רמב"ם

שגיאות פרמטריות בתבנית:פילוסוף
פרמטרים ריקים [ ארצות מגורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

רמב"ם
רבי משה בן מימון

פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד
פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד
לידה	30 במרץ 1138 קורדובה, מוראביטון
פטירה	13 בדצמבר 1204 (בגיל 66) קהיר, הסולטנות האיובית של מצרים
מקום קבורה	טבריה
השקפה דתית	יהדות
מקום לימודים	אוניברסיטת אל-קרוויין
זרם	אריסטוטליות, יהדות רבנית
תחומי עניין	הלכה, תאולוגיה, מטאפיזיקה, לוגיקה, אתיקה, רפואה, אסטרונומיה
עיסוק	פילוסוף, דיין, סופר, אסטרונום, רופא סופר, רב, רופא
הושפע מ	אריסטו, אל-פאראבי, אבן באג'ה, אבן סינא
השפיע על	כמעט כל הוגה יהודי שקם אחריו, תומאס אקווינס, ברוך שפינוזה, גוטפריד לייבניץ ואחרים
מדינה	אל-אנדלוס
יצירות ידועות	משנה תורה, ספר המצוות לרמב"ם, הקדמות הרמב"ם, שמונה פרקים לרמב"ם, איגרת תימן, מורה נבוכים, פירוש המשנה לרמב"ם, מילות הגיון
צאצאים	אברהם בן הרמב"ם
חתימה

רבי משה בן מימוּן (נולד: י"ד בניסן ד'תתצ"ה או ד'תתצ"ח, 1135 או 1138, נפטר: כ' בטבת ד'תתקס"ה, 13 בדצמבר 1204; מכונה גם בראשי תיבות רמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון, ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול" (בגימטריה: רבנו משה). הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף וכרופא גם בתרבות הערבית והאירופית.

ביוגרפיה

לידתו

הרמב"ם נולד בקורדובה, שבאל-אנדלוס, כיום ספרד לאביו, רבי מימון הדיין. על תאריך הולדתו קיימות עדויות סותרות. בסוף פירושו למשנה כתב הרמב"ם: ”אני משה בר מימון הדיין... התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה שהיא שנת ט' וע' לשטרות” (). כוונתו שסיים בשנת א'תע"ט למניין השטרות, המקבילה לשנת ד'תתקכ"ח ליצירה (1168). אם נולד שלושים שנה לפני סיום כתיבת הספר, הרי שנולד בשנת ד'תתצ"ח (1138). לעומת זאת, באיגרת המיוחסת לנכדו של הרמב"ם, רבי דוד הנגיד, נכתב שהרמב"ם נולד כ-3 שנים קודם לכן, בי"ד בניסן ד'תתצ"ה (1135). אמנם, האותיות ה' וח' באלפבית קרובות מאוד בצורתן, וייתכן שמדובר בפליטת קולמוס או בטעות העתקה באיגרת. משום כך, נהוג כיום על פי רוב לשלב את התאריכים תחת הקביעה שהרמב"ם נולד בערב פסח, י"ד בניסן ד'תתצ"ח 1138 בעיר קורדובה שבספרד, שבה שימש אביו, רבי מימון הדיין, כדיין הקהילה.

שמו ומוצאו

חתימת הרמב"ם, מתוך כתב-יד הונטינגטון 80 של משנה תורה.

משפחתו של הרמב"ם נקראה 'בן עובדיה' (בערבית: 'אבן עבד אללה'), על שם אבי המשפחה הראשון ברשימות היחס של הרמב"ם, ר' עובדיה דיין קורדובה. יש הממשיכים את שושלת היוחסין של הרמב”ם עד רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, המתייחס לזרעו של דוד המלך. בין הרמב"ם לר' עובדיה דיין קורדובה 7 דורות:

1. ר' עובדיה הדיין
2. ר' שלמה
3. ר' עובדיה הדיין
4. ר' יוסף הדיין
5. ר' יצחק הדיין
6. ר' יוסף החכם
7. ר' מימון הדיין
8. הרמב"ם

בערבית הוא מוכר כמוסא בן מימון (موسى بن ميمون), או בשמו הערבי המלא: ابو عمران موسى بن ميمون بن عبد الله القرطبي الإسرائيلي, אבו עמראן מוסא בן מימון בן עבדאללה אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). בלשונות אירופה מקובל לכנות את הרמב"ם Maimonides (מיימונידס), על שם האופן בו נכתב שמו ביוונית: Μωησής Μαϊμονίδης (מואיסיס מאימונידיס).

קורות חייו בצעירותו

את חינוכו והשכלתו רכש הרמב"ם מאביו רבי מימון הדיין, שהשפיע רבות על הגותו, ומכתבי מורו המובהק של רבי מימון - רבי יוסף אבן מיגאש, אשר שימש כדיין בקורדובה והעיד עליו הרמב"ם: "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון עד אשר כמעט נאמר בו 'וכמוהו לא היה לפניו מלך' במנהגו ובדרכו". הרמב"ם ראה עצמו גם כתלמידו של רבו של הר"י מיגאש - רבי יצחק אלפסי, הרי"ף. למרות הערצתו לרבותיו לא נמנע לימים מלחלוק עליהם בהלכה אף בחריפות.

הצמאון של הרמב"ם לחכמה יצר חברות בינו לבין בנו של אבן אפלח האישביליי, חכם מוסלמי, והם למדו יחד מתמטיקה, רפואה ופילוסופיה. יחד עם לימודים אלה שקד הרמב"ם על לימוד התורה, הגה יומם ולילה בכתבי הקודש, בתלמוד ובגאונים, ותוך זמן קצר יצא לו שם של עילוי.

בשנת 1148, כשהיה הרמב"ם בן עשר (או שלוש עשרה), נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של אל-מֻוַוחִידוּן מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור.

לאחר מסע נדודים שארך כעשר שנים, ניסתה המשפחה להתיישב בעיר פאס שבמרוקו, אך גם שם לא האריכו ימי שלוותם, וכעבור חמש שנים נאלצו לעזוב את העיר, עקב התפשטות שלטונם של האל-מֻוַוחִידוּן. מקורות מוסלמיים, שמהימנותם שנויה במחלוקת בין החוקרים, אף מספרים כי הרמב"ם אולץ להתאסלם למראית עין באותה התקופה. ההיסטוריון הערבי אבן אלקפטי (1172-1248), שהיה חברו הקרוב של יוסף אבן שמעון, תלמידו המובהק של הרמב"ם, מתאר כי במהלך אותן גזרות חי הרמב"ם כאנוס וקיים מצוות אסלאם מסוימות, כקריאת הקוראן והתפילה, עד שהתאפשר לו לצאת למצרים ולחזור ליהדותו בגלוי. גם אבן אבי אֻצַיבִּיעה מספר ש”הראיס מוּסַי התאסלם במגרב, שינן קוראן ועסק בפִקְה”." מאיגרת שכתב הרמב"ם באותו הזמן ליהודים הנרדפים, איגרת השמד, עולה כי הוא התיר לומר את השהאדה, הצהרת האמונה האיסלמית, שהייתה הדרישה מצד האל-מֻוַוחִידוּן, במקרים של פיקוח נפש. אמנם, גם משמעות דברי הרמב"ם באגרת השמד עצמה נתונה במחלוקת בין החוקרים.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1165 הפליגו הרמב"ם ומשפחתו מסבתה (מאוחר יותר מרוקו הספרדית, כיום ספרד), אל עכו שבארץ ישראל, בה התיישבו. הקהילה היהודית בעכו הייתה בימים ההם מהגדולות בארץ ישראל, וקיבלה בכבוד רב את משפחת הרמב"ם. רב העיר עכו, רבי יפת בן רבי אליהו, התקשר בקשרי ידידות עם הרמב"ם, ידידות שנמשכה גם לאחר שנים באמצעות קשרי מכתבים, ולבסוף על ידי מינויו של רבי יפת כאחד הדיינים בקהילת אלכסנדריה, שהייתה תחת מרותו של הרמב"ם כראש רבני מצרים. חמישה חדשים לאחר העלייה לארץ ביקרו הרמב"ם, אביו ורבי יפת בירושלים, שהו שם שלושה ימים. יש שסוברים ש"הבית הגדול והקדוש" הוא הר הבית, ולכן גורסים שהרמב"ם התפלל שם. משם הם נסעו לחברון, והתפללו במערת המכפלה.
את ביקורו בארץ מתאר הרמב"ם כך:

בליל אחד בשבת בארבעה ימים לחודש אייר נכנסתי לים, וביום שבת, עשירי לאייר שנת תתקכ"ה עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי: שני ימים אלו אצום בהם ואתענה בהם.. ואצווה על בני לעשות כן עד סוף כל הדורות, ויתנו צדקה כפי כוחם... בליל אחד בשבת, ג' ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. יום זה נדרתי שיהיה יום ששון ושמחה... וביום שלישי בשבת, ד' חשוון, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת, ט' בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה... ושני ימים אלו... נדרתי שיהיו יום טוב ותפילה ושמחה לה' לאכילה ולשתייה... וכשם שזכיתי וראיתי בחורבנה כך אזכה אני וכל ישראל לראות בנחמתה, אמן.

— ספר חרדים, מצוות התשובה, פרק ג'

מרכז חייו במצרים

בית הרמב"ם במרוקו

כעבור חמישה חודשים ירדה המשפחה והשתקעה במצרים. תחילה התגוררה המשפחה באלכסנדריה, וכעבור שנים ספורות עקרה לפוסטאט, קהיר העתיקה. שם נשא הרמב"ם את בתו של ר' מישאל הלוי בן ר' ישעיהו החסיד הלוי אלתקא, חתנו של רבי דוסא בן יעקב, ושם גם נולד בנו אברהם (1186–1238). כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט. במצרים הוא אף הוכתר פעמיים במשרה "ראיס אל-יהוד" (=ראש היהודים) של יהודי מצרים, הפעם הראשונה עם הגעתו, והפעם השנייה בערוב ימיו, בשנים 1196–1204.

הרמב"ם שימש כמנהיג הדתי של קהילת קהיר, ובמשך שנים רבות התפרנס מהשקעת כספיו בידי אחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות; אך לאחר שנספה האח בטביעת ספינתו בשנת 1177 לערך, דבר שגרם לרמב"ם לאבל כבד וכתוצאה מכך נפל למשכב במשך שנה שלמה, נאלץ הרמב"ם להתפרנס מיגיע כפיו, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. את ידיעותיו הרפואיות שאב הרמב"ם מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי גלנוס, אך גם מספריהם של חכמי מצרים העתיקה שהראו ידע רפואי רב.

בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב"ם בשנת 1185 לשמש כרופאו של הווזיר אל-אלפאצ'ל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של אלפאצ'ל בנו של המלך צלאח א-דין. כתוצאה מכך בילה חלק ניכר מזמנו בארמון המלוכה. סיפורים עממיים רבים עוסקים בתקופה זו בחיי הרמב"ם, וברקעם נמצאים תככי החצר וקנאת השרים המוסלמים ברופא היהודי המצליח. על פי ההיסטוריון הערבי אל קיתי, סירב הרמב"ם לקבל תפקיד דומה שהוצע לו על ידי "מלך הפרנקים באשקלון", ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה.

מלבד עבודתו בחצר המלך, העניק הרמב"ם מזור להמונים שצבאו על דלתותיו, יהודים ונכרים כאחד. המשורר הערבי אל-סעיד אבן סינא אלמולך כתב עליו:
”גלנוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./
ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/
לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה...”

השיטה שאומצה על ידי הרמב"ם בטיפוליו המקצועיים הייתה להתחיל עם טיפול פשוט, תוך שהוא משתדל לרפא על ידי תוכנית תזונה שנקבעה עוד לפני מתן תרופות. במכתב שמיען לתלמידו החביב יוסף אבן שמעון, שלמענו חיבר את מורה נבוכים, כותב הרמב"ם: "הנך יודע כמה קשה המקצוע הזה עבור מי שפועל במדויק ולפי המצפון, ועבור מי שקובע רק את אשר הוא יכול לתמוך בטיעון או בסמכות". במכתב נוסף, שהופנה אל שמואל אבן תיבון, הוא מתאר את תפקידו המקצועי המפרך, שמעסיק אותו כל היום ולעיתים קרובות בחלק גדול של הלילה.

עם זאת, במקביל לעבודתו הרפואית, אפשרה לו שקידתו להפיק יצירות מונומטליות, וכן לשמש כפוסק ומנהיג לקהילה היהודית. שמו יצא למרחוק ונשלחו אליו שאלות רבות בהלכה ובאמונה מכלל יהדות התפוצות. אחת הקהילות שעמדה עמו בקשר רציף הייתה יהדות תימן, שקיבלה על עצמה את הרמב"ם כפוסק וכמנהיג. בעקבות הפרעות הקשות שנערכו בתימן, כתב הרמב"ם את איגרתו המפורסמת אגרת תימן, בה הוא מדריך אותם בעקרונות האמונה. חלקם של יהודי תימן העריצו את הרמב"ם הערצה עזה ואף תרמו לישיבתו במצרים תרומות משמעותיות ועל פי עדותו של הרמב"ן אף הוסיפו לנוסח הקדיש את שמו של הרמב"ם: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון".

מותו ולאחר מותו

ערך מורחב – קבר הרמב"ם

הרמב"ם נפטר בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204) בגיל 69. בנו רבי אברהם מילא את מקומו בהנהגת יהודי מצרים. הוא וצאצאיו כיהנו כנגידים ועמדו בראש זרם דתי-חסידי, המוכר במחקר בשם חסידי מצרים. המסורת אומרת שלפי דרישתו המפורשת של הרמב"ם "אל נא תקברוני במצרים", הועברה גופתו ממצרים לטבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו. בחלקה זו קבורים אף השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי. רבים הם הבאים לעלות על קברי גדולי היהדות הטמונים שם, אף שהדבר מנוגד לקריאתו "לא יפנה אדם לבקר הקברות" (וראה לעיל בכותרת "העלייה לארץ ישראל" את עדות הרמב"ם על עצמו כפי שמובאת בספר חרדים).

בשנת 2009 נחנך בסמוך לקברו של הרמב"ם מרכז מבקרים חדש, מרכז מורשת הרמב"ם, המציג את פועלו.

תקופת חייו של הרב רמב"ם על ציר הזמן
ציר הזמן

ציוני דרך עיקריים בחייו

ספריו וכתביו

מקום נכבד תופסים ספרי הרמב"ם וכתביו בספרות התורנית. הרמב"ם היה האדריכל הגדול של ההלכה היהודית לדורותיה ואמן התִמצות והסדרנות. הוא הרבה להשתמש בעט הסופר אשר בידו וכתביו המרובים עוסקים בענפים שונים: ביאורים לדברי חז"ל, פסקי הלכה, פילוסופיה, רפואה, תשובות ואגרות לקהילות יהודיות שונות ועוד.

חיבורים מוקדמים

בבחרותו כתב הרמב"ם בשפה "רבנית" (עברית מתובלת בארמית) מספר חיבורים. חיבורים אלו נכתבו כטיוטות, והרמב"ם לא הספיק להגיהם ולהוציאם לאור; רובם אבדו, ונותרו רק שרידים מהם.

• "פירוש הלכות קשות שבכל התלמוד" על רוב מסכתות התלמוד הבבלי.
• "הלכות הירושלמי" - ספר המלקט הלכות מתוך התלמוד הירושלמי בדומה לחיבורו של הרי"ף על התלמוד הבבלי.
• קונטרסי השגות על הרי"ף בסוגיות בודדות בתלמוד.
• "מילות ההיגיון" (או בשמו המלא והמדויק: "ביאור מלאכת ההגיון") - חיבור פילוסופי המרכז באופן נהיר ותמציתי את עיקרי הלוגיקה האריסטוטלית. הספר דן במשפט ובחלקיו, בהיקשוהסקת מסקנות, במדע ובמטאפיזיקה. הספר נכתב במקור בערבית יהודית ותורגם על ידי משה אבן תיבון. יש המפקפקים בייחוסו של הספר לרמב"ם.
• "מאמר העיבור" - על נושא עיבור השנה והלוח העברי.

פירוש המשנה

ערך מורחב – פירוש המשנה לרמב"ם

בגיל 23 (בשנת ד'תתקכ"א, 1161), בהיותו במרוקו, החל הרמב"ם בחיבור פירושו למשנה, שכונה על ידי תלמידיו כתב אל-סראג (בערבית: "ספר המאור"). החיבור הוא פירוש מקיף ובהיר על כל מסכתות המשנה. בדרך כלל פירש הרמב"ם את המשנה לפי מסקנת התלמוד באשר לפירושה, ואף ציין את פסק ההלכה. לעיתים נדירות ישנן סתירות בין פסק ההלכה שפסק הרמב"ם בפירוש המשנה, לבין פסק ההלכה שפסק בספר "משנה תורה". במקרים אלו מקובל להניח כי הרמב"ם חזר בו מדבריו בפירוש המשנה, ויש לסמוך על "משנה תורה" שנכתב מאוחר יותר בחיי הרמב"ם.

בתחילת פירוש המשנה כתב הרמב"ם הקדמה היסטורית, שבה הוא סוקר את השתלשלות התורה שבעל פה. בתחילת פרק חלק במסכת סנהדרין ישנו פירוש ארוך שזכה לשם "הקדמת הרמב"ם לפרק חלק", בה הוא מבאר את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית וענייני שכר ועונש. למסכת אבות כתב הרמב"ם הקדמה שזכתה לשם "שמונה פרקים לרמב"ם", בה סוקר הרמב"ם את מבנה נפש האדם, טעמי המצוות, תורת הנבואה, ידיעת האל ונושאים נוספים. שילובם של עקרונות הדת בפירוש לקודקס הלכתי מופשט לא היה מקרי. הרמב"ם מדגיש זאת בסוף פירושו למסכת ברכות, לאחר שהוא דן בהתאמה שבין הפילוסופיה והדת:

ועוד נדבר בקצת העניין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפילוסופים לדברי הכתוב בכל העניינים, ואין זה מקום להביא שם הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה לבאר בו מעט, כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו

פירוש המשנה נכתב בערבית-יהודית, במשך שנות נדודיו של הרמב"ם, ונחתם במצרים בשנת 1168 (ד'תתקכ"ח).

משנה תורה

ערך מורחב – משנה תורה

עמוד השער (עם נוסח ההקדמה "כל המצות שנתנו לו למשה בסיני" וכו') לכתב-יד של "משנה תורה" מ-1296.

תפארת גדולתו, וגולת הכותרת של הגותו ההלכתית היא יצירתו המונומנטלית משנה תורה או כפי שנקראה בפי הרבים שהתקשו לקבל את נועזות השם "משנה תורה" כשני לתורה ובחרו בשם: היד החזקה (על שם י"ד, 14, הספרים שבחיבור). עוד בזמן חיבורו של פירוש המשנה, החל בכתיבת ספר המצוות (בערבית) כמפתח ותוכנית לחיבור המתוכנן. בספר זה מנה הרמב"ם באריכות ארבעה עשר שורשים המבארים איזו מצווה ראויה להימנות במניין תרי"ג המצוות, ועל פיהם ביסס את "היד החזקה".

בחיבור "משנה תורה" עסק הרמב"ם עשר שנים, מתחילת שנת ד'תתקכ"ח (1167) עד שנת ד'תתקל"ז (1177). בשלהי ד'תתקל"ח (1178) הוסיף הרמב"ם לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש, שהיה אז כעין חיבור עצמאי. העתקתו ושכלולו של החיבור נמשכו עוד מספר שנים, ולפי מסורת אחת נסתיימו בכסלו ד'תתקמ"א (1180), אף כי במשך כל חייו לא פסק הרמב"ם מלהגיה ולתקן את חיבורו (כמו גם את פירושו למשנה). החיד"א בספרו "שם הגדולים" הביא אגדה בנוגע לכתיבת משנה תורה: ”מצאתי כתוב בקונטרס ישן נושן אמר רבינו דוד הנגיד כי משנה תורה שחיבר זקנו הרמב"ם מתחיל בשם המפורש יסוד היסודות ועמוד החכמה, ומסיים כי מלאה הארץ דעה. ועוד אמר מפי רבינו אביו: כי עשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מהפתח עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו בחלום רבינו מיימון אביו עם אדם אחר עמו ואמר לו רבינו מיימון אביו הנה לך זה משה רבינו ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית וכשראה אמר יישר כחך.”

בחיבור זה, המחולק לפי נושאים, קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות שבתלמודים לפי נושאים ותת-נושאים, בעברית משנאית צחה, מדויקת ובהירה. מפעל אדיר זה דרש ידע עצום בכל מכמני התלמודים, הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים). אף שבתחילה קמו עליו עוררים מבני דורו, בעיקר בשל העובדה שלא כתב את מקורותיו לספרו כנוהג המקובל, הפך ספר זה להיות עמוד השדרה של ההלכה היהודית לדורותיה, ונלמד בכל תפוצות ישראל. היקפם העצום של הנושאים הכלולים בו, הלכה והגות, מעשה וחזון, והמתח ביניהם יחד עם האחדות והסדר המאפיינים אותו - הם סוד קסמו של הספר, אשר מספר מפרשיו הישירים והעקיפים הדנים בהלכות הספר - עולה על אלפים רבים.

השם שבחר הרמב"ם לספרו - "משנה תורה" - מתבאר בדבריו בהקדמתו לספר:

לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם

עם פרסומו של הספר הוא הועתק פעמים רבות מכתבי יד ונתרבו בו השיבושים שהחמירו עם השנים, "תיקוני" חכמים, והשמטות הצנזורה הנוצרית. בימינו הודפסו כמה וכמה מהדורות שתוקנו על פי כתבי יד ודפוסים ישנים (במיוחד מהדורות הרב יוסף קאפח ומהדורת שבתי פרנקל בה נעשו השוואות בין כתבי היד הידועים, ובעיקר כתבי יד מתימן הנחשבים אמינים). מהדורת פרנקל אף ההדירה בצורה מדעית את כל נושאי הכלים של הרמב"ם על פי כתבי יד מדויקים. כמו כן נתפרסמה מהדורה זו בעיקר בגלל "ספר המפתח" שבו צויינו מראי מקומות לאלפי ספרים הדנים בדבריו.

מורה נבוכים

ערך מורחב – מורה נבוכים

כתב יד תימני של מורה נבוכים, מהמאות ה-13–14

ציון דרך משמעותי ביותר הוא ספרו הפילוסופי-הדתי הידוע מורה נבוכים (בערבית: "דלאלת אל-חאירין"), שהפך לנכס צאן ברזל של הפילוסופיה היהודית. הרמב"ם החל לכתוב את החיבור, הכתוב בערבית-יהודית, בשנת ד'תתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת ד'תתקנ"א (1191). בספר זה, שבו הרמב"ם פונה אל תלמידו - ר' יוסף בן יהודה אבן שמעון, מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הדתי הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת ('ספר הנבואה' ו'ספר ההשוואה'), שלא מצאה חן בעיניו בתוצאתה הסופית. מקובל כי הספר כולל את הספרים האלה בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר במעין 'צופן' שרק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו.

הספר "מורה נבוכים", כמו הגותו של הרמב"ם בכללה, הושפע במידה רבה מהתאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המועתזילה, שדגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם, והסתייג מהסברים מיסטיים. "כלאם", כפי שמעיד שמה, שהוא תרגום לערבית של המונח היווני "לוגיקה", הייתה אסכולה ששאפה ליישב בין הפילוסופיה היוונית הקלאסית של אפלטון ואריסטו לבין עקרונות הדת המונותאיסטית. "מורה נבוכים" הוא מעין גרסה יהודית של הניסיון הזה, אלא שבניגוד לכלאם, שהכפיפה את מסקנותיה הלוגיות לעמדות הדת הקבועות מראש וקבעה על פיהן את הנחות היסוד שלה, ובדומה לפילוסופים מוסלמים מאוחרים יותר מהם הושפע, כדוגמת אבן באג'ה, עבד הרמב"ם בכיוון ההפוך והכפיף את פירושי הטקסטים המקודשים להיגיון. טענתו התאולוגית הייתה, שכיוון שמקור התבונה האנושית ומקור הטקסט המקודש הוא אחד - האל, לא תיתכן סתירה אמיתית ביניהם.

כתיבת הספר בערבית, שהייתה שפתם של מרבית יהודי העולם באותו הזמן יצרה צורך לתרגמו לעברית עבור יהודי אשכנז. הספר תורגם לעברית לראשונה בידי ר' שמואל בן יהודה אבן תיבון מפרובנס. תרגום זה בוצע על־פי הנחיותיו של הרמב"ם עצמו, שאף כתב לו מכתב עם פירושיו לספר. תרגום זה היה לתרגום העיקרי במשך מאות שנים, והוא אף לווה בפירוש נרחב של המתרגם. במרוצת הדורות תורגם הספר למספר שפות (בעיקר אנגלית, גרמנית וצרפתית), ובנוסחים שונים. בתחילת המאה ה־20 כתב הרב יוסף קאפח תרגום מקיף הכולל פירוש מקיף לספר וזכה על כך בפרס ישראל. ב-2002 תרגם פרופ' מיכאל שוורץ את הספר לעברית מודרנית בתוספת הפניות למאמרים מחקריים. על פרסום ספר זה זכה גם הוא לפרס ישראל.

איגרות הרמב"ם

ערך מורחב – איגרות הרמב"ם

כתב יד של כתבי הרמב"ם בערבית-יהודית באותיות עבריות

איגרות הרמב"ם הוא שם כולל לשורה ארוכה של איגרות ומכתבים ששלח הרמב"ם לאישים וקהילות שונות מימי בחרותו ועד לשנותיו האחרונות. המדובר באיגרות ומאמרים העוסקים בנושאים מחשבתיים-אמוניים וכן בנושאים אישיים או ציבוריים אחרים; מאות התשובות שהשיב הרמב"ם לשאלות הלכתיות, מכונסות תחת השם "תשובות הרמב"ם", או שו"ת "פאר הדור".

באיגרות המפורסמות שיועדו לציבור הרחב נכללות "איגרת השמד", "איגרת תימן", "איגרת תחיית המתים", ועוד. כמו כן, בקובצי האיגרות הללו ניתן למצוא גם תכתובות בין הרמב"ם לבין אישים בני תקופתו מכל רחבי העולם היהודי. מטבע הדברים, שמות האיגרות הללו לא ניתנו להן על ידי כותבן אלא הוענקו להן על ידי מעתיקים, מתרגמים ומדפיסים מאוחרים יותר. חלק מהשמות המקובלים כוללים רק את שם המכותב וחלקם רומז גם לתוכנה של האיגרת. כמו כן, יש כי לאיגרת אחת ניתנו במהלך הדורות שמות שונים.

מרבית האיגרות נכתבו במקורן בערבית יהודית, שפת הדיבור והכתיבה של הרמב"ם, אך חלק מהן נכתבו עברית במקורן, או בשילוב של שתי השפות. הפילוסוף והמתרגם שמואל אבן תיבון, בעצמו מכותב של הרמב"ם, תרגם כמה מכתבי הרמב"ם לעברית, בהם גם חלק מאיגרותיו, עוד בחייו של הרמב"ם.

ספרי רפואה

הרמב"ם, שנודע כרופא מומחה ומפורסם, כתב ספרות עניפה במדע הרפואה. בספריו דן הרמב"ם במגוון רחב של בעיות רפואיות: אסטמה, אלרגיה, טוקסיקולוגיה, סוכרת, רפואה מונעת, מיניות ועוד. ספריו מבוססים על ניסיונו העשיר ברפואה, על ספרי קודמיו ואף על חכמי התלמוד. עם זאת, באותם מקומות שחז"ל תלו תסמינים מסוימים בשדים ורוחות, משמיט הרמב"ם את דבריהם. ספריו הפכו לאבן יסוד בלימודי הרפואה באסיה, באפריקה ובאירופה בדורות שלאחריו.

בין המלצותיו הרפואיות של הרמב"ם ישנן רבות המקובלות עד ימינו: רפואה מונעת וטיפול בבריא, רפואת גוף-נפש הוליסטית, הצורך בהתעמלות, אכילה מסודרת ומתונה, הקפדה על שינה מספקת ועל היגיינה אישית, ועוד.

הרמב"ם כתב אחד עשר ספרי רפואה בשפה הערבית. חלקם תורגם לעברית (שהו"ל במהדורת זיסמן מונטנר), ללטינית ולשפות אחרות:

1. "קיצורי גלנוס" (או פתגמי גלנוס ("אל מוכתסרת")) - לקט מסודר מכתבי גלנוס. בספר זה ליקט הרמב"ם רק את המחלות ודרכי הטיפול שהוכחו ונוסו בהצלחה, והשמיט מידע ותיאורים שנראו לו לא הגיוניים ובלתי מבוססים.
2. "פירוש לפרקי אבוקרט" - לקט של תפיסות העולם של היפוקרטס, בעיקר בנושאי רפואה מונעת והיגיינה.
3. "ספר הקצרת" - חיבור בנושא האסתמה והטיפול בה. הספר תורגם לעברית על ידי שמואל בנבנישתי ולרומית.
4. "הנהגת הבריאות" - חיבור כללי בענייני רפואה. בספר זה פורס הרמב"ם את משנתו הרפואית ומרחיב על הקשר הפסיכוסומטי שבין מצבו הנפשי של החולה לבין תחושותיו הגופניות. בספר זה הוא מטיף לרפואה מונעת ולתפיסה הוליסטית. בנוסף הוא שולל בו אמצעי ריפוי של קמיעות, לחשים ושאר תרופות אליל. תורגם לעברית על ידי משה אבן תבון.
5. "פרקי משה" - לקט של כ-1,500 הנחיות בריאותיות בכל ענפי הרפואה. הספר מבוסס בעיקר על משנתו של חכם הרפואה גלנוס. אך האחרון והארוך שבהם (המאמר החמישה ועשרים) מוקדש כולו לביקורת עקרונית ופראקטית על מורשת גלנוס. במיוחד חשובות הפסקות האחרונות בו, המעודדות את הקורא-המתלמד למחקר עצמאי ולביקורת חריפה נגד דעות קדומות ואמונות שוא. הוא כתב זאת חצי מאה לפני רוג'ר בייקון וכארבע מאות שנה לפני פאראצלסוס. הספר תורגם פעמיים על ידי זרחיה בן שלתיאל ונתן המאתי, התרגום הלאטיני ידוע בשם "אפוריסמי מדיצי".
6. "מאמר הטחורים" - חיבור בנושא מחלות דרכי העיכול, הטיפול בהן ומניעתן.
7. "על הסמים" - ספר העוסק בעיקר בטוקסיקולוגיה, בהרעלות ובהכשות נחשים.
8. "מאמר ההכרעה".
9. מאמר המשגל - הדרכה מינית לפי תפיסתו הרפואית. נכתב במקור עבור בנו של מלך מצרים.
10. "שמות התרופות" - (לכסיקון רפואי ערבי-יווני-ארמני-פרסי-ברברי וספרדי), לקט של כ-2,000 תרופות והתוויות רפואיות, מעולם הצומח, החי והמחצבים.
11. "על קץ החיים" - תיאור מפורט של גורמי תמותה שונים.
12. "תשובות רפואיות" - כפי הנראה החיבור הרפואי האחרון של הרמב"ם. נכתב עבור מאלכ אלאפדל, בנו של הסולטן צלאח אלדין. בחיבור זה מציע הרמב"ם דרכים לשיפור אורחות החיים ודרכים לטפל בתסמיני החולי השונים של בן הסולטן, כולל: הפרעות עיכול, טחורים, כאבי ראש, חולשת הלב, דיכאון ועוד.

החשיבות שייחס הרמב"ם לרפואה, הביאה אותו לכלול בחיבורו ההלכתי משנה תורה (בספר המדע, הלכות דעות, פרקים א-ו) מספר פרקים העוסקים ברפואה מונעת ובהתנהגות בריאותית נכונה המהווים תמצית של הדרכותיו הרפואיות לאנשים בריאים. מנגד, כחלק מתפיסתו הדוגלת בקשר הפסיכו-פיזי וכמתחייב מאישיותו, כלל הרמב"ם בכתביו הרפואיים דיונים רבים בנושאים פילוסופיים, מוסריים ואמוניים - החל משאלת חידוש העולם, וכלה בעיסוק רחב במידת הגאווה.

כיום, כתביו הרפואיים של הרמב"ם מצויים בשתי מהדורות מלאות: א. בשפה העברית - מהדורתו הפופולרית, אך הבלתי-מדויקת, של זיסמן מונטנר, ארבעה כרכים, בהוצאת מוסד הרב קוק; ב. בשפה האנגלית - מהדורתו המדעית של פרד רוזנר, בשבעה כרכים. חלק מכתבי הרפואה של הרמב"ם ("פרקי משה ברפואה", "ספר האסטמה") יצאו במהדורה מדעית נוספת Gerrit Bos. חיים גמליאל פרסם מונוגרפיה הבוחנת את תקפות הקביעות הרפואיות של הרמב"ם נוכח המדע המודרני. אוריה לוי ליקט את דברי האמונה והמוסר מכתביו הרפואיים של הרמב"ם.

חיבורים נוספים שתכנן רמב"ם לכתוב

רמב"ם מזכיר בכתביו ספרים שתכנן לכתוב ולא הגיעו לידינו, ועל כן לא ברור אם אכן כתבם:

• תרגום פירוש המשנה לעברית - באיגרת ליוסף אבן-ג'אבר הרמב"ם מביע כוונה לתרגם את פירוש המשנה לרמב"ם מערבית לעברית.
• מקורות למשנה-תורה - באיגרת לר' פנחס הדיין, רמב"ם כותב שהוא עצמו לעיתים לא מוצא את המקור להלכה שכתב והמקור שלה אינה נמצא באחת מהסוגיות המרכזיות הדנות באותו נושא. לכן כתב שבכוונתו לחבר ספר-עזר שבו ילקט מקורות מסוג זה.
• ספר האגדתות - בהקדמה למשנה ובהקדמה לפרק חלק הרמב"ם מביע כוונה לחבר ספר שבו יפרש את הרבדים הנסתרים שבאגדתות המובאות בדברי חז"ל, שבמבט שטחי נראות כסיפורים חסרי חשיבות או מגוחכות.

מתפיסותיו העקרוניות

שלילת ההגשמה

הרמב"ם דגל בשלילת ההגשמה (ממשות פיזיקלית, גוף) ושלילת התארים (תכונות חיצוניות; רגשות, לדוגמה) מהאל מכל וכל. רובו המוחלט של החלק הראשון מספרו מורה נבוכים נועד לטהר את המחשבה היהודית משתי תפיסות אלו. שלילת שתי תפיסות אלו נגזרת לדעתו מהפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", שכבר בתקופות קדומות היווה פסוק מכונן, וזו הסיבה שכה הרבה ללחום בהן ואף קבע את "ייחוד האל" ו"שלילת ההגשמה" לשניים משלושה עשר העיקרים שניסח. תפיסת גשמות האל הייתה נפוצה בקרב ההמון היהודי כמו גם אצל מיעוט מחכמי ישראל (דוגמה מפורסמת: ר' משה תקו, בן תקופתו של הרמב"ם), ומפרספקטיבה של זמן ניתן לקבוע שמלחמתו של הרמב"ם בתפיסה זו נחלה הצלחה מוחלטת. התפיסה שעמה התעמת הרמב"ם בנושא תוארי האל רווחה הרבה יותר בקרב ההמון ובקרב החכמים, והצלחת הרמב"ם לגביה הייתה מועטה.

הרמב"ם הדגיש רבות שיש לפרש את הפסוקים כך שביטויי ההגשמה אינם אלא לשון מושאלת, ושאת רבות מאגדות חז"ל יש לקבל שלא כפשוטן (בפרט אם הן סותרות ברובד זה את השכל), אלא להבינן כמשלים, בניגוד לרוב העם והחכמים בדורו.

הכת הראשונה היא רוב מי שראיתי חיבוריו ומי ששמעתי עליו, תקבל אותם כפשטם, ולא תפרשם פירוש נסתר[...] זאת הכת מאבדת הדרת הדת ומאפילה זהרה, ושמה דת ה' בהפך המכוון בה[...]ורוב מי שיעשה זה הם הדרשנים המבארים לבני אדם את אשר לא יבינוהו הם, והלואי היו שותקים.

— הקדמות הרמבם למשנה, הקדמה לפרק חלק, מהדורת הרב שילת קלג

כמו כן, שלל הרמב"ם אמונות כגון אסטרולוגיה, העלאה באוב או פעולות מאגיות אחרות. בניגוד לרמב"ן, שסבר שיש בדברים אלו אמת - אלא שהתורה אסרתם, סבר הרמב"ם שאלו אשליות ותעתועים, ואין בהם ממש. כך, לדוגמה, כתב במשנה תורה:

ודברים האלו כולן (הכוונה לפעולות מאגיות כגון כישוף או העלאה באוב), דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהו אחריהן[...] כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת.

— משנה תורה, הלכות עבודה זרה, פרק יא הלכות יז-יח

תורה ומצוות

הרמב"ם מנה את האמונה באלוהים ובכך שהתורה ניתנה מהשמים כי"ג העיקרים, שהכופר בהם "הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר".

הרמב"ם סבר שלכל המצוות יש גם סיבות וטעמים שיכולים להיות מובנים לנו, שהם בכללם הקניית השקפות נכונות, מידות טובות, וסילוק העושק והעוולה מהעולם. הוא אף הקדיש למעלה מעשרים פרקים ב"מורה נבוכים" לבניית שיטה מסודרת לטעמי מצוות רבים.

הרמב"ם ראה בסגנון החיים האידיאלי חיי תורה ועבודה, חיים של תורה שיש עמה מלאכה, וכך ראה גם את עבודתו כרופא. יתרה מזאת, הוא ביקר בספריו קשות לומדי תורה שנסמכו על קופת הציבור, שעושים את התורה "קרדום לחפור בו" ואמר עליהם שהם מחללים שם שמים. עמדה זו של שלילת הפרנסה מתרומות הוא פסק להלכה ולא ראה בה הדרכה בלתי מחייבת, אלא איסור מן התורה: ”כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה, וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.”

את ייעודו הסופי של האדם, ראה בידיעתו את ה' ובהפניית כל מעשיו למען השגתו את האלוהים. מדרגתו של אדם המפנה את כל מעשיו להשגת האלוהים, קרובה בתפיסת הרמב"ם למדרגת הנביאים.

את הנבואה ראה כדרגה העליונה ביותר שאליה יכול האדם להגיע, ואליה עליו לשאוף כל חייו. הגעה לדרגה זו היא באמצעות השכל. הנביא שנבואתו היא השלמה ביותר הוא משה רבנו, שבו ראה הרמב"ם מופת ודגל לכל הדורות.

הרמב"ם התנגד נחרצות לתפיסה הדטרמיניסטית (ובכלל זה שלל גם את האסטרולוגיה כהבל), וטען שלאדם יש יכולת בחירה חופשית לשנות את תכונותיו.

בריאות הגוף והנפש

הרמב"ם היה מראשוני המטיפים לרפואה מונעת. בספריו הרפואיים ואף ב"משנה תורה" הוא מדריך לתזונה נכונה והתעמלות. לרמב"ם הייתה ידיעה גם בפסיכולוגיה. אפשר לראות בו מראשוני הדוגלים ביהדות בטיפול פסיכולוגי. כפי שקבע ב"שמונה פרקים", שהחולה בנפשו שתכונותיו נוטות אל הקיצוניות, צריך להתייעץ עם החכם - רופא הנפש, שיעזור לו לאבחן את מצבו וייעץ לו כיצד לאזן את תכונותיו ולהגיע לשביל הזהב, באמצעות עשייה מתמדת והפוכה לתכונה הקיצונית הקיימת בו - שיטה הבנויה על דברי פילוסופים כדברי אריסטו בספר אתיקה, ועל דברי חז"ל, כפי שהרמב"ם מעיר בעצמו בהקדמתו לשמונה פרקים.

• תזונה נכונה - הרמב"ם מנחה את האדם לבחור את המזון לא על פי טעמו, אלא על פי יעילותו. הרמב"ם גם קורא שלא לאכול אלא על קיבה ריקה, להשתדל שלא לאכול מטעמים שונים בארוחה אחת, אלא רק מין אחד ולהקפיד להימנע מן השובע: "כי אם נתמתחה האיצטומכה (=קיבה) ביותר ממה שבטבע, יחלשו פעולותיה..." (קצרת, פרק 1, 59).
• התעמלות - שמירה על כל עקרונות הבריאות, ללא התעמלות, אינה מספיקה לפי הרמב"ם ובמוקדם או במאוחר יאלץ הנוהג כך לקחת תרופות, ככתוב "ואם יטרידהו להתעמל, אז לא יספיקהו טוב ההנהגה, עד שיצטרך לזה לקיחת הרפואות המבריאות" (פרקי משה, מאמר 1,18) וכן "ובהתעמלות ידחה נזק רוב ההנהגות הרעות" (הנהגת הבריאות, שער 1, 3).
• הנהגת בריאות הנפש ברפואת הרמב"ם - "ויחשוב הרופא כי כל חולה ליבו צר, וכל בריא רחב הנפש... והוא הקודם ברפואת כל חולה" {הנהגת הבריאות, בריאות הנפש, 13}. רפואת הנפש היא יסוד מכריע בחשיבותו, כאשר מדובר ברפואת הרמב"ם. הוא ראה בשלמות הנפש של האדם חלק בלתי נפרד מבריאותו ובעת חולי תבע לטפל בנפש ובגוף כבמקשה אחת.

הערכה וביקורת

ערך מורחב – פולמוס הרמב"ם

לצד הרבים שמצאו חשיבות רבה בספריו של הרמב"ם, היו גם שהתנגדו להם. לספרו משנה תורה לא כתב הרמב"ם מקורות והתבסס על פרשנותו לתלמוד, מה שקומם חכמים אחרים, בהם הראב"ד. נוסף על כך, עוררו חלק מפסקיו התנגדות בחלק מקהילות ישראל, בעיקר באירופה. התנגדות זו שככה מעט לאחר שהראב"ד כתב סדרה של השגות על דברי הרמב"ם. למעשה רק יהודי תימן הסתמכו על הרמב"ם כפוסק יחיד, אם כי חלק גדול מפסקי ההלכה המקובלים בקהילות היהודיות מתבססים בעקיפין על פסקיו, שכן רבי יוסף קארו ראה ברמב"ם את אחד משלושת מקורות הפסיקה המרכזיים של השולחן ערוך (לצד פסיקות הרי"ף והרא"ש).

בשונה מהאופן המתון למדי של ההתנגדות ל"משנה תורה", ההתנגדות ל"מורה נבוכים" הייתה חריפה הרבה יותר, בפרט בקרב יהדות אשכנז, שלא הייתה קרובה להגות המוסלמית ועסקה פחות בפילוסופיה. בין המתנגדים היו שראו בספר את "הרע במיעוטו", כתשובה לכופרים שלא יכלו לקבל את האמת הטהורה. מתנגדים חריפים יותר סברו שיש בספריו דברי כפירה וביקרו גם את השפעתם של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל על הרמב"ם. היו בהם גם כאלו והחרימו ושרפו את ספריו.

ל"מורה נבוכים" נודעה השפעה על הוגים נוצרים באירופה, ובפרט תאולוגים נוצרים (כמו תומאס אקווינס, שהעריך אותו במיוחד, האפיפיור הונוריוס הרביעי, שהוציא כתב הגנה על "מורה נבוכים", גוטפריד לייבניץ ועוד) שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים. פילוסופים מודרניים, יהודים ונוצרים, עסקו בהגותו ופיתחו אותה.

על ההערצה לרמב"ם יעידו דברי המשורר יהודה אלחריזי: "בגללך אמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", והאמרה המפורסמת: "ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה!".

תמונתו של הרמב"ם

ערך מורחב – תמונתו של הרמב"ם

דיוקנו המפורסם של הרמב"ם, המופיע על גבי מדליות, בולים, תבליטים ועוד, מקורו באיור המופיע בספר Thesaurus antiquitatum sacrarum ("אוצר העתיקות המקודשות") מן המאה ה-18, של בלסאוס אוגולינוס, המבוסס, לעדות הכותב, על "תחריט עתיק". לפרסומו של הדיוקן הביא יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגוריציה), ובעקבותיו המומר איש המיסיון משה מרגליות, שהביא את הדיוקן לאנגליה. אולם מקובל כי דמות זו היא דמיונית, ואינה מתארת את דיוקנו המקורי של הרמב"ם, בין השאר מפני שפאותיו נראות בה מגולחות בתער.

מספר תמונות דיוקן עממיות נוספות נפוצו במהלך העת החדשה, אולם הם לא התפרסמו כמו זאת ממהדורתו של בלסאוס.

בבית הנבחרים האמריקאי מוצג תבליט דיוקנו של הרמב"ם (בדמות פילוסוף יווני) שנעשה בשנת 1953, והוא אחד מבין 23 התבליטים (ובהם גם תבליט של משה רבנו) המוצגים, של מי שעבודתם הייתה אבן יסוד לחוקה האמריקאית.

• 
  הדיוקן המקורי, כפי שהופיע ב-Thesaurus antiquitatum sacrarum
• 
  דיוקן הרמב"ם בכניסה לבית החולים רמב"ם שבחיפה
• 
  דיוקנו של הרמב"ם על בול ישראלי משנת 1953

ראו גם

• רציונליזם יהודי בימי הביניים
• שביל הזהב
• שלושה עשר עיקרים
• שלילת התארים

לקריאה נוספת

רשימת פרסומים על רמב"ם באתר הספרייה הלאומית

חיבורים בעלי אופי אקדמי

• יעקב בלידשטיין, עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2001 (מהדורה שנייה).
• מאיר בניהו, תשובות שאלות להרמב"ם, ירושלים תשמ"ה.
• יצחק יוליוס גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, פרק על הרמב"ם, עמ' 142–169, מוסד ביאליק, 1951.
• משה הלברטל, הרמב"ם, מרכז זלמן שזר, 2009.
• דוד הרטמן, הרמב"ם, הלכה ופילוסופיה, מאנגלית - אביב מלצר, עם עובד, תל אביב, 1979.
• דוד הרטמן, מנהיגות בעיתות מצוקה , על איגרות הרמב"ם, מאנגלית - צבי זוהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989.
• משה חלמיש (עורך), דעת הרמב"ם - ילקוט מאמרים בחקר משנת הרמב"ם, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004.
• יעקב לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, מוסד ביאליק, 1990.
• ישעיהו ליבוביץ, שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם, הוצאת שוקן, 1979.
• ישעיהו ליבוביץ, אמונתו של הרמב"ם, הוצאת משרד הביטחון, סדרת "האוניברסיטה המשודרת", 1980.
• עדיאל קדרי, עיוני תשובה - הלכה, הגות ומחשבה חינוכית בהלכות תשובה לרמב"ם, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, תש"ע.
• אביעזר רביצקי, עיונים מיימוניים, הוצאת שוקן, 2006.
• אביעזר רביצקי (עורך), הרמב"ם - שמרנות, מקוריות, מהפכנות, קובץ מחקרים, מרכז זלמן שזר, 2008.
• אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו, חלק ב' - משנת הרמב"ם, עמ' 161–303, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999.
• מאיר אוריין, המורה לדורות, מונוגרפיה מקיפה על הרמב"ם, תולדות חייו ומשנתו, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשט"ז.
• מיכה גודמן, סודותיו של מורה הנבוכים, הוצאת דביר, 2010.
• מנחם קלנר, גם הם קרויים אדם : הנוכרי בעיני הרמב"ם, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2016, (249 עמודים).
• חיים גמליאל, רפואת הרמב"ם במבחן המדע בן זמננו, הוצאת מכון מש"ה, קריית אונו, 2014

חיבורים בעלי אופי תורני

• ב.ז. בנדיקט, הרמב"ם ללא סטיה מן התלמוד, אסופת שיעורים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ה.
• אברהם בן עזרא, דבר תורה על פי הרמב"ם, לפי נושאי פרשיות השבוע, הוצאת קרטוב, 2004.
• משה רבפוגל יסודות שמירת בריאות הגוף והנפש על פי הרמב"ם, סיכום הגותו מתוך חיבוריו, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים 2007, מהדורה שנייה בשנת 2015

קישורים חיצוניים

• הרמב"ם - מסמך רקע, מוגש למליאת הכנסת לרגל ישיבה מיוחדת של הכנסת לציון 800 שנה לפטירת הרמב"ם, מתוך אתר הכנסת.
• "מַיְמוּנִי, משה בן ר' מימון הספרדי (רמב"ם)", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 176–184, באתר היברובוקס
• מרדכי מרגליות (עורך כללי), "ר' משה בר' מימון", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 1123-1109, באתר היברובוקס
• רמב"ם, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• רמב"ם באתר לקסיקון תרבות ישראל
• מתיה קם, רמב"ם, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
• הרמב"ם באתר אהלי צדיקים לשימור העבר היהודי ברחבי העולם
• ישעיהו ליבוביץ, הרמב"ם - הפילוסוף, הפוסק, המאמין, אתר מט"ח
• ישעיהו ליבוביץ, הרמב"ם - האדם האברהמי
• הרמב"ם - מונוגרפיה מאת משה גליקסון
• רפאל זר, איגרת ר"י אלפכאר לרד"ק מתוך הפולמוס על הרמב"ם, מבוא, גוף האיגרת, מראי מקומות וביבליוגרפיה
• ישראל יעקב דינסטאג, יחסם של בעלי התוספות לרמב"ם, מתוך: ספר יובל לכבוד הרב שמואל קלמן מירסקי, עמ' 350
• ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על רמב"ם, באתר iCast‏, 28 ביוני 2010
• מאמרים על הרמב"ם מכתבי עת של בית המדרש הדתי לאומי, מאתר אסיף.
• עלייה לקברו של הרמב"מ בטבריה. בקהל: נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין ומאיר עוזיאל. יומני כרמל 1935
• אוניברסיטה משודרת- הרמב"ם כאן ועכשיו  ד"ר מאיר בוזגלו
• משה יגור, פעילותו של הרמב"ם במצרים בפדיון שבויים, באתר הספרייה הלאומית, אוגוסט 2017

חיבורים בעלי אופי אקדמי

• יצחק טברסקי, הלכה והגות: קווי יסוד במשנתו של הרמב״ם, כרך א - יחידות 5-1 ISBN 9650600590, כרך ב - יחידות 10-6 ISBN 9650600604, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992.
• בן ציון דינבורג (דינור), רבנו משה בן מיימון; חייו וספריו, פעולותיו והשקפותיו, מקורות ותעודות בתוספת ביאורים והערות, תל אביב תרצ"ה (1935) (115 עמודים)
• אמיר אשור (באנגלית) A newly discovered medical recipe written by Maimonides
• מרדכי עקיבא פרידמן ואמיר אשור (באנגלית) A newly-discovered autograph responsum of Maimonides, lower script of a pseudo-palimpsest colophon

חיבורים בעלי אופי תורני

• יצחק שילת, מבואות למהדורתו הקדמות הרמב"ם למשנה, מעלה אדומים, 1992.

כתביו

• תשובות הרמב"ם, ליפסיה 1861, באתר דעת.
• איגרות הרמב"ם, ליפסיה 1861, באתר דעת.
• מהדורת אינטרנט של ספרי מחשבת ישראל מאתר דעת - כולל כתבי הרמב"ם.
• משנה תורה להרמב"ם - באתר של מכון ממרא, ובמאגרי ספרות הקודש של אתר מקראנט[3] ושל סנונית[4].
• חיבורי הרמב"ם; כתבי-יד ודפוסים קדומים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.
• מהדורת אינטרנט של משנה תורה להרמב"ם ומפרשיו, בעריכת מכון עוז והדר - אתר Hebrew Books.
• תשובות הרמב"ם כרך א, הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים.
• תשובות הרמב"ם כרך ב, הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים.
• תשובות הרמב"ם כרך ג, הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים.
• תשובות הרמב"ם כרך ד, הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים.
• יעקב משה טולידאנו, ידי משה, באתר היברובוקס, מן פירוש המשניות של הרמב"ם, המקור הערבי העיקרי, המוגה ומתוקן שיצא מתחת רבינו המיימוני, הוצאת מיימוניה, צפת, תרע"ה.

מאמרים שונים על משנת הרמב"ם

• רשימת מאמרים על רמב"ם באתר רמב"י
• שעורים על כתבי הרמב"ם, ערוץ מאיר
• יצחק איזק ואלכסנדר קליין, ‏הגותו של הרמב"ם על רקע ההגות הכללית והיהודית, באתר "דעת"
• רפואה והלכה בהגותו של הרמב"ם, ד"ר אוריאל לוינגר, אתר דעת.
• דרור פיקסלר, אסטרונומיה ואסטרולוגיה במשנת הרמב"ם (פורסם במקור בתחומין, יט, עמ' 439–447)
• הרמב"ם, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר.
• אליעזר שלוסברג, ‏יחסו של הרמב"ם אל האסלאם, פעמים 42, חורף תש"ן
• חננאל מאק, הנשר הגדול של הכליף הגדול, באתר הארץ, 09/10/09
• יעקב משה טולידאנו ואחרים, מאורות, באתר היברובוקס, למלאות שבע מאות וחמשים שנה לפטירת הרמב"ם ז"ל, תל אביב, תשט"ז.
• Intellectual Encounters > Main Thinkers > Moses Maimonides, באתר intellectualencounters.org, ‏2010 (באנגלית)

הערות שוליים

היסטוריה של עם ישראל

ד'תתצ"ח-ד'תתקס"ה - רמב"ם