טיבוע אל-אמיר פארוק – הבדלי גרסאות

אל-אמיר פארוק
	אנית הדגל של הצי המצרי אל אמיר פארוק.
תיאור כללי
סוג אונייה	אניה חמושה
צי	הצי המצרי
דגל הצי
ציוני דרך עיקריים
מספנה	R. & W. Hawthorn, Leslie and Company
תקופת הפעילות	1926–הווה (כ־98 שנים)
אחריתה	טובעה ב-22 באוקטובר 1948 על ידי סירות נפץ של חיל הים הישראלי
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	1,440 טון
אורך	247 רגל
רוחב	34 רגל
שוקע	13.5 רגל
מהירות	17 קשר
גודל הצוות	70
מספר תרנים	2
הנעה	קיטור מחומם בדלק
צורת הנעה	שני מדחפים
חימוש	תותח 3 אינץ' וארבע מכונות ירייה MG

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־17:28, 4 באוקטובר 2018

שגיאות פרמטריות בתבנית:אונייה
פרמטרים ריקים [ מצבה כיום ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים [ מקום טביעתה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

תנועת השייטת הגדולה לפני הקרב עם האל-אמיר פארוק. 22 אוקטובר 1948.

היערכות סירות הנפץ לפגיעה באל-אמיר פארוק ושולת מוקשים מצרית 22 אוקטובר 1948

אל-אמיר פארוק הייתה אוניית מלחמה ששמשה כאוניית הדגל של הצי המצרי^[א] האונייה השתתפה בסיוע לחיל המשלוח המצרי בארץ ישראל, וטובעה מול חוף עזה ב-22 באוקטובר 1948 על ידי סירות נפץ שרכש חיל הים הישראלי מעודפי הצבא האיטלקי ממלחמת העולם ה-II, שהיו עד אז נשק הפתעה.

האונייה הושקה בבריטניה בשנת 1926 והייתה חמושה בתותח 3 אינץ', ובארבע מכונות ירייה MG. היא השתתפה במערכה על ארץ ישראל מ-15 במאי 1948, והובילה כוחות צבא ואספקה.

ניסיון הטבעה

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת העצמאות

אל-אמיר פארוק התגלתה מול חופי עזה במהלך מבצע יואב, לאחר שיצאה מאלכסנדריה עמוסת חיילים ואספקה. מטרת המצרים הייתה להעביר כוחות צבאיים לעזה כל עוד הפסקת אש חדשה לא נכנסה לתוקף, על מנת לתגבר את נוכחותם הצבאית באזור. יוסף דרור וצוות חבלנים צוללים יצאו על גבי אח"י פלמ"ח ארבעה לילות רצופים, במטרה להצמיד מוקשים לאונייה בעת עגינתה ולהטביעה, אך אל-אמיר פארוק לא הייתה במקום.^[1]

התקיפה

בצהרי 22 אוקטובר נמצאה השייטת הגדולה של חיל הים בסיור מול החוף, ובהחלטת מפקד החיל פול שולמן פנתה צפונה ויצאה מטווח ראייה. אח"י מעוז (ק-24) ועליה לוחמי היחידת לחבלה ימית בפיקודו של יוחאי בן-נון, שלוש סירות נפץ וסירת איסוף אחת. התוקפים היו זלמן אברמוב, יעקב ורדי ויוחאי בן-נון. האוספים היו יצחק ברוקמן ויעקב ריטוב. הכוונה הייתה לתקוף בעדיפות את 'אל-אמיר פארוק' ואת שולת המוקשים שאיבטחה אותה.

לפי התוכנית היה על זלמן אברמוב להסתער ראשון על "אל-אמיר פארוק" ויעקב ורדי בסירה השנייה את שולת המוקשים. יוחאי בן-נון בסירה שלישית, לפי התנהלות ההתקפה, יחליט את מי לתקוף. יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן היו בסירה רביעית וללא חומר נפץ ומשימתם לשוט בעקבות המסתערים ולאסוף אותם לאחר ביצוע ההתקפה. לראשי המסתערים הורכב נצנץ אינפרא אדום ולאוספים הייתה משקפת מיוחדת לראותם בלילה.

הביצוע - הסירה הראשונה ועליה זלמן אברמוב תקפה, על פי התוכנית, את ה"פארוק". בעת הפעלת חומר הנפץ והקפיצה למים המצוף ניתק מהסירה ונפל למים, אך אברמוב מצא אותו והתיישב עליו. הסירה פגעה פגיעה מדויקת בגוף הספינה באזור הדוודים. הספינה החלה לטבוע ולהעלות עשן.
יעקב ורדי היה צריך לבדוק ולהחליט את מי הוא תוקף. זכר שנאמר בתכנון שאם 'אל-אמיר פארוק' עוגנת יתקוף את המקשת. אך אם אינה עוגנת יתקוף גם הוא אותה כדי לודא חיסול מוחלט. הוא הבחין ש'אל-אמיר פארוק' בתנועה ותקף אותה גם הוא. תקלה בשחרור הכבל הקושר לסירה חייבה את ורדי לבצע סיבוב פרסה וכניסה לתקיפה חוזרת. כיוון, שיחרר את המצוף וקפץ למים. סירתו פגעה סמוך לחרטום הספינה והתפוצצה.

תקיפת שולת המוקשים -במקביל, החלה שולת המוקשים להתקדם לעבר סירת האיסוף תוך כדי ירי מקלעים ותאורה עם זרקורים. בן-נון החליט לתקוף את שולת המוקשים שביצעה ירי רצוף עליו. בשל כבל האבטחה שלו, קפץ בן-נון מהסירה רק בטווח של כ-50 מטר משולת המוקשים, במקום 100 מטר כמתוכנן לאחר הקפיצה מהסירה. נגרר אחריה וחתך את החבל באמצעות סכין שחגר עליו.
פגיעת הסירה של בן-נון גרמה להוצאתה שולת המוקשים מכשירות והיא נעצרה. ^[ב]

ברוקמן וריטוב בסירה הרביעית אספו את מפעילי סירות הנפץ מאזור הטיבוע. את חלקם מצאו בעזרת צעקות מכיוון שגם מערכת האינפרא אדום לא סיפקה פתרון. חמשת הלוחמים שבו בשלום לאח"י מעוז.

ציונים לשבח

חמשת המבצעים הומלצו על ידי חיל הים - ”הנ"ל הצטיינו בשבוע שעבר בטבוע שתי אוניות אויב על ידי הסתכנות אישית. נא להעניק להם את אות הכבוד הגבוה ביותר בצבא ההגנה לישראל.”^[2]
שר הביטחון דוד בן-גוריון קבע שיוענקו במהלך מלחמת העצמאות רק 12 עיטורי גבורה, כמספר שבטי ישראל, ולכן היה על חיל הים להסתפק בעיטור אחד, שהוענק ליוחאי בן-נון. ב-17 ביולי 1949 היה בן-נון אחד משנים עשר לוחמי מלחמת העצמאות שעוטרו באות גיבור ישראל.

חמשת המבצעים זכו למכתב הוקרה מראש הממשלה דוד בן-גוריון. ”לחברים יוחאי פישמן זלמן אברהמוב יצחק ברוקמן יעקב ורדי יעקב ריטוב שביצעו במימי עזה 22.10.48 מפעל קרבי נועז והטביעו שתי אניות אויב אות הוקרה ד. בן-גוריון 1949”^[3]

סיכום

טיבועה של "אל-אמיר פארוק" היווה מכה קשה לצי המצרי שאיבד חמש מאות מלחים, בהם קצינים ובני אצולה המקורבים למשפחת המלוכה המצרית. לאחר אובדן "אל-אמיר פארוק" לא ניסה הצי המצרי לחדור למים הטריטוריאליים של ישראל.

קבלת פנים במטכ"ל למטביעי "אל-אמיר פארוק". ראשון מימין: הרמטכ"ל יעקב דורי, באמצע: דוד בן-גוריון, שישי מימין: יוחאי בן נון
תותח מאל-אמיר פארוק, כיום מוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים

אימות פגיעה מאוחר

בין ותיקי שייטת 13 התהלכה שמועה שאחת הסירות לא פגעה והיא מוצגת לראווה במוזיאון מצרי.
בשנת 1998, כ-50 שנה לאחר הטבעת "אל-אמיר פארוק" יצאה לאתר הטביעה ספינה ממועדון 'צוללי הדרום' ועליה חלק ממטביעי הפארוק, ^[ג] בליווי צוללנים שירדו וצילמו את החורים שנפערו בגוף הספינה. צוות צילום של ערוץ 2 הכין כתבה ששודרה ב"אולפן שישי". בעת צלילה זו התגלו בבירור שתי פגיעות בגוף הספינה. כך זכה יעקב ורדי להכרה מחבריו בחלקו בהטבעתה של הספינה.^[4]

מקורות והסברים

קריאה נוספת

מייק אלדר, האויב והים פרקים מיומן המבצעים משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1991 ע' 29-25.
מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי ספרית מעריב, 1993, ע' 152-142.
שיה בן-נון, התקופה לקחה אותנו יוחאי בן-נון -דיוקן, משרד הביטחון הוצאה לאור, 2003, ע' 63-58.

קישורים חיצוניים

על הטבעת האונייה "אמיר פארוק", באתר חיל הים
סיפור הצלילה לספינה הטבועה ב-1998 מאתר IDIVE
יזהר באר, אז באמת מי הטביע את הפארוק?, באתר הארץ, 10 ביולי 2018
אפרים לפיד מלחמה על רטוב בעזה 1948 בISRAELDEFENSE אוקטובר 2018.

ביאורים

^ ההתייחסות לאמיר פארוק כאוניית דגל מופיע במקורות המוקדמים והשתרש בציבור במטרה לרומם את המורל הישראלי. באנייה לא נמצא אדמירל ולא נשאה דגל מיוחד בעת שהוטבעה.
^ גרסה אחרת לעזיבתו המאוחרת של בן-נון את הסירה מסבירה כי מכיוון שסירתו יועדה להיות סירת עתודה ולא להתפוצץ, קשר עצמו אל הסירה מבעוד מועד ושכח מכך בעת הביצוע.
^ מלבד בן-נון שנפטר בשנת 1994,

הערות שוליים

^ יוסף דרור, הקומנדו הימי אליו וממנו עמ' 50.
^ מכתב ראש מחלקת כח אדם אברהם עופר 24 בנובמבר 1948.
^ התקופה לקחה אותנו סיפורו של יוחאי בן-נון ע' 65.
^ דוד חוזר לגוליית, Idive, גיליון 101

[1] ההתייחסות לאמיר פארוק כאוניית דגל מופיע במקורות המוקדמים והשתרש בציבור במטרה לרומם את המורל הישראלי. באנייה לא נמצא אדמירל ולא נשאה דגל מיוחד בעת שהוטבעה.

[3] גרסה אחרת לעזיבתו המאוחרת של בן-נון את הסירה מסבירה כי מכיוון שסירתו יועדה להיות סירת עתודה ולא להתפוצץ, קשר עצמו אל הסירה מבעוד מועד ושכח מכך בעת הביצוע.

[6] מלבד בן-נון שנפטר בשנת 1994,

[2] יוסף דרור, הקומנדו הימי אליו וממנו עמ' 50.

[4] מכתב ראש מחלקת כח אדם אברהם עופר 24 בנובמבר 1948.

[5] התקופה לקחה אותנו סיפורו של יוחאי בן-נון ע' 65.

[7] דוד חוזר לגוליית, Idive, גיליון 101

[א]

[1]

[ב]

[2]

[3]

[ג]

[4]

@@ שורה 96: / שורה 96: @@
 * שיה בן-נון, '''התקופה לקחה אותנו''' ''יוחאי בן-נון -דיוקן'', משרד הביטחון הוצאה לאור, 2003, ע' 63-58.
-===קישורים חיצוניים===
+==קישורים חיצוניים==
 * [http://www.navy.idf.il/Navy/General.aspx?docId=70254&catId=59780&BrothersToIgnore=CHEYLOT_KLALI על הטבעת האונייה "אמיר פארוק"], באתר חיל הים
 * סיפור הצלילה לספינה הטבועה ב-1998 מאתר [http://www.idive.co.il/a/%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%97%D7%95%D7%96%D7%A8-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA-vdtgq IDIVE]
 * {{הארץ|יזהר באר|אז באמת מי הטביע את הפארוק?|1.6264032|10 ביולי 2018}}
+* אפרים לפיד [http://www.israeldefense.co.il/he/node/35833 '''מלחמה על רטוב בעזה 1948'''] בISRAELDEFENSE  אוקטובר 2018.
 ===ביאורים===