין טביעת "פאטריה"|1940/12/17|00109}}{{ש}}{{דבר||בועדת החקירה של אסון פאטריה|1940/12/18|00418}}}}{{הערה|שם=דברדוח|{{דבר||הדו"ח של הועדה הממשלתית לחקירת אסון "פטריה"|1941/03/19|00406}}}} עד 27 בינואר 1941{{הערה|{{הצופה||נסתיימה גביית העדות בעניין פאטריה|1941/01/27|00403}}}} וב-31 בינואר 1941 הגישה את מסקנותיה לנציב העליון. המסקנות שפורסמו באמצע מרץ 1941 קבעו שהפאטריה טובעה בגלל מעשה חבלה וכי האמצעים שנקטו השלטונות לפני ואחרי האסון היו ראויים. הוועדה הגיעה למסקנה שמדובר בחבלה של מתנגדי גירוש העולים לאור עדות של צוללן שבחן את הנזק ולאור היקף הנזק. כן קיבלה הוועדה עדויות שהנמצאים על האנייה קיבלו הוראות להתכונן לקפוץ למים זמן קצר לפני הפיצוץ. הוועדה סיימה את דבריה בהבעת התמרמרות על המעשה שגרם למותם של לפחות 156 אנשים (שהיה מספר הגופות שנמצאו עד כתיבת דו"ח הוועדה) ולאובדן ספינה חשובה לבריטניה{{הערה|{{הצופה||"פאטריה" טובעה עקב מעשה חבלה|1941/03/19|00205}}}}.


==תגובות==
==אחרית דבר==
פרשת הפאטריה יצרה הד גדול ב[[היישוב|יישוב העברי]]. בתחילה נפלה האשמה על ה[[אצ"ל]], וכן נפוצו שמועות על [[התאבדות]] מתוך יאוש או על סוכנים נאציים שביצעו פעולת חבלה; אולם עד מהרה התברר שהפעולה נעשתה על ידי הנהגת היישוב כצעד של מחאה נגד כל ניסיון לעצור את העלייה, ונציגים בולטים, בהם כצנלסון הכריזו על המעפילים כעל "קורבנות המאבק לעלייה" ועל המעשה כמעשה ציוני גדול.
פרשת הפאטריה יצרה הד גדול ב[[היישוב|יישוב העברי]]. בתחילה נפלה האשמה על ה[[אצ"ל]], וכן נפוצו שמועות על [[התאבדות]] מתוך יאוש או על סוכנים נאציים שביצעו פעולת חבלה; אולם עד מהרה התברר שהפעולה נעשתה על ידי הנהגת היישוב כצעד של מחאה נגד כל ניסיון לעצור את העלייה, ונציגים בולטים, בהם כצנלסון הכריזו על המעפילים כעל "קורבנות המאבק לעלייה" ועל המעשה כמעשה ציוני גדול.


רבים הבינו כי איום רב נשקף ל[[יהדות אירופה]] מ[[גרמניה הנאצית]], והזדהו עם מאבקם של המעפילים להגיע אל חופי הארץ ולהתיישב בה. אולם הציבור היהודי הזדעזע ממספר הקורבנות הרב שטבעו ממש מול חופי הארץ, והפרשה פגעה מוראלית בתנועת ההעפלה. ביישוב העברי נפוצו שמועות רבות לגבי סיבת הטיבוע, ודמויות מרכזיות בהנהגת היישוב טענו לחוסר אחריות של הנהגת "ההגנה", שלא התייעצה עם [[ההסתדרות הציונית]] ועם [[הסוכנות היהודית|הסוכנות]] לפני ביצוע הפעולה.
רבים הבינו כי איום רב נשקף ל[[יהדות אירופה]] מ[[גרמניה הנאצית]], והזדהו עם מאבקם של המעפילים להגיע אל חופי הארץ ולהתיישב בה. אולם הציבור היהודי הזדעזע ממספר הקורבנות הרב שטבעו ממש מול חופי הארץ, והפרשה פגעה מוראלית בתנועת ההעפלה.


דמויות מרכזיות בהנהגת היישוב טענו לחוסר אחריות של הנהגת "ההגנה", שלא התייעצה עם [[ההסתדרות הציונית]] ועם [[הסוכנות היהודית|הסוכנות]] לפני ביצוע הפעולה. בימין האשימו את [[ההגנה]] ב"חוסר אחריות נפשעת"{{הערה|{{חרות||עשר שנים לאסון פטריה בנמל חיפה|1950/11/26|00208}}}}. היה אף מי שטען שהוא שמע על הכוונה לבצע את הפיצוץ מספר ימים לפני האירוע והזהיר את בן שיחו מהתוצאות{{הערה|{{חרות|א. שמאי|משהו על פטריה|1957/05/27|00213}}}}.
⚫
אחד הקולות הבודדים כנגד המעשה היה קולו של [[יצחק לופבן]]. בישיבת מרכז [[מפא"י]] ב-[[15 בדצמבר]] 1940, ציין לופבן כי טיבוע הספינה הוא היום השחור ביותר בשלושים ושתים שנות חייו בארץ ישראל. "לא ייתכן שיהודים [[קידוש השם|מקדשים את השם]] על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?"{{הערה|[[יצחק לופבן|י' לופבן]], "משנת חיים", בתוך: '''ערכין''': קובץ לזכרו של [[א. ד. גורדון]], תל אביב: הוצאת ההנהגה העליונה של ׳[[גורדוניה]]–[[מכבי הצעיר]]׳, תש"ב, עמ' 12.}} שבוע לפני כן התפרסם ב"[[הפועל הצעיר (עיתון)|הפועל הצעיר]]" מאמר בשם "היד הזדונית" מאת סגנו של לופבן, ישראל כהן, ובו המשפט "ביום מר ונמהר אחד, הטביעה יד זדונית את האונייה".{{הערה|1=גלעד קדומים, [http://www.news1.co.il/Archive/003-D-33313-00.html?tag=22-42-26 היד הזדונית], [[חדשות מחלקה ראשונה]], 23 בנובמבר 2008.}} בשל דבריו אלה "הוענש" לופבן בסטירת לחי פומבית שניתנה לו במשרדי המערכת על ידי [[עמוס בן-גוריון]].


⚫
אחד הקולות הבודדים כנגד המעשה בקרב אנשי מפא"י היה קולו של [[יצחק לופבן]]. בישיבת מרכז [[מפא"י]] ב-[[15 בדצמבר]] 1940, ציין לופבן כי טיבוע הספינה הוא היום השחור ביותר בשלושים ושתים שנות חייו בארץ ישראל. "לא ייתכן שיהודים [[קידוש השם|מקדשים את השם]] על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?"{{הערה|[[יצחק לופבן|י' לופבן]], "משנת חיים", בתוך: '''ערכין''': קובץ לזכרו של [[א. ד. גורדון]], תל אביב: הוצאת ההנהגה העליונה של ׳[[גורדוניה]]–[[מכבי הצעיר]]׳, תש"ב, עמ' 12.}} שבוע לפני כן התפרסם ב"[[הפועל הצעיר (עיתון)|הפועל הצעיר]]" מאמר בשם "היד הזדונית" מאת סגנו של לופבן, ישראל כהן, ובו המשפט "ביום מר ונמהר אחד, הטביעה יד זדונית את האונייה".{{הערה|גלעד קדומים, [http://www.news1.co.il/Archive/003-D-33313-00.html?tag=22-42-26 היד הזדונית], [[חדשות מחלקה ראשונה]], 23 בנובמבר 2008.}} בשל דבריו אלה "הוענש" לופבן בסטירת לחי פומבית שניתנה לו במשרדי המערכת על ידי [[עמוס בן-גוריון]].

==הניצולים==
הבריטים החליטו לאפשר למעפילים שהיו על סיפון ה"פאטריה" להישאר בארץ ישראל, תוך ניכוי מספרם ממכסת הסרטיפיקטים שהוקצבה ליישוב היהודי לאותה שנה. שבועיים אחרי טביעת ה"פאטריה", ב-[[9 בדצמבר]], נלקחו 1,600 מעפילי ה"אטלנטיק" (שלא הספיקו לעבור אל הפאטריה) ממחנה המעצר בעתלית וגורשו לאי מאוריציוס שב[[האוקיינוס ההודי|אוקיינוס ההודי]], שם שהו עד לחזרתם ב-[[26 באוגוסט]] [[1945]].
הבריטים החליטו לאפשר למעפילים שהיו על סיפון ה"פאטריה" להישאר בארץ ישראל, תוך ניכוי מספרם ממכסת הסרטיפיקטים שהוקצבה ליישוב היהודי לאותה שנה. שבועיים אחרי טביעת ה"פאטריה", ב-[[9 בדצמבר]], נלקחו 1,600 מעפילי ה"אטלנטיק" (שלא הספיקו לעבור אל הפאטריה) ממחנה המעצר בעתלית וגורשו לאי מאוריציוס שב[[האוקיינוס ההודי|אוקיינוס ההודי]], שם שהו עד לחזרתם ב-[[26 באוגוסט]] [[1945]].


==הנצחה==
חלק מדופן האונייה מוצג כיום ב[[מוזיאון ההעפלה וחיל הים]] בחיפה. על שמה של הפרשה [[שמות רחובות בישראל|נקרא רחוב]] בחיפה.
חלק מדופן האונייה מוצג כיום ב[[מוזיאון ההעפלה וחיל הים]] בחיפה. על שמה של הפרשה [[שמות רחובות בישראל|נקרא רחוב]] בחיפה.


גרסה מ־17:26, 28 במרץ 2018

פירוש נוסף ערך זה עוסק באוניית הגירוש שהוטבעה. אם התכוונתם להמנון מזרח טימור, ראו המנון מזרח טימור.
פאטריה שוקעת בנמל חיפה
שרידי הפאטריה במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, 2009

פַּאטְרִיָּה (בלטינית: Patria, 'מולדת') הייתה אוניית גירוש בריטית שרוכזו עליה מעפילים משלוש אוניות שנתפסו בנובמבר 1940, ליד חופי ארץ ישראל, במטרה לגרשם למאוריציוס. על מנת לעכב את הגירוש הטמינה "ההגנה" פצצה באונייה בעת שזו עגנה בנמל חיפה, במטרה לגרום לה נזק קל; אך הנזק היה גדול מהמתוכנן, והאונייה טבעה ב-25 בנובמבר 1940. עקב כך טבעו למעלה מ-200 מעפילים ו-50 חיילים בריטים.

הרקע לפרשה

במסגרת מאמצי ההעפלה בזמן מלחמת העולם השנייה נרכשו על ידי גורמים פרטיים שלוש ספינות יווניות ישנות (ששימשו במקור להובלת בקר) שנשאו את השמות "פסיפיק", "מילוס" ו"אטלנטיק". הספינות שופצו במשך חודשים רבים במטרה להכשירן לשאת אלפי מעפילים מאירופה אל חופי ארץ ישראל. בסופו של דבר, עלו על שלוש האוניות כ-3,600 פליטים יהודים מגרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה ובולגריה. ככל שהדבר נראה היום מוזר, הנאצים, שכבר שלטו במדינות אלו, סייעו ליוזמת העפלה זו על ידי ברטולד שטורפר, יהודי מתבולל, אשר מונה על ידי ראש האגף היהודי בגסטאפו, אדולף אייכמן, כאחראי ליציאת היהודים מארצות הרייך הגרמני אל ארץ ישראל.

בסוף ספטמבר 1940 הפליגו שלוש האוניות מנמל טולצ'אה שברומניה. מסען ארך כחודש ימים בתנאים קשים ביותר. כתוצאה מהתנאים וממשך המסע מתו מספר מעפילים. במשך המסע נאלצו נוסעי הספינות לפרקן מבפנים על מנת להשתמש בעץ שהיה בספינות כחומר הסקה במקום הפחם, שאזל. ב-1 בנובמבר הגיעה ה"פסיפיק", ושלושה ימים מאוחר יותר הגיעה גם ה"מילוס", אל מפרץ חיפה, ושם נעצרו על ידי ספינות בריטיות.

פאטריה

"פאטריה" הייתה במקור אוניית נוסעים צרפתית בעלת נפח של 12,000 טון שנבנתה בשנת 1913[1]. היא פעלה בקו מרסיי-חיפה והוחרמה על ידי הבריטים לאחר כניעת הצרפתים לגרמנים והוחזקה בנמל חיפה[2]. האונייה הייתה במצב טוב והבריטים החליטו להשתמש בה כאוניית גירוש ולהגלות את מעפילי שלוש הספינות למאוריציוס המרוחקת. צעד זה נעשה על מנת להבהיר את מחויבות המנדט הבריטי למאבק בעלייה הבלתי-לגאלית; זאת, לאחר שהמעפילים במספר ספינות שקדמו להגעת הספינות הללו הורשו להישאר בארץ ישראל אף על פי שלא החזיקו בסרטיפיקטים.

ב-4 בנובמבר הועלו 1,771 נוסעי ה"פסיפיק" וה"מילוס" על ה"פאטריה", ויחד איתם היו גם 230 שוטרים, חיילים ואנשי צוות בריטים, שהועלו על האונייה כדי למנוע התארגנות של המעפילים וקשר עם החוף.

בינתיים החלה פעילות מדינית נמרצת שנועדה להניא את הבריטים מתוכניתם לגרש את המעפילים למאוריציוס, והפלגת ה"פאטריה" התעכבה. לאחר שכל מאמצי ההנהגה הציונית נכשלו ולאחר שב-24 בנובמבר הגיעה ונעצרה גם האונייה השלישית – ה"אטלנטיק", ש-130 מנוסעיה הועלו גם הם על ה"פאטריה" – החליטו ראשי "ההגנה" לחבל באונייה על מנת לעכב את הגירוש.

טיבוע האונייה

חלקת הקבר של נוסעי הספינה פאטריה בבית הקברות היהודי בחוף הכרמל

עם תחילת מלחמת העולם השנייה העדיפו המוסדות הציוניים לשתף פעולה עם הבריטים ולהמעיט בעלייה בלתי-לגאלית (על-פי נוסחתו של בן-גוריון, שאומצה: "מלחמה בהיטלר כאילו אין ספר לבן, ומלחמה בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר"); זאת, כדי לא לפגוע במאמץ המלחמתי הבריטי, ומתוך מטרה לזכות בתמיכה בריטית במאבק שהתחולל מול הערבים על שטחי ארץ ישראל. פעולת חבלה באונייה בריטית נחשבה באותו זמן כצעד חריג. למרות זאת, קיבלה הפעולה את אישור המוסדות. בן-גוריון שהה בחוץ לארץ באותה עת, וראשי "ההגנה" קיבלו את אישורו של משה שרתוק לפעולה.[3]

האחריות לביצוע משימת החבלה באונייה הוטלה על שאול מאירוב, מפקד המוסד לעלייה ב'. את הפעולה ביצעה יחידה לפעולות מיוחדות של ההגנה בראשותו של יצחק שדה. מאיר (מוניה) מרדור, איש היחידה, עלה לאונייה בכיסוי של טכנאי שבא לתקן את תנור האפייה שהתקלקל, ומסר לאנשי תנועת "החלוץ" שהיו על ה"פאטריה" מטען חבלה במשקל של ק"ג אחד, שנועד לפעור חור קטן באחת מדפנות האונייה. "הנהגת" האונייה שקלה את הדבר והחליטה להפעיל את מטען החבלה מתוך אמונה כי לא נשקפת לנוסעים סכנה.

בבוקר ה-25 בנובמבר הופעל מטען החבלה, כאשר חלק גדול מהמעפילים ידעו על כך והיו מוכנים לקפיצה לים. הדף המטען, שתוכנן ליצור חור קטן בדופן, קרע את כל לוח הפלדה של דופן האונייה. החור הגדול שנפער בספינה גרם לשקיעתה על צִדהּ בתוך כרבע שעה בלבד; חלק מהנוסעים נלכדו וטבעו בתאים שבספינה, וחלקם טבעו בעת שניסו להימלט מהאונייה הטובעת ולשחות אל החוף ואל הספינות והסירות שבאו לעזרת הניצולים.

בעיתון הבקר הובאה עדות של אחות ששהתה בפאטריה בעת הפיצוץ[4]:

"רוב הפליטים נמצאו אותה שעה על ספון האניה לרגל מזג האויר היפה ... מיד לאחד שנשמעי קולות הנפץ מתחתית האניה הורגש זעזוע קל הדומה לזעזוע בשעת רעידת אדמה ונראו כמה אנשים (יותר ממנין) שקפצו הימה. רב החובלים של האניה פקד לרדת למטה באמרו שזוהי התקפה מן האויר ואמנם היה רושם כזה אצל כולם ברגע הראשון. האחות הראשית של האניה, אנגליה, ... הזהירה את הקהל כי האניה תשקע במשך רגעים מעטים, ברם, אף איש לא שעה לדבריה והאנשים המבוהלים החלו לרדת תוך אי־סדר למטה ... בעצם האנדרלמוסיה שנוצרה עקב הריצה המבוהלת במדרגות הצרות של האניה, נטתה פתאום האניה על צדה וזרמי מים אדירים פרצו מצדה האחד ומילאו את התאים. מאות אנשים ונשים עם ילדים על זרועותיהן, אשר נמצאו עדיין למטה, הרימו קול יללה איומה והתחילו לפרוץ לעצמם דרך למעלה על מנת להנצל מזרמי המים הרודפים אחריהם בשצף קצף. ... בין רגע הפכו היורדים עורף והחלו לעלות חזרה על הספון תוך צעקות איומות שהחרישו אזנים. הפניקה הלכה והתגברה מרגע לרגע. אבל בכ"ז הצליחו רבים לעלות למעלה כשהם נרדפים ע"י לחץ המים אשר מילאו כבר כמעט את כל התאים. ברגעים מכריעים אלה, כאשד הבינו גם השוטריס הבריטיים, אשד התנגדו מקודם ליציאת האנשים אחוזי הבהלה מן האניה, את גודל הסכנה הנשקפת לאומללים, ניתנה הפקודה המבשרת רעות: "יציל כל אחד את נפשו!" ומאות אנשים רועדים מפחד הפילו עצמם המימה. בעצם הרגעים האיומים הללו, כאשר מאות אנשים, נשים וטף עמדו עדיין אובדי עצות ... התהפכה פתאום האניה לגמרי והכל החל ליפול מאליו מעצמת הזעזוע הכביר ... והרוב המכריע של הטובעים ניצול ע"י השוטרים הבריטיים והחיילים, שעשו כמיטב יכלתם וכן ע"י הסירות הערביות שהגיעו מיד והצילו את אשר ניתן להציל. רבים מאלה שנפלו מעל הספון קבלו חבטות בגופם מהחפצים שנפלו עליהם והוצאו מן המים כמעט בלי רוח חיים, כמה מהם מתו מן החבטות ומן המים שמלאו את גופם. רבים מן ההורים קפצו בדלית ברירה המימה עם ילדיהם היקרים וטבעו יחד אתם. ..."

מאות פצועים הועברו לבית החולים רמב"ם – חלקם ישירות לשלושת חדרי הניתוח אשר פעלו ללא הרף במשך 24 שעות. באחד הבניינים שבמחנה המעצר בעתלית הוקמה שלוחה של בית החולים ובה טיפלו בפצועים הקלים. הניצולים מהאונייה הועברו למחנה המעצר בעתלית יחד עם שאר מעפילי ה"אטלנטיק".

הנספים

מיד לאחר האסון הודיעה הממשלה הבריטית את ההודעה הבאה על מספר הנספים: על הפאטריה היו 1903 מעפילים, 1555 הגיעו למחנה הסגר, 34 נאסרו, 25 מאושפזים בבתי חולים, 13 ברחו מבית החולים, 22 נהרגו, ו-254 נעדרים. בנוסף לכך, שני שוטרים נעדרים[5]. בתחילה היתה הנחה ותקווה שרבים מהנעדרים עלו לחוף וברחו לתוך היישוב היהודי כדי לא להכלא על ידי שלטונות המנדט. אולם עם התקדמות משיית הגופות הוברר שמספר הנעדרים שנמלטו ממשטרת המנדט הוא קטן מאוד אם בכלל היו כאלו[6]. בעת כתיבת הדו"ח של ועדת החקירה, בסוף ינואר 1941, עמד מספר הנספים על 156 ומספר הנעדרים היה 112[7].

במשך מספר חודשים פעלו השלטונות למשיית הגופות מהפאטריה. עד ה-8 בדצמבר 1940 נמשו 55 גופות ועד ה-20 בדצמבר 1940 נמשו 72 גופות[8]. קרובי משפחה הוזמנו לבוא לזהות את הגופות שנקברו בסמוך למשייתם[9]. כותרות העיתונים דווחו מידי יום על מספר הגוויות שנמשו מהאנייה[10]. בסוף פברואר 1941 חודשה עבודת הצוללנים באונייה לאחר הפסקה של מספר שבועות והוצאו 12 גופות, כך שסך כל הגופות שנמשו הגיע ל-170[11]. באמצע מאי חודשו העבודות למשיית הגופות לאחר חודשיים של הפסקה[12]. ב-28 במאי 1941 הגיע מספר הנספים ל-200[13]. ב-10 ביולי 1941 נמשו עוד שלש גוויות ומספר הנספים שהוצאו מתוך הפטריה עצמה הגיע ל-204[14]. בסוף אוקטובר 1941 נמשו עוד שתי גופות ומספר הגופות הכולל הגיע ל-208[15].

221 מהנספים הובאו לקבורה בבית הקברות חוף הכרמל בחיפה.[16] עד ה-3 באוגוסט 1941 נקברו 216 נספים, מתוכם 19 נקברו כאלמונים[17]. עוד 52 אנשים נחשבו לנעדרים[18]. בחלק מההלוויות השתתפו רק אנשי החברה קדישא[19]. בנוסף לגופות שנמשו מהאונייה נפטרו 14 ניצולים במחנה המעצר בעתלית[20].

מספרים שונים נתנו לגבי הסך הכולל של הנספים באסון. בדו"ח לועדת החקירה של האו"ם ציינה ממשלת המנדט את המספר 252[21].

ועדת חקירה

ב-8 בדצמבר 1940 מינה הנציב העליון ועדת חקירה בהשתתפות השופט אלן רוז, הבריגדיר-גנרל א. ג. מק-נייל וקצין הצי ג. ל. אדוארדס,[22] לבירור הסיבות לטביעת פאטריה, לבדיקת האמצעים לשמירה על הפאטריה לפני האסון והמאמצים שנעשו להצלת הנמצאים באונייה[23]. הוועדה התכנסה לישיבתה הראשונה ב-11 בדצמבר 1940[24] בבניין מיקאטי ברחוב המלכים בחיפה. ישיבות הוועדה היו סגורות לקהל[25]. הוועדה שמעה עדויות של 56 עדים[26][1] עד 27 בינואר 1941[27] וב-31 בינואר 1941 הגישה את מסקנותיה לנציב העליון. המסקנות שפורסמו באמצע מרץ 1941 קבעו שהפאטריה טובעה בגלל מעשה חבלה וכי האמצעים שנקטו השלטונות לפני ואחרי האסון היו ראויים. הוועדה הגיעה למסקנה שמדובר בחבלה של מתנגדי גירוש העולים לאור עדות של צוללן שבחן את הנזק ולאור היקף הנזק. כן קיבלה הוועדה עדויות שהנמצאים על האנייה קיבלו הוראות להתכונן לקפוץ למים זמן קצר לפני הפיצוץ. הוועדה סיימה את דבריה בהבעת התמרמרות על המעשה שגרם למותם של לפחות 156 אנשים (שהיה מספר הגופות שנמצאו עד כתיבת דו"ח הוועדה) ולאובדן ספינה חשובה לבריטניה[28].

תגובות

פרשת הפאטריה יצרה הד גדול ביישוב העברי. בתחילה נפלה האשמה על האצ"ל, וכן נפוצו שמועות על התאבדות מתוך יאוש או על סוכנים נאציים שביצעו פעולת חבלה; אולם עד מהרה התברר שהפעולה נעשתה על ידי הנהגת היישוב כצעד של מחאה נגד כל ניסיון לעצור את העלייה, ונציגים בולטים, בהם כצנלסון הכריזו על המעפילים כעל "קורבנות המאבק לעלייה" ועל המעשה כמעשה ציוני גדול.

רבים הבינו כי איום רב נשקף ליהדות אירופה מגרמניה הנאצית, והזדהו עם מאבקם של המעפילים להגיע אל חופי הארץ ולהתיישב בה. אולם הציבור היהודי הזדעזע ממספר הקורבנות הרב שטבעו ממש מול חופי הארץ, והפרשה פגעה מוראלית בתנועת ההעפלה.

דמויות מרכזיות בהנהגת היישוב טענו לחוסר אחריות של הנהגת "ההגנה", שלא התייעצה עם ההסתדרות הציונית ועם הסוכנות לפני ביצוע הפעולה. בימין האשימו את ההגנה ב"חוסר אחריות נפשעת"[29]. היה אף מי שטען שהוא שמע על הכוונה לבצע את הפיצוץ מספר ימים לפני האירוע והזהיר את בן שיחו מהתוצאות[30].

אחד הקולות הבודדים כנגד המעשה בקרב אנשי מפא"י היה קולו של יצחק לופבן. בישיבת מרכז מפא"י ב-15 בדצמבר 1940, ציין לופבן כי טיבוע הספינה הוא היום השחור ביותר בשלושים ושתים שנות חייו בארץ ישראל. "לא ייתכן שיהודים מקדשים את השם על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?"[31] שבוע לפני כן התפרסם ב"הפועל הצעיר" מאמר בשם "היד הזדונית" מאת סגנו של לופבן, ישראל כהן, ובו המשפט "ביום מר ונמהר אחד, הטביעה יד זדונית את האונייה".[32] בשל דבריו אלה "הוענש" לופבן בסטירת לחי פומבית שניתנה לו במשרדי המערכת על ידי עמוס בן-גוריון.

הניצולים

הבריטים החליטו לאפשר למעפילים שהיו על סיפון ה"פאטריה" להישאר בארץ ישראל, תוך ניכוי מספרם ממכסת הסרטיפיקטים שהוקצבה ליישוב היהודי לאותה שנה. שבועיים אחרי טביעת ה"פאטריה", ב-9 בדצמבר, נלקחו 1,600 מעפילי ה"אטלנטיק" (שלא הספיקו לעבור אל הפאטריה) ממחנה המעצר בעתלית וגורשו לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי, שם שהו עד לחזרתם ב-26 באוגוסט 1945.

הנצחה

חלק מדופן האונייה מוצג כיום במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה. על שמה של הפרשה נקרא רחוב בחיפה.

הפסל "פסל-ים" של האמן יחיאל שמי, המוצב בחוף אכזיב לזכרם של קרבנות ההעפלה, נבנה מגרוטאות הספינה פאטריה.

הספר "מעל גלים אהבתיך" של הסופר איתי לב מגולל סיפור המתרחש בחלקו על האונייה פאטריה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 הדו"ח של הועדה הממשלתית לחקירת אסון "פטריה", דבר, 19 במרץ 1941
  2. ^ האניה פאטריה, הירדן, 26 בנובמבר 1940
  3. ^ "בהנהלת הסוכנות והנהגת "ההגנה" הוחלט שיש לפגוע באוניית-הגירוש..." (שאול אביגור, יצחק בן-צבי, אלעזר גלילי ואחרים (ערכים); העורך הראשי: בן ציון דינור, ספר תולדות ההגנה, כרך ג', תל אביב: עם עובד, 1972, חלק ראשון: פרשת פאטריה, עמ' 152–155. וכמקור ל-״בהנהלת הסוכנות״, במכתבו מ-29.4.51, כותב משה שרת למאיר (מוניה) מרדור בקשר להופעת הספר "שליחות עלומה": "קראתי את הפרק (על "פאטריה") בנשימה עצורה וחייתי מחדש את הגבורה והאסון כאחד, כמי שהאחריות לאותם הקרבנות היקרים העיקה ותעיק על מצפונו תמיד וכמי שמעולם לא ניחם על האישור שניתן אז"; שם, כרך ג', חלק שלישי: הערות ומקורות, עמ' 1633.
  4. ^ פרטי אסון אנית הטרגדיות "פטריה", הַבֹּקֶר, 2 בדצמבר 1940; המשך
  5. ^ אסון פטריה, הַבֹּקֶר, 27 בנובמבר 1940
    המשך
  6. ^ News Brevities, שיקגו סנטינל, 13 במרץ 1941
  7. ^ פאטריה טובעה עקב מעשה חבלה, הצופה, 19 במרץ 1941
  8. ^ 72 גוויות נמשו מה"פטריה, הַבֹּקֶר, 20 בדצמבר 1940
  9. ^ 55 חללים נמשו מהאנייה "פאטריה", הצופה, 8 בדצמבר 1940
  10. ^ ראו לדוגמא: עוד שלושה קרבנות ב"פטריה", הצופה, 12 בדצמבר 1940
    נמשו עוד 7 גופות מ"פטריה", המשקיף, 2 בינואר 1941
  11. ^ נמשו עוד 12 גופות, הַבֹּקֶר, 2 במרץ 1941
  12. ^ עוד שתי גוויות נמשו מ"פטריה", הַבֹּקֶר, 19 במאי 1941
  13. ^ מנשו 200 גופות מפטריה, המשקיף, 29 במאי 1941
  14. ^ נמשו עוד שלוש גוויות מ"פטריה", הַבֹּקֶר, 11 ביולי 1941
  15. ^ מצבה לחללי פטריה, הַבֹּקֶר, 30 באוקטובר 1941
  16. ^ כשנתבע חיי קוממיות לעם ישראל בארצו נעשה זאת גם בשמכם, חללי "פטריה"!, דבר, 22 ביוני 1942.
  17. ^ מצבה לחללי פטריה, הַבֹּקֶר, 17 באוגוסט 1941
  18. ^ על קברי קרבנות "פאטרה" הטרופה, דבר, 17 באוגוסט 1941
  19. ^ אתמול לא נמשו גוויות קרבנות "פטריה", הַבֹּקֶר, 26 בדצמבר 1940
  20. ^ עשר שנים לטיבועה של פאטריה, על המשמר, 26 בנובמבר 1950
  21. ^ ההעפלה והטרור היהודי, המשקיף, 24 ביולי 1947
  22. ^ Patria Disaster Laid to Sabotage by Inquiry Commission, באתר JTA,‏ 19 במרץ 1941
  23. ^ וועדת חקירה בדבר אסון "פאטריה", הצופה, 9 בדצמבר 1940
  24. ^ ישיבה לועדת החקירה בענין "פאטריה", דבר, 12 בדצמבר 1940
  25. ^ ישיבות ועדת החקירה בענין "פטריה" - סגורות, הַבֹּקֶר, 12 בדצמבר 1940
  26. ^ וועדת החקירה בעניין טביעת "פאטריה", הצופה, 17 בדצמבר 1940
    בועדת החקירה של אסון פאטריה, דבר, 18 בדצמבר 1940
  27. ^ נסתיימה גביית העדות בעניין פאטריה, הצופה, 27 בינואר 1941
  28. ^ "פאטריה" טובעה עקב מעשה חבלה, הצופה, 19 במרץ 1941
  29. ^ עשר שנים לאסון פטריה בנמל חיפה, חרות, 26 בנובמבר 1950
  30. ^ א. שמאי, משהו על פטריה, חרות, 27 במאי 1957
  31. ^ י' לופבן, "משנת חיים", בתוך: ערכין: קובץ לזכרו של א. ד. גורדון, תל אביב: הוצאת ההנהגה העליונה של ׳גורדוניה–מכבי הצעיר׳, תש"ב, עמ' 12.
  32. ^ גלעד קדומים, היד הזדונית, חדשות מחלקה ראשונה, 23 בנובמבר 2008.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אסון_הפאטריה&oldid=22710230"