קריאת התורה

קריאת התורה היא הקראה של פרשה מתוך ספר תורה, לפני ציבור - לפחות מניין. קריאת התורה היא אחת התקנות העתיקות ביותר ביהדות. קריאת התורה נעשית בתפילת שחרית של שבת ושל ימים טובים (קריאה של פרשה ארוכה), וכן במנחה של שבת, ומדי יום שני וחמישי בתפילת שחרית (קריאה קצרה). בנוסף נערכת קריאה בתורה במועדים מיוחדים, כגון בשחרית של ראש חודש, חנוכה ופורים, ובתעניות (בשחרית ובמנחה, קצרות).

קריאת התורה נעשית מתוך ספר תורה בו כתובים הפסוקים ללא ניקוד, פיסוק וטעמי המקרא. הקורא בתורה מכונה "בעל קורא" ותפקידו לקרוא בתורה באופן מדויק, על פי הניקוד, הפיסוק וטעמי המקרא אותם הוא משנן בעל פה.

קריאה בתורה ועלייה לתורה מהוות מרכיב מרכזי בטקסי בר מצווה כיום.

בעל קורא והעולה לתורה בעת קריאה בספר תורה (מימין בספר תורה אשכנזי ומשמאל בספר תורה ספרדי)

מקור הדין

קריאה בתורה במועדים קבועים היא תקנת חז"ל, אם כי ישנן דעות לפיהן חיוב קריאת כמה מארבע פרשיות הוא מהתורה. בזמן שבית המקדש היה קיים נהגה מצוות הקהל, שעיקרה קריאה בתורה על ידי המלך במוצאי יום טוב ראשון של סוכות בשנה שאחרי שנת השמיטה (פעם ב־7 שנים) בבית המקדש.

על פי המסורת, התקנה הראשונית של קריאת התורה בכל שבת, שני, וחמישי, מיוחסת לנביאים בתקופת דור המדבר, לאחר שנותרו בני ישראל שלושה ימים ללא לימוד תורה, והקריאה במועדים את הקטע המתאים לאותו מועד מיוחסת למשה עצמו. לעזרא הסופר מיוחסת תוספת פסוקים בכל קריאה, וכן תוספת במספר האנשים העולים לתורה.

היסטוריה

איזכור קריאת התורה בתנ"ך עצמו

אירוע ובו קריאה בתורה בפומבי מוזכר גם בתנ"ך עצמו, כפי שמסופר בספר נחמיה, פרק ח', על קריאת תורה המונית בתחילת ימי בית המקדש השני:

ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל. ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל, מאיש ועד אשה וכל מבין, לשמוע ביום אחד לחדש השביעי. ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים. ואזני כל העם אל ספר התורה...

על פי התיאור בנחמיה, קריאה פומבית זו הייתה למטרת לימוד המון העם את חוקי התורה והמצוות, ובעקבותיה העם חזר בתשובה בנושאים שונים.

איזכור במקורות חיצוניים

אזכור לקריאת התורה מופיע בכתבי יוספוס פלביוס, ופילון האלכסנדרוני, שניהם מהמאה הראשונה לספירה (סוף ימי בית שני). גם מחברים רומאים אחרים בני התקופה מוסרים כי היהודים עוסקים בבתי הכנסת בקריאה בתורה ובלמידת חוקיה, אף שתפילת הציבור עדיין אינה מוזכרת בוודאות. על פי זה נראה שהנהגת קריאת התורה מוקדמת לתפילה בציבור (כפי דעת המסורת).

מחזור הקריאה

הקריאה בתורה נהגה בשבתות, וכן בימים שני וחמישי, כאשר קראו חלק קצר מתחילת הפרשה של אותה שבוע. בימי התלמוד נמסר לנו על שני מנהגים מקבילים: בארץ ישראל היו מסיימים את התורה אחת לשלוש שנים (או אחת לשלוש וחצי שנים), ואילו בבבל היו מסיימים אותה אחת לשנה, בשמחת תורה. לפיכך, הפרשיות שקראו כל שבת בארץ ישראל היו קצרות יותר. ככל הנראה מנהג בבל התקבל בארץ ישראל במאה התשיעית בעקבות עולים שעלו לארץ ישראל באותה תקופה.

צורת הקריאה

קריאה התורה בבתי הכנסת נעשית מתוך ספר תורה כשר, הכתוב על קלף בדיו מיוחד. הקריאה היא בניגון טעמי המקרא, כאשר המנגינה של הטעמים שונה מעדה לעדה. בעבר כל עולה לתורה היה קורא בעצמו את חלק הקריאה שלו. אך מאחר שעל הקורא לשנן את הטעמים והניקוד בעל פה לפני הקריאה, שינו את המנהג לנוהג המקובל כיום לפיו כל הפרשה נקראת על ידי "בעל קורא", אשר הכין את הקריאה היטב, בעוד העולה לתורה קורא יחד עמו בלחש. אצל יהודי תימן השתמר המנהג המקורי, והם עדיין נוהגים שהעולה לתורה קורא בעצמו. גם אצל הספרדים נהוג שעולה לתורה המכיר את הקריאה קורא אותה בעצמו במקום הקורא. נהוג להסתייע במהלך הקריאה ב"יד" מוכספת איתה מצביעים על מקום הקריאה. הקריאה נעשית רק כאשר יש מניין מתפללים (עשרה).

הקריאה בשבת, שהיא הקריאה המרכזית בימות השבוע מחולקת לשבעה חלקים ("עליות"), כאשר לכל עליה מוזמן אדם אחד, המברך ברכה לפני הקריאה וברכה לאחריה וקורא בלחש עם בעל הקורא (או קורא בעצמו בקול רם). הברכות קרויות "ברכות התורה". הגבאי עומד בסמוך לבעל הקורא משמאלו ואחראי לקריאת האנשים לעלות לתורה, והעולה לימין בעל הקורא.. אצל האשכנזים נהוג שלאחר הקריאה מגביהים את ספר התורה ומציגים אותו לציבור - "הגבהה", ולאחר מכן גוללים אותו - "גלילה". אצל הספרדים מגביהים את הספר לפני הקריאה, והכינוי לכך הוא "הקמת ספר תורה". אצל התימנים מגביהים את היריעה בלבד ולא את כל ספר התורה. אצל הספרדים ספר התורה מונח בתוך כמין ארון קטן, ובשעת הקריאה מניחים את הארון על הבימה, ונמצא ספר התורה עומד, מה שאין כן אצל האשכנזים והתימנים שאין לספר התורה ארון משלו והוא מונח על הבימה שוכב. אין נוגעים בספר התורה, ואין העולה יורד מן הבימה לפני שבא העולה שאחריו.

לאחר הקריאה בתורה בשבתות קוראים פרק מיוחד מספרי הנביאים - "הפטרה", הקרויה כך כי היא נוספת לקריאה הרגילה.

נהוג בקהילות אשכנז לעמוד לפני קריאת הפסוק האחרון בכל אחד מחמישה חומשי תורה, וכשהבעל קורא מסיים את קריאת החומש אומר הקהל "חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזָּק", ולאחר מכן חוזר על כך הבעל קורא. מנהג זה מבוסס על דברי הראשונים שהסתמכו על הפסוק בספר יהושע ”לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ... הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ” (א', ח-ט). בעבר היה נהוג לומר "חזק חזק חזק", ובדורות האחרונים התגבש נוסח המבוסס על הפסוק בספר שמואל ב' ”חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ, וַיהוָה יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו” (י', י"ב).

ליהודי תימן מספר מנהגים מיוחדים בקריאת התורה:

• שימור המנהג המקורי לפיו העולה לתורה קורא בעצמו.
• שימור המנהג שהחל מימות עזרא, לפיו בשבת לאחר כל פסוק בתורה נקרא בקול תרגום אונקלוס (פרט לעלית מפטיר וקטעים מסוימים כמו דברי התוכחה בפרשות בחוקותי וכי תבוא), ובהפטרה תרגום יונתן, ובשני וחמישי ורוב הקריאות שאינן בשחרית נקרא ללא התרגום. נהוג כי הקורא את התרגום הוא נער או ילד.
• נהוג שילד עולה שישי.

סדרי הקריאות

בשבתות, מלבד שבתות שחלות בחגים, קוראים בתורה את פרשת השבוע. בקריאת התורה של שבת במנחה, וכן בימי שני וחמישי (מלבד אם חלים בחג או בצום) קוראים לשלושה עולים חלק מפרשת השבוע הקרובה (בדרך כלל את החלק הראשון מתוך שבע העליות של הפרשה). בשבתות מיוחדות כמו שבת שחלה בראש חודש או ארבע פרשיות, בקריאה של העולה האחרון (מפטיר) קוראים קטע מהתורה הקשור ליום.

בחגי ישראל קוראים קטע מהתורה הקשור לימי החג. בכל החגים מלבד סוכות, קוראים בשני ספרי תורה, קטע אחד העוסק בצווי על החג או בנושא הקשור לחג ובספר השני קוראים למפטיר קטע העוסק בקורבנות החג. בחג הסוכות קוראים רק את פרשת קורבנות החג, להוציא את שבת חול המועד בה קוראים קטע מפרשת כי תשא, שסופו עוסק בשלוש הרגלים, ולעולה האחרון קוראים את פרשת הקורבנות. בראש השנה קוראים את הקטע העוסק בלידת יצחק, גירוש ישמעאל מבית אברהם והצלתו ממוות בצמא. ביום השני קוראים את פרשת עקידת יצחק, להזכיר את זכותו ביום הדין. ביום כיפור קוראים בבוקר את הפרשה העוסקת ביום הכיפור בבית המקדש, ובתפילת מנחה של יום כיפור קוראים את פרשת איסורי עריות.

בתעניות קוראים את פרשת ויחל, מתוך פרשת כי תשא, העוסקת בבקשת משה למחילה על חטא העגל. לאחר קריאת התורה נהגו בני אשכנז לקרוא את הפטרת דרשו ה' בהמצאו, העוסקת בקריאת ה' אל העם (על ידי הנביא ישעיהו) לחזור בתשובה. אך בקרב בני עדות המזרח נחלקו הדעות, ישנם קהילות שלא נהגו להפטיר, וישנם קהילות שנהגו להפטיר, וקוראים את הפטרת 'שובה ישראל' שבספר הושע, מלבד צום גדליה שבו קוראים את הפטרת 'דרשו ה' בהמצאו'. משום שבשבת שלאחר הצום (שהיא חלה בין ראש השנה ליום הכיפורים) קוראים את הפטרת 'שובה ישראל' ולא רוצים שיקראו פעמיים בשבוע את אותה הפטרה. בתשעה באב בבוקר קוראים את פרשת "כי תוליד בנים" מתוך פרשת ואתחנן העוסקת בחטאי ישראל ובעקבות זאת גלותם מארץ ישראל.

סביב קריאת התורה בשבתות התפתחה מסורת של לימוד "פרשת השבוע", כלומר הפרשה שקוראים באותה שבוע. לפיכך, נהוג לחלק את התורה ל"פרשות", ולא לפרקים וכדומה.

עיכוב קריאה

ערך מורחב – עיכוב קריאה

מרכזיותה של הקריאה בתורה בתפילה הפכה אותה גם למוקד חברתי משפטי. לפי מנהג אשכנז בעבר התאפשר למי מבני הקהילה (כולל נשים) שמחה כנגד עוול שנגרם לו על ידי חבר אחר בקהילה או אפילו הציבור עצמו, למנוע את הקריאה בתורה עד אשר התחייב הקהל או אחד מן הפרנסים לסייע בידי הקובל.

לקריאה נוספת

• חובת קריאת התורה; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, ברכות, כרך א, מערכה ג, עמ' כז-מ.
• הרב ישראל דנדרוביץ, הקריאה מעוררת הזמן והעניין, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כח - תשרי תש"ע, עמודים: סג - פו.

קישורים חיצוניים

• "תּוֹרָה: קריאת התורה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 240–241, באתר היברובוקס
• (הקישור אינו פעיל, 4 במרץ 2018)מים, דם, תורה - מאמר המסביר את הדרשה התלמודית המבססת את המנהג לקרוא בתורה.
• קריאת התורה והדרשה. מתוך הספר 'התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית' לאלבוגן.

הלכה

• קריאת התורה בשבת ויו"ט בקיצור שולחן ערוך
• הרב אליעזר מלמד, הלכות קריאת התורה, באתר פניני הלכה
• תבנית:אתר ישיבה
• (הקישור אינו פעיל, 4 במרץ 2018)קריאת התורה לפי נוסח תימן, אתר מתימן יבוא.
• שלמה אנגל, "עבודה שבלב זו תפילה": שער מעמד חידוש הברית

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.