שביתת הימאים (1951) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־08:18, 24 בינואר 2019

שביתת הימאים, הקרויה גם "מרד הימאים", היא כינוי למאבק מקצועי קשה של ימאי ישראל שעורר הד רב בדעת הקהל בשנות המדינה הראשונות.

שביתת הימאים החלה בחודש נובמבר 1951, לאחר סכסוך עבודה בין מועצת הימאים לבין ההסתדרות הכללית. באותה עת היה למדינת ישראל רק נמל ספנות אחד בים התיכון, נמל חיפה, וימאי ישראל היו מאוגדים במסגרת מועצת פועלי חיפה. בסוף שנת 1951 ניצחה בבחירות למועצת איגוד הימאים רשימת מועמדים על-מפלגתית ברוב של כמעט מאה אחוזים מן הקולות. המועצה הנבחרת רצתה להשתחרר מחסות מועצת פועלי חיפה ולייסד ארגון ארצי עצמאי של ימאים במסגרת ההסתדרות. כמו כן, טען האיגוד כי פקידי ההסתדרות בחיפה דואגים יותר לאינטרסים של חברת הספנות הגדולה צים שהייתה שייכת להסתדרות ולסוכנות היהודית, מאשר לאינטרסים של הימאים.

ההסתדרות התנגדה לתביעות, והימאים, בהנהגת רב החובל יצחק (אייק) אהרונוביץ' ורב המלחים נמרוד אשל, אנשי תנועת ההעפלה לשעבר, התפטרו באופן קולקטיבי ממקומות עבודתם. ההסתדרות מצידה החלה להפעיל את הספינות בעזרת מפירי שביתה וימאים זרים. בתגובה החליטו הימאים על השבתת הספינות.

בנמל חיפה פרצו תגרות קשות והמשטרה, בעזרת סדרני הפועל, ארגון רב כוח בחיפה באותה עת, שאומן להפעיל כוח פיזי כנגד מפגינים ושובתים, הורידה את הימאים השובתים מן הספינות, תוך שימוש בכוח. ההסתדרות הקימה ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה. הממשלה התנגדה בחריפות לשביתה, וראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הכריז בכנסת כי "לא הייתה ואינה קיימת כל שביתה. נעשה ניסיון חבלה על ידי אויבי המדינה". כצעד לשבירת השביתה נשלחו צווי גיוס למילואים לכמה ממנהיגי הימאים, דבר שנתקבל בתגובה חריפה של דעת הקהל ותגובה חריפה (אך סמויה) של פיקוד הצבא. לצד השובתים עמדו המפלגות מפ"ם ומק"י.

לאחר שביתה של שישה שבועות נקראו מנהיגי הימאים, בעודם משרתים במילואים, לשולחן הדיונים. השביתה הסתיימה בהסכמה לאחר שהימאים קיבלו הבטחה כי השובתים לא יפוטרו ויוחזרו לעבודה בספינותיהם. חרף הבטחה זו נמנעה מאשל עבודה ב"צים" ובמשך 13 שנה הפליג על אוניות תחת דגל זר.

השביתה והאירועים האלימים שהיו כרוכים בה, וכן הפעלתו של צה"ל להתערבות בסכסוך עבודה אזרחי, עוררו סערה ציבורית במדינה הצעירה. לצד הימאים עמד במשך כל זמן השביתה השבועון "העולם הזה" בעריכתו של אורי אבנרי. סיוע נוסף קיבלו הימאים השובתים מהמשורר נתן אלתרמן, שהקדיש שניים מטורי "הטור השביעי" שכתב כפובליציסט, למאמרי תמיכה בהם. גם המשורר אברהם שלונסקי תמך בשביתה ולאחר שהשתתף בהפגנת תמיכה במאים נעצר ב-11 בדצמבר 1951 ושוחרר באותו לילה. ב-1952 פורסם ציורו של נפתלי בזם "לעזרת הימאים".

לקריאה נוספת

נמרוד אשל, שביתת הימאים, הוצאת עם עובד, 1994.

קישורים חיצוניים

ראיון עם נמרוד אשל על הפרשה בבלוג של נעמי אלון, אתר קפה דה-מרקר
פרוטוקול הדיון בכנסת אודות השביתה: חלק ראשון וחלק שני, באתר הכנסת
סקירה וניתוח שביתת הימאים על ידי דב חנין ודני פולק, בתוך: תיאוריה וביקורת 12-13, עמ' 89 ואילך, באתר מכון ון ליר בירושלים
נמרוד אשל ושביתת הימאים בבלוג של רפי מן 'הערות שוליים להיסטוריה'
קרב ימי: מפ"ם נגד מפא"י. פורסם בבלוג של ארכיון המדינה, 18 בנובמבר 2015:

@@ שורה 5: / שורה 5: @@
 ההסתדרות התנגדה לתביעות, והימאים, בהנהגת [[רב חובל|רב החובל]] [[יצחק (אייק) אהרונוביץ']] ו[[רב מלחים|רב המלחים]] [[נמרוד אשל]], אנשי תנועת [[ההעפלה]] לשעבר, התפטרו באופן קולקטיבי ממקומות עבודתם. ההסתדרות מצידה החלה להפעיל את הספינות בעזרת מפירי שביתה וימאים זרים. בתגובה החליטו הימאים על השבתת הספינות.
-בנמל חיפה פרצו תגרות קשות וה[[משטרה]], בעזרת [[סדרני הפועל]], ארגון רב כוח בחיפה באותה עת, שאומן להפעיל כוח פיזי כנגד מפגינים ושובתים, הורידה את הימאים השובתים מן הספינות, תוך שימוש בכוח. ההסתדרות הקימה ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה. ה[[ממשלה]] התנגדה בחריפות לשביתה, וראש הממשלה, [[דוד בן-גוריון]], הכריז ב[[הכנסת|כנסת]] כי "לא הייתה ואינה קיימת כל שביתה. נעשה ניסיון חבלה על ידי אויבי המדינה". כצעד לשבירת השביתה נשלחו צווי גיוס למילואים לכמה ממנהיגי הימאים, דבר שנתקבל בתגובה חריפה של דעת הקהל ותגובה חריפה (אך סמויה) של פיקוד הצבא. לצד השובתים עמדו המפלגות [[מפ"ם]] ו[[מק"י]].
+בנמל חיפה פרצו תגרות קשות וה[[משטרה]], בעזרת [[סדרני הפועל]], ארגון רב כוח בחיפה באותה עת, שאומן להפעיל כוח פיזי כנגד מפגינים ושובתים, הורידה את הימאים השובתים מן הספינות, תוך שימוש בכוח. ההסתדרות הקימה ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה. ה[[ממשלה]] התנגדה בחריפות לשביתה, וראש הממשלה, [[דוד בן-גוריון]], הכריז ב[[הכנסת|כנסת]] כי "לא הייתה ואינה קיימת כל שביתה. נעשה ניסיון חבלה על ידי אויבי המדינה". כצעד ל[[שבירת שביתה|שבירת השביתה]] נשלחו צווי גיוס ל[[מילואים]] לכמה ממנהיגי הימאים, דבר שנתקבל בתגובה חריפה של דעת הקהל ותגובה חריפה (אך סמויה) של פיקוד הצבא. לצד השובתים עמדו המפלגות [[מפ"ם]] ו[[מק"י]].
 לאחר שביתה של שישה שבועות נקראו מנהיגי הימאים, בעודם משרתים במילואים, לשולחן הדיונים. השביתה הסתיימה בהסכמה לאחר שהימאים קיבלו הבטחה כי השובתים לא יפוטרו ויוחזרו לעבודה בספינותיהם. חרף הבטחה זו נמנעה מאשל עבודה ב"צים" ובמשך 13 שנה הפליג על אוניות תחת דגל זר.