טיבוע אל-אמיר פארוק – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 46: שורה 46:
[[קובץ:AtkElEmirFrq221048Ships.jpg|300px|ממוזער|תנועת השייטת הגדולה לפני הקרב עם האמיר פארוק. 22 אוקטובר 1948.]]
[[קובץ:AtkElEmirFrq221048Ships.jpg|300px|ממוזער|תנועת השייטת הגדולה לפני הקרב עם האמיר פארוק. 22 אוקטובר 1948.]]
[[קובץ:AtkElEmirFrq221048.jpg|300px|ממוזער|היערכות סירות הנפץ לפגיעה בהאמיר פארוק ושולת מוקשים מצרית 22 אוקטובר 1948]]
[[קובץ:AtkElEmirFrq221048.jpg|300px|ממוזער|היערכות סירות הנפץ לפגיעה בהאמיר פארוק ושולת מוקשים מצרית 22 אוקטובר 1948]]
'''האמיר פארוק''' הייתה אוניית מלחמה ששמשה כ[[אוניית דגל|אוניית הדגל]] של [[הצי המצרי]]. האונייה השתתפה בסיוע לחיל המשלוח המצרי בארץ ישראל, וטובעה מול חוף עזה ב-[[22 באוקטובר]] [[1948]] על ידי [[סירת נפץ|סירות נפץ]] שרכש [[חיל הים הישראלי]] מעודפי הצבא האיטלקי ממלחמת העולם ה-II, שהיו עד אז נשק הפתעה.
'''האמיר פארוק''' הייתה אוניית מלחמה ששמשה כ[[אוניית דגל|אוניית הדגל]] של [[הצי המצרי]]{{ביאור|ההתייחסות לאניר פארוק כ[[אוניית דגל]] מופיע במקורות המוקדמים והשתרש בציבור במטרה לרומם את המורל הישראלי. באנייה לא נמצא אדמירל ולא נשאה דגל מיוחד בעת שהוטבעה.}} האונייה השתתפה בסיוע לחיל המשלוח המצרי בארץ ישראל, וטובעה מול חוף עזה ב-[[22 באוקטובר]] [[1948]] על ידי [[סירת נפץ|סירות נפץ]] שרכש [[חיל הים הישראלי]] מעודפי הצבא האיטלקי ממלחמת העולם ה-II, שהיו עד אז נשק הפתעה.


האונייה הושקה ב[[בריטניה]] בשנת 1926 והייתה חמושה בתותח 3 אינץ', ובארבע מכונות ירייה MG. היא השתתפה במערכה על ארץ ישראל מ-15 במאי 1948, והובילה כוחות צבא ואספקה.
האונייה הושקה ב[[בריטניה]] בשנת 1926 והייתה חמושה בתותח 3 אינץ', ובארבע מכונות ירייה MG. היא השתתפה במערכה על ארץ ישראל מ-15 במאי 1948, והובילה כוחות צבא ואספקה.

גרסה מ־10:23, 26 ביוני 2018


שגיאות פרמטריות בתבנית:אונייה

פרמטרים ריקים [ מצבה כיום ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פרמטרים [ מקום טביעתה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

האמיר פארוק
אנית הדגל של הצי המצרי אל אמיר פארוק.
אנית הדגל של הצי המצרי אל אמיר פארוק.
תיאור כללי
סוג אונייה אניה חמושה
צי הצי המצרי
דגל הצי מצרים 1922מצרים 1922
ציוני דרך עיקריים
מספנה R. & W. Hawthorn, Leslie and Company עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1926–הווה (כ־98 שנים)
אחריתה טובעה ב-22 באוקטובר 1948 על ידי סירות נפץ של חיל הים הישראלי
נתונים כלליים
הֶדְחֶק 1,440 טון
אורך 247 רגל
רוחב 34 רגל
שוקע 13.5 רגל
מהירות 17 קשר
גודל הצוות 70
מספר תרנים 2
הנעה קיטור מחומם בדלק
צורת הנעה שני מדחפים
חימוש תותח 3 אינץ' וארבע מכונות ירייה MG
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תנועת השייטת הגדולה לפני הקרב עם האמיר פארוק. 22 אוקטובר 1948.
היערכות סירות הנפץ לפגיעה בהאמיר פארוק ושולת מוקשים מצרית 22 אוקטובר 1948

האמיר פארוק הייתה אוניית מלחמה ששמשה כאוניית הדגל של הצי המצרי[א] האונייה השתתפה בסיוע לחיל המשלוח המצרי בארץ ישראל, וטובעה מול חוף עזה ב-22 באוקטובר 1948 על ידי סירות נפץ שרכש חיל הים הישראלי מעודפי הצבא האיטלקי ממלחמת העולם ה-II, שהיו עד אז נשק הפתעה.

האונייה הושקה בבריטניה בשנת 1926 והייתה חמושה בתותח 3 אינץ', ובארבע מכונות ירייה MG. היא השתתפה במערכה על ארץ ישראל מ-15 במאי 1948, והובילה כוחות צבא ואספקה.

ניסיון הטבעה

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת העצמאות

האמיר פארוק התגלתה מול חופי עזה במהלך מבצע יואב, לאחר שיצאה מאלכסנדריה עמוסת חיילים ואספקה. מטרת המצרים הייתה להעביר כוחות צבאיים לעזה כל עוד הפסקת האש לא בתוקפה, על מנת לבסס את נוכחותם הצבאית באזור. יוסף דרור וצוות חבלנים צוללים יצאו על גבי אח"י פלמ"ח ארבעה לילות רצופים, במטרה להצמיד מוקשים לאונייה בעת עגינתה ולהטביעה, אך האמיר פארוק לא הייתה במקום.[1]

התקיפה

בצהרי 22 אוקטובר נמצאה השייטת הגדולה של חיל הים בסיור מול החוף, ובהחלטת מפקד החיל פול שולמן פנתה צפונה ויצאה מטווח ראייה. אח"י מעוז (ק-24) ועליה לוחמי היחידת לחבלה ימית בפיקודו של יוחאי בן-נון, שלוש סירות נפץ וסירת איסוף אחת. התוקפים היו זלמן אברמוב, יעקב ורדי ויוחאי בן-נון. האוספים היו יצחק ברוקמן ויעקב ריטוב. הכוונה הייתה לתקוף בעדיפות את 'האמיר פארוק' ואת שולת המוקשים שאיבטחה אותה.

לפי התוכנית היה על זלמן אברמוב להסתער ראשון על "האמיר פארוק" ויעקב ורדי בסירה השניה את שולת המוקשים. יוחאי בן-נון בסירה שלישית, לפי התנהלות ההתקפה, יחליט את מי לתקוף. יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן היו בסירה רביעית וללא חומר נפץ ומשימתם לשוט בעקבות המסתערים ולאסוף אותם לאחר ביצוע הההתקפה. לראשי המסתערים הורכב נצנץ אינפרא אדום ולאוספים הייתה משקפת מיוחדת לראותם בלילה.

הביצוע - הסירה הראשונה ועליה זלמן אברמוב תקפה, על פי התוכנית, את ה"פארוק". בעת הפעלת חומר הנפץ והקפיצה למים המצוף ניתק מהסירה ונפל למים, אך לבסוף אברמוב מצא אותו והצליח לפתוח אותו. הסירה פגעה פגיעה מדויקת בגוף הספינה באזור הדוודים. הספינה החלה לטבוע ולהעלות עשן. יעקב ורדי הבחין שהאנייה בתנועה ותקף גם הוא את ה"פארוק".[ב]
תקלה בשחרור המצוף גרמה לורדי לבצע סיבוב פרסה וניסיון תקיפה חוזר, ולאחר ששחרר את המצוף וקפץ למים, סירתו פגעה סמוך לחרטום הספינה.

תקיפת שולת המוקשים -במקביל, החלה שולת המוקשים להתקדם לעבר סירת האיסוף תוך כדי ירי מקלעים ותאורה עם זרקורים. בן-נון החליט לתקוף את שולת המוקשים שביצעה ירי רצוף עליו. בשל תקלה גם במנגנון המצוף שלו, קפץ בן-נון מהסירה רק בטווח של כ-50 מטר משולת המוקשים, במקום 100 מטר כמתוכנן לאחר הקפיצה מהסירה גילה כי הוא נגרר אחריה וחתך את החבל באמצעות סכין שחגר עליו.
פגיעת הסירה של בן-נון גרמה להוצאתה שולת המוקשים מכשירות והיא נעצרה. [ג]

ברוקמן וריטוב בסירה הרביעית אספו את מפעילי סירות הנפץ מאזור הטיבוע. את חלקם מצאו בעזרת צעקות מכיוון שגם מערכת האינפרא אדום לא סיפקה פתרון. חמשת הלוחמים שבו בשלום לאח"י מעוז.

סיכום

טיבועה של "האמיר פארוק" היווה מכה קשה לצי המצרי שאיבד חמש מאות מלחים, בהם קצינים ובני אצולה המקורבים למשפחת המלוכה המצרית. לאחר אובדן "האמיר פארוק" לא ניסה הצי המצרי לחדור למים הטריטוריאליים של ישראל.

חמשת המבצעים הומלצו על ידי חיל הים - ”הנ"ל הצטיינו בשבוע שעבר בטבוע שתי אוניות אויב על ידי הסתכנות אישית. נא להעניק להם את אות הכבוד הגבוה ביותר בצבא ההגנה לישראל.”[2]
שר הביטחון דוד בן גוריון קבע שיהיו 12 עיטורים כמספר שבטי ישראל ועל חיל הים להסתפק בעיטור אחד שהוענק ליוחאי בן-נון. ב-17 ביולי 1949 היה בן-נון אחד משנים עשר לוחמי מלחמת העצמאות שעוטרו באות גיבור ישראל.

אימות פגיעה מאוחר

בין ותיקי שייטת 13 התהלכה שמועה שאחת הסירות לא פגעה והיא מוצגת לראווה במוזיאון מצרי.
בשנת 1998, כ-50 שנה לאחר הטבעת "האמיר פארוק" יצאה לאתר הטביעה ספינה ממועדון 'צוללי הדרום' ועליה חלק ממטביעי הפארוק, [ד] בליווי צוללנים שירדו וצילמו את החורים שנפערו בגוף הספינה. צוות צילום של ערוץ 2 הכין כתבה ששודרה ב"אולפן שישי". בעת צלילה זו התגלו בבירור שתי פגיעות בגוף הספינה. כך זכה גם יעקב ורדי להכרה בחלקו בהטבעתה של הספינה.[3]

מקורות והסברים

קריאה נוספת

  • מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי ספרית מעריב, 1993 152-142.
  • שיה בן-נון, התקופה לקחה אותנו יוחאי בן-נון -דיוקן, משרד הביטחון הוצאה לאור, 2003, ע' 63-58.

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ ההתייחסות לאניר פארוק כאוניית דגל מופיע במקורות המוקדמים והשתרש בציבור במטרה לרומם את המורל הישראלי. באנייה לא נמצא אדמירל ולא נשאה דגל מיוחד בעת שהוטבעה.
  2. ^ יעקב ורדי זוכר שדנו במקרים ותגובות ונאמר אם 'האמיר פארוק' אינה עוגנת יתקוף גם הוא אותה כדי לודא פגיעה וכך עשה.
  3. ^ גרסה אחרת לעזיבתו המאוחרת של בן-נון את הסירה מסבירה כי מכיוון שסירתו יועדה להיות סירת עתודה ולא להתפוצץ, קשר עצמו אל הסירה מבעוד מועד ושכח מכך בעת הביצוע.
  4. ^ מלבד בן-נון שנפטר בשנת 1994,

הערות שוליים

  1. ^ יוסף דרור, הקומנדו הימי אליו וממנו עמ' 50.
  2. ^ מכתב ראש מחלקת כח אדם אברהם עופר 24 בנובמבר 1948.
  3. ^ דוד חוזר לגוליית, Idive, גיליון 101