ברטה פון זוטנר – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏פרס נובל לשלום: תיקון טעות הקלדה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה מיישום נייד
שורה 52: שורה 52:


{{מיון רגיל:זוטנר, ברטה פון}}
{{מיון רגיל:זוטנר, ברטה פון}}
[[קטגוריה:עיתונאים אוסטרים]]
[[קטגוריה:פציפיסטים]]
[[קטגוריה:פציפיסטים]]
[[קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום]]
[[קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום]]
שורה 59: שורה 58:
[[קטגוריה:האימפריה האוסטרו-הונגרית: אישים]]
[[קטגוריה:האימפריה האוסטרו-הונגרית: אישים]]
[[קטגוריה:נפטרים ב-1914]]
[[קטגוריה:נפטרים ב-1914]]
[[קטגוריה:עיתונאיות אוסטריות]]

גרסה מ־18:13, 17 ביוני 2018

ברטה פון זוטנר, 1906

הברונית ברטה פון זוּטנֶר (Bertha von Suttner;‏ 9 ביוני 1843 - 21 ביוני 1914) הייתה פציפיסטית, וסופרת צ'כית-אוסטרית ופעילת שלום אוסטרית. בשנת 1905 הייתה לאישה השנייה שקבלה פרס נובל והראשונה שקיבלה את פרס נובל לשלום[1] וכלת הפרס האוסטרית הראשונה.

ביוגרפיה

ילדותה ונעוריה

ברטה פון זוטנר נולדה בשנת 1843 וגדלה למשפחת אצולה באחד המבנים המפורסמים של העיר פראג (ארמון גולץ-קינסקי). הוריה, איש הצבא האוסטרי, (פילדמרשל-לוטננט) פרנץ דה פאולה יוסף גרף קינסקי פון וושיניץ אונד טטאו (Franz de Paula Josef Graf Kinsky von Wchinitz und Tettau), וסופי ווילהלמיין פון קורנר (Sophie Wilhelmine von Körner), שהייתה צעירה ממנו בחמישים שנה. סופי הייתה אומנת למשפחות עשירות. זוטנר הורחקה מהאריסטוקרטיה האוסטרית הגבוהה בשל מוצאה המעורב.

בילדותה התגוררה זוטנר בברנו. כנערה, הצטיינה זוטנר בשפות צרפתית, איטלקית ואנגלית תחת השגחתם של מורים פרטיים. היא גם הייתה נגנית פסנתר וזמרת חובבנית מצטיינת.

בקיץ 1856, אמה ודודתה של זוטנר יצאו להמר בוויסבאדן, בתקווה לשוב עם הון גדול. אולם, ההפסדים שלהן היו כה כבדים שהן נאלצו לעבור לגור בווינה. במהלך המסע, זוטנר קיבלה הצעת נישואין מהנסיך פיליפ זו סאיין-וויטגנשטיין-ברלבורג (Philipp zu Sayn-Wittgenstein-Berleburg), שנדחתה בשל גילה הצעיר. המשפחה חזרה לוויסבאדן בשנת 1859, אך גם מסעם השני נכשל באופן דומה והם נאלצו לעבור לבית קטן בקלוסטרנאוברג. זמן קצר אחרי מאורעות אלה, זוטנר פרסמה נובלה ראשונה. זונטר ואמה המשיכו לנסות להמר ולחפש חתן עמיד כלכלית. תוכניות אלו לא עלו יפה.

פרנסה וכתיבה

בשנת 1873 זוטנר מצאה תעסוקה כמורה פרטית ובת לוויה לארבע בנותיו של קארל פון זוטנר (Karl von Suttner), שהיו בגילאי 15–20. משפחת זוטנר גרה במרכז וינה במהלך השנה, ובילתה את חופשת הקיץ בטירת הרמנסדורף (Schloss Harmannsdorf) בדרום אוסטריה. זוטנר חיבבה את ארבע תלמידותיה הצעירות, שנתנו לה את שם החיבה Boulotte, בשל גמלוניותה, שם שהיא מאוחר יותר אימצה ככינוי ספרותי בצורת "B. Oulot". באותה עת היא התאהבה בארתור גונדאקר (Arthur Gundaccar), שהיה צעיר ממנה בשבע שנים. הם התארסו, אך לא יכלו להינשא בגלל התנגדותה של משפחת פון זוטנר. בשנת 1876, בעידוד מעסיקיה, זוטנר ענתה למודעה בעיתון, והפכה לזמן קצר למזכירתו ומנהלת משק הבית של אלפרד נובל בפריז. בשבועות הספורים שלה בתפקיד, זוטנר ונובל הפכו לידידים. אולם היא חזרה לוינה כדי להתחתן עם גונדאקר.

הזוג הצעיר ברח על מנת להתחתן בסתר בסמגרלו. הזוג השתקע בכותאיסי, ומצא עבודה בהוראת שפות ומוזיקה לילדי האצולה המקומית. אך, הם חוו קושי רב, למרות הקשרים החברתיים שלהם, וגרו בבית עץ קטן. מצבם החמיר בשנת 1877 בתחילת המלחמה בין רוסיה וטורקיה, למרות שארתור הצליח לדווח לעיתון הווינאי החשוב "נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה" . בתקופה זו, גם זוטנר כתבה, לעיתים קרובות, עבור העיתונות האוסטרית, ועבדה על הנובלות המוקדמות שלה. לאחר המלחמה, ארתור ניסה להקים עסק קורות עץ, אך כשל.

זוטנר ובעלה, ארתור, היו מבודדים חברתית בגאורגיה; מצבם הכלכלי הקשה צמצם את קשריהם החברתיים עם המעמד הגבוה והם מעולם לא היו בקיאים בשפות המקומיות (גאורגית ומגרלית). בעוד שהכתיבה של ארתור בתקופה זו הושפעה מנושאים מקומיים, כתיבתה של זוטנר לא הושפעה באופן דומה מהתרבות הגאורגית. אולם, נראה שהפלורליזם הדתי שחוותה בגאורגיה, גרם לה, מאוחר יותר, לדחות את תפיסת האמת האבסולוטית של הקתוליות הרומית ולאמץ פרספקטיבה ליברלית יותר של הנצרות.

ב-1882 החליטו זוטנר ובעלה לעבור לטביליסי, שם ארתור עסק בכל עבודה שהצליח למצוא: ראיית חשבון, בנייה ועיצוב בעוד שזוטנר התרכזה בכתיבה. היא הייתה העוזרת של מיכאל ג'ורג' קונראד (Michael Georg Conrad), וכתבה בעצמה בכתבי עת שונים. "אמת ושקרים", הוא החיבור משמעותי ראשון שלה שהתפרסם. החיבור דן בנטורליזם של אמיל זולא. המאמר הפוליטי המשמעותי הראשוון של זוטנר "רשימת המלאי של הנשמה" פורסם בלייפציג בשנת 1883. ברשימה זו, נקטה זוטנר עמדה מתקדמת בעד פרוק הנשק, וטענה ששלום עולמי הוא בלתי נמנע בשל התקדמות טכנולוגית. השקפה שהייתה גם מקובלת על חברה אלפרד נובל.

עם פרוץ המשבר הבולגרי (אנ') בשנת 1885, הזוג חש פחות ופחות בטוח בגאורגיה, בשל עליה בביטויי העוינות נגד אוסטרים שמקורה בדומיננטיות הרוסית שם. באותה תקופה, הוריו של ארתור אישרו את הנישואים, והזוג התקבל בברכה באוסטריה; הם שבו במאי 1885.

השפעתה

זוטנר בשנת 1896

עם חזרתם לאוסטריה זוטנר המשיכה את פעילותה העיתונאית והתמקדה בלימודי סכסוך ושלום. היא התכתבה עם הפילוסוף הצרפתי ארנסט רנן והושפעה מאיגוד הגישור והשלום הבינלאומי שהוקם על יד הודגסון פראט (אנ') בשנת 1880.

בשנת 1889, זוטנר הפכה לדמות מובילה בתנועת השלום האוסטרית עם פרסום הרומן הפציפיסטי שלה, "הניחו את הנשק!" (Die Waffen nieder!). הספר פורסם ב-37 מהדורות שונות, ותורגם ל-12 שפות. היא כתבה מאמר בעיתון "העיתונות החופשית החדשה" (Neue Freie Presse) בו קראה להקמת ארגון שלום אוסטרי (Gesellschaft der Friedensfreunde). בשנה שלאחר מכן, זוטנר ייסדה את אגודת השלום הגרמנית (Deutsche Friedensgesellschaft) ונתמנה ליושבת ראש האגודה. בין השנים 1892-1899. זוטנר זכתה למוניטין בינלאומי כעורכת העיתון הפציפיסטי "הניחו את הנשק!", שנקרא על שם ספרה. בשנת 1897 היא הציגה לקיסר האוסטרי פרנץ יוסף הראשון רשימת חתימות שהפצירה בו להקים בית משפט בינלאומי. כמו כן, לקחה חלק בניסוח אמנות האג הראשונות בשנת 1899, אך ציפיותיה הגבוהות לא התממשו.

עם מות בעלה של זוטנר בשנת 1902, היא נאלצה למכור את טירת הרמנסדורף ולעבור לוינה. בשנת 1904 היא נאמה בפני הקונגרס הבינלאומי לנשים (אנ') בברלין ובמשך שבעה חודשים נסעה ברחבי ארצות הברית, השתתפה בקונגרס השלום העולמי בבוסטון ונפגשה עם הנשיא האמריקאי תאודור רוזוולט.

בשנת 1999 החלו להטביע את דיוקנה על הצד הלאומי של מטבעות ה-2 אירו האוסטרים.

פרס נובל לשלום

לפני נישואיה עבדה פון זוטנר עם אלפרד נובל לתקופה קצרה והם המשיכו להתכתב עד מותו בשנת 1896[2]. נראה שהשפיעה רבות על החלטתו לכלול את שמה גם ברשימת זוכי פרס לשלום בצוואתו[2] זוטנר זכתה בפרס נובל לשלום החמישי ב-10 בדצמבר 1905. הענקת הפרס התרחשה ב-18 באפריל 1906 בקריסטיאנה (כיום אוסלו).

בשנת 1907 היא נכחה בוועידת השלום השנייה בהאג, שדנה בהיבטים שונים של חוקי מלחמה. ערב מלחמת העולם הראשונה, זוטנר המשיכה לטעון נגד חימוש בינלאומי. ב-1911 היא מונתה לחברה במועצה המייעצת לקרן קרנגי לשלום (אנ').

זוטנר הושפעה מכתביהם של עמנואל קאנט, הנרי תומאס באקל, הרברט ספנסר גסר, צ'ארלס דרווין ולב טולסטוי (ששיבח את ספרה של זוטנר "הניחו את הנשק!"). היא הגתה את מושג השלום כמצב עצמאי, שנפגע על ידי סטיות אנושיות בדמות מלחמה ומיליטריזם. לכן, היא הדגישה שיש לדרוש את הזכות לשלום תחת החוק הבינלאומי שכן היא חיונית בהיסטוריה במובן אבולוציוני (דארוויניסטי). זוטנר הייתה גם עיתונאית מצוינת, חדת אבחנה ופרשנית פוליטית מיומנת.

ב-21 ביוני 1914, שבועות ספורים לפני שהמלחמה פרצה, היא נפטרה ממחלת סרטן[3] ולא הספיקה להשתתף בקונגרס השלום העולמי שנערך באותה השנה, בווינה בסתיו.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברטה פון זוטנר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ בוחבוט, ירון דרוקמן והגר (2016-10-14). "פרס (כמעט) לגברים בלבד". Ynet. נבדק ב-2018-01-18.
  2. ^ 1 2 "Bertha, baroness von Suttner | German author". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2018-01-18.
  3. ^ Lauren Niland, Bertha von Suttner: First woman to win the Nobel peace prize, the Guardian, ‏2011-10-07