צבי ארץ-ישראלי – הבדלי גרסאות
מאין תקציר עריכה |
מ ←תיאור: זוטות |
||
| שורה 16: | שורה 16: | ||
== תיאור == |
== תיאור == |
||
פרוות הצבי היא ברובה חומה אפורה |
פרוות הצבי היא ברובה חומה אפורה. גוון הצבאים משתנה בין האוכלוסיות, והצבאים הדרומיים נוטים להיות בהירים יותר, ולכל הצבאים יש כסות חורף כהה וצפופה יותר אותה הם משירים באביב. צבעם החום של הצבאים מותאם להסוואה ומכסה את רוב גופם. הבטן והאחוריים מתאפיינים בצבע לבן, ובהם ממוקם הזנב, שצבעו שחור. לאורך צידי הגוף נמתח לרוב פס כהה, בצידי הפנים עוברים כתמים לבנים ששוליהם כהים-שחורים. בעת מנוחה, הצבאים יושבים בתנוחה המכסה את בטנם ואחוריהם הצבועים בצבעים בולטים וכך חשופים רק צבעי ההסוואה, וקרוב לבלתי אפשרי להבחין בהם ממרחק. מלבד תפקיד ההסוואה המובהק של הצבעים המאפיינים את הגב הראש והרגליים, קיימות השערות שונות לגבי תפקיד הצבעים השונים, והטענת נוגעות בתפקידים כגון וויסות חום ותקשורת חזותית. ישנם הבדלים מורפולוגיים בין הזוויגים: הזכרים גדולים יותר, משקלם הממוצע 22 ק"ג וצווארם עבה יותר. משקל הנקבות הממוצע הוא 18 ק"ג, וגופן עדין יותר. לשני הזוויגים יש קרניים, אך קרני הזכר גדולות יותר באופן משמעותי, מכוסות בליטות עבות, מפושקות מעט בחלקן העליון ונוטות לאחור. בניגוד לקרניי הזכרים, שאינן משתנות באופן ניכר בין פרטים שונים וכמעט תמיד סימטריות, קרני הנקבות קטנות משמעותית מקרני הזכרים, מלבד זאת הן דקות יותר, ובמקרים רבים עקומות, לא סימטריות ואף מעוותות.<ref>{{צ-ספר|מחבר=יורם יום-טוב|שם=צבאים בישראל|מו"ל=דן פרי|שנת הוצאה=2016}}</ref> |
||
== תפוצה == |
== תפוצה == |
||
גרסה מ־12:17, 2 במאי 2018
 צבי ארץ ישראלי
| |
|---|---|
צבי ארץ ישראלי בעמק הארזים
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| סוג: | צבי |
| מין: | צבי מצוי |
| תת־מין: | צבי ארץ ישראלי |
| שם מדעי | |
 Gazella gazella gazella
| |
| |
צבי ארץ ישראלי (שם מדעי: Gazella gazella gazella) הוא תת-מין של המין צבי מצוי. הצבי הוא אחד מסמליה של ארץ ישראל הנקראת בתנ"ך גם ארץ הצבי.[1] הצבי הארץ ישראלי הוא אוכל העשב הגדול היחיד שנותר בישראל בתפוצה רחבה, והוא נתון בסכנת הכחדה.
תיאור
פרוות הצבי היא ברובה חומה אפורה. גוון הצבאים משתנה בין האוכלוסיות, והצבאים הדרומיים נוטים להיות בהירים יותר, ולכל הצבאים יש כסות חורף כהה וצפופה יותר אותה הם משירים באביב. צבעם החום של הצבאים מותאם להסוואה ומכסה את רוב גופם. הבטן והאחוריים מתאפיינים בצבע לבן, ובהם ממוקם הזנב, שצבעו שחור. לאורך צידי הגוף נמתח לרוב פס כהה, בצידי הפנים עוברים כתמים לבנים ששוליהם כהים-שחורים. בעת מנוחה, הצבאים יושבים בתנוחה המכסה את בטנם ואחוריהם הצבועים בצבעים בולטים וכך חשופים רק צבעי ההסוואה, וקרוב לבלתי אפשרי להבחין בהם ממרחק. מלבד תפקיד ההסוואה המובהק של הצבעים המאפיינים את הגב הראש והרגליים, קיימות השערות שונות לגבי תפקיד הצבעים השונים, והטענת נוגעות בתפקידים כגון וויסות חום ותקשורת חזותית. ישנם הבדלים מורפולוגיים בין הזוויגים: הזכרים גדולים יותר, משקלם הממוצע 22 ק"ג וצווארם עבה יותר. משקל הנקבות הממוצע הוא 18 ק"ג, וגופן עדין יותר. לשני הזוויגים יש קרניים, אך קרני הזכר גדולות יותר באופן משמעותי, מכוסות בליטות עבות, מפושקות מעט בחלקן העליון ונוטות לאחור. בניגוד לקרניי הזכרים, שאינן משתנות באופן ניכר בין פרטים שונים וכמעט תמיד סימטריות, קרני הנקבות קטנות משמעותית מקרני הזכרים, מלבד זאת הן דקות יותר, ובמקרים רבים עקומות, לא סימטריות ואף מעוותות.[2]
תפוצה
הצבי הארץ ישראלי היה נפוץ בעבר בכל החבל הים תיכוני של ארץ ישראל, ובמדינות השכנות לה אבל התפשטות היישוב החקלאי, המודרניזציה והנשק החם החל מסוף המאה ה-19 המיטו אסון על אוכלוסיות הצבאים, כמו גם על יונקים גדולים אחרים. תרמה לכך גם העובדה כי הצבי כשר למאכל לאוכלוסייה הערבית ולכן ציד הצבאים, נוסף על היותו נחשב כמאפיין "גבריות" ו"גבורה" במזרח, היה יעיל כלכלית לצייד (זאת בניגוד לחזירי הבר שלא היה להם כל ביקוש ולכן הונחו לנפשם).
עם קום המדינה נותרו בשטח ישראל אוכלוסיות שרידיות בלבד של צבאים. מאמצי המדינה לאכוף את חוקי שמירת הטבע, בשילוב עם צמצום הנשק החם בכפרי המיעוטים והחלת המשטר הצבאי שם הביאו להתאוששות הדרגתית באוכלוסיית הצבאים. קפיצת מדרגה משמעותית חלה לאחר הרעלת הטורפים הגדולה ב-1964 שהביאה לחיסולם הכמעט מלא של אוכלוסיות הטורפים הטבעיים (תנים, זאבים) וסייעה בשיקום האוכלוסייה. בשנות ה-80 נמצאה אוכלוסיית הצבאים בשיאה, וכך הפך הצבי נפוץ בחלקה הצפוני של ישראל, החל מצפון הנגב, הרי יהודה, מדבר יהודה, הרי ירושלים, שפלת יהודה, דרום מישור החוף, הגליל העליון, הגליל התחתון והגולן (לאחר מלחמת ששת הימים לא התגלו בגולן צבאים שכן הם חוסלו, בדומה ליונקים אחרים, על ידי האוכלוסייה המקומית ועל ידי חיילים ממחנות הצבא הסורי שהתקיימו ברמה. לאחר המלחמה הועברו לגולן כ-20 צבאים מהאוכלוסייה שהתקיימה ברמות יששכר ואלה היוו את גרעין השיקום של האוכלוסייה באותו אזור). בשנות ה-80 דווח על קיומן של אוכלוסיות צפופות של צבי ארצישראלי ברמת יששכר, בקדש נפתלי ובדרום רמת הגולן, ובשלב מסוים אף היה צורך בציד מבוקר על מנת לצמצם אוכלוסיות אלה שהתרבו יתר על המידה.
מאז שנות ה-80 אוכלוסיות הצבי הארץ ישראלי מצטמצמות בהדרגה עקב שילוב של גורמים:
- התרבות יתר של אוכלוסיות הטורפים. אלה הביאו לקריסת אוכלוסיית הצבאים ברמת הגולן מהיקף של 5,000 פרטים ויותר בשנות ה-80 ל-160 בלבד ב-2009. כמו כן פגעו אנושות באוכלוסיות הצבאים בגליל.
- פגיעה מתמשכת באזורי המחיה של הצבאים כתוצאה מפיתוח והתיישבות בני אדם, בעיקר במישור החוף ובאזור ירושלים. בשל כך נפגעה למשל מאד אוכלוסיית הצבאים בעמק הצבאים בלב ירושלים. בסוף שנות ה-80 מנה העדר המקומי כשלושים פריטים, אך הוא כמעט ונכחד עקב פיתוח אורבני מואץ בסביבת העמק והפיכתו למכלאה בין כבישים ראשיים. מהעדר המקורי נותרה צבייה אחת בלבד, אך עם פיתוח הפארק ב-2015 יובאו למקום צבאים בגירים לצורך שיקום העדר. נכון לאפריל 2018 מונה העדר המקומי בעמק הצבאים שמונה זכרים בוגרים, שלוש עשרה נקבות בוגרות וחמישה עופרים, כאשר מאז 2015 החלו הצבאים להתרבות והתרחש גידול של למעלה מ130 אחוזים באוכלוסייתם.
- איסוף עופרים על ידי מטיילים, טריפה על ידי כלבים משוטטים הביאו לפגיעה קשה באוכלוסיית הצבאים באזורים מתוירים ובסביבות יישובים.
אוכלוסיית הצבאים בארץ מוערכת, נכון למאי 2015 בכ-3,000 פרטים המרוכזים בעיקר בגולן, בגליל, ובהרי יהודה.
פעילות וארגון חברתי
הצבי הוא חיה חברתית. זכרים בוגרים תוחמים טריטוריות שגודלן עד חצי קמ"ר, בשטחים העשירים במזון, מסמנים אותן בערמות גללים ובשתן (תחנות ריח) ובמחוות גוף, ומגרשים כל זכר בן חצי שנה ומעלה. הנקבות נעות בתוך הטריטוריה בעדר קטן של קרובות משפחה, ומספרן נקבע לפי היצע המזון. הזכרים האחרים חיים ב"עדרי רווקים" בין הטריטוריות. אוכלוסייה דלילה מתארגנת בזוגות, או שיש לזכר כמה נקבות והוא נע עימן. הצבי פעיל בשעות הקרירות של היום, וקל לאתרו בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות בין הערביים. בשעות החמות הצבי נח בצל עץ ובלילה הוא רובץ בשטח פתוח, בתוך גומה שחפר ברגליו. הצבי פעיל בלילות של ירח מלא.
גלריה
-
צמד צבאים ארצישראלים בבקעת הירדן, סמוך לגשר אדם -
צבי ארצישראלי מציץ מבעד לסוללת אדמה בבקעת הירדן, סמוך לגשר אדם -
צבי בעמק הצבאים בירושלים -
צבי בפסיפס הציפורים בקיסריה -
-
עופר יונק מאמו, צולם בחבל לכיש -
צבי ארץ ישראלי בחבל לכיש
לקריאה נוספת
- בני שלמון, מדריך היונקים בישראל, הוצאת כתר, 1993.
- יורם יום טוב, צבאים בישראל , הוצאת דן פרי, 2016.
קישורים חיצוניים
- צבי ארץ-ישראלי, באתר ITIS (באנגלית)
- צבי ארץ-ישראלי, באתר NCBI (באנגלית)
- צבי ארץ-ישראלי, באתר GBIF (באנגלית)
- צבי ארץ ישראלי בספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- פרץ גלעדי, טבע הדברים, זאבי הגולן: טורפי העל של ישראל, באתר ynet, 5 במרץ 2010
צפריר רינת, מחקר: הצבי הארץ ישראלי הוא מין ייחודי שכבר לא קיים במדינות אחרות, באתר הארץ, 22 במרץ 2015- דליה מזורי, ייכחד? הצבי הארץ ישראלי נמצא בסכנה קיומית, באתר nrg, 22 במרץ 2015
- משה גלעד, מסע קסום בעקבות הצבאים של ארץ ישראל, באתר הארץ, 11 במאי 2016
- צבי ארץ ישראלי באתר IUCN (באנגלית)
הערות שוליים