מלחמת מדין – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קטגוריה:פרשת מטות באמצעות HotCat
מ הסרת רווחים מיותרים לפני שם הקטגוריה (תג) (דיון)
שורה 22: שורה 22:
{{הערות שוליים}}
{{הערות שוליים}}
{{קצרמר|תנ"ך}}
{{קצרמר|תנ"ך}}
[[קטגוריה: סיפורי ספר במדבר]]
[[קטגוריה:סיפורי ספר במדבר]]
[[קטגוריה:נדודי בני ישראל במדבר]]
[[קטגוריה:נדודי בני ישראל במדבר]]
[[קטגוריה:מלחמות בתנ"ך]]
[[קטגוריה:מלחמות בתנ"ך]]

גרסה מ־11:25, 9 באוגוסט 2018

הרמת המכס לה' ממלקוח מדין. איור לתנ"ך שיצא בהאג ב-1728.

מלחמת מדין היא מלחמה שהתרחשה בין עם ישראל לבין שבטי מדין, מעט לפני כניסת ישראל לארץ כנען, והסתיימה בתבוסת מדין, כמתואר בספר במדבר פרק לא. זו המלחמה שתיאורה הוא הארוך והמפורט בתורה.

רקע

ערך מורחב – חטא בעל פעור

בשנת הארבעים ליציאת מצרים, לאחר שניסה לקלל את ישראל ללא הצלחה, יעץ בלעם בן בעור למלכי מדין ומואב להחטיא את עם ישראל, וכך לגרום למגפה[1]. המדינים קיבלו את עצתו, ושלחו את בנותיהם לפתות את בני ישראל. התכסיס הצליח, ובני ישראל חטאו בגילוי עריות, ואף בעבודה זרה, כאשר בנות מדין קראו להן להקריב לאלוהיהן – בעל פעור. בשיאו של האירוע, נכנס זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון, יחד עם כזבי בת צור, ביתו של אחד ממלכי מדין, לתוך אוהל לעיני כל בני ישראל, ופינחס נכנס אחריו ודקר למוות את שניהם.

עשרים וארבעה אלף איש מתו במגפה שפרצה בעקבות החטא, ומשה הצטווה לנקום את נקמת ה' במדין, קודם שימות.

המלחמה

משה ציווה את העם שיפרישו אלף אנשים מכל שבט למלחמה, ומינה את פינחס ללכת בראשם. הלוחמים תקפו את מדין, והרגו את כל הזכרים, וביניהם חמשת מלכי מדין – אוי, רקם, צור, חור, רבע – ובלעם בן בעור, שעפ"י המפרשים הגיע לשם כדי לקבל את שכרו על עצתו. את כל רכושם של המדינים, וכן את נשיהם, לקחו בני ישראל כשלל מלחמה.

כשחזרו הלוחמים כעס עליהם משה על שהשאירו בחיים את הנשים, שהיו בעצם גורם החטא, וציווה עליהם להרוג כל אישה גדולה מספיק למשכב זכר. אחר כך חולק השלל, שכלל מאות אלפי בהמות, בין הלוחמים (49.9 אחוז), שאר העם (49 אחוז), הכהנים (אחוז) והקדש למשכן (0.1 אחוז). לאחר שמנו הלוחמים את השבים מהמלחמה, ומצאו שאיש לא נהרג, הם החליטו להקדיש למשכן את כל הזהב ששללו.

דיני הכשרת כלים

אלעזר הכהן ציווה את בני ישראל לטהר את החפצים ששללו ממדין: אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כגכָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. מפרשיה זו למדו חז"ל את הלכות הכשרת כלים שבושלו בהם דברים טמאים, או לא כשרים – יש שצריך להעביר באש, יש במים, במים רותחים, ועוד.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ העובדה שהחטא היה בעצת בלעם, נחשפת מאוחר יותר: במדבר לא, טז; "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל ב-ה' על דבר פעור, ותהי המגפה בעדת ה'"
ערך זה הוא קצרמר בנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.