אנטון צ'כוב – הבדלי גרסאות

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ סדר תבניות בסוף הערך (בוט סדר הפרקים)
שורה 99: שורה 99:
* קובץ מבחר סיפורי צ'כוב לבתי ספר תיכוניים בתרגום זאב זמירי", הסיפורים: כינורו של רוטשילד, לישון, הגברת עם הכלבלב, אוכלי לחם חסד, מעשה אשר לא יעשה, המורה לספרות.
* קובץ מבחר סיפורי צ'כוב לבתי ספר תיכוניים בתרגום זאב זמירי", הסיפורים: כינורו של רוטשילד, לישון, הגברת עם הכלבלב, אוכלי לחם חסד, מעשה אשר לא יעשה, המורה לספרות.
* "'''ארבעה מחזות'''", בת השחף, הדוד וניה, שלוש אחיות, גן הדובדבנים, תרגום: [[אברהם שלונסקי]], תשכ"ט 1969, הוצאת [[עם עובד]].
* "'''ארבעה מחזות'''", בת השחף, הדוד וניה, שלוש אחיות, גן הדובדבנים, תרגום: [[אברהם שלונסקי]], תשכ"ט 1969, הוצאת [[עם עובד]].
* "'''על נזקי הטבק'''" (מרוסית: טינו מושקוביץ), '[[דחק - כתב עת לספרות טובה]]', כרך ד', 2014.
* "'''על נזקי הטבק'''" (מרוסית: [[טינו מושקוביץ]]), '[[דחק - כתב עת לספרות טובה]]', כרך ד', 2014.
* "'''החתונה'''" (מרוסית: טינו מושקוביץ), '[[דחק - כתב עת לספרות טובה]]', כרך ו', 2016.
* "'''החתונה'''" (מרוסית: טינו מושקוביץ), '[[דחק - כתב עת לספרות טובה]]', כרך ו', 2016.
* '''"מהתלות"''' כל המחזות הקצרים, תרגום: [[רועי חן]], [[הוצאת כרמל]], 2016.
* '''"מהתלות"''' כל המחזות הקצרים, תרגום: [[רועי חן]], [[הוצאת כרמל]], 2016.

גרסה מ־04:18, 29 בינואר 2019

המונח "צ'כוב" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו צ'כוב (פירושונים).

תבנית:במאי

אנטון צ'כוב

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов;‏ 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904‏[1]) היה סופר ומחזאי רוסי, הנחשב לאחד מכותבי הסיפורים הקצרים והמחזאים הטובים בהיסטוריה.

ביוגרפיה

נולד ב-29 בינואר 1860 לאימו יבגניה צ'כוב-מורוזובה, בתו של סוחר בגדים ולאביו פאבל אגורוביץ' צ'כוב,[2]שבנעוריו למד לנגן בכינור, אהב לשיר וניצח על מקהלה. אביו מתואר על ידו כאב נוקשה. סבו היה אריס שהשתחרר ב 1841 תמורת 3500 רובל.[3]אביו של צ'כוב היה בעל חנות קטנה לממכר מזון בעיר הנמל טאגאנרוג[4] שבדרום-מערב רוסיה האירופית, לחופו של הים האזובי.[5] כשהזכיר את הוריו נהג להעיר כי "את הכישרון הוריש לנו אבינו ואת הנפש אמנו". האב לימד את ילדיו לנגן בכינור ובפסנתר ומטפלת צרפתיה לימדה אותם שפות. בבית צ'כוב המטפלות נהגו לספר אגדות וסיפורו של צ'כוב "אושר" נכתב בהשראת אגדה ששמע מאחת מהן. אימו נהגה לספר לילדיה סיפורים מחייה וממסעותיה ברחבי רוסיה במלחמת קרים.[4] עד גיל שמונה למד בבית הספר היווני, ואז עבר עם אחיו ללמוד בגימנסיה שעוררה בלבו של אנטון כמיהה לחופש; שהופיעה מאוחר יותר בסיפוריו.

לאנטון צ'כוב היו ארבעה אחים ואחות: אלכסנדר (אנ'), לימים כותב סיפורים קצרים ונובלות; ניקולאי (אנ'), צייר, אליו היה אנטון קרוב במיוחד; איוון, כורך ספרים, מיכאיל (אנ'), סופר, מבקר תיאטרון והביוגרף של אחיו אנטון; ואחותו מריה, אמנית ומייסדת מוזיאון צ'כוב ביאלטה.[6]אחיינו של צ'כוב מייקל צ'כוב, היה שחקן, במאי תיאטרון וסופר רוסי-אמריקאי-יהודי.

אנטון צ'כוב-צייר אחיו ניקולאי צ'כוב ב -1 בינואר 1889

בשנת 1873, כשהיה צ'כוב בן 13, צפה באופרטה של ז'אק אופנבאך "הלנה היפה", אירוע שריגש אותו ושימש מניע חשוב להחלטתו להיות מחזאי. באותה תקופה השתתף בעיתון הגימנסיה בכתיבת שירים, סיפורים ומערכונים הומוריסטיים והשתתף בהצגות שהוצגו על ידי התלמידים. ב-1876, בגיל 16, עברה משפחתו למוסקבה והוא נותר בעיר מולדתו כדי לסיים את לימודיו בגימנסיה. במוסקבה פשט אביו את הרגל ונאלץ להימלט בחשאי מנושיו; כך הפכו ממשפחה קשת יום לעניים מרודים. אנטון, שנשאר בעיר טאגאנרוג, החל ללמד שיעורים פרטיים ולשלוח כסף למשפחתו במוסקבה. לראשונה ידע מהי השפָּלה – בהמתנה למשכורתו העלובה ובמבטי הבוז מהגבירים שהעסיקוהו. תחושות השפלה אלו בוטאו בהמשך ברבים מסיפוריו של צ'כוב בימים שכבר היה סופר נערץ.

ב-1879 סיים את לימודיו בגימנסיה ועבר ללמוד רפואה באוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה, ובמקביל עבד ככתב בעיתון הומוריסטי. עבודתו זו הייתה מקור המחיה העיקרי למשפחה כולה.

בשנים הראשונות לכתיבתו לא ראה בה צ'כוב ייעוד כי אם מקור פרנסה בלבד. כך החל את דרכו הספרותית בתקופה שבה המשטר הצארי דיכא כל גילוי של מחשבה חברתית, ושגשגו עיתונים הומוריסטיים זולים שנאלצו להסתפק בתיאור ההווי הזעיר-בורגני. דווקא מעבודתו זו הגיח צ'כוב כסופר רוסי דגול, שהוכיח והוקיע את המשטר הרוסי המשעבד, כשפרסם רשימות וסיפורים קצרים תחת הפסבדונים "אנטושה צ'כונטה" (המילה honte בצרפתית היא בושה). גיבורי סיפוריו היו בני המעמד הבינוני, ולאחר מכן גם בני הכפר.

בסיפוריו הקצרים גולל צ'כוב סיפור חיים שלם של דמות, והפך ליוצרו של סוג ספרות חדש – סיפור קצר, הקולט לתוכו רומן. באחד ממכתביו כתב "הִשכלתי לספר בקצרה על פרשות ארוכות". בתיאור גיבוריו נתן אפיון ממצה שלהם בלבד ללא תיאור משפחותיהם ועברם. הוא האמין בהעמדת טיבו של האדם לפי התנהגותו (האסכולה האובייקטיביסטית בספרות).

כמו כן, סגנונו של צ'כוב מתבלט בתיאורי הנוף: שלא כאחרים, המעיט בתיאורי טבע והסתפק בהבלטת פרט אחד האופייני למכלול. סיפוריו שופעים חמלה ואהבה, מלאי השראה לנדכאים, לצד הומור, סאטירה ובוז לגבירים הרוסיים, למושלי העם ולשכבת ההשכלה.

צ'כוב המחזאי מתגלה בדו-שיח התופס מקום ראשון בסיפוריו הקצרים כאמצעי עיקרי לאפיון עצמי של הגיבורים. מחזהו הראשון "פּלַאטוֹנוֹב" (1878) לא זכה להצלחה, ולאחר ניסיונות כושלים להעלות אותו על במת התיאטרון קרע אותו לגזרים. מחזותיו הבאים זכו להצלחה רבה יותר, והם בין המועלים ביותר על במות התיאטרון בעולם.

ב-1884 סיים את לימודי הרפואה בציונים בינוניים והחל לעבוד כרופא בכפר ווֹסְקְרֶסֶנְסְק (כיום איסטרה) שליד מוסקבה, שם התרחבו והתגוונו נושאי הכתיבה שלו בעקבות היחשפותו לחיי האיכרים, הרופאים הכפריים, בעלי האחוזות, הפקידים, המורים וקציני הצבא. בשנים אלו הגיע צ'כוב לידי הכרה כי ייעודו איננו רפואה אלא ספרות, ופרסם את קובץ סיפוריו הראשון "מעשיות מלפומנה" (1886).

צ'כוב סבר שיעודו הספרותי איננו הטפה במסווה של יצירה. מטרתו להראות את החיים, מבלי לנסות להוכיח מאומה. הסופר הוא שחייב לעמוד לשירות הנפשות הפועלות, ולא הנפשות הפועלות לשירותו של הסופר.[7] באחדים מסיפוריו ניצל צ'כוב פרשיות מחיי מיודעיו, אך התכחש לכך ואף הצדיק את עצמו. סבור היה שהסופר זכאי, ואף חייב, להזין את יצירתו בפרטים מן החיים. ללא הפעפוע ההדדי המתמיד בין המציאות לבדיון עלולה הספרות, לדעתו, להתייבש ולמות".[7]

רוב בני זמנו של צ'כוב אכזבו אותו. בראש ובראשונה טולסטוי. הוא לא יכול היה לשאת את הבוז המתנשא של טולסטוי כלפי המדע. אותה הסתייגות הייתה לו גם כלפי דוסטויבסקי שעליו אמר לידידו סובורין: "זה טוב, אבל ארכני יותר מדי וחסר צניעות. יומרני מאד". אך גם מעצמו לא היה שבע רצון "בי בוערת הלהבה בסדירות וברפיון- - -אין בי להט". דעתו לא הייתה נוחה לא מחייו ולא מכתיבתו.

ב-1885 אובחנו אצל צ'כוב סימנים ראשונים של מחלת השחפת. תוך זמן קצר הוא הפסיק לעסוק ברפואה והקדיש את כל מרצו לכתיבה. עד 1887 כבר פרסם שלושה קובצי סיפורים ומחזה נוסף "איבנוב". ב-1890 נסע צ'כוב, למרות מחלתו, לסיביר ולאי סחלין, על מנת לעמוד מקרוב על מצוקות האסירים שם, ועקב במשך כ-4 חודשים אחר חייהם של כ-10,000 אסירים ותושבי קבע במושבת העונשין סחלין. הספר "האי - מסע לסחלין" מתאר את אשר ראה שם, הוא קיווה שהמחקר שערך יוכל להיות עבודת דוקטורט, אך היא נדחתה בטענה שהיא סוציולוגית ולא רפואית.

ב-1891 רכש אחוזה קטנה בכפר מליקהוב, עבד כרופא ומאוחר יותר מונה כרופא האחראי על בריאות הציבור במחוז. שם כתב חלק מיצירותיו המפורסמות. בשנים הבאות עד מותו הקפיד לבקר באזורים מוכי רעב וחולי, הגיש עזרה לנזקקים, טיפל בנפגעי כולרה ורעב המוני, ועזר בהקמת בתי ספר לילדי איכרים.

צ'כוב התחמק באלגנטיות מחיזוריהן של נשים אחריו. אמנם היה מכרכר סביב החברות שהביאה אחותו הביתה, אך לא חיזר אחריהן אלא מתוך שעשוע, ולא רחש כלפיהן אלא חיבה מהולה בחשדנות. נראה היה שמנוי וגמור עמו להגן על רווקותו, ואילו רגשותיו העדינים ביותר היו שמורים עבור אחותו, שהגתה לו הערצה ללא סייג, ללא פשרות. היא עצמה לא חשבה על נישואין, ואף ביטלה את ארוסיה למען אחיה. אותה עכבה עצמה פגעה גם בצ'כוב. למה לו רעיה כשיש לו מאריה??"[7]

אלא שצ'כוב הוא זה שהפר את החוזה עם אחותו, כאשר התחבר לשחקנית אולגה קניפר, שגם שיחקה במחזהו "בת שחף". במשך שנתיים פרחה ידידותם, עד שאולגה הגיעה לבקר אותו ביאלטה, אם כי עדיין היה נאמן לטקטיקת ההתקדמויות וההירתעויות שלו. היא הפכה למאהבת שלו, ולאחר שחזרה למוסקבה המשיכו לכתוב זה לזו. אולגה החלה לדחוק בו למסד את היחסים ביניהם, אך צ'כוב המשיך במשחק המחבואים איתה: "דרוש לך איש, או ליתר דיוק בעל עם זקן לחיים ועיטור של פקיד על הכובד - ואני מה? לא מי -יודע- מה". כדי לא לאבד את אולגה נשא אותה צ'כוב לאישה בסופו של דבר בשנת 1901, אך הקפיד להטעות את כל חבריו לגבי עיתוי החתונה. בעוד מוזמניו מצפים לו במסעדה כדי לחגוג עמו, הסתלק עמה לבית מרפא לשחפנים.

ב-1897 התחיל אצלו דימום שחפתי ומאז ועד מותו עסק בעיקר בניסיונות ריפוי ביאלטה ומחוץ לרוסיה. עד מותו פרסם סיפורים קצרים רבים וכתב מספר מחזות שהועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, התיאטרון האמנותי של מוסקבה.

ב-1889 הוענק לו פרס פושקין, ב-1900 התקבל לחברות באקדמיה למדעים של סנקט פטרסבורג, ונישא לשחקנית אולגה קניפר.

צ'כוב מת ממחלת השחפת ב-15 ביולי (על פי הלוח היוליאני: 2 ביולי) 1904 בעיר המרפא באדנוויילר שבגרמניה.[8] גופתו הועברה לקבורה ברוסיה. הוא נקבר בבית העלמין נובודוויצ'יה במוסקבה.[9]

השפעתו

פסל של צ'כוב בבאדנוויילר שבגרמניה

צ'כוב השפיע רבות במחזותיו ובסיפוריו, במבנה העלילה ובעיצוב הגיבורים, על יוצרי המאה העשרים ברוסיה (בהם מקסים גורקי) ומחוצה לה (בהם ארנסט המינגוויי ווירג'יניה וולף).

כלל שטבע צ'כוב במבנה העלילה הפך לכלל בסיסי מקודש במחזאות, בספרות ובקולנוע: "אם מופיע רובה במערכה הראשונה של הצגה, הוא חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה".

הוא נחשב כמחזאי בסגנון ריאליסטי, וגיבורי מחזותיו אינם קשורים לזמן מסוים או למקום מסוים, אלא הם נצחיים ואוניברסליים. בחלק גדול מיצירותיו הגיבור הוא רופא.

בסיפוריו מדגיש צ'כוב את התהום שאינה ניתנת לגישור בין חתירת האדם לשלמות, אמת, צדק ויופי, ובין המגבלות הנוקשות המעיקות על שגרת יומו הריאליסטית. דמויותיו חולמות על החיים הטובים, אך אין להן כלל סיכוי להגיע לשם ואין ביכולתן לעשות דבר על מנת לשנות את מצבן בהווה. שגרת היומיום נתפסת על ידי צ'כוב כתהליך הרסני וממית. האושר, לעומת זאת, הוא מושג בלתי אפשרי, שכן כל חלום שמתגשם הופך מיד לחלק מהשגרה המדכאת, האפורה, היומיומית.

צ'כוב שיתף את אשתו השחקנית אולגה קְנִיפֶּר בהצגותיו בתפקידים מרכזיים.

יצירותיו תורגמו לשפות רבות, בהן עברית, והוצגו פעמים רבות בתאטראות בישראל.

בשנת 1984 יצאה לאור הביוגרפיה "צ'כוב" מאת הסופר הצרפתי אנרי טרואיה (Henri Troyat). היא תורגמה לעברית על ידי אביטל ענבר והופיעה בשנת 1989 בהוצאת עם עובד.

מחזותיו הידועים והמועלים ביותר

ספרים וקובצי סיפורים שהופיעו בעברית

בין מחזותיו הקצרים הידועים

  • "הצעת נישואים"
  • "הדוב"
  • "החתונה"
  • "חג היובל"
  • "גיבור טראגי בעל כורחו"
  • " על נזקי הטבק"
  • "אישה טיפשה או: קפיטן בדימוס"
  • "שחקנים מזוהמים ומחזאים מצורעים"
  • "לפני ליקוי החמה"
  • "על הירח"
  • "שירת הברבור"
  • "באביב"
  • "דרמה" 


בין סיפוריו הקצרים הידועים

איור של אנטון צ'כוב
  • "יגון" (בתרגום אחר: "מועקה")
  • "ואנקה"
  • "אוכלי לחם חסד"
  • "פריחה שנתאחרה"
  • "הגפרור השוודי"
  • "אורות"
  • "פרפטום מובילה"
  • "הנסיכה"
  • "עבודת האמנות"
  • "הידרופוביה"
  • "הקבצן"
  • "הרופא"
  • "אויבים"
  • "האושר"
  • "הנשיקה"
  • "חדר-חולים מספר 6"
  • "הגברת עם הכלבלב"
  • "טיפוס"
  • "לישון"
  • "הדו-קרב"
  • "נשות האיכר"
  • "בגלות"
  • "שלוש שנים"
  • "ממלכת נשים"
  • "מעשה משעמם"
  • "שכנים"
  • "טרור"
  • "אשתי"
  • "הפרפר"
  • "הקוף השחור"
  • "כינורו של רוטשילד"
  • "הסטודנט"
  • "המורה לספרות"
  • "זיקית"
  • "ההתערבות"


לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אנטון צ'כוב
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: מחבר:אנטון צ'כוב
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנטון צ'כוב

תבנית:פרופילי קולנוענים

הערות שוליים

  1. ^ תאריכי הלידה והפטירה המובאים הם על־פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופתו של צ'כוב, תאריך לידתו הוא 17 בינואר 1860, ותאריך פטירתו הוא 2 ביולי 1904.
  2. ^ Yevgeniya Chekhov - רשומות היסטוריות ואילנות יוחסין - MyHeritage, באתר www.myheritage.co.il
  3. ^ Anton Chekhov Biography - life, family, children, parents, name, story, death, history, school, mother, www.notablebiographies.com (באנגלית)
  4. ^ 1 2 Chekhov & Taganrog, taganrogcity.com
  5. ^ Biographical Information, department.monm.edu
  6. ^ Letters of Anton Chekhov, by Anton Chekhov : introduction, ebooks.adelaide.edu.au (באנגלית)
  7. ^ 1 2 3 אנרי טרואיה, תרגום: תרגום מצרפתית אביעל ענבר, צ'כוב, עם עובד, 1989
  8. ^ אנטון צ'כוב באתר אנציקלופדיה בריטניקה.
  9. ^ אנטון צ'כוב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנטון_צ%27כוב&oldid=24806070"