הבחירות הכלליות בבריטניה 1979 – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 68: | שורה 68: | ||
== תוצאות == |
== תוצאות == |
||
בסופו של דבר ובאופן כללי, הוסבו 5.2% מהקלות הצפים מפלגת הלייבור אל המפלגה השמרנית. הסבה זו הייתה הגדולה ביותר מאז מערכת הבחירות הכלליות שנערכה ב-[[1945]] ובכך העניקה לשמרנים רוב מעשי בן 43 מושבים והובילה לבחירת אישה לראשות הממשלה, באופן חסר-תקדים. הניצחון השמרני ב-[[1979]] החל את עליית השמרנים לשלטון למשך 18 שנים, עד לבחירתו של [[טוני בלייר]] ב-[[הבחירות הכלליות בבריטניה 1997|1997]]. [[המפלגה הלאומית הסקוטית]] ידעה ירידה דרסטית בתמיכה בה, והפסידה תשעה מתוך 11 חברי הפרלמנט שלה. הליברלים חוו מערכת בחירות מאכזבת. מנהיגיהם לשעבר, ג'רמי ת'ורפ, איבד את מושבו בפרלמנט מטעם מחוז הבחירה "צפון דבון" לשמרנים. |
בסופו של דבר ובאופן כללי, הוסבו 5.2% מהקלות הצפים מפלגת הלייבור אל המפלגה השמרנית. הסבה זו הייתה הגדולה ביותר מאז מערכת הבחירות הכלליות שנערכה ב-[[1945]] ובכך העניקה לשמרנים רוב מעשי בן 43 מושבים והובילה לבחירת אישה לראשות הממשלה, באופן חסר-תקדים. הניצחון השמרני ב-[[1979]] החל את עליית השמרנים לשלטון למשך 18 שנים, עד לבחירתו של [[טוני בלייר]] ב-[[הבחירות הכלליות בבריטניה 1997|1997]]. [[המפלגה הלאומית הסקוטית]] ידעה ירידה דרסטית בתמיכה בה, והפסידה תשעה מתוך 11 חברי הפרלמנט שלה. הליברלים חוו מערכת בחירות מאכזבת. מנהיגיהם לשעבר, ג'רמי ת'ורפ, איבד את מושבו בפרלמנט מטעם מחוז הבחירה "צפון דבון" לשמרנים. |
||
{| style="width:100%; text-align:center;" |
|||
|+ ↓ |
|||
|- style="color:white;" |
|||
| style="background:#0087DC; width:53.4%;" | '''339''' |
|||
| style="background:#DC241f; width:42.4%;" | '''269''' |
|||
| style="background:#FAA61A; width:1.7%;" | '''11''' |
|||
| style="background:gray; width:2.5%;" | '''16''' |
|||
|- |
|||
| {{colour|#0087DC|'''שמרנים'''}} |
|||
| {{colour|#DC241f|'''לייבור'''}} |
|||
| {{colour|#FAA61A|'''ל"ד'''}} |
|||
| {{colour|grey|'''אחרים'''}} |
|||
|} |
|||
==ראו גם== |
==ראו גם== |
||
גרסה מ־13:48, 5 ביוני 2018
| |||||||||||
| הבחירות הכלליות בבריטניה 1979 | |||||||||||
| 3 במאי 1979 | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 76.0% ( 3.2%)
| ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
.jpg)
|
ג'יימס קלהאן | ||||||||||
| מועמד | מרגרט תאצ'ר | ג'יימס קלהאן | |||||||||
| מפלגה | המפלגה השמרנית | מפלגת הלייבור | |||||||||
| מספר הקולות | 13,697,923 | 11,532,218 | |||||||||
| שינוי במושבים | 62
|
 50
| |||||||||
| אחוזים | 43.9% | 36.9% | |||||||||
 | |||||||||||
| הזוכה: מרגרט תאצ'ר | |||||||||||
.jpg){kind=link}
הבחירות הכלליות בבריטניה 1979 התקיימו ב-3 במאי 1979 ובתומן נבחרו 635 חברים בית הנבחרים הבריטי. המפגלה השמרנית, בהנהגתה של מרגרט תאצ'ר, גירשה את ממשלת הלייבור המכהנת בראשותו של ג'יימס קלהאן, שהחזיקה ברוב פרלמנטרי עם 43 מושבים. הבחירות היו הראשונות בסדרת ארבעה ניצחונות רצופים בבחירות עבור המפלגה השמרנית, ותאצ'ר נבחרה לאישה הראשונה לעמוד בראשות ממשלת בריטניה ככלל ובראשות ממשלה אירופית בפרט.
כהונת הפרלמנט של בריטניה הקודמת החלה באוקטובר 1974, כאשר הרולד וילסון הוביל את מפלגת הלייבור עם רוב של 3 מושבים, אך בתום שנה וחצי הוא התפטר מתפקידו כראש ממשלה והוחלף בג'יימס קלהאן, ותוך שנה נעלם הרוב הפרלמנטרי הצר של הממשלה. קלהאן הכריז על הסכמים עם המפלגה הליברלית, המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (UUP), וכן עם המפלגה הלאומית הסקוטית ופלייד קמרי על מנת להישאר בשלטון. עם זאת, ב-28 במרץ 1979, בעקבות תבוסת משאל העם על כינון אספה מחוקקת לסקוטלנד, תאצ'ר הגישה הצעת אי-אמון בממשלת הלייבור בראשות ג'יימס קלהאן, אשר התקבלה בהצבעה אחת בלבד (311 מול 310 קולות), שהובילה לבחירות כלליות חמישה חודשים לפני הסוף כהונת הממשלה.
מסע הבחירות של הלייבור ניזוק מסדרת סכסוכים ושביתות תעשייתיות בחורף 1978-79, שנודע בשם "החורף העגום" והמפלגה מיקדה במסע הבחירות שלה תמיכה בשירות הבריאות הלאומי ובתעסוקה מלאה. לאחר השערות תקשורתיות אינטנסיביות, הודיע קלהאן בתחילת סתיו 1978, כי בחירות כלליות לא יתקיימו בשנה זו לאחר סקרים פרטיים שנערכו על ידי הלייבור בסתיו 1978 הראו ששתי המפלגות הגדולות נהנו ממידה שווה של תמיכה ציבורית[1]. לאחר תבוסה זו בבחירות נותרה מפלגת הלייבור באופוזיציה במשך 18 שנה.
מטה מסע הבחירות של המפלגה השמרנית העסיק את חברת הפרסום "Saatchi & Saatchi" והתחייב לשלוט באינפלציה, וכן בכוחם של האיגודים המקצועיים. המפלגה הליברלית נפגעה על ידי טענות לפיהן מנהיגה לשעבר, ג'רמי ת'ורפ, היה מעורב בפרשייה הומוסקסואלית, שקשרה קשר לרצח אהובתו לשעבר. הליברלים הונהגו בידי דייוויד סטיל, כלומר - כל שלוש המפלגות הגדולות התמודדו בבחירות בראשות מנהיג חדש.
בבחירות הוסבו 5.2% מהקולות הצפים של מפלגת הלייבור אל המפלגה השמרנית, ההסבה הגדולה ביותר מאז הבחירות הכלליות ב-1945, בהן קלמנט אטלי זכה מטעם מפלגת הלייבור. מרגרט תאצ'ר נבחרה לראשת הממשלה, ואת מקומו של קלהאן כמנהיג הלייבור תפס מייקל פוט ב-1980. תוצאות הבחירות שודרו בשידור חי ב-BBC, והוצגו על ידי דייוויד דימבלבי ורובין דיי.
מערכת בחירות אלה נחשבת למכוננת בפוליטיקה של הממלכה המאוחדת מאחר שבהן עלתה המפלגה השמרנית לשלטון למשך 18 שנים (עד לבחירות הכלליות בבריטניה 1997 בהן ניצח טוני בלייר) ונבחרה בפעם הראשונה בהיסטוריה של בריטניה אישה לראשות הממשלה.
נקודות לציון
לאחר שנפלה ממשלתו בהצבעת אי-אמון ב-28 במרץ 1979, נאלץ ראש ממשלת בריטניה ג'יימס קלהאן להודיע כי יבקש את פירוק הפרלמנט של בריטניה כדי להתחיל בבחירות כלליות. תאריכי המפתח היו כדלקמן:
| תאריך | פירוט |
|---|---|
| יום השבת, 7 באפריל | פירוק הפרלמנט ה-47 ומסע הבחירות מתחיל באורח רשמי; 2,576 מועמדים נכנסו למירוץ על 635 מושבי הפרלמנט |
| יום רביעי, 2 במאי | סיום מסעי הבחירות באורח רשמי |
| יום שישי, 3 במאי | יום ההצבעה |
| יום רביעי, 9 במאי | הפרלמנט ה-48 מתכנס לראשונה |
| יום שלישי, 15 במאי | טקס פתיחת הפרלמנט |
רקע
כלכלת הממלכה המאוחדת בשנות ה-70 של המאה ה-20 הייתה כה חלשה עד שמזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים ג'יימס קלהאן הזהיר את חבריו לקבינט ב-1974 מהאפשרות של "התמוטטות הדמוקרטיה", ואמר להם: "אילולא הייתי צעיר הייתי מהגר"[2]. קלהאן החליף הרולד וילסון כראש ממשלת הלייבור לאחר התפטרותו הפתאומית שלו באפריל 1976. עד מרץ 1977 הפכה ממשלת הלייבור לממשלת מיעוט לאחר מספר תבוסות בבחירות, ומאז עד אוגוסט 1978 הונהגה הממשלה על ידי קלהאן שחתם על הסכמים עם המפלגה הליברלית. קלהאן שקל לערוך בחירות בסתיו 1978[3], אך בסופו של דבר החליט שקיצוץ מסים שייערך בזמן הקרוב, ועלייה כלכלית אפשרית ב-1979, עשויים לשפר את מצב מפלגתו בסקרים. אף על פי שסקרי דעת קהל שפורסמו הראו כי הוא עשוי לנצח, סקרים פרטיים שהוזמנו על ידי הלייבור הראו כי שתי המפלגה נהנות ממידה שווה של תמיכה ציבורית.
האיגודים המקצועיים התנגדו להמשך הקפאת השכר ובשורה של שביתות בחורף 1978 – 1979, שכונה "החורף העגום" (Winter of Discontent). במהלך החורף העגום צנחה בחדות התמיכה בלייבור בסקרי דעת הקהל. במובנים מסוימים הם הצליחו לשפר את המצב, אך בפברואר נראה היה לפחות על פי אחד הסקרים שהשמרנים עוקפים אותם והחל להסתמן הפסד ברור שלהם בבחירות הקרובות. בהכנות לקראת הבחירות, תמכו הדיילי מירור והגרדיאן בלייבור, בעוד שהסאן, הדיילי מייל, הדיילי אקספרס והדיילי טלגרף הביעו את תמיכתם בשמרנים[4].
מרגרט תאצ'ר זכתה בבחירות על הנהגת המפלגה השמרנית ב-1975 וניצחה את ראש הממשלה לשעבר אדוארד הית'.
דייוויד סטיל החליף את ג'רמי ת'ורפ כמנהיג המפלגה הליברלית ב-1976, לאחר האשמות בדבר נטיות הומוסקסואליות מצדו וקנוניה לרצח מאהבו לשעבר שלו בה היה מעורב אילצו את ת'ורפ להתפטר. פרשת ת'ורפ הובילה לירידה בהצבעה למפלגה הליברלית.
תוצאות
בסופו של דבר ובאופן כללי, הוסבו 5.2% מהקלות הצפים מפלגת הלייבור אל המפלגה השמרנית. הסבה זו הייתה הגדולה ביותר מאז מערכת הבחירות הכלליות שנערכה ב-1945 ובכך העניקה לשמרנים רוב מעשי בן 43 מושבים והובילה לבחירת אישה לראשות הממשלה, באופן חסר-תקדים. הניצחון השמרני ב-1979 החל את עליית השמרנים לשלטון למשך 18 שנים, עד לבחירתו של טוני בלייר ב-1997. המפלגה הלאומית הסקוטית ידעה ירידה דרסטית בתמיכה בה, והפסידה תשעה מתוך 11 חברי הפרלמנט שלה. הליברלים חוו מערכת בחירות מאכזבת. מנהיגיהם לשעבר, ג'רמי ת'ורפ, איבד את מושבו בפרלמנט מטעם מחוז הבחירה "צפון דבון" לשמרנים.
| 339 | 269 | 11 | 16 |
| שמרנים | לייבור | ל"ד | אחרים |
ראו גם
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל הממלכה המאוחדת | ||
|
פורטל מדע המדינה | ||
הערות שוליים
- ^ Andy Beckett, When the Lights Went Out: Britain in the Seventies, London: Faber, 2009, p.460
- ^ When the Lights Went Out: Britain in the Seventies, עמ' 175, באתר גוגל ספרים (באנגלית)
- ^ 1979: Thatcher wins Tory landslide, באתר BBC, 5 באפריל 2005
- ^ Newspaper support in UK general elections, באתר הגרדיאן, 4 במאי 2010