צמחים מוגנים בישראל – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 55: שורה 55:
==הערות שוליים==
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:ישראל: דיני סביבה]]
[[קטגוריה:שמירת הטבע בישראל]]
[[קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים|*]]
[[קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים|*]]
[[קטגוריה:החברה להגנת הטבע]]

גרסה מ־23:13, 16 ביולי 2018

מרבד כלניות אדום ליד אור הנר, הנגב הצפון-מערבי, 2007.
שושן צחור, פרח מוגן בסכנת הכחדה מנופי ארץ ישראל.

בישראל ישנם 257 מיני צמחים המוכרזים[1] כערכי טבע מוגנים, זאת מתוך למעלה מ-2,600 מיני צמחים הגדלים בר בארץ ישראל[2]. מדובר בצמחים עילאיים (דהיינו צמחים בעלי-זרע ושרכים, ולא אצות, טחבים, פטריות וחזזיות), וכן רק בצמחים אוטוכטוניים, כלומר שלא הובאו לישראל בידי אדם. מסיבות היסטוריות נכללו במניין זה גם המינים הגדלים בחרמון, אך לא המינים הגדלים רק בסיני. המינים המוגנים כוללים בין היתר את כל בני משפחת הסחלביים, וכן את כל העצים.

היסטוריה

ביולי 1964 הגיש חבר הכנסת ס. יזהר הצעת חוק להגנת פרחי הבר. בסוף שנת 1964 נחקק חוק ערכי הטבע המוגנים, שנועד להציל את פרחי הבר, והמבצע לאכיפתו נחל הצלחה רבה.

נוהג קטיפת הפרחים, אשר השתרש בקרב האוכלוסייה היהודית, הביא כמה מפרחי הבר היפים והייחודיים של הארץ אל סף כליה. החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע חברו לצורך מבצע משולב, שבו נטלה הרשות על עצמה את תפקיד החקיקה והאכיפה, והחברה להגנת הטבע את עיקר תפקיד החינוך וההסברה. על פי החוק הוכנו תקנות, שלפיהן נאסרו קטיפה, עקירה ומכירה של כמה עשרות מינים של פרחי בר. למרות הספקנות, המבצע נחל הצלחה: באמצעות מערכת הסברה שמצאה את ביטויה בכל דרכי התקשורת (חוברות, כרזות, עיתונים ורדיו), ובעזרתם של אלפי גננות ומורים שנרתמו למשימה במשך שנים, נפסקה קטיפתם של אלפי פרחי הבר המוגנים.

עכובית הגלגל, נכנס לרשימה בגלל היותו צמח תבלין ורפואה וסבל מקטיפה מוגברת

ההגנה על מינים אלה, הפעילות החינוכית והאווירה הציבורית האוהדת שליוו את הפעילות המשפטית, נשאו פרי ועזרו לחזק אוכלוסיות של צמחי-בר שהיו קרובות להכחדה, להגביר את המוּדעוּת לצורך לשמור על טבע הארץ, ואף להגביר את האהבה לפרחים ואת ההנאה מהם בכלל.

לרשימת הצמחים המוגנים צורפה רשימה המכונה "הרשימה האדומה". רשימה זו כוללת את מיני הצמחים הנמצאים בסכנת הכחדה.

בשנת 2005, לאחר שנים רבות של ניסיונות לעדכון הרשימה, אושרה רשימה חדשה של ערכי טבע מוגנים. הרשימה הרחיבה את רשימת הצמחים המוגנים. הרשימה כללה בנוסף לצמחים גם רכיכות ודגים. הרשימה מתחלקת לשתי קבוצות: "צמחים עשבוניים בעלי פרחים ושרכים" וקבוצה של "מטפסים, שיחים ועצים". בעקרון הצמחים המוגנים הם צמחים מקומיים. נכללו ברשימה גם מיש דרומי שאולי הובא על ידי האדם ואינו מקומי וכן פיקוס השקמה שהובא מאפריקה.

העקרונות לקביעת רשימת הצמחים המוגנים

הצמחים שנכללו ברשימת הצמחים המוגנים מחולקים לשלוש קבוצות:

  • צמחים הכוללים פרחים אטרקטיביים - אלה צמחים שבעבר היו המטיילים מרבים לקוטפם בגלל יופיים, כגון כלנית מצויה ורקפת מצויה . צמחים אלה אינם נדירים, אבל הכרזתם בעבר כצמחים מוגנים הצילה אותם מהכחדה. שמירת מעמדם כצמח מוגן נעשתה גם בגלל הערך החינוכי בהיותם צמחים מוגנים וגם בגלל הרצון לשמור על מרבדי הפרחים שהם יוצרים בטבע.
  • צמחי תבלין - צמחים אלה נקטפו במשך השנים על ידי תושבי ישראל כדי שישמשו כצמחי תבלין בבישול, הקטיף המסיבי הביא לצמצום האוכלוסייה ובחלק מהאזורים הם נעלמו כליל.
  • מיני צמחים נדירים - צמחים אלה מחולקים לצמחים החיים במספר אתרים קטן, וצמחים המצויים בכמות קטנה באתרים רבים. חלק מהצמחים הפכו נדירים בגלל הרס שנגרם על ידי האדם לבתי הגידול שלהם.

גלריה

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אורי פרגמן-ספיר, צמחים מוגנים בישראל, הוצאת רשות הטבע והגנים, העמותה לשמירת הטבע במזה"ת, הגן הבוטני האוניברסיטאי, ירושלים, שנת 2006
  • על הצעה לרשימה חדשה - אחרת, ולפי קריטריונים חדשים - של צמחים ראויים להגנה בישראל, ראו: הצעה לעדכון רשימת "הצמחים המוגנים" של ישראל, אבישי שמידע, אורי פרגמן, רן נתן וצבי שמיר. אקולוגיה וסביבה כרך 5 גיליון 4, 1999.
  • אנציקלופדית החי והצומח של ארץ ישראל, כרך מס' 1. מבואות ומפתחות. הוצאת החברה להגנת הטבע ומשרד הביטחון.

קישורים חיצוניים

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2016/02/blog-post.html

הערות שוליים

  1. ^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), ה'תשס"ה-2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה, 15 בפברואר 2005 (תוקן ב־17 בדצמבר 2019), בספר החוקים הפתוח
  2. ^ אורי פרגמן-ספיר, צמחים מוגנים בישראל, הוצאת רשות הטבע והגנים, 2006, עמ' XI