ליאונרד ברנשטיין – הבדלי גרסאות

**ליאונרד ברנשטיין**
**Leonard Bernstein**
	ליאונרד ברנשטיין, 1971
לידה	25 באוגוסט 1918; לורנס, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה	14 באוקטובר 1990 (בגיל 72); ניו יורק
שם לידה	Louis Bernstein
מקום קבורה	בית הקברות גרינווד
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1940–1990 (כ־50 שנה)
מקום לימודים	אוניברסיטת הרווארד, מכון קרטיס למוזיקה, Eliot House
עיסוק	מלחין, מנצח, פסנתרן
סוגה	סימפוניה, מוזיקה קלאסית, אופרה
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	קולומביה רקורדס, דויטשה גרמופון, פיליפס רקורדס
שיתופי פעולה בולטים	הפילהרמונית של ניו יורק, הפילהרמונית של וינה, התזמורת הפילהרמונית הישראלית
בן או בת זוג	פליסיה מונטאלגרה (1951–1978)
צאצאים	ג'יימי ברנשטיין, אלכסנדר ברנשטיין, Nina Bernstein
מספר צאצאים	3
פרסים והוקרה	מדליית ברהמס (7 בספטמבר 1988); מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1987); פרס מרכז קנדי (1980); מפקד בלגיון הכבוד (1986); פרס ארנסט פון סימנס (1987); פרס לאוני סונינג למוזיקה (1965); פרס גראמי למפעל חיים (1985); פרימיום אימפריאל (1990); טבעת הכבוד של העיר וינה (1982); העיטור האוסטרי למדע ואמנות (1976); עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים; צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב; דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים; מדליית הזהב הגדולה להוקרה על שירות הרפובליקה האוסטרית; פרס גראמי; אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד; מדליית סיבליוס ;
	www.leonardbernstein.com
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־14:17, 31 באוקטובר 2018

שגיאות פרמטריות בתבנית:מוזיקאי
פרמטרים ריקים [ שנות פעילות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ליאונרד ברנשטיין (נהגה: לנארד ברנסטין; Leonard Bernstein;‏ 25 באוגוסט 1918 – 14 באוקטובר 1990) היה מלחין, מנצח ופסנתרן יהודי-אמריקאי. נחשב לאחד המלחינים האמריקאיים החשובים במאה ה-20. כתב יצירות גדולות שהשפיעו על המוזיקה המודרנית של היום, כגון "קנדיד" (Candide), "סלבה" (Slava) ועוד. ברנשטיין היה המנצח הראשון שהגיש תוכניות טלוויזיה אודות מוזיקה קלאסית, שהתחילו בשנת 1954 ונמשכו עד מותו. הוא היה פסנתרן מחונן ולעיתים ניצח על התזמורת מן הפסנתר. הוא הלחין בסגנונות שונים, מוזיקה תזמורתית, בלט, מוזיקה לקולנוע ולתיאטרון, יצירות למקהלה, אולם היצירה המפורסמת והמצליחה ביותר שכתב היא המוזיקה למחזמר ולסרט המוזיקלי "סיפור הפרברים".

ביוגרפיה

ילדות

ברנשטיין נולד בלורנס שבמסצ'וסטס למשפחה יהודית אשר מקורה ברובנו שברוסיה (אוקראינה). סבתו התעקשה ששמו הפרטי יהיה לואיס, אך הוריו העדיפו לקרוא לו ליאונרד; שמו שונה רשמית לליאונרד כשהיה בן שש-עשרה. נגינת פסנתר ששמע באחד הקונצרטים שאליו לקח אותו אביו, שבתה את לבו של ברנשטיין בקסמה, והוא החל ללמוד נגינה על פסנתר בגיל צעיר. כילד למד בבתי הספר גאריסון ובבית הספר הלטיני של בוסטון (אנ'). אביו הדומיננטי איש העסקים התנגד לבחירתו של בנו במוזיקה כעיסוק לחיים וחדל לממן את שיעוריו. למרות זאת החל ברנשטיין ללמד ילדים בשכונה תמורת דולר לשיעור וכן לנגן בסופי שבוע בחתונות תמורת "שני דולר ואצבעות שותתות דם".^[1]

תקופת הקולג'

לאחר סיום לימודיו בבית הספר הלטיני של בוסטון ב-1935, המשיך ברנשטיין את לימודיו באוניברסיטת הרווארד, שם למד מוזיקה אצל וולטר פיסטון, ואחר במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם מורו לניצוח היה פריץ ריינר. במהלך שנות לימודיו בקרטיס המשיך גם בלימודי פסנתר עם איזבלה וֶנגֶרובה (אנ') והיינריך גבהרד.

ברנשטיין הושפע מהמנצח דימיטרי מיטרופולוס, שבזכות הכריזמה שלו בחר בניצוח. סגנון הניצוח של מיטרופולוס לא דמה לזה של ברנשטיין, אבל הוא השפיע על ההרגל לנצח מן הפסנתר, על הבחירה לוותר על שרביט המנצחים, ואף על ההתעניינות הרבה במאהלר. ברנשטיין אף הושפע מן המלחין אהרן קופלנד, שאותו פגש בקונצרט ולאחר מכן במסיבה לכבוד יום ההולדת שלו בשנת 1938. באותה מסיבה ניגן ברנשטיין את ה"וריאציות לפסנתר" של קופלנד, יצירה קשה לביצוע שברנשטיין לא ידע מאומה על המלחין שלה עד אותו ערב. לאחר מכן, אף שלא היה באופן פורמלי תלמיד של קופלנד, הוא נהג באופן קבוע להתייעץ איתו לגבי יצירתו והתייחס אליו כ"מורה היחיד שלו להלחנה". ברנשטיין הנציח את פגישתו עם קופלנד באקרוסטיכון שחיבר לכבוד יום הולדתו ה-80 בו הוא מודה בפתיחתו ובסופו לאנה סוקולוב על כך שהפגישה ביניהם.^[2]

מורשת

ברנשטיין זכה להערכה רבה כמנצח, מלחין, פסנתרן ומחנך. הוא נודע בציבור כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק, כמי שניצח על רבות מהתזמורות המובילות בעולם, וכמלחין המוזיקה ל"סיפור הפרברים". בסך הכול, כתב שלוש סימפוניות, שתי אופרות, חמישה מחזות זמר ומגוון יצירות אחרות. בנובמבר 1943, זמן קצר לאחר שנבחר לעוזר המנצח של הפילהרמונית של ניו יורק, עלה על דוכן המנצחים להופעתו הראשונה בגלל מחלתו של ברונו ולטר. הוא זכה להצלחה גדולה ולפרסום מיידי, מאחר שהקונצרט שודר בשידור חי ברדיו בערוץ הארצי. ב-1947 הוא ניצח בתל אביב, בפעם הראשונה, על התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית (בימי המנדט הבריטי) והחל בכך את קשר חייו עם ישראל. המעבר לארץ ישראל היה אפשרי בזמנו אך ורק דרך מצרים, ותמיכתו של ברנשטיין בציונות גרמה לשגרירות המצרית בפריז לסרב לאשר לו ויזה ללא התערבותו של פקיד אמריקאי, שאהב את יצירתו. בשנת 1948 ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפני חיילים בקונצרט פתוח שנערך בעיר העתיקה של באר שבע. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה הקריירה הבינלאומית של ברנשטיין לפרוח. ב-1949 ניצח על הבכורה העולמית של "סימפוניית טוראנגלילה" של אוליביה מסייאן. ב-1957 ניצח על קונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב; במשך השנים ערך שם הקלטות רבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בדצמבר 1963 ביצע עם תזמורת זו בביצוע בכורה עולמי את הסימפוניה השלישית שלו, "קדיש", עם זמרת הסופרן ג'ני טוראל, הקריינית חנה רובינא, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים על שם צדיקוב. במהלך החזרות על "קדיש", ב-22 בנובמבר 1963, נרצח הנשיא ג'ון קנדי, והפרק השלישי של הסימפוניה, שנמצא אז בתהליכי ליטוש אחרונים, הוקדש "לזכרו האהוב של ג'ון פיצג'רלד קנדי".

ב-1958 התמנה ברנשטיין למנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק, עמדה שבה החזיק עד 1969. במהלך שנות ה-60 נעשה ברנשטיין לדמות ידועה היטב בארצות הברית הודות לאחד ממפעליו העיקריים, תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "קונצרטים לצעירים" (בשיתוף עם הפילהרמונית של ניו יורק), שבה הגיש הסברים על מוזיקה, מלחינים ויצירות קלאסיות בצורה מעניינת, שהצליחה למשוך גם ילדים לצפות בה. ביום חג המולד, 25 בדצמבר 1989, ניצח ברנשטיין על הסימפוניה התשיעית של בטהובן כחלק מהחגיגות לרגל נפילת חומת ברלין. הקונצרט שודר חי בטלוויזיה ביותר מ-20 ארצות, לקהל מאזינים שמנה לפי ההערכה 100 מיליון איש. לרגל האירוע שינה ברנשטיין מילה אחת בטקסט של פרידריך שילר ל"אודה לשמחה", ושילב את המילה "חירות" (Freiheit) במקום "שמחה" (Freude). "אני בטוח שבטהובן היה נותן לנו את ברכתו", אמר ברנשטיין.

כמנצח זכה ברנשטיין להערכתם והוקרתם של מוזיקאים רבים. מעמד מיוחד היה שמור לו בין חברי הפילהרמונית של וינה והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שם היה מנצח אורח קבוע. הוא נחשב מעורב במיוחד ביצירותיהם של גוסטב מאהלר, אהרון קופלנד, יוהנס ברהמס, דימיטרי שוסטקוביץ' ויצירותיו שלו. הוא שכלל גישה מקורית לעבודה על סימפוניה של מאהלר, בהצגת כל פסוק ושירתו לפני התזמורת, כדי להבהיר לנגנים את המשמעות השלמה ולהשיג את האפקט הדרוש, עם אוזן מוזיקלית מדויקת אשר לא החמיצה דבר.

ברנשטיין, שהיה ביסקסואל, ניהל בין השאר פרשת אהבים עם עזריה רפפורט בעת שזה היה חייל צעיר, כאשר היה המדריך שלו בארץ (1948–1949^[3]). הוא נודע בקשריו עם האמן יוסי שטרן ועם השחקן דני קיי, אך ניהל קשר זוגי עם פליסיה מונטֶאָלֶגרֶה (אנ'), שחקנית צ'יליאנית. היחסים ביניהם נגררו במשך חמש שנים עד שברנשטיין החליט בסופו של דבר להינשא בשנת 1951. היא התגיירה בעקבות נישואיהם ונולדו להם שלושה ילדים. מונטאלגרה השתתפה בביצוע הסימפוניה השלישית של ברנשטיין, "קדיש", עם הפילהרמונית של ניו יורק בשנות ה-60, כקריינית (תפקיד שבוצע במקור על ידי השחקנית הישראלית האגדית חנה רובינא).

ברנשטיין נפטר חמישה ימים בלבד אחרי פרישתו. הוא ניצח על הקונצרט האחרון שלו בטנגלווד, בברקשיירס שבצפון מסצ'וסטס, ב-19 באוגוסט 1990. הייתה זו התזמורת הסימפונית של בוסטון אשר ניגנה את "אינטרלוד ארבעת הימים" של בנג'מין בריטן ואת הסימפוניה השביעית של בטהובן.

ביום תהלוכת הלווייתו ברחובות מנהטן הסירו עובדי בניין את כובעיהם, נופפו וצעקו "היה שלום, לני". ליאונרד ברנשטיין קבור בבית העלמין גרינווד שבברוקלין, ניו יורק.

ברנשטיין והיהדות

ליאונרד ברנשטיין מנגן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפני חיילים בקונצרט פתוח בבאר שבע, 1948

ברנשטיין היה מודע ליהדותו, והתייחס לנושא זה ברבות מיצירותיו: הוא שילב בהן מוטיבים יהודיים (מן התפילה, קריאת התורה וכדומה) ואף כתב טקסט יהודי (כמו למשל ב"סימפוניית קדיש" או ב"מזמורי צ'יצ'סטר"). ביצירתו הביא לידי ביטוי את התמודדותו האמונית ואת יחסו ליהדות. ברנשטיין אף ביקר והופיע פעמים רבות בישראל, בעיקר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בין השאר חיבר את היצירה "חליל" (1981), שנכתבה לזכרו של תבנית:נזכור את כולם, נגן חליל צעיר ומבטיח שנהרג בסיני במלחמת יום כיפור, בהיותו בן 19 בלבד.

עוזרו האישי של ברנשטיין, ישראל אדלסון, לימד בעבר בישיבה המוזיקלית "כינור דוד", וכיום הוא מתגורר בניו יורק ומתעסק במוזיקה חסידית.

הנצחה

לאחר מותו החליטה עיריית תל אביב-יפו לקרוא לכיכר התזמורת על שמו.

יצירות

יצירות נבחרות

סימפוניה מס' 1, ירמיהו (1944)
סימפוניה מס' 2, עידן החרדה (1949, גרסה נוספת ב-1965, על פי פואמה הנושאת שם זה מאת ויסטן יו אודן)
קנדיד (1956) - מחזה מוזיקלי
סיפור הפרברים (1957) - מחזה מוזיקלי
סלאבה - בדיחה פוליטית
סימפוניה מס' 3, קדיש (1963, גרסה נוספת ב-1977). ברנשטיין סיים את היצירה ביום 22 בנובמבר 1963 והקדיש את הפרק השלישי והאחרון "לזכרו האהוב של ג'ון פיצג'רלד קנדי". ביצוע הבכורה העולמי היה בישראל ב-10 בדצמבר 1963, בניצוח המלחין, עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים ע"ש צדיקוב, עם חנה רובינא כקריינית וג'ני טוראל כסולנית. הטקסט המדובר תורגם לעברית על ידי דן מירון. ב-23 במרץ 2015 בוצע הקדיש בירושלים, בקונצרט מיוחד לזכר דוד עזריאלי בניצוחו של סטיבן מרקוריו, עם הקריין ריצ'רד דרייפוס והסופרן שרון עזריאלי-פרץ, בתו של הפילנטרופ המנוח, התזמורת הסימפונית ירושלים, מקהלת אורטוריו ירושלים, מקהלת אנקור והמקהלה הפילהרמונית תל אביב.
מיסה (1971) - מוזיקה לתיאטרון

ספריו שתורגמו לעברית

חדוות המוזיקה (תרגום: יהואש הירשברג), הוצאת רשפים, 1960.
רבגוניותה של המוזיקה (תרגום: יצחק הירשברג ושלומית הירשברג), הוצאת רשפים, 1973.

היצירות היהודיות של ברנשטיין כוללות את: סימפוניה מס' 1: ירמיה. (בפרק האחרון יש ציטוט ממגילת איכה)

סימפוניה מס'3: קדיש. היצירה היא דווקא אנטי-דתית. היצירה מבטאת קונפליקט בין רוח האדם לאל, קונפליקט עז וסוער שסופו פיוס והשלמה, במפלס שונה מזה שהחל את היצירה הסבוכה הזאת.

תהילי צ'יצ'סטר. היצירה נכתבה במקור עבור כנסיית צ'יצ'סטר באנגליה. הטקסט הוא כולו בעברית. מדובר בחלקים מתהילים שהולחנו. מוזיקלית היצירה מחולקת ל-4 פרקים ומזכירה בצורתה סימפוניה. לסולן בביצוע היצירה בישראל בחר ברנשטיין בדניאל סיקסיק, בן 13, לאחר ששמע אותו שר.

לקריאה נוספת

ג'ואן פייזר, ברנשטיין: הביוגרפיה, מאנגלית: עמשי לוין, הוצאת כנרת, 1986.

קישורים חיצוניים

תבנית:פרופילי מוזיקאים

ארכיון ברנשטיין בספריית הקונגרס האמריקאי (באנגלית)
מאמר ביוגרפי על ברנשטיין וחייו האישיים (באנגלית)
נעם בן זאב, סיפור הפרוורים מגיע לישראל: לנארד ברנסטיין, נושא השרביט, עכבר העיר, 31 באוגוסט 2009
מוזיקה של ברנשטיין
מנשה רבינא, ליאונרד ברנשטיין, דבר, 6 במאי 1947
המוסיקה אינה נושכת, דבר, 25 במרץ 1960
ביצוע בכורה עולמי, "קדיש" של ליאונרד ברנשטיין, דבר, 8 בדצמבר 1963
ג'ואן פייזר, ברנשטיין: הביוגרפיה, מאנגלית: עמשי לוין, הוצאת כנרת, 1986.

הערות שוליים

^ Humphrey Burton, Leonard Bernstein, Doubleday, 1994
^ Larry Warren, Anna Sokolow: The Rebellious Spirit (London and New York: Routledge, 1998), 212. ISBN 90-5702-184-6.
^ יאיר טלמור, לנשק את ליאונרד ברנשטיין, GoGay: תרבות ובידור, 29 בנובמבר 2005.

[1] Humphrey Burton, Leonard Bernstein, Doubleday, 1994

[2] Larry Warren, Anna Sokolow: The Rebellious Spirit (London and New York: Routledge, 1998), 212. ISBN 90-5702-184-6.

[3] יאיר טלמור, לנשק את ליאונרד ברנשטיין, GoGay: תרבות ובידור, 29 בנובמבר 2005.

[1]

[2]

[3]

@@ שורה 17: / שורה 17: @@
 |כלי נגינה=
 |חברת תקליטים=
-|שיתופי פעולה בולטים=
+|שיתופי פעולה בולטים=[[הפילהרמונית של ניו יורק]], [[הפילהרמונית של וינה]], [[התזמורת הפילהרמונית הישראלית]]
 |אתר אינטרנט=
 |חברי ההרכב=

זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
1959–1980	איגור סטרווינסקי (1959) • ליאונרד ברנשטיין (1965) • בירגיט נילסון (1966) • ויטולד לוטוסלבסקי (1967) • בנג'מין בריטן (1968) • בוריס כריסטוף (1969) • סרג'יו צ'ליבידאקה (1970) • ארתור רובינשטיין (1971) • יהודי מנוחין (1972) • דמיטרי שוסטקוביץ' (1973) • אנדרס סגוביה (1974) • דיטריך פישר-דיסקאו (1975) • מוגנס וולדיקה (1976) • אוליבייה מסייאן (1977) • ז'אן-פייר רמפל (1978) • ג'נט בייקר (1979) • מארי-קלייר אליין (1980)
1981–2000	מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1981) • אייזק שטרן (1982) • רפאל קובליק (1983) • מיילס דייוויס (1984) • פייר בולז (1985) • סביאטוסלב ריכטר (1986) • היינץ הוליגר (1987) • פטר שרייר (1988) • גדעון קרמר (1989) • ג'רג' ליגטי (1990) • אריק אריקסון (1991) • גאורג שולטי (1992) • ניקולאוס הרנונקור (1993) • כריסטיאן צימרמן (1994) • יורי בשמט (1995) • פר נירגארד (1996) • אנדראש שיף (1997) • הילדגארד בהרנס (1998) • סופיה גוביידולינה (1999) • מיכלה פטרי (2000)
2001–2020	אן-סופי מוטר (2001) • אלפרד ברנדל (2002) • ג'רג' קורטג (2003) • קית' ג'ארט (2004) • ג'ון אליוט גרדינר (2005) • יו-יו מה (2006) • לארס אולריק מורטנסן (2007) • ארוו פרט (2008) • דניאל בארנבוים (2009) • צ'צ'יליה ברטולי (2010) • קאייה סאאריאהו (2011) • ז'ורדי סאוואל (2012) • סיימון ראטל (2013) • מרטין פרוסט (2014) • תומאס אדס (2015) • הרברט בלומסטדט (2016) • לאונידס קבקוס (2017) • מאריס יאנסונס (2018) • הנס אברהמסן (2019) • ברברה האניגן (2020)
2021 ואילך	אנסוק צ'ין (2021) • פייר לורן איימארד (2022) • אוולין גלני (2023)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ליאונרד ברנשטיין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ליאונרד ברנשטיין