מלחמת קרגיל

שגיאות פרמטריות בתבנית:סכסוך צבאי
פרמטרים [ צד שני-אבידות, ראש מדינה שני, ראש מדינה ראשון, צד ראשון-אבידות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

משבר קרגיל

חיילים הודיים לאחר ניצחון בקרב במהלך מלחמת קרגיל
מערכה: הסכסוך על חבל קשמיר
תאריכי הסכסוך	3 במאי 1999 – 26 ביולי 1999 (12 שבועות ויום)
מקום	מחוז קרגיל, חבל קשמיר
עילה	השתלטות של כוחות פקיסטנים על קרחון סיאצ'ן
תוצאה	הודו השתלטה מחדש על מחוז קרגיל
שינויים בטריטוריות	ללא שינוי בטריטוריות
הצדדים הלוחמים הודו פקיסטן מפקדים וד פרקאש מאליכ פרבז מושארף כוחות כ-30,000 כ-5,000

מלחמת קרגיל (בהינדית: करगिल युद्ध, באורדו: کرگل جنگ‬‎; לעיתים מכונה גם משבר קרגיל) הוא שמה של מלחמה בין הודו לפקיסטן, שהתרחשה בין מאי ליולי 1999, במחוז קרגיל שבחבל קשמיר. המלחמה החלה כאשר חמושים קשמיריים הנתמכים על ידי פקיסטן חצו את קו השליטה (LOC), המהווה גבול דה-פקטו בין הודו לפקיסטן בחבל קשמיר, והשתלטו על העמדות ההודיות בקרחון סיאצ'ן. בתגובה יצאה הודו למלחמה שנמשכה עד יולי, ובקרבות קשים הצליחו להשתלט על רוב השטחים שנתפסו על ידי הפקיסטנים. בסופו של דבר נאלצו הפקיסטנים לסגת גם משאר השטחים בלחץ אמריקאי. ההפסד הפקיסטני במלחמת קרגיל היה גורם משמעותי להפיכה הצבאית שהתרחשה בפקיסטן באוקטובר 1999, ובה תפס פרבז מושארף את השלטון.

קרחון סיאצ'ן, בו התנהלה עיקר המלחמה הוא שדה הקרב הגבוה ביותר בו התנהלו קרבות מעולם, ובהתאם לכך, מלחמת קרגיל היא המלחמה שהתנהלה במקום הגבוה ביותר מכל המלחמות, כ-5,000 מטר מעל פני הים. מלחמה זו חשובה גם בשל הממד הגרעיני שבה, זו המלחמה הראשונה שהתנהלה בין הודו לפקיסטן כאשר שתי המדינות היו חמושות בפצצות אטום. במהלך המלחמה הושמעו על ידי שני הצדדים 13 פעמים איומים לשימוש בנשק גרעיני. זו המלחמה הראשונה בהיסטוריה בה נלחמו שתי מדינות גרעיניות, שאף אחת מהן לא מעצמת על, באופן קונבנציונאלי, ולפיכך הבנתה חשובה גם לתחום ההרתעה הגרעינית.

רקע

לאחר שהודו ופקיסטן קיבלו עצמאות מבריטניה, בשנת 1947, החל סכסוך בין המדינות על חבל קשמיר, שהיה בעל רוב מוסלמי אך הנהגתו ביקשה להסתפח דווקא להודו. באותה השנה התרחשה מלחמת קשמיר הראשונה, בה השתלטה הודו על חלק מקשמיר. מלחמת קשמיר השנייה התרחשה בשנת 1965 ובה הובסה פקיסטן. במהלך מלחמת בנגלדש, בשנת 1971, שוב נאבקו הודו ופקיסטן על חבל קשמיר, ופקיסטן כשלה שוב להשיג שליטה על החבל. לאחר מלחמה זו נחתם הסכם סימלה בין המדינות שהסדיר יחסים דיפלומטיים בין הודו ופקיסטן והוגדר "קו שליטה" (Line of Control - LOC) המהווה גבול דה-פקטו בין הודו לפקיסטן בחבל קשמיר. גם הסדרה זו של היחסים לא הצליחה למנוע עימותים נוספים, והתנגשויות צבאיות בין הודו לפקיסטן התרחשו שוב בשנת 1987 (משבר ברסטאקס), ובשנת 1990 (משבר קשמיר).

בשנת 1974 ביצעה הודו ניסוי גרעיני למטרות שלום, בו פוצצה פצצה שמטרתה המוצהרת היא אזרחית - סילוק סלעים, אך בכך הפגינה יכולת שיכולה לשמש גם לתחום הצבאי. בשנת 1985 הגיעה גם פקיסטן ליכולת גרעינית בעקבות גנבת מידע על ידי המדען עבד אלקדיר חאן. שתי המדינות שמרו על מדיניות של עמימות גרעינית, עד לשנת 1998, אז עלתה לשלטון בהודו מפלגת העם ההודית (BJP) הלאומנית, והודו ביצעה בחודש מאי של אותה השנה חמישה ניסויים גרעיניים. בתגובה, גם פקיסטן ביצעה בתוך זמן קצר שישה ניסויים גרעיניים. הפגנת היכולת הגרעינית הביאה להידברות בין המדינות בה חתמו הצדדים על הצהרת לאהור, שכללה הסכמה לדיון על אמצעים שונים למניעת תקריות מלחמתיות ביניהן בטעות. כמה חודשים לאחר מכן החלה מלחמת קרגיל באזור קרחון סיאצ'ן.

קרחון סיאצ'ן הוא אזור בהרי ההימלאיה שגובהו יותר מ-5,000 מטר מעל פני הים, וקו השליטה עובר בו. בשל התנאים האקלימיים הקשים בו (בחורף הטמפרטורות בו מגיעות ל-55-60 מעלות מתחת לאפס), הסכימו הודו ופקיסטן שאף אחת מהן לא תאייש את העמדות בו במהלך החורף - בין ה-15 בספטמבר ל-15 במאי בכל שנה. בתחילת מאי 1999 ניצלה פקיסטן את העדר הכוחות ההודיים בקרחון כדי להשתלט עליו, ובכך החלה את מלחמת קרגיל.

מהלך המלחמה

כוחות מוג'האדין קשמירים תומכי פקיסטן שאומנו בחשאי, ביחד עם יחידות של צבא פקיסטן שלא לבשו מדים, השתלטו במהלך החורף של 1998-1999 על העמדות ההודיות בקרחון סיאצ'ן, סמוך לעיר קרגיל. שם הקוד של המבצע היה "מבצע בדר" ומטרתו הייתה לנתק את העיר קרגיל מחבל לדאק, ובכך לחייב את הכוחות ההודים לסגת ולהגיע להידברות על גורל חבל קשמיר. התכנית תוכננה בסודיות גמורה על ידי צמרת הצבא הפקיסטני, עד כדי שנוואז שריף, נשיא פקיסטן, טען כי הוא שמע על הפלישה הפקיסטנית רק ממקבילו ההודי בשיחת טלפון. עם זאת, רמטכ"ל פקיסטן, פרבז מושארף, טען כי שריף עודכן על הפעולה ונתן לה את אישורו.

הפלישה הפקיסטנית התגלתה על ידי הודו ב-3 במאי 1999, ואף שבתחילה היה נדמה כי מדובר בפלישה של ג'יהאדיסטים בודדים, תוך זמן קצר הובנה בהודו עומק החדירה והיקפה. הודו הגיבה בהכרזה על "מבצע ויג'יי" (מבצע ניצחון), שמטרתו סילוק הפולשים הפקיסטנים. תחילת הפעולה הצבאית לוותה בגיוס נרחב של 200,000 חיילים, אף שבשל תנאי השטח הקשים היא לא יכלה להפעיל כוחות כה רבים ורק בין 20,000 ל-30,000 חיילים הודיים השתתפו בקרבות. במקביל פעל חיל האוויר ההודי להפצצת העמדות הפקיסטניות באזור החדירה, וחיל הים הטיל סגר על נמלי פקיסטן.

בפני ההודים עמדו שתי אפשרויות, הם יכלו לנסות ולהשתלט על העמדות שכבשו הפקיסטנים, או לחצות את קו השליטה ולנתק את הכוחות הפולשים מנתיבי האספקה שלהם. ההודים בחרו בניסיון כיבוש העמדות ללא חציית קו השליטה, אף שזו האפשרות הקשה יותר מבחינה צבאית, וכל המלחמה, עד סיומה התנהלה בחלק ההודי של קשמיר. הבחירה בשיטת פעולה זו הייתה בשל החשש מהסלמה, שעלולה להביא לתגובה גרעינית פקיסטנית. עם זאת, האפשרות לחצות את קו השליטה ולהפוך את המלחמה למלחמה כוללת נשארה על השולחן עד סוף המלחמה, והיו כמה איומים מן הצד ההודי לשימוש באפשרות זו.

הכוחות הפקיסטניים היו חמושים בנשק קל וגם במרגמות ובארטילריה. הייתה להם עמדה עדיפה שכן הם השתלטו על האזורים הגבוהים, ובמיוחד על העמדות השולטות על הכביש הלאומי D1, שהוא הכביש היחיד המוביל לקרחון סיאצ'ן. הפקיסטנים שלטו בתצפית ובאש על הכביש, ואכן הקרבות הראשונים התנהלו בעמדות שולטות סביב D1. גזרת בטאליק, ששלטה על הכביש, הייתה הקריטית ביותר בשלב זה של הלחימה וכמחצית מהנפגעים ההודיים נפגעו בקרבות עליה. החלק המזרחי של גזרת בטאליק נכבש על ידי הודו בקרבות קשים עד תחילת יולי, כאשר הקרבות החשובים היו במעבר ההרים לה, בטורטוק ובנקודה 5287. הקרבות בחלק המערבי של באטליק התרכזו בתחילת הלחימה בעיקר סביב רכס ג'ובר, שנכבש לאחר 40 ימי לחימה ב-8 ביולי. בגזרה המרכזית של אזור בטאליק התרחשו כמה קרבות, אך עד סוף המלחמה לא הצליח הצבא ההודי להשיג שליטה מלאה בשטח זה.

לאחר שהצבא ההודי השיג שליטה חלקית על כביש D1, הוא פנה לכיבוש העמדות הקרובות יותר לגבול הפקיסטני. הקרב על טולולינג היווה נקודה מכרעת במלחמה, שכן במסגרתו השתלט הצבא ההודי על נקודה אסטרטגית ראשונה במעלה. טולולינג נכבשה לאחר שלוש ניסיונות ב-1 ביולי. קרב משמעותי נוסף היה הקרב על טייגר היל, שהוכרע לטובת הודו ב-3 ביולי, לאחר כמה ניסיונות כיבוש. בשבוע האחרון של יולי התקדמו הכוחות ההודיים בכל הגזרות, ובמקביל, בשל לחץ אמריקאי, נסוגו הכוחות הפקיסטניים. ב-26 ליולי המלחמה נפסקה, ותאריך זה מצוין בהודו כ"יום הניצחון של קרגיל".

הלחימה התנהלה בתנאי שטח קשים במיוחד, שהקשו על המעבר, במיוחד לאור יום, ובטמפרטורות שהגיעו ל-15 מעלות מתחת לאפס. לפיכך, עיקר ההתקדמות ההודית נעשתה בלילה והיא נתקלה בקשיים רבים, גם בלי לפגוש באויב. חיל האוויר ההודי ניסה לסייע לכוחות היבשה, אך בשל תנאי השטח המורכבים יעילותו הייתה מוגבלת, והוא איבד שני מטוסים ומסוק במהלך המלחמה. עד סוף המלחמה לא הצליח הצבא ההודי לכבוש את כל העמדות עליהן השתלטו הכוחות הפקיסטנים - כאשר נסוגו הפקיסטנים רק כ-75-80% מהשטח היה בשליטה הודית.

לקריאה נוספת

• מיכה בר, ‏השפעות ההרתעה הגרעינית על מרחב הפעולה הצבאי: משבר קרגיל בין הודו לפקיסטן - 1999, מערכות 414, ספטמבר 2007 .