המהפכה החוקתית – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏האקטיביזם השיפוטי: קישור לערך המתאים
שורה 21: שורה 21:


==האקטיביזם השיפוטי==
==האקטיביזם השיפוטי==
בשנות השמונים החל בית המשפט העליון בשבתו כ[[בג"ץ]] ל[[אקטיביזם שיפוטי|הרחיב את סמכויותיו]], גם בהרחבת [[זכות עמידה|זכות העמידה]], שקיומה הוא תנאי מקדמי לדיון בעתירות המוגשות לפניו, וגם בהפעלת מבחן ה[[סבירות]] בהכרעה לגבי חוקיותן של החלטות מנהליות; לפי מבחן זה, אף החלטה שהתקבלה מתוקף סמכות חוקית, בטלה אם בית המשפט פסק שהיא אינה סבירה. בשנת 1993 פסק בג"צ{{הערה|בג"ץ מס' 3094/93, התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל}} שאף הימנעות מפעולה (באותו מקרה: פיטורי שר שהוגש נגדו כתב אישום חמור, במחיר פרישת סיעתו מהממשלה) בטלה אם היא אינה סבירה. כלומר, יש לראות את בעל הסמכות כמי שביצע את הפעולה.
בשנות השמונים החל בית המשפט העליון בשבתו כ[[בג"ץ]] ל[[אקטיביזם שיפוטי|הרחיב את סמכויותיו]], גם בהרחבת [[זכות עמידה|זכות העמידה]], שקיומה הוא תנאי מקדמי לדיון בעתירות המוגשות לפניו, וגם בהפעלת [[עילת הסבירות|מבחן הסבירות]] בהכרעה לגבי חוקיותן של החלטות מנהליות; לפי מבחן זה, אף החלטה שהתקבלה מתוקף סמכות חוקית, בטלה אם בית המשפט פסק שהיא אינה סבירה. בשנת 1993 פסק בג"צ{{הערה|בג"ץ מס' 3094/93, התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל}} שאף הימנעות מפעולה (באותו מקרה: פיטורי שר שהוגש נגדו כתב אישום חמור, במחיר פרישת סיעתו מהממשלה) בטלה אם היא אינה סבירה. כלומר, יש לראות את בעל הסמכות כמי שביצע את הפעולה.


בשנת 1990, כתב שופט בית משפט העליון [[אהרן ברק]], בפסק דינו בבג"ץ לאו"ר (דעת מיעוט), שאין מניעה עקרונית להפעיל ביקורת שיפוטית גם על חוקי הכנסת, וזאת אף ללא הוראה מפורשת בחוק: {{ציטוט|תוכן=באופן עקרוני-תורתי, קיימת אפשרות שבית-משפט בחברה דמוקרטית יצהיר על בטלותו של חוק הנוגד עקרונות יסוד של השיטה; גם אם עקרונות יסודות אלה אינם מעוגנים בחוקה נוקשה או בחוק-יסוד משוריין [...] נראה לי, כי תפיסת הציבור היא, כי הכרעה כה חשובה ועסוקה צריכה להיעשות - בשלב זה של חיינו הלאומיים - על-ידי העם ונציגיו הנבחרים.|מקור=בג"צ מס' 142/89}} בפועל, החוק שעמד על הפרק נפסל רק מאחר שנפסק שהוא סותר את הסעיף המשוריין ב[[חוק יסוד: הכנסת]].
בשנת 1990, כתב שופט בית משפט העליון [[אהרן ברק]], בפסק דינו בבג"ץ לאו"ר (דעת מיעוט), שאין מניעה עקרונית להפעיל ביקורת שיפוטית גם על חוקי הכנסת, וזאת אף ללא הוראה מפורשת בחוק: {{ציטוט|תוכן=באופן עקרוני-תורתי, קיימת אפשרות שבית-משפט בחברה דמוקרטית יצהיר על בטלותו של חוק הנוגד עקרונות יסוד של השיטה; גם אם עקרונות יסודות אלה אינם מעוגנים בחוקה נוקשה או בחוק-יסוד משוריין [...] נראה לי, כי תפיסת הציבור היא, כי הכרעה כה חשובה ועסוקה צריכה להיעשות - בשלב זה של חיינו הלאומיים - על-ידי העם ונציגיו הנבחרים.|מקור=בג"צ מס' 142/89}} בפועל, החוק שעמד על הפרק נפסל רק מאחר שנפסק שהוא סותר את הסעיף המשוריין ב[[חוק יסוד: הכנסת]].


בפסקי דין מאוחרים יותר, אחדים משופטי בית המשפט העליון ציינו גם אפשרות עתידית להפעלת ביקורת שיפוטית אף על חוקי היסוד עצמם.{{הערה|[[מישאל חשין]], בפסק דינו בבג"ץ 3267/97: {{ציטוטון|כשאני לעצמי, לא אכריע בשאלה - אשר לא נדרשנו להכריע בה - אם אף בכוחו של חוק הכנסת לפטור בני-ישיבה משירות בצבא. יימצאו מי שיאמרו - ולא נפרט - כי אף חוק הכנסת אין די בו. ויהיו מי שיוסיפו ויאמרו, כי גם חוק-יסוד לא יסכון. גם לכוחה של הכנסת הושמו גבולות.}}{{ש}}[[ענת ברון]], בפסק דינה בבג"ץ 7339/15: {{ציטוטון|לא מן הנמנע כי תגיע העת שבה לא יעמוד לה עוד כוחה של הוראת שמירת הדינים לבלום תהליכים חוקתיים, ובפרט את בחינת התאמת דיני המעמד האישי למציאות בת ימינו ולפסיפס החברתי-תרבותי-דתי שממנה היא מורכבת. ביקורת שיפוטית מעין זו כבר הביאה להכרה בנישואים בין זוגות בני אותו מין במדינות רבות ברחבי העולם.}}}} ביקורת כזו אכן הופעלה במאי 2018 בדיון בעתירה להכריז על בטלותו של תיקון 44 ל[[חוק יסוד: הכנסת]], המאפשר לכנסת להחליט על הפסקת חברותו של חבר הכנסת שיש במעשיו משום [[הסתה לגזענות]] או תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, בפסק דינה של [[נשיא בית המשפט העליון|הנשיאה]] [[אסתר חיות]], אלא שבג"ץ הכריע שאין צורך לפסול את התיקון, וממילא אינו נדרש להכריע לגבי סמכותו בעניין.{{הערה|{{פס"ד עליון|קישור=16057440.V17|סוג=בג"ץ|עותר=עו"ד שחר בן מאיר|משיב=הכנסת ואחרים|ניתן ב=27 במאי 2018}}}}
בפסקי דין מאוחרים יותר, אחדים משופטי בית המשפט העליון ציינו גם אפשרות עתידית להפעלת ביקורת שיפוטית אף על חוקי היסוד עצמם.{{הערה|[[מישאל חשין]], בפסק דינו בבג"ץ 3267/97: {{ציטוטון|כשאני לעצמי, לא אכריע בשאלה - אשר לא נדרשנו להכריע בה - אם אף בכוחו של חוק הכנסת לפטור בני-ישיבה משירות בצבא. יימצאו מי שיאמרו - ולא נפרט - כי אף חוק הכנסת אין די בו. ויהיו מי שיוסיפו ויאמרו, כי גם חוק-יסוד לא יסכון. גם לכוחה של הכנסת הושמו גבולות.}}{{ש}}[[ענת ברון]], בפסק דינה בבג"ץ 7339/15: {{ציטוטון|לא מן הנמנע כי תגיע העת שבה לא יעמוד לה עוד כוחה של הוראת שמירת הדינים לבלום תהליכים חוקתיים, ובפרט את בחינת התאמת דיני המעמד האישי למציאות בת ימינו ולפסיפס החברתי-תרבותי-דתי שממנה היא מורכבת. ביקורת שיפוטית מעין זו כבר הביאה להכרה בנישואים בין זוגות בני אותו מין במדינות רבות ברחבי העולם.}}}} ביקורת כזו אכן הופעלה במאי 2018 בדיון בעתירה להכריז על בטלותו של תיקון 44 ל[[חוק יסוד: הכנסת]], המאפשר לכנסת להחליט על הפסקת חברותו של חבר הכנסת שיש במעשיו משום [[הסתה לגזענות]] או תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, בפסק דינה של [[נשיא בית המשפט העליון|הנשיאה]] [[אסתר חיות]], אלא שבג"ץ הכריע שאין צורך לפסול את התיקון, וממילא אינו נדרש להכריע לגבי סמכותו בעניין.{{הערה|{{פס"ד עליון|קישור=16057440.V17|סוג=בג"ץ|עותר=עו"ד שחר בן מאיר|משיב=הכנסת ואחרים|ניתן ב=27 במאי 2018}}}}

גרסה מ־11:07, 21 באוקטובר 2018

סמל ישראל
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של ישראל

המהפכה החוקתית בישראל היא תהליך של הרחבת הסמכות לביקורת שיפוטית והחלתה על חוקי הכנסת, בעקבות חקיקתם, בשנת 1992, של שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. השופט אהרן ברק, בעת שכיהן כשופט בית המשפט העליון ואחר כך כנשיאו, התייחס אל חוקים אלה כאל בעלי מעמד על-חוקי הדומה לחוקה, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה אליהם. עם חקיקת חוקי יסוד אלה ופרשנותם באופן זה על ידי בית המשפט, חל שינוי מהותי בצורת השלטון במדינה ובמעמדן של זכויות האדם בישראל, יחד עם עליית כוחו של בית המשפט העליון (בפרט בשבתו כבג"ץ) לעומת הכנסת והממשלה.

התנעת תהליך המהפכה החוקתית מיוחסת לאסכולה אותה הוביל נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, הדוגלת באקטיביזם שיפוטי. נבחרי ציבור רבים וכן משפטנים (ביניהם נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט מנחם אלון והפרופ' רות גביזון) חולקים על גישה זו, ולשיטתם לא היה מוסמך בית המשפט העליון לעשות שימוש בחוקי יסוד אלו על מנת להנהיג "מהפכה חוקתית".

בעקבות המהפכה החוקתית הפך נושא האקטיביזם השיפוטי ומעמדו של בג"ץ לנקודת מחלוקת מרכזית בשיח הפוליטי בישראל.

הדרך אל המהפכה החוקתית

עם השלמתו של חוק יסוד: הכנסת בשנת 1958, הודיעה ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת כי חוק היסוד הבא יעסוק בזכויות האדם, אך לא התקדמה במימוש הבטחה זו. בעקבות זאת הגיש ח"כ הנס קלינגהופר לכנסת החמישית (ב-15 בינואר 1964) את הצעת חוק-יסוד: מגילת זכויות היסוד של האדם, תשכ"ד-1963, אך הצעתו נדחתה עקב התנגדות הממשלה. שר המשפטים, דב יוסף, נימק את עמדת הממשלה, ובין השאר אמר:

גם אינני סבור שיש חוק אשר עומד "מעל למחוקק הרגיל". אין לנו שני מחוקקים. יש לנו רק הכנסת, ולדעתי אי-אפשר על ידי חוק של הכנסת להגביל את זכותה לחוקק, ואם יש סעיף כזה בחוק כלשהו רשאית הכנסת, לדעתי, להחליט על ידי רוב רגיל לבטל את הסעיף המגביל כביכול את זכותה.

ניסיונות של חברי כנסת נוספים להעלות הצעות דומות נדחו אף הן.

בכנסת העשירית חידש ח"כ אמנון רובינשטיין את הצעתו של ח"כ קלינגהופר, והגישה כהצעת חוק פרטית. בהציגו את הצעתו בפני הכנסת אמר ח"כ רובינשטיין:

הצעת חוק זו באה גם כדי לבלום את בית-המחוקקים. היא באה גם כדי להגן על האזרח מפני חקיקה הפוגעת בזכויות היסוד של האזרח, והרי זה הרעיון הטמון בעצם המילה חוקה. עצם המילה חוקה פירושה ומשמעותה הגבלה וריסון של ריבונותה וכול-יכולתה של הכנסת כמוסד מחוקק.[1]

גם הצעתו של ח"כ רובינשטיין לא אושרה, אך הוא לא אמר נואש, ובכנסת השתים-עשרה הגיש, על פי הצעה של השר דן מרידור שנדונה בוועדת חוקה, חוק ומשפט, את הצעת חוק יסוד: חופש העיסוק ואת הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

את אישור חוקי היסוד של זכויות האדם ניווט יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, אוריאל לין, שכיהן בתפקיד זה מתחילת 1989 עד אמצע 1992. ביום 17 במרץ 1992 הביא ח"כ לין את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לאישורה של מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית. בהביאו את החוק אמר:

החוק הזה הוכן, מתוך הבנה שעלינו ליצור הסכמה רחבה של כל סיעות הבית. היינו מודעים לכך, אין אנחנו יכולים להעביר חוק-יסוד, שמעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם לא נגיע להסכמה רחבה של כל סיעות הבית. [...] אנחנו לא מעבירים את המשקל לביהמ"ש העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה ולא בחוק יסוד: זכויות האדם שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים[2]

החוק אושר ברוב של 32 מול 21 חברי כנסת. התקבלה רק הסתייגות אחת, שהיא ההסתייגות שפסלה את שריון החוק והצורך לשנותו ברוב מוחלט. שתי ההצעות אושרו על ידי הכנסת בחודש מרץ 1992, שלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת.

האקטיביזם השיפוטי

בשנות השמונים החל בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ להרחיב את סמכויותיו, גם בהרחבת זכות העמידה, שקיומה הוא תנאי מקדמי לדיון בעתירות המוגשות לפניו, וגם בהפעלת מבחן הסבירות בהכרעה לגבי חוקיותן של החלטות מנהליות; לפי מבחן זה, אף החלטה שהתקבלה מתוקף סמכות חוקית, בטלה אם בית המשפט פסק שהיא אינה סבירה. בשנת 1993 פסק בג"צ[3] שאף הימנעות מפעולה (באותו מקרה: פיטורי שר שהוגש נגדו כתב אישום חמור, במחיר פרישת סיעתו מהממשלה) בטלה אם היא אינה סבירה. כלומר, יש לראות את בעל הסמכות כמי שביצע את הפעולה.

בשנת 1990, כתב שופט בית משפט העליון אהרן ברק, בפסק דינו בבג"ץ לאו"ר (דעת מיעוט), שאין מניעה עקרונית להפעיל ביקורת שיפוטית גם על חוקי הכנסת, וזאת אף ללא הוראה מפורשת בחוק:

באופן עקרוני-תורתי, קיימת אפשרות שבית-משפט בחברה דמוקרטית יצהיר על בטלותו של חוק הנוגד עקרונות יסוד של השיטה; גם אם עקרונות יסודות אלה אינם מעוגנים בחוקה נוקשה או בחוק-יסוד משוריין [...] נראה לי, כי תפיסת הציבור היא, כי הכרעה כה חשובה ועסוקה צריכה להיעשות - בשלב זה של חיינו הלאומיים - על-ידי העם ונציגיו הנבחרים.

בג"צ מס' 142/89

בפועל, החוק שעמד על הפרק נפסל רק מאחר שנפסק שהוא סותר את הסעיף המשוריין בחוק יסוד: הכנסת.

בפסקי דין מאוחרים יותר, אחדים משופטי בית המשפט העליון ציינו גם אפשרות עתידית להפעלת ביקורת שיפוטית אף על חוקי היסוד עצמם.[4] ביקורת כזו אכן הופעלה במאי 2018 בדיון בעתירה להכריז על בטלותו של תיקון 44 לחוק יסוד: הכנסת, המאפשר לכנסת להחליט על הפסקת חברותו של חבר הכנסת שיש במעשיו משום הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, בפסק דינה של הנשיאה אסתר חיות, אלא שבג"ץ הכריע שאין צורך לפסול את התיקון, וממילא אינו נדרש להכריע לגבי סמכותו בעניין.[5]

פס"ד בנק המזרחי

מהותה של המהפכה החוקתית, כפי שבאה לידי ביטוי בשני חוקי היסוד משנת 1992, התבררה בפסק דין מקיף ומעמיק של בית המשפט העליון, המכונה בקיצור 'פסק דין בנק המזרחי'.[6] בדיון שבו ניתן פסק דין זה ישבו בהרכב תשעה משופטי בית המשפט העליון, ובהם שניים מנשיאיו, הנשיא לשעבר מאיר שמגר ומי שמונה תחתיו לתפקיד הנשיא, כחודשיים לפני מתן פסק הדין, השופט אהרן ברק.

עיקרי פסק הדין

כל שופטי ההרכב היו תמימי דעים כי "חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי" שכנגדו טען "בנק המזרחי", אינו סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי לפיכך יש לדחות את הערעור.

עם זאת, בהערת אגב עסקו השופטים בשאלת משמעותם של חוקי היסוד באופן כללי. שבעה שופטים, בראשם הנשיאים שמגר וברק, סברו כי חוקי היסוד מהווים חוקה. השופט מישאל חשין חלק עליהם, ואילו השופט צבי טל נמנע מלעסוק בשאלות החוקתיות הכלליות, בשל ההנחה המוסכמת כי אין לשאלות אלה השלכות לנושא הנידון[7]. בראיון שהעניק שנים לאחר פרישתו הביע טל חרטה על שלא הצטרף לעמדת המיעוט העקרונית של השופט חשין[8].


שתי הנקודות המרכזיות בדיון החוקתי מהוות את היסוד למהפכה החוקתית כולה:

  • חוקה: נקבע כי למדינת ישראל יש חוקה - חוקי היסוד, וכי אלו גוברים על חקיקה רגילה של הכנסת ועליונים עליה. לצורך קביעה זו נדרשו השופטים להבהיר את סמכותה הכפולה של הכנסת, כרשות מכוננת ומחוקקת. השופט חשין חלק בדעת יחיד על קביעה זו.
  • ביקורת שיפוטית: נקבעה סמכותו של בית המשפט לבקר את חוקי הכנסת ולהכריז על בטלותם במקרה של סתירה לחוק יסוד.

נקודה נוספת בפסק הדין עסקה במבחן המידתיות שבפיסקת ההגבלה בחוקי היסוד. הכרעת השופטים בשאלה זו הרחיבה את שיקול הדעת של בית המשפט בבואו לדון בחוקתיותו של חוק: בפסקת ההגבלה שבחוקי היסוד, מתוארת פגיעה אפשרית בזכויות המנויות בחוקי היסוד: ”אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש”. בפסק הדין נקבע כי למידתיות שלושה מבחנים:

  1. מבחן הקשר הרציונלי: לפיו יש להוכיח כי החוק הפוגע אכן ישיג את המטרה המבוקשת.
  2. מבחן הפגיעה הפחותה: כלומר, להוכיח כי בחוק נעשתה הפגיעה המינימלית ההכרחית לשם השגת המטרה.
  3. מבחן המידתיות הצר: יש להראות כי התועלת המופקת מן החוק, מצדיקה את הפגיעה בזכות היסוד.

המבחן השלישי היה שנוי במחלוקת בקרב השופטים. הנשיא לשעבר שמגר סבר כי יש להשתמש רק בשני המבחנים הראשונים, וכי אין זה מתפקידו של בית המשפט לדון בשאלת האיזון הראוי בין התכלית לפגיעה. הנשיא ברק סבר כי יש להוסיף גם את המבחן השלישי. מבחן זה העניק לבית המשפט שיקול דעת רחב בשאלה הערכית של האיזון בין התועלת לבין הפגיעה.

הנשיא שמגר סיכם בסוף דבריו את עיקרי הדברים שנקבעו בפסק דינו:

  1. החקיקה בישראל בנויה על פי מדרג נורמטיבי.
  2. בראש הסולם של המדרג הנורמטיבי עומדת החקיקה החוקתית.
  3. החקיקה החוקתית שלנו ביטוייה כיום בחוקי יסוד. אלו יתאחדו בבוא היום לחוקה שלמה ומשולבת אחת.
  4. חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הם חקיקה חוקתית.
  5. המחוקק הריבון העליון הוא הכנסת: היא המוסמכת לחוקק חקיקה חוקתית והיא המוסמכת לחוקק חקיקה רגילה. היא גם מוסמכת להתקין תקנות אם היא קובעת כך בחוק.
  6. אין משנים או מבטלים הוראה הכלולה באחד משני חוקי היסוד הנ"ל, אלא בחוק יסוד או מכוחו. מן הנכון לאמץ עקרון זה לגבי כל חוקי היסוד.
  7. אין פוגעים בהוראה הכלולה באחד משני חוקי היסוד הנ"ל, אלא בחוק יסוד או מכוחו. מן הנכון לאמץ עקרון זה לגבי כל חוקי היסוד.
  8. הכנסת מוסמכת לכבול בחקיקתה את חקיקת העתיד, הן זו החוקתית והן זו הרגילה. הכבילה יכול שתהיה צורנית או מהותית.
  9. תיקון לחוק קיים שהוחק אחרי תחילתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כפוף להוראותיו של חוק היסוד האמור.
  10. סמכות הביקורת המשפטית על חוקתיות החקיקה היא בידי בית המשפט.

על מהותה של המהפכה החוקתית

הנשיא הפורש שמגר כתב בסוף פסק דינו:

חוקי היסוד הם חומת המגן של חירויות האזרח. פרשנותם במסגרת פסק-דין זה, תבהיר ותחזק קיומם, שמירתם ועיגונם. כך היה דבר המחוקק בחוקקו את חוק היסוד, וכך תכלית פרשנותו של בית המשפט.

הנשיא ברק תיאר את המהפכה בתפיסתו:

במרץ 1992 נחקקו חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם חקיקתם חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. הן הפכו לזכויות חוקתיות. ניתן להן מעמד חוקתי על-חוקי. חוק "רגיל" של הכנסת אינו יכול לשנותן. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו.

ישראל היא דמוקרטיה חוקתית. עתה הצטרפנו לקהילת המדינות הדמוקרטיות (ובהן ארצות-הברית, קנדה, גרמניה, איטליה, דרום אפריקה) אשר להן מגילת זכויות אדם (BILL OF RIGHTS) חוקתית. הפכנו להיות חלק ממהפכת זכויות האדם, המאפיינת את המחצית השנייה של המאה העשרים. אכן, לקחי מלחמת העולם השנייה, ובמרכזם השואה של העם היהודי, וכן דיכוי זכויות האדם במדינות טוטליטריות, העלו את זכויות האדם על ראש סדר היום העולמי. מסמכים בינלאומיים בדבר זכויות האדם נכרתו. ישראל הצטרפה אליהם. בתי דין בינלאומיים בדבר זכויות אדם הוקמו. החוקות החדשות כוללות פרקים נרחבים - לרוב בראש החוקה, ותוך שריון מיוחד במינו של חלק מהזכויות - בדבר זכויות אדם. הביקורת השיפוטית על חוקתיות חוקים הפוגעים בזכויות האדם הפכה לנחלת רוב רובן של המדינות. מהפכה זו לא פסחה גם עלינו. הצטרפנו אליה במרץ 1992.

...

עם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו התרחשה מהפכה חוקתית במעמדן של זכויות האדם בישראל. מספר זכויות הפכו לזכויות חוקתיות-על-חוקיות. הפוליטיקה הישראלית הפכה, בכל הנוגע לזכויות האדם, לפוליטיקה חוקתית. התרחשה קונסטיטוציונליזציה של המשפט הישראלי.

זכויות האדם החוקתיות מקרינות עצמן לכל ענפי המשפט (הציבורי והפרטי) ומשפיעות על מהותם. אם בעבר נגזרו זכויות האדם מההסדרים בענפי המשפט השונים, הרי מעתה ייגזרו ענפי המשפט השונים מזכויות האדם החוקתיות. אך מעבר לכך: חל שינוי ברטוריקה החוקתית. אם בעבר, הרטוריקה המשפטית התמקדה בסמכות, בכוח ובשיקול הדעת (החקיקתי, המינהלי והשיפוטי), הרי מעתה נעבור לרטוריקה של זכויות וחירויות. לא הכוח השלטוני באיזונו הראוי הוא שיקבע את זכות האדם, אלא זכויות האדם באיזונן הראוי, הן שתקבענה את הכוח השלטוני. שינוי חוקתי זה נעשה על ידי הכנסת, אשר הטילה מגבלות על עצמה ועל הרשויות השלטוניות האחרות. כל אלה מטילים אחריות כבדה על כל רשויות השלטון, החייבות לכבד את זכויות האדם.

לעומתו שלל השופט מישאל חשין את הגדרת חוקי היסוד כחוקה וכתב:

גם אני סבור, כמוני כחבריי, כי ראויים אנו לחוקה וכי ראויה חוקה לנו. ... אדרבא: ייעשה מעשה ותתקבל חוקה. ואולם מעשה שייעשה יהיה כמעשה כל העמים: תנוסח חוקה ותובא למשאל עם; תתקבל חוקה בשש קריאות שתתפרסנה על פני שתי כנסות; ייעשה כל מעשה, ובלבד שתהא בו חריגה מהותית מדרכי החקיקה הרגילות והעם יהיה מעורב בחקיקתה של החוקה. כל אלה מעשים לגיטימיים הם, וכולנו נסכים להם ונאהב אותם. ואולם אתנגד בכל כוחי כי נכיר סמכות לכנסת לחקוק חוקה על דרך פסיקה של בית המשפט, על דרך ניתוח משפטי של מסמך שזמנו לפני כארבעים ושבע שנים, על-פי תפיסות שנויות במחלוקת, תפיסות שלא קנו להן אחיזת סלע בחברה בישראל. והעם היכן הוא? וכי לא ראוי שנשאל את דעתו? אדרבא: נקרא לעם ונשאלה את פיו. רבקה אמנו לא ניתנה ליצחק אלא לאחר שנשאלה לדעתה ולרצונה: "נקרא לנער(ה) ונשאלה את-פיה" (בראשית, כד, נז [ב]). אם כך ברבקה - לא כך יהא בעם ישראל כולו? אם ירצו העם ומנהיגיו בחוקה - תימצא הדרך אליה; אם לא ירצו - לא תכונן חוקה. כל שאינני מסכים לו הוא, כי תחוקק חוקה ואת פי העם לא שאלנו.

אכן, מה יסוד יימצא לנו לומר כי תפיסות היסוד של החברה בישראל מכירות לכנסת סמכות לחקוק חוקה? כיצד ידענו כי הקונצנזוס בישראל הוא שהכנסת מחזיקה בסמכות מכוננת? האם העם של היום העניק לשלוחיו בכנסת סמכות לכבול את העם של מחר ולו בענייני חוקה? ואם יאמרו לי: אכן כן, כך היה לפני ארבעים ושבע שנים, אף אני אשיב אמריי: מדברים אנו על העם של היום: האם נתן הוא לשלוחיו בכנסת סמכות לחוקק חוקה היום? אימתיי נתן הוא מנדט לשלוחיו בכנסת לחוקק חוקה נוקשה לישראל?[9]

גודל המהפכה

ברמה המהותית המהפכה החוקתית מתאפיינת במתן מעמד מיוחס לזכויות האדם. אין פירוש הדבר שקודם לכך לא נשמרו זכויות האדם בישראל. זכויות כגון חופש הביטוי וחופש העיסוק זכו להגנתו של בית המשפט העליון מראשית ימיה של מדינת ישראל. הגנה זו ניתנה מכוח עקרונות הצדק הכלליים ועל-פי עקרונותיה של מגילת העצמאות, אך ללא סמכות לבטל חוקים עקב כך. לפיכך, בעבר יכלה הכנסת לחוקק חוק שיפגע בזכויות האדם, מבלי שניתן יהיה להתגונן מפני חקיקה כזו. המעמד ה"על-חוקי" שניתן לחוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם הופכים את ההגנה עליהם לחזקה יותר.

חופש העיסוק, זכות הקניין חופש התנועה ועוד מספר זכויות, הן זכויות הקבועות במפורש בחוקי היסוד האמורים וזוכות להגנה מכוחם. קיימת מחלוקת באשר לזכויות יסוד מוכרות אחרות כגון הזכות לשוויון, חופש הדת, חופש הביטוי וכדומה, כאשר יש הגורסים כי יש לפרש את "כבוד האדם" במובנו הרחב הכולל גם זכויות אלו, ויש הגורסים כי יש להגביל את ההגנה השיפוטית רק לזכויות המפורטות במפורש בחוקי היסוד.

ברמה הטכנית המהפכה החוקתית מתאפיינת במתן יכולת לבית המשפט לפסול חקיקה של הכנסת, כאשר חקיקה זו עומדת - להבנתו של בית המשפט - בסתירה לחוק יסוד. היכולת לפסול חקיקת משנה הייתה נתונה לבתי המשפט מאז ומתמיד, בהתאם לעקרונות המשפט המנהלי. כעת הורחבה יכולת זו גם לפסילתה של חקיקה ראשית.

פס"ד בנק המזרחי ניתן חמישה ימים לאחר רצח רה"מ יצחק רבין, שעה שהעיתונות והעם בישראל היו עסוקים בחשבון נפש לאומי, דבר שגרם בטווח הקצר לעניין תקשורתי וציבורי נמוך בפסק דין חשוב זה.[דרוש מקור]

פסקת הגבלה - תנאים לחקיקה הפוגעת בזכויות המוגנות בחוקי היסוד

העיקרון שקבע הנשיא ברק בפס"ד בנק המזרחי אומר: "סתירה בין האמור באחד משני חוקי היסוד לבין האמור בחוק רגיל גוררת אחריה בטלותו של החוק הסותר". עם זאת, אין פירוש הדבר שהכנסת אינה יכולה לחוקק חוק הפוגע בזכויות המוגנות בחוקי היסוד - הכנסת יכולה לעשות זאת, ובתנאי שתעשה זאת בדרך הנכונה. העיקרון שקבע הנשיא ברק נובע מסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שבו נאמר: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". סעיף זה קרוי "פסקת ההגבלה". הסעיף אוסר פגיעה בזכויות שלפי חוק יסוד זה, אך מתיר פגיעה הנעשית בחוק שמקיים ארבעה תנאים:

  • חוקיות - הפגיעה בזכות נעשית בחוק או על פי חוק מכוח הסמכה מפורשת.
  • החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל.
  • החוק נועד לתכלית ראויה.
  • הפגיעה בזכויות היא במידה שאינה עולה על הנדרש.

סעיף 4 בחוק יסוד: חופש העיסוק מכיל הגבלה דומה ביחס לזכויות המוגנות בחוק יסוד זה.

ערכיה של מדינת ישראל

בתחילתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שני סעיפים המלמדים על ערכיה של מדינת ישראל:

  • סעיף 1: זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.
  • סעיף 1א: חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

תכלית ראויה

גביית מסים היא פגיעה מובהקת בקניינו של אדם - המדינה נוטלת ממנו חלק מכספו. עם זאת אין בכך סתירה לסעיף 3 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, משום שהפגיעה נעשית לתכלית ראויה: המסים משמשים למימון כל הפעולות והשירותים הנכללים בתקציב המדינה. גם הפקעת קרקע לצורכי ציבור, כגון סלילת כביש, היא פגיעה בקניינו של אדם, וגם היא נעשית לתכלית ראויה - סלילת כביש שישרת את הציבור כולו.

פגיעה בחופש העיסוק נעשית בחוקים אחדים המחייבים קבלת רישיון לעיסוקים מסוימים. העיסוק ברפואה, למשל, יש בו סכנת חיים למטופל כאשר למטפל חסר הידע הדרוש, ולכן התניית עיסוק זה ברישיון נעשית לתכלית ראויה.

לעיתים מפורטת תכליתו של חוק בחוק עצמו. דוגמה לכך היא חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה), התשס"ה-2004, שבסעיף 1 בו נאמר:

חוק זה בא לתקן חוקים שונים, לבטל הוראות בחוקים שונים ולדחות את תחילתן של הוראות בחוקים ולקבוע הוראות נוספות, במטרה לאפשר התייעלות מבנית ארוכת טווח של הסקטור הציבורי, לבצע רפורמות בענפי המשק, להשיג את יעדי התקציב ולצמצם את הגירעון הממשלתי, את ההוצאה הממשלתית והציבורית ואת החוב הלאומי, והכל במסגרת התוכנית הכלכלית לשנת הכספים 2005.[10]

פעמים רבות נלמדת תכליתו של החוק מדברי ההסבר הנלווים להצעת החוק ומהדיון שנערך בחוק בכנסת ובוועדותיה.

מידתיות

לאחר שנמצא שפגיעה בזכות המוגנת על ידי חוק יסוד נעשתה לתכלית ראויה, יש לבדוק את המידתיות שלה, כלומר האם הפגיעה נעשתה במידה המינימלית ההכרחית להשגת התכלית הראויה, או שהפגיעה נעשתה במידה מופרזת, ולכן אין להתירה. דוגמאות:

  • כאשר מוסכם עלינו שמס נגבה לתכלית ראויה, עדיין יש מקום לבדיקה של שיעורי המס, כדי לוודא שאינם מופרזים.
  • החזקתו של אדם במעצר מנהלי עשויה להיות לתכלית ראויה כאשר הדבר נעשה בנימוק של ביטחון המדינה, ועדיין יש מקום לבחון את המידתיות, מבחינת משך המעצר ומידת ההגבלה (אולי ניתן להסתפק במעצר בית, או בצו איסור יציאה מן הארץ, למשל).

דיון בבטלותו של חוק

כאמור, על מנת להביא את בית המשפט לקביעה שחוק בשלמותו, או שסעיפים מסוימים לחוק, בטל, יש להראות שהחוק אינו מקיים את אחד מהתנאים המופיעים בפסקת ההגבלה. דוגמה לדיון מסוג זה היא בג"ץ ארגון מגדלי העופות בישראל[11], שבו הועלתה תביעה להכריז על בטלתו של סעיף 56 לחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (הסעיף קרוי בהמשך "פרק החקלאות"). פסק דינה של השופטת דורית ביניש מציג את הטענות של העותרים:

את שלל טענותיהם של העותרים - אשר הפליגו בטיעוניהם עד ל"מסיבת התה בבוסטון" ואף עד לרפורמות שערך אוגוסטוס בתפקיד הטריבונים ברומא - ניתן לסווג לשתי קבוצות עיקריות: טענות המתייחסות לדרכי חקיקתו של החוק וטענות המתייחסות לתוכנו של החוק. לעניין דרך חקיקתו של החוק, קובלים העותרים על כך ששינויים כה מהותיים ומרחיקי לכת בהסדרים שהיו קיימים עשרות שנים נעשו באמצעות חקיקת חירום כלכלית ובהליך החקיקה המזורז המאפיין חקיקה זו. לגופו של החוק, טוענים הם כי הרפורמות שעורך פרק החקלאות במועצות החקלאיות פוגעות בקניין, בחופש העיסוק, בזכות הייצוג, בחופש ההתאגדות, בשוויון ובכבוד האדם.

החלטתה של השופטת ביניש מתמצתת את פסק דינה:

סיכומו של דבר, בחנו את טענותיהם המרובות של העותרים כנגד הליך חקיקתו וחוקתיותו של פרק החקלאות והרחבנו את הדיון בטענות שנראו בעינינו ראויות לליבון. בסופה של בחינה באנו לידי מסקנה כי אף שלא ראוי היה לנקוט בהליך החקיקה המזורז שהתקיים במקרה דנן, לא מצאנו בהליך חקיקתו של פרק החקלאות "פגם היורד לשורש ההליך" אשר עשוי להצדיק הכרזה על בטלותו של הפרק. בחנו אף את טענות העותרים כנגד חוקתיות פרק החקלאות ולא מצאנו כי יש בו פגיעה בזכות יסוד חוקתית אשר אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. פרק החקלאות עמד אפוא במבחן החוקתי.

בפסק דין זה הונחה תשתית משפטית לגורם נוסף להכרזה על בטלתו של חוק: הליך חקיקה שיש בו "פגם היורד לשורש ההליך". חרף הביקורת החריפה שמתח בית המשפט על הליך חקיקתו של החוק שנדון בפסק דין זה, עדיין לא מצא פגמים אלה כחריפים במידה שתצדיק את ביטול החוק.

בפסק דין אחר[12] מתח השופט יצחק זמיר ביקורת על השימוש המופרז שעושים לעיתים עורכי דין בחוקי היסוד:

המסר העיקרי הוא, לדעתי, שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק לא באו לעשות את חוקי הכנסת טרף קל לכל מי שדעתו אינה נוחה מחוק. חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם, ולכן החוק הוא ההולך לפני המחנה, ובו גם בית המשפט. וכי יש צורך לחזור על אמת נדושה זאת? אכן כן. מי ששומע טענות שעורכי-דין שוטחים לפני בית-משפט זה בעת האחרונה, יכול להתרשם כי חוק של הכנסת הורד לדרגה של החלטה מינהלית. עורכי-דין באים לפני בית המשפט חדשים לבקרים, כשרוממות חוקי היסוד בגרונם, וטוענים כי חוק זה או אחר סותר חוק יסוד. האם כסדום היינו לעמורה דמינו, שכל כך הרבה חוקים פוגעים בזכויות היסוד של האדם, עד שאין להם תקנה? ואם אין שום יסוד לומר על חוק מסוים שהוא פוגע, למשל, בחופש העיסוק או בזכות הקניין, לפחות אומרים עליו שהוא פוגע בכבוד האדם, כל עותר והכבוד שלו.

אכן, כיום הלכה היא שחוקי היסוד הקנו לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה, ובמיוחד כך בישראל, שבה תרבות השלטון טרם הכתה שורשים עמוקים. יש לשמור עליה היטב, כדי שניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרה הראוי. אך דווקא בשל כך יש להיזהר מאוד שלא תהיה כעושר השמור לבעליו לרעתו. כבר אמר הנשיא ברק, שהסמכות של בית-משפט לבטל חוקים דומה לנשק בלתי קונבנציונלי (ראו א' ברק, "זכויות אדם מוגנות: ההיקף וההגבלות" משפט וממשל א, 253). כל אחד יודע עד כמה נשק כזה עלול להיות הרסני, אם כי לא כל אחד מבין עד היכן עלול ההרס להתפשט. מי שמופקד על נשק כזה מחויב באיפוק מרבי. אוי לסמכות שאין עמה אחריות. צריך להיות ברור לכל בר-דעת שבית המשפט אינו אמור לעשות שימוש בסמכותו לבטל חוק, אלא במקרה בולט של פגיעה מהותית בזכויות יסוד או בערכים בסיסיים. כבוד האדם אינו צריך לדחוק את כבוד החוק. גם במדינות אחרות, שבהן הסמכות לבטל חוקים קיימת ומקובלת זה זמן, בתי המשפט גוזרים על עצמם ריסון רב עד שהם מבטלים חוק. קל וחומר כך בישראל, שעדיין לא עיכלה כראוי את עצם הרעיון של ביקורת שיפוטית על חוקיות החוקים: בית המשפט מצווה על ריסון רב במיוחד בתחילת הדרך.

אף שפעמים רבות עתירה לביטולו של חוק מוגשת לבג"ץ, הרי הסמכות לבטל חוק נתונה לכל בית משפט. דוגמה לכך היא פסק דין הנדלמן של בית משפט השלום בתל אביב, שבו בוטל סעיף בפקודת מס הכנסה, בנימוק שהוא נמצא בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק.

האם נוצר מאבק כוח בין הכנסת לבין הרשות השופטת?

בכוח שמעניקים שני חוקי היסוד לבית המשפט, להכריז על בטלותו של חוק שחוקקה הכנסת, הופר לכאורה האיזון בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת במדינת ישראל, משום שהוגבר כוחה של הרשות השופטת. בפס"ד בנק המזרחי ניסה אהרן ברק להרגיע את החוששים, וכלל בדבריו את ההצהרה הבאה:

אני משוכנע כי במשך הזמן נגבש לעצמנו, כרשות שופטת, אמות מידה להפעלת שיקול דעתנו החוקתי. חוסר הוודאות יקטן. החששות יפחתו. בגיבוש הניסיון השיפוטי שלנו נפעל באובייקטיביות, בענווה ובמלוא האומץ השיפוטי הנדרש. איננו הראשונים שעמדו במבחנים דומים. כשם שמדינות אחרות עמדו בכך, יש להניח כי גם אנו נוכל לקשיים, וכי בסופו של דבר הדמוקרטיה הישראלית תצא מחוזקת. אכן, נוצר סיכוי כי השינוי החוקתי יופנם. כי זכויות האדם יהפכו ללחם חוקם של כל נערה ונער כי המודעות לזכויות - לזכויות הילד, הנכה, הקשיש, החולה, העובד, המיעוט והאשה - תגבר, וכי נהיה רגישים יותר לזכויות האדם באשר הוא אדם.

הסיכוי הוא בהשתתת השלטון על החוק, ולא בהשתתת החוק על השלטון. הסיכוי הוא בהגברת מודעותה של הכנסת לתפקידה החוקתי, ובחיזוק הוקרת העם למעמדה המרכזי כמעניקה חוקה לישראל. הסיכוי הוא בהכרה בתפקידו החוקתי של בית-המשפט כשומר החוקה, כמאזן בין ערכים חוקתיים הקבועים בחוקה וכמפקח על חוקיות פעולותיהן של הרשויות השלטוניות. הסיכוי הוא בהעלאת קרן זכויות האדם, ובקירוב הלבבות בין בני אדם, שכולם נבראו בצלם הבורא.

פעמים אחדות בוטלו סעיפים בחוק, תיקון לחוק ואף חוק בשלמותו ("חוק טל"). באחד ממקרים אלה, שבו בוטל תיקון לפקודת מס הכנסה, נימק הנשיא אשר גרוניס צעד זה במחדלים של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת:

במקרה הנוכחי נאלץ בית המשפט להתערב בחקיקה ראשית, שעה שהן הרשות המחוקקת והן הרשות המבצעת מכירות בפגמים שבחוק. עם זאת, אותן רשויות אינן מביאות בעצמן לתיקון הפגמים שבחקיקה אלא מפנות הן, למעשה, את התפוח הלוהט למגרשה של הרשות השופטת. ... אילו פעלו הרשויות האחרות ואילו תיקנו את הטעון תיקון, לא היה בית משפט זה מתערב בחקיקה של הכנסת.[13]

חרף ניסיונות הרגעה של השופטים, נשמעו טענות בחוגים שונים של הציבור בישראל כי הכוח בו עושה שימוש בית המשפט מפר את האיזון. עם התמנותו של דניאל פרידמן לשר משפטים בפברואר 2007, הועלה הנושא לדיון ציבורי בולט, ופרידמן החל לפעול במטרה לסייג את כוחו של בית המשפט. בין היתר טען פרידמן כי במקרים רבים, כמו במקרה של ביטול חוק שהכנסת חוקקה - נוטל לעצמו בית המשפט סמכות שלא הוקנתה לו.

הפולמוס סביב המהפכה החוקתית

כנגד המהפכה החוקתית התייצבו כאלה שהתנגדו לפרשנות שניתנה בבית המשפט העליון לחקיקתם של שני חוקי היסוד החדשים. בין המבקרים משפטנים, אנשי אקדמיה, שרים וחברי כנסת. לעומתם היו שהתייצבו להגן על חוקי היסוד והפרשנות שניתנה להם בבית המשפט העליון.

הביקורת נמתחה הן כלפי תפיסות היסוד של המהפכה החוקתית והן כלפי אופן יישומה. המבקרים שללו את היותם של חוקי היסוד בעלי מעמד חוקתי על חוקי, ערערו על סמכותו של בית המשפט לדון בחוקתיותו של חוק, וכן ביקרו את היקף הביקורת השיפוטית שנקט בית המשפט.

שר המשפטים לשעבר, פרופסור דניאל פרידמן כתב:

המהפכה המשפטית גבתה מחיר כבד. היא שיבשה את מערכי השלטון, הגבירה את הבירוקרטיה והמשפטיזציה ופגעה בדמוקרטיה עצמה. הפיקוח על הממשלה והכנסת מנימוקי "חוסר סבירות" העניק לפקידות הבכירה, ובראשה ליועץ המשפטי, שליטה על הממשלה (ובעניינים אחדים גם על הכנסת)[14].

ביקורת מהותית

המבנה החוקתי שיצרה המהפכה החוקתית, הוא של חוקי יסוד במעמד של חוקה, אשר להם עליונות על חוקי הכנסת, כאשר אלה נתונים לביקורת שיפוטית בידי בית המשפט העליון. בית המשפט יכול לפסול חוקים העומדים בסתירה לחוק היסוד. העיקרון שבבסיס המודל הזה (הדומה בחלק זה למודל האמריקאי), הוא כי מלבד העיקרון של שלטון העם באמצעות נבחריו, יש למדינה ערכי יסוד עליונים, ויש להגן עליהם מפני פגיעתו של המחוקק. פרופסור גדעון ספיר מנה את חסרונותיה הבולטים של גישה זו, לשיטתו:

  1. אי הסכמה ערכית: גם אם מקבלים את ההנחה שישנם ערכים עליונים לחברה שראוי לשריינם, בחברה המערבית הפלורליסטית יש מגוון דעות באשר לשאלה מהם אותם ערכים. בהנחה שחוקה צריכה להתקבל בהסכמה רחבה, לא ברור כיצד ניתן לגשר על אי ההסכמות ולקבל חוקה. שאלה זו מחריפה בהקשר הישראלי, בחברה שסועה בשאלות חברתיות ערכיות.
  2. פגיעה בעיקרון הדמוקרטי: כיוון שערכיו ותפיסותיו של השופט משפיעים על הכרעותיו השיפוטיות, מסירת ההכרעה הסופית בשאלות ערכיות של חוקתיות, מציבה למעשה תחליף לעיקרון היסוד הדמוקרטי לפיו ההכרעה במחלוקות ציבוריות נעשית בדרך של הכרעת רוב.
  3. פגיעה במעמד בית המשפט: מסירת הסמכות להכריע בשאלות ציבוריות ערכיות לידי בית המשפט, תיצור אצל הציבור את הרושם כי בית המשפט אינו אלא שחקן נוסף במגרש הפוליטי[15].

כחלופה למודל זה הציע ספיר מודל דיאלוגי לחוקה, לפיו תפקידה של החוקה הוא לדאוג לכך שפגיעה בזכויות יסוד תעשה רק לאחר דיון ציבורי מעמיק, באמצעות דיאלוג בין הרשות המחוקקת והרשות השופטת, אך לא לבטל את העיקרון של הכרעה דמוקרטית בשאלות ערכיות. זאת בדומה לשיטות הבריטית, הקנדית והניו זילנדית[16].

אל מול הטענה בדבר אי הסכמה ערכית טען אהרן ברק כי עוד קודם לחקיקת חוקי היסוד "היו לנו כמובן זכויות אדם, והן ממשיכות להיות. חלקן סטטוטוריות כגון: חוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, רובן הלכתיות, עבודה נפלאה של מערכת בתי המשפט בישראל, בראשם בית המשפט העליון. חולשתן של הלכות אלה הייתה בכך שחוק רגיל יכול היה לשנותן ובלבד שהדברים ימצאו ביטוי מתאים."[17].

אל מול הטענה של פגיעה בעיקרון הדמוקרטי ניצבה הטענה לפיה יש להגן מפני עריצות הרוב, שעלולה להוביל לחקיקת חוקים ללא כל בקרה.[18]

ביקורת משפטית

חוקי היסוד כחוקה

  • כוונת המחוקק

היסוד עליו נבנתה המהפכה החוקתית: הגדרתם של חוקי היסוד כחוקה אשר לה עליונות על החוקים הרגילים, היה שנוי במחלוקת מעת שהוצב לראשונה בידי השופט אהרן ברק. נטען כי חברי הכנסת לא התכוונו בחקיקת חוקי היסוד ליצור חוקה ולהעניק לחוקים הללו מעמד על חוקי. העובדה שחוקי היסוד עברו ברוב קטן ולא מוחלט (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר ברוב של 32 מול 21), שימשה לערעור המעמד החוקתי שיוחס לחוק היסוד. חבר הכנסת מיכאל איתן אמר

באיזה יום, נכון יותר לילה, באווירה נטולת חגיגיות לחלוטין, הביאו שני חוקים להצבעה, פחות מחצי מחברי הבית נכחו פה [...] איש לא דיבר על כך שיש פה אספה מכוננת, איש לא דיבר על כך שמדובר במהפכה, ואיש לא אמר שמבצעים שינוי קונסטיטוציוני כלשהו. הצביעו. לאחר מספר חודשים מודיעים לעם ישראל: התחוללה מהפכה. נו, המהפכה הראשונה שנעשתה בלי שהציבור ידע עליה[19]

דברים דומים אמר גם חבר הכנסת חיים רמון[20]. גם יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, תקף את המהפכה החוקתית ואמר בתגובה לפסילת חוק בידי שופט בית משפט השלום:

המהפכה החוקתית אשר הוכרזה ע"י כבוד נשיא בית המשפט העליון לפני שנים אחדות היתה בפועל, אולי מבלי משים, אולי ללא כוונה כזו להפיכה שלטונית המסכנת כיום לדעתי את יסודותיה המקודשים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית[21].

גם נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי סבר כי ”החוקה, כפי שהיא תוארה על ידי הנשיא ברק, היא היחידה בעולם שנוצרה באמרי פיו של בית המשפט[22].” כנגד ההסתמכות על פסק הדין מרבורי נגד מדיסון, שייסד את הביקורת השיפוטית בארצות הברית, הטעים לנדוי כי

יש לשים לב לכך, שההלכה הזאת נפסקה בארצות-הברית על הבסיס של חוקה קשיחה קיימת כחוק עליון למדינה. על בסיס זה הגיע בית-המשפט למסקנתו בדבר העליונות השיפוטית. ואילו אצלינו אינה קיימת חוקה כזאת, אלא הכול הוא פרי הקונסטרוקציה המשפטית של בית-המשפט עצמו, כולל רעיון העליונות השיפוטית[23].

  • הסמכות לכונן חוקה

נטען גם כי מבחינה משפטית חוקתית, לכנסת אין סמכות של רשות מכוננת, היכולה לכונן חוקה. תפישה זו היא שעמדה ביסוד חוות דעתו החולקת של השופט מישאל חשין בפסק דין בנק המזרחי. בפסקי דין מאוחרים יישר חשין קו עם דעת הרוב בפס"ד המזרחי[24], אך בדברים שנשא בכנס שנערך לכבודו בשנת 2007 אמר חשין:

דעתי לא נשתנתה מאז ולו כהוא-זה, וגם לא שמעתי תשובות ראויות לשאלות שהעליתי [...] הענקת סמכות מכוננת לכנסת בפסק-הדין בעניין בנק המזרחי ראיתי, ואני רואה בה עד היום, מעין מעשה-כשפים, אל-כימיה במיטבה, יצירת יש-מאין. [25]

באקדמיה, מבקרת בולטת של פרשנות חוקי היסוד כחוקה היא רות גביזון, ששללה את תאוריית הסמכות המכוננת של הכנסת[26].

דניאל פרידמן כתב על כך:

השיטה החוקתית החדשה עומדת על כרעי תרנגולת, אף שבית המשפט העליון שומר עליה מכל משמר. המרכיב שמאפיין חוקה אמיתית, ונעדר מהחוקה המדומה, הוא שהליך תיקונה מסובך ומורכב יותר מהליך חקיקה רגיל, ונתון לעיתים בידיו של גוף אחר או טעון את אישורו (למשל, אישור במשאל-עם). "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" - הקולב שעליו תלה העליון את החוקה הישראלית - אינו עומד בקני המידה האלה.[27]

  • הפרשנות התקדימית לחוקי היסוד

נטען כי עד לחקיקת שני חוקי היסוד העוסקים בזכויות אדם לא יוחסה לחוקי היסוד עליונות על חוקים רגילים, אלא רק לסעיפים המשוריינים שבהם. ('חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' איננו משוריין). טענה זו משמשת הן לביסוס העדר כוונה מצד חברי הכנסת ליצור בחוקי יסוד חוקה בעלת מעמד על חוקתי, שכן השיח החוקתי היה בחיתוליו והמחשבה שבית המשפט יעסוק בביקורת שיפוטית שיטתית לא הייתה כלל על סדר היום הציבורי[28]. והן כדי להראות שפסק הדין בנק המזרחי היה מנוגד לפסיקה שנהגה בבית המשפט העליון קודם לכן[29].

סמכותו של בית המשפט

  • טענה נוספת שהעלו מתנגדי המהפכה החוקתית היא כי אף אם לחוקי היסוד מעמד עליון על פני חקיקה רגילה, ואכן אין הכנסת יכולה לחוקק חוקים המנוגדים להם, מכל מקום הזכות לקבוע כי חוק פלוני סותר חוק יסוד ולהכריז על בטלותו, לא נמסרה לבית המשפט העליון[23].

אקטיביזם שיפוטי

מלבד הביקורת הבסיסית על קביעת בית המשפט העליון כי חוקי היסוד מהווים חוקה וכי בסמכותו לקיים ביקורת שיפוטית מכוחה, נמתחה ביקורת על האופן בו פירש בית המשפט את חוקי היסוד.

  • הרחבת הזכויות המנויות

בית המשפט העליון הרחיב במספר רב של פסיקות את מניין הזכויות המוגנות מכוח 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'. על גישה זו נמתחה ביקורת מצד מתנגדים לאקטיביזם השיפוטי, ובפרט על הנוהג של 'קריאה לתוך' (reading in) חוק היסוד זכויות שאינן מנויות בו, ואף כאלה שהוצאו מנוסח החוק במכוון. כך לדוגמה נפסק כי הזכות לשוויון מוגנת מכוח האיסור לפגוע בכבוד האדם, שכן פגיעה בשוויון פוגעת בכבודו של המופלה לרעה. זאת אף שהזכות לשוויון הייתה חלק מהנוסח המקורי של חוק היסוד והיא הוצאה ממנו במכוון במהלך הדיונים בכנסת[30].

  • מבחן המידתיות

עמדתו של הנשיא אהרן ברק, שזכתה להסכמת רוב השופטים, הייתה כי מבחן המידתיות שבפסקת ההגבלה מעניק לבית המשפט סמכות לא רק לבחון אם החוק הפוגע בזכות יסוד עושה זאת באופן המצומצם ביותר האפשרי והאם יש קשר רציונלי בין תכליתו לבין הוראותיו, אלא גם האם התועלת שבתכלית החוק, מצדיקה את הפגיעה הנגרמת ממנו. מבחן זה מכונה 'מבחן המידתיות הצר'. בקביעה זו הוענקה לבית המשפט סמכות לבחינה ערכית, האם מטרה פלונית (שהוגדרה כבר כראויה וכתואמת את ערכיה של המדינה), מצדיקה את הפגיעה שתיגרם מן החוק. המבקרים טענו כי בכך מעמיד עצמו בית המשפט כ'מחוקק על' השוקל את שיקוליה של הרשות המחוקקת, "האם ראוי לפגוע בערך פלוני לשם השגת ערך אלמוני". הנשיא הפורש שמגר התנגד בפסק הדין להכללת הבחינה הזו בדרישת המידתיות.

צעדי נגד

במהלך השנים שחלפו מראשית המהפכה החוקתית, עלו מספר הצעות לשינוי המצב החוקתי כדי לאזן או אף לבטל כליל את המהפכה החוקתית.

פסקת ההתגברות

בשנת 1993 פסק בג"ץ כי ההסדר (הזמני) שמנע מחברת 'מיטראל' ייבוא בשר לא כשר אינו ענייני ודינו להתבטל. השופט תאודור אור ציין באמרת אגב כי מניעת ייבוא בשר על ידי חברת מיטראל פוגעת בחופש העיסוק שלה, המוגן בהוראות חוק יסוד: חופש העיסוק. הערה זו חידדה את ההבנה אצל חברי הכנסת כי גם חקיקה ראשית בחוק רגיל שתסדיר את הסטטוס קוו שמנע ייבוא בשר טרף לישראל, צפויה להתבטל בבית המשפט. פסק הדין עורר משבר פוליטי, ודרישה מצידה של מפלגת ש"ס להשיב את הסטטוס קוו בנושא על כנו. במרץ 1994 אישרה הכנסת תיקון לחוק יסוד: חופש העיסוק, ונוספה לו 'פסקת ההתגברות', סעיף המאפשר לכנסת לחוקק חוק שעומד בסתירה לחוק היסוד, לזמן מוגבל, כל עוד הוא התקבל ברוב של חברי הכנסת (סעיף 8(א)): "הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם לסעיף 4, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק-יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר".[31] כמודל לסעיף זה שימשה הוראה דומה בצ׳רטר הקנדי על הזכויות והחירויות. נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, תמך בהוספת הסעיף לחוק היסוד[32][33].

בהמשך 1994 נחקק חוק יבוא בשר קפוא, התשנ"ד–1994, שבסוף אותה שנה שונה שמו לחוק בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994, הקובע שאין לייבא בשר לישראל, אלא אם ניתנה לו תעודת הכשר. סעיף 5 לחוק קובע במפורש "תוקפו של חוק זה הוא על אף האמור בחוק-יסוד: חופש העיסוק", כפי שנדרש בסעיף 8 לחוק יסוד: חופש העיסוק.

מפעם לפעם עולה, בעיקר במערכת הפוליטית, הצעה להוסיף פסקת התגברות גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובכך לאפשר לכנסת לחזור ולחוקק חוקים שנפסלו על ידי בית המשפט על פי חוק יסוד זה.[34] בנוסף למחלוקת הבסיסית האם ראוי להוסיף לחוק היסוד פסקת התגברות, בקרב התומכים בהצעה יש מחלוקת האם די ברוב של 61 חברי כנסת כדי לשוב ולחוקק חוק שבוטל, בדומה לפיסקה בחוק יסוד: חופש העיסוק. או שיש צורך ברוב מיוחד, גדול יותר.

הצעות חקיקה אחרות

  • ביטול הביקורת השיפוטית

ההצעה החריפה ביותר שעלתה על ידי נבחרי ציבור ומשפטנים הייתה לבטל כליל את המהפכה החוקתית באמצעות נטילת סמכות הביקורת השיפוטית מבית המשפט. הצעה זו הועלתה, בין השאר, על ידי פרופסור רות גביזון, בכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה[35].

לעיתים מוצע לשלול את סמכות ביטול החוקים מבית המשפט העליון, אך לאפשר לבית המשפט להצהיר כי חוק שהתקבל אינו תואם את החוקה לדעתו, ולהמליץ לכנסת לתקנו. מודל זה מכונה 'המודל הבריטי', על פי המבנה המשפטי בבריטניה, בה מוסמך בית המשפט לנפק 'הצהרת אי התיישבות' הקובעת כי חוק מסוים אינו עולה בקנה אחד עם חוק זכויות האדם, לדעתו. הצעות חוק ברוח זו הועלו מספר פעמים[36][37], והצעה כזו הועלתה לדיון ציבורי גם על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התיירות יריב לוין באפריל 2018[38]. משפטנים שתמכו בהצעה כזו הם פרופסור זאב סגל[39] וד"ר אביעד בקשי[40].

  • דרישות מינימום לפסילת חוקים

מספר הצעות חוק ביקשו לקבוע מספר מינימלי של שופטים בהרכב הנדרש לשם פסילת חוק. בדרך כלל נוספה גם דרישה לרוב מוצק (למשל, שני שלישים) שיפסקו בעד הפסילה[41]. הצעות אלה ביקשו להקשות על פסילת חוקים, מתוך הנחה כי צעד כזה ראוי שיתבצע רק במקרים קיצוניים, וכן לצמצם את האפשרות שנשיא בית המשפט העליון ישפיע על הפסיקה במקרה הנדון באמצעות קביעת ההרכב.

  • שינוי שיטת בחירת השופטים

השופטים בישראל נבחרים בשיטה ייחודית[42], על ידי הועדה לבחירת שופטים, אשר בה יש שלושה נציגים מבית המשפט העליון, שני שרים, שני חברי כנסת ושני נציגי לשכת עורכי הדין. משפטנים ואישי ציבור רבים טענו כי יש לשנות את שיטת הבחירות ולהעניק את סמכות הבחירה לנבחרי הציבור, במיוחד על רקע המהפכה החוקתית וכניסתו של בית המשפט העליון לדיונים ערכיים ציבוריים. לשיטתם, הסמכות של גוף בלתי נבחר שאף לא ממונה בידי נבחרי הציבור, להכריע בשאלות ציבוריות שנויות במחלוקת, מנוגדת לעיקרון הדמוקרטי[43].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ד"כ 94 תשמ"ב, עמ' 2682
  2. ^ פרוטוקול ישיבה השלוש-מאות-ותשעים-ושמונה של הכנסת השתים-עשרה, י"ב באדר ב' התשנ"ב (17 במרס 1992)
  3. ^ בג"ץ מס' 3094/93, התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל
  4. ^ מישאל חשין, בפסק דינו בבג"ץ 3267/97: ”כשאני לעצמי, לא אכריע בשאלה - אשר לא נדרשנו להכריע בה - אם אף בכוחו של חוק הכנסת לפטור בני-ישיבה משירות בצבא. יימצאו מי שיאמרו - ולא נפרט - כי אף חוק הכנסת אין די בו. ויהיו מי שיוסיפו ויאמרו, כי גם חוק-יסוד לא יסכון. גם לכוחה של הכנסת הושמו גבולות.”
    ענת ברון, בפסק דינה בבג"ץ 7339/15: ”לא מן הנמנע כי תגיע העת שבה לא יעמוד לה עוד כוחה של הוראת שמירת הדינים לבלום תהליכים חוקתיים, ובפרט את בחינת התאמת דיני המעמד האישי למציאות בת ימינו ולפסיפס החברתי-תרבותי-דתי שממנה היא מורכבת. ביקורת שיפוטית מעין זו כבר הביאה להכרה בנישואים בין זוגות בני אותו מין במדינות רבות ברחבי העולם.”
  5. ^ בג"ץ 5744/16 עו"ד שחר בן מאיר נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־27 במאי 2018
  6. ^ ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221.
  7. ^ ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221. , חוות דעתו של השופט טל בסוף פסק הדין
  8. ^ ענת סרגוסטי (עורכת), ללא גלימה - שיחות עם שופטי בית המשפט העליון, עמ' 203
  9. ^ ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, מט(4) 221 (1995), פיסקה 63 לחוות דעתו של השופט חשין.
  10. ^ חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה), התשס"ה-2004, ס"ח 1997 מיום 11 באפריל 2005
  11. ^ בג"ץ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל נ' ממשלת ישראל
  12. ^ בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת ואח', ניתן ב-6 בפברואר 1996
  13. ^ בג"ץ 8300/02 גדבאן נסר ומועצה מקומית מזרעה נ' ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-22 במאי 2012
  14. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב, ידיעות ספרים, 2013, עמ' 584.
  15. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים, עמ' 169–180
  16. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים, עמ' 262
  17. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:המשפט

    פרמטרים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    רב שיח: פסק דין בנק המזרחי - לאחר שלוש שנים, המשפט, 224.
  18. ^ אתר למנויים בלבד משה נגבי, עריצות הרוב, באתר הארץ, 19 במרץ 2013
  19. ^ פרוטוקול הישיבה המאתיים-ותשעים-ותשע של הכנסת השלוש-עשרה, ‎16 בינואר ‎1995.
  20. ^ גדעון ספיר, 'המהפכה החוקתית', הוצאת ידיעות ספרים, 2010, עמ' 128
  21. ^ ריבלין: בג"ץ מוביל הפיכה שלטונית, באתר ערוץ 7, 22 במאי 2003
  22. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:המשפט

    פרמטרים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    רב שיח: פסק דין בנק המזרחי - לאחר שלוש שנים, המשפט, 224.
  23. ^ 1 2
    שגיאות פרמטריות בתבנית:משפט וממשל

    פרמטרים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    משה לנדוי, מתן חוקה לישראל בדרך פסיקת בית-המשפט, משפט וממשל כרך%20ג(2)%20משה%20לנדוי%20-%20מתן%20חוקה%20לישראל%20בדרך%20פסיקת%20בית%20המשפט.
  24. ^ גדעון ספיר, 'המהפכה החוקתית: עבר הווה ועתיד', הוצאת ידיעות ספרים, 2010, עמ' 107
  25. ^ מישאל חשין, 'תגובות', מאזני משפט כרך ו, תשסז, עמ' 503.
  26. ^ רות גביזון, המהפכה החוקתית - תיאור מציאות או נבואה המגשימה את עצמה?, משפטים כח, תשנז, עמ' 123–128
  27. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב, ידיעות ספרים, 2013, עמ' 587.
  28. ^ גדעון ספיר, 'המהפכה החוקתית: עבר הווה ועתיד', הוצאת ידיעות ספרים, 2010, עמ' 75–76
  29. ^ גדעון ספיר, 'המהפכה החוקתית', הוצאת ידיעות ספרים, 2010, עמ' 90
  30. ^ גדעון ספיר, 'המהפכה החוקתית', הוצאת ידיעות ספרים, 2010, עמ' 107–110
  31. ^ חוק יסוד: חופש העיסוק, ס"ח 1454 מ-10 במרץ 1994
  32. ^ אהרן ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית, תשנ"ד, עמ' 634
  33. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר הווה ועתיד, ידיעות ספרים, עמ' 118-122
  34. ^ עדו בן פורת, "יצא המרצע מן השק", באתר ערוץ 7, 27 באפריל 2015
    שחר חי, התנאים של בנט ושקד וההחלטה של נתניהו. מה יעלה בגורל פסקת ההתגברות, באתר ynet, 25 באפריל 2018
  35. ^ דגמים של ביקורת שיפוטית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, נובמבר 2001
  36. ^ פרוטוקול מליאת הכנסת, באתר הכנסת.
  37. ^ עוזי ברוך, חוק חדש יחזיר את סמכויות בג"ץ אחורה, באתר ערוץ 7, 11 בפברואר 2017
  38. ^ ניצן קידר, רה"מ הודיע: נקדם פסקת התגברות מורחבת, באתר ערוץ 7, 11 באפריל 2018
  39. ^ זאב סגל, הפעלת נשק יום־הדין בביקורת חוקתית ־ הרהורים בעקבות המודל הבריטי, משפט וממשל ו, תשסג. עמ' 337
  40. ^ בית המשפט צריך איזון – ארבע קושיות על מודל ההתגברות הקנדי והמודל הבריטי, באתר פורום קהלת
  41. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר הווה ועתיד, ידיעות ספרים, עמ' 147 ואילך
  42. ^ אביעד בקשי, שינוי שיטת בחירת השופטים, באתר קובץ PDF מאת המכון לאסטרטגיה ציונית, ‏אוגוסט 2011
  43. ^ מינוי שופטים: הפתרון למשבר העליון, דעת, 1999