תלמוד בבלי

העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא. הטקסט במרכז הוא התלמוד ומסביב - דברי הפרשנים השונים: בצד אחד רש"י ובצד שני בעלי התוספות. בעוד שהתלמוד כתוב בגופן מרובע הפרשנים כתובים בגופן כתב רש"י. פורמט זה מקובל כבר למעלה מ-500 שנה מאז דפוס שונצינו

התלמוד הבבלי הוא הספר העיקרי שבתורה שבעל פה ונקרא גם גמרא, והוא זה הנקרא ש"ס [ששה סדרים] ומהווה את דברי רבותינו [חכמי ישראל] שמכילים פירושים והרחבות למשניות, ברייתות ותוספתות,

שנכתבו על ידי רבי יהודה הנשיא [תקופת התנאים] לפני חורבן בית שני.

לאחר חתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא נסתיימה תקופת התנאים והחלה תקופת האמוראים.

התלמוד הבבלי נכתב בבבל אחרי חורבן בית שני ע"י רב אשי ורבינא בשנת 400 למניינם בקירוב [אחרוני חכמי התלמוד] וכולל סדרה של כעשרים כרכים, התלמוד כתוב בסגנון של סיכום הדיון בבית המדרש. דברי כל הנאמרים. השאלות והתשובות שנאמרו שם. וסיכום ההלכה.

על פי זה נקבעת כל הלכה בישראל.

עיקר פעלם של האמוראים היה לפרש את תורתם של התנאים: משנה וברייתות. המשנה נחשבה לספר הלכה מוסמך, ונמנעו מלחלוק עליה. האמוראים פירשו את המשניות, תירצו סתירות בין מקורות תנאיים,

הסיקו מן המשניות עקרונות והלכות חדשים, תיקנו תקנות, קבעו מנהגים, קבעו כללי פסיקה, ואף עסקו בתחומי אגדתא. תמצית דברי האמוראים מרוכזים בתלמודים: הירושלמי והבבלי.

האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. אמוראי ארץ ישראל קיבלו את התואר רבי, ואמוראי בבל את התואר רב.

(1) פירוש המשנה וכל מה שנפל בה מדברים המכילים עניינים רבים: ממחלוקת הפירושים וטענות כל מפרש על חברו וגילוי טענת האמת

(2) פסק הדין על דעת האחד משני החולקים שנחלקו בדברי המשנה או בפירושה או בחידושים שנתחדשו בה ושחיברו עליה.

(3) בחידושי העניינים שהוציאו חכמי כל דור מן המשנה וגילוי העיקר והראיות שהורו בהן וסמכו עליהן התנאים המדברים במשנה, עד שנסדר מדבריהם מה שנסדר; והגזרות והתקנות

(4) דרשות שהן ראויות לפי עניין כל פרק שנזדמן להיות בו דרש.

אין למדים הלכה אלא מהתלמוד. כלומר: מדברי האמוראים. ואף על פי שהתנאים היו יותר גדולים מהאמורים, פסקי הלכה אנו למדים מהאמוראים, כיוון שידעו סברת הראשונים והכריעו ביניהם ועמדו על עיקרם של דברים. והאמוראים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה וסוגיות האמוראים מכריעות יותר מסתמי משניות, שהם אחרונים. ורבינא ורב אשי הם סוף הוראה, וחתמו התלמוד וקיבלום כל ישראל עליהם, ועליהם כל ישראל סמוכים.

ולכן בהלכות הפסוקות בדברי האמוראים אנו סומכים, כיוון שפסקום וכתבום רבינא ורב אשי. ולא נכתב התלמוד אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורות, וכאילו אמרו לנו הלכה למעשה הוא, שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו. ואפילו כשלא כתוב מפורש בגמרא בתורת פסק הלכה, אלא שיש להוכיח מסוגיית השמעתתא כן, הרי זו הלכה שסומכים עליה אם הוא תלמיד חכם שהגיע להוראה ונראה לו לפי סוגיית הגמרא שכן הלכה. ואמרו באגדה: "כל ימי עני רעים" - זה בעל משנה שאינו יכול להורות מתוך משנתו; "וטוב לב משתה תמיד" - זה בעל גמרא, שבקי בטעמי המשניות ועיקרם, ויש בידו כוח להורות הלכה למעשה.

ואחרי חתימת התלמוד אין רשות לאדם לחדש דבר מעתה, ואין רשות לגרוע ולהוסיף ולסתור ולבנות, וכל שכן לחלוק על התלמוד. וכל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שלימדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה, דור אחר דור, עד משה רבנו ע"ה. ויש מוסיפים, שבשעת חתימת הגמרא קיימו וקיבלו עליהם שדורות האחרונים לא יחלקו עליהם, ולכן לא ניתנה רשות לשום אדם לחלוק עליה.

תלמוד או גמרא

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל לציון ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה. בתקופת הגאונים החלו להשתמש במונח "תלמוד" לציון החיבור עצמו. ואולם, במחצית השנייה של המאה ה-15, עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצרים, הוחלפה בדפוסי התלמוד המילה "תלמוד" במילה "גמרא". כתוצאה מכך, היטשטש ההבדל בין שתי המילים, והשם "גמרא" לציון החיבור נעשה שגור בציבור הלומדים המסורתי, בעוד בחוגים האקדמאים מקפידים לכנותו "תלמוד".

תוכן התלמוד

מבנה התלמוד הבבלי

בתלמוד הבבלי 37 מסכתות, והן (בסוגריים – מספר הדפים לפי מהדורת וילנא. בכתב מוטה - מסכתות משנה שאין עליהן תלמוד בבלי):

סדר זרעים: ברכות (63) | פאה | דמאי | כלאים | שביעית | תרומות | מעשרות | מעשר שני | חלה | ערלה | ביכורים

סדר מועד: שבת (156) | עירובין (104) | פסחים (120) | שקלים | ראש השנה (34) | יומא (87) | סוכה (55) | ביצה (39) | תענית (30) | מגילה (31) | מועד קטן (28) | חגיגה (26)

סדר נשים: יבמות (121) | כתובות (111) | נדרים (90) | נזיר (65) | סוטה (48) | גיטין (89) | קידושין (81)

סדר נזיקין: בבא קמא (118) | בבא מציעא (118) | בבא בתרא (175) | סנהדרין (112) | מכות (23) | שבועות (48) | עבודה זרה (75) | הוריות (13)

סדר קדשים: זבחים (119) | מנחות (109) | חולין (141) | בכורות (60) | ערכין (33) | תמורה (33) | כריתות (27) | מעילה (21) | תמיד (8)

סדר טהרות: כלים | אהלות | נגעים | פרה | טהרות | מקוואות | נידה (72) | מכשירין | זבים | טבול יום | ידיים | עוקצים

המסכת הגדולה ביותר בתלמוד הבבלי היא בבא בתרא – 175 דפים והקטנה ביותר היא מסכת תמיד – 8 דפים.

מסכתות הש"ס

זרעים	מועד	נשים	נזיקין	קדשים	טהרות
ברכות (63)	שבת (156)	יבמות (121)	בבא קמא (118)	זבחים (119)	נידה (72)
	עירובין (104)	כתובות (111)	בבא מציעא (118)	מנחות (109)
	פסחים (120)	נדרים (90)	בבא בתרא (175)	חולין (141)
	ראש השנה (34)	נזיר (65)	סנהדרין (112)	בכורות (60)
	יומא (87)	סוטה (48)	מכות (23)	ערכין (33)
	סוכה (55)	גיטין (89)	שבועות (48)	תמורה (33)
	ביצה (39)	קידושין (81)	עבודה זרה (75)	כריתות (27)
	תענית (30)		הוריות (12)	מעילה (21)
	מגילה (31)			תמיד (8)
	מועד קטן (28)
	חגיגה (26)

הדיאלקטיקה התלמודית

בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד לרוב אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מאין נשאב הדין האמור במובאה, האם אין הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם אין הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו.

לעיתים יסיק התלמוד שיש צורך להבין את המשנה בצורה שונה מהמשמעות הפשוטה של הקורא הרגיל על ידי הוספה או חיסור בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה פילוסופית סבוכה אשר נתחבטו בה רבים וטובים. לעיתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.

הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעיתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעיתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" (קשה) או "תיובתא" (תשובה, כלומר הקושיא על השיטה הנידונה אכן משיבה עליה ומפריכה אותה).

התלמוד עושה שימוש רב בליבון הלכות במתודות "דרשניות", מפי הלל הזקן ורבי ישמעאל, הקרויות מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר על-פי המסורת אלו "מידות" שנמסרו למשה בסיני.

אגדה בתלמוד

ערך מורחב – אגדה (יהדות)

בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. לעיתים באים דברי האגדה להטעים עיקרון הלכתי, כמו סוגיית תנורו של עכנאי. חלקם מעוררים פליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך בצורה אליגורית בדרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב, אם כי אמינותו ההיסטורית נתונה לוויכוח. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים בישו, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.

בין פרשני התלמוד חלוקות הדעות איזו מידת סמכות יש לאגדות. יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המטעימים שאין לאגדות את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.

הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות נפוצות בימיו בלימוד אגדות התלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמד מסר עמוק באגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.

עריכת התלמוד

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

התלמוד עצמו מציין ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה", כלומר בהם נסתיימה תקופת התלמוד. קיימת מחלוקת בנוגע לזהותם של שני אלה. רש"י והרמב"ם מזהים אותם עם רב אשי המפורסם, ראש ישיבת מתא מחסיא ועם חבירו בן דורו רבינא. רב שרירא גאון מזהה אותם עם רבנא (רבינא) בר הונא, ראש ישיבת סורא שחי יותר משבעים שנה לאחר רב אשי. ועם בן דורו רב אסי (יוסי/אשי) ראש ישיבת פומבדיתא.

לפי איגרת רב שרירא גאון, רב אסי, המאוחר שבין השניים, נפטר בשנת 514. לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו "פירושים המתקרבים להוראה". תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה.

העלאה על הכתב

סביר להניח שחלקים מהתלמוד הבבלי הועלו על הכתב בתקופת התנאים והאמוראים עצמם, וייתכן שחלקים ממנו נכתבו במועד קדום יותר. אולם, יש להבחין בין המתואר לעיל לבין העלאת חיבור התלמוד על הכתב כחיבור שלם וגמור ובנוסח קבוע. מועד העלאתו על הכתב כחיבור שלם אינו ידוע, והחוקרים חלוקים על כך בהשערותיהם, אולם ניתן להתחקות אחר העדויות הראשונות המתייחסות לקיומם של נוסחים כתובים של התלמוד כחיבור גמור.

עדויות לקיומם של כתבי יד של חיבור התלמוד הבבלי (בצורתו הסופית) ישנן בידינו החל מאמצע המאה ה-8 לספירה; כבר רב שרירא גאון, בן המאה ה-10 לספירה, נשאל באגרתו המפורסמת, איגרת רב שרירא גאון - "כיצד נכתב התלמוד". בדברי הגאונים מוזכר על קיומם של כתבי יד תלמודיים מהמאה ה-8 לספירה. סמוך למאה ה-9 נמסר שרב פלטוי גאון ”צוה ושלחו לבני ספרד תלמוד ופתרונו”. רבי שמואל הנגיד, בן המאה ה-11 לספירה, מוסר על אדם בשם נטרונאי בר חניכאי ”שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב”. הרמב"ם, בן המאה ה-12, מספר שהגיע לידו ממצרים גוויל כתב יד של התלמוד הדומה לכתבי יד שנכתבו 500 שנה קודם לזמנו (המאה ה-7 לספירה) ”שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה”

מעבר לעדויות עקיפות אלו, מצויים בידינו כתבי יד קדומים של התלמוד הבבלי שצוין עליהם תאריך כתיבתם. בכתב יד תימני (אוסף הרב מימון) צויין התאריך ד'תקל"ד-ח לבריאה (774-778 לספירה) כתאריך כתיבתו, בכתב יד לנינגרד (על מסכתות כתובות וגיטין) צויין לפי עדות אחת כי הוא נכתב בשנת ד'תתל"ב (1072). במסכת כריתות בכתב יד בודלי 2673 צוין התאריך ד'תתפ"ג (1123) חלק קדשים שבכתב יד פירנצי משנת ד'תתקל"ז (1177) הוא כתב היד הקדום ביותר של מסכת שלמה שנקוב בו תאריך. כתב יד מינכן (95) שנכתב בשנת ה'ק"ג (1343) הוא כתב היד היחיד ששרד המכיל את כל התלמוד.

צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד

ערך מורחב – צנזורה על ספרים עבריים

מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסקאות בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".

חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא, הושמטו בשל רגישותן לנצרות. חלקן הרגיש ביותר עוסקות במייסד הנצרות, ישו (ראו גם ישו ביהדות). לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של ישו על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א). כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.

הקטעים שצונזרו, שנמצאו בכתבי יד ובדפוסים ישנים כדפוס ונציה, לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס, ומופיע בחלק מהוצאות התלמוד.

שריפת התלמוד

ערך מורחב – שריפת התלמוד

במשך הגלות אירעו מספר פעמים טקסי שריפה פומביים של התלמוד, בעיקר בידי אנשי דת נוצריים או משומדים. הידועים שבהם הם שריפת פריז בשנת 1244, ושריפת איטליה בשנת 1553.

כתבי היד לתלמוד

בגלל שריפות ורדיפות התלמוד לא שרדו בימינו כתבי יד רבים לתלמוד (יחסית), לפנינו נמצא רק כתב יד אחד שלם על כל התלמוד, כתב יד מינכן הידוע שנכתב בשנת ה'ק"ג. צילום חלק מכתבי היד של התלמוד, נגיש באתרים שמפרסמים אותם, וכן על ידי המכון לתצלומי כתבי יד של האוניברסיטה העברית בירושלים.

קטלוג של כל כתבי היד התלמודיים בעולם שאותרו, של המשנה, תוספתא, תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי והרי"ף, יצא לאור בשנת תשע"ב (2012) בשם "אוצר כתבי-היד התלמודיים". נרשמו בו כל כתבי היד בעולם הידועים, השלמים וכל הקטעים, עד לגודל מזערי. הקטלוג כולל כ-8,000 פריטים. לכל פריט מצורפות הערות על מצב כתב היד, ביבליוגרפיה ועוד. באוצר שלושה חלקים: 1. מבוא ומדריך למשתמש. 2. קטלוג. 3. מפתחות.

תפקידו והשפעתו של התלמוד

סמכות הלכתית

לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. לתלמוד על שני יסודותיו - האגדתי-תרבותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודעה חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל כעם הרוח והספר. חוקרים נימקו עובדה זו בהיקפו ובאופיו של התלמוד.

תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:

כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.

— הקדמת הרמב"ם למשנה תורה

התלמוד מהווה אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה. לצד פירוט של דינים וביאוריהם, יש בו ידיעות כלליות רבות שעוסקות בתחומים ארציים כגון רפואה, משפט, עבודת האדמה ועוד. התלמוד היה איפוא מעין כל-בו של היהדות, של חכמת ישראל וחכמת העמים בימים ההם. גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה. בהיותו בסיס לספר חוקים, קיים התלמוד את הייעוד שהורו עליו יוצרי התורה שבעל פה: "עשו סייג לתורה".

פרשנות התלמוד

ערך מורחב – פרשנות התלמוד הבבלי

עיקר היצירה הספרותית בעם ישראל מאז חתימת התלמוד ועד תקופת ההשכלה היה בפרשנות התלמוד - במישרין או בעקיפין (כלומר: דרך ספרות השו"ת, אגדה וכיוצא בזה). התלמוד על פרשניו מכיל תשובות מפולפלות ברמה גבוהה של תחכום ולוגיקה, וההכרח הדתי להבינו היטב וליישב סתירות שעולות מההעמקה בו הביא לשכלול דרכי הלימוד ולשיטת הפלפול. זו הפכה לאחד מתווי ההיכר הבולטים של היהודי העוסק בתלמוד.

השפעה תרבותית

בימי הביניים ובמהלך השנים הפך החלק ההלכתי בתלמוד לחומר הלימוד העיקרי בבתי המדרש ובבתי הספר, והפלפולים החריפים שבו הביאו לחידוד השכל, לשכלול כשרון הניתוח ההגיוני, ושמרו את הרוח במתח תמידי. עם זאת, סגנון זה שריכז לתוכו את כל הכוחות הרוחניים של המלמדים והתלמידים, הביא גם בחוגים מסוימים להתפתחות של השכל לכיוון אחד בלבד - עיון בדקדוקי עניות וניסיונות למצוא פתרונות דחוקים לסתירות, לעיתים קרובות תוך הזנחת העיסוק לגופו של העניין הנידון. התפלפלות למדנית זו של פלפול לשם פלפול כמין ספורט אינטלקטואלי, הרחיקה את הלומדים מעיסוק בחכמה ממשית והסיחה את דעתם מהמחשבה המציאותית.

אך גם השקפת עולם רחבה זו, שביטאה תמיד חיפוש אחר אמת מוסרית, הייתה גדורה בקווים צרים. עם ישראל מתואר בה לרוב כמרכז העולם, כמאמר חז"ל על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" - בשביל ישראל שנקראו 'ראשית'. באגדה רווחת התפיסה שכדי לשמור על קדושתו עם ישראל מוכרח להיות "עם לבדד ישכון", גוי קדוש ומובדל מיתר העמים. חזון הנביאים לתיקון כלל האנושות נדחה כתכלית בלתי מושגת עד לביאת פלאי ימות המשיח, ועד אז על עם ישראל לחיות בהתבדלות במסגרת הדינים המחמירים, בהם הכל צפוי ומתוכנן. עם זאת, להתבדלות זו היה הכרח היסטורי, שכן היא שימשה כחומה בצורה מול הסכנות שאיימו על עם ישראל הן מצד המדינות האליליות והן מצד הנוצריות. המשמעת הדתית המחמירה בתלמוד חיזקה את רוח העם היהודי ושמרה עליו מפני זעזועים שהפילו עמים אחרים, ובכך סייעה בשמירה על היהדות, גם אם במעטפת קשה.

לימוד התלמוד

ערך מורחב – דרכי לימוד בתלמוד

לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. מגמה כמעט הפוכה ניתן למצוא ב"כוללים", שדגש רב ניתן בהם בלימוד ספרי ההלכה (הפסקניים), כמו ה"שולחן ערוך" ונושאי-כליו.

ישנם מספר סגנונות מסורתיים ללימוד התלמוד. חלוקה עקרונית אחת היא בין שתי צורות לימוד עקרוניות: לימוד בקיאותי ("בקיאות"), להקפה של הידע בצורה מהירה, או לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיון").

דוגמה קלאסית של לימוד בקיאותי הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את הש"ס בתוך שבע שנים וחצי. לימוד גמרא בבקיאות יחד עם פירוש רש"י ותוספות מכונה גפ"ת (גמרא פירוש רש"י תוספות), וכך היא דרך לימוד הבקיאות המקובלת ברוב הישיבות. המהר"ל מפראג יצא נגד לימוד סדיר של התוספות, וישנן ישיבות (כדוגמת ישיבת תורת החיים) שמיישמות זאת הלכה למעשה, ואינן לומדות תוספות בלימוד הבקיאותי.

לימוד העיון נעשה בסגנונות שונים. בעבר נפוצה שיטת הפלפול, וכיום השיטה המקובלת בישיבות הליטאיות היא שיטת בריסק. ברוב הישיבות הליטאיות, משקל לימוד העיון נכבד ביותר לעומת לימוד הבקיאות, למרות התנגדותם המפורשת של כמה מגדולי ראשי הישיבות, ובהקשר זה ניתן לציין למשל את הרב שך, ואת הרב אויערבך. בשיטת העיון הקיימת כיום מתמקדים ברוב הישיבות בלימוד כל שנה במסכת אחת בלבד מתוך כחמש עשרה "מסכתות ישיבתיות" בלבד (מתוך שלושים ושבע): גיטין, קידושין, כתובות, יבמות, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, מכות, נדרים, סנהדרין, שבת, שבועות ופסחים. תלמיד ממוצע שלומד שבע שנים מחייו בישיבה, לומד איפוא שבע מסכתות בלבד בעיון. בישיבות שונות נהוגה שיטת לימוד "אליבא דהלכתא", ובהם העיון מתמקד בלימוד הסוגיא כפי שהסיקו ממנה הפוסקים לדורותיהם הלכה למעשה.

בממסד החסידי ניכרת נטייה - לעיתים גם העדפה - ללימוד הבקיאות לצד לימוד העיון. ניתן לציין למשל את מפעל הש"ס של חסידות צאנז, וכן את החלטתו של האדמו"ר מגור, הרב יעקב אריה אלתר, לשנות את השיטה, על ידי ביטול מוחלט של לימוד העיון בישיבות גור, ומתקופה זו לומדים בהן רק בבקיאות. אלו דוגמאות יחידות, ובדרך כלל יש עירוב בין השיטות.

תרגומים

ערך מורחב – דפוסי התלמוד

החל מהמאה העשרים תורגם התלמוד לשפות שונות כמו אנגלית, גרמנית וצרפתית. כיום קיימת גרסה של התלמוד בקוריאנית, שם הוא נחשב לספר עיוני נפוץ. ב-2012 הושלם תרגום התלמוד הבבלי במלואו לערבית, שנעשה בידי 90 חוקרים, מהמרכז ללימודי המזרח התיכון בעמאן, ירדן.

מהדורות מבוארות

לצד התרגום לשפות זרות, החל משנת 1965 נערכו מספר מהדורות המבארות ומתרגמות את התלמוד לשפה מדוברת. לצד ביאור פשטני למלים, מתווספים ביאורים ואיורים המנגישים את התלמוד לקורא שאינו מצוי בשפתו ובסגנונו של התלמוד. הביאור המקיף הראשון בשפה פשוטה היה תלמוד שטיינזלץ, מאת הרב עדין אבן ישראל. הביאור ספג ביקורת בקרב חוגים חרדיים. הוצאת ארטסקרול הוציאה את "מהדורת שוטנשטיין", תחילה באנגלית ולאחר מכן גם בעברית. מכון עוז והדר הוציא את ביאור מתיבתא ו''מכון המאור'' הוציא את ביאור ''ושננתם''.

ראו גם

• מושגי יסוד בתלמוד הבבלי
• תלמוד ירושלמי

לקריאה נוספת

• מבוא לתורה שבעל-פה (יחידות 7-5), האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב 1992

קישורים חיצוניים

• "תַּלְמוּד: תלמוד בבלי", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 265–267, באתר היברובוקס

תלמודים

• אוצר כתבי-יד תלמודיים, בית הספרים הלאומי
• תלמוד בבלי, כולל אפשרות חיפוש, במאגר ספרות הקודש של סנונית
• ששה סדרי תלמוד בבלי, כולל אפשרות להורדה למחשב האישי, באתר מכון ממרא
• תלמוד בבלי עם רש"י ותוספות, באתר "תורת אמת"
• תלמוד בבלי בפורמט ש"ס וילנא, , אתר היברובוקס

מאמרים ועזרים

• פשיטא - פשוט ללמוד תלמוד, באתר מט"ח
• יובל בלנקובסקי, מאמר על פרשנות התלמוד, באתר "דעת", תשע"ג
• ציר זמן של תקופת התלמוד, באתר מט"ח
• בנימין דה-פריז, ‏עריכת התלמוד, באתר "דעת"
• יהודה (אודי) פרומן, ‏התלמוד כהוויתו (מהדורה מקוונת), באתר "דעת"
• בן ציון רוזנפלד, ההבדלים בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• מודלים של סוגיות תלמודיות הרב עדין אבן ישראל באתר 'שפע'
• דור סער-מן, תחת מי חיו היהודים שכתבו את התלמוד הבבלי?, באתר הארץ, 22 בינואר 2018