חנה סנש – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 1: שורה 1:
יהודיה|אחר=אוניית מעפילים בשם זה|ראו=[[חנה סנש (אוניית מעפילים)]]}}
יהודיה|אחר=אוניית מעפילים בשם זה נהרגה|ראו=[[חנה סנש (אוניית מעפילים)]]}}
{{חייל
{{חייל
|שם=חנה סנש
|שם=חנה סנש

גרסה מ־11:19, 22 בפברואר 2019

יהודיה|אחר=אוניית מעפילים בשם זה נהרגה|ראו=חנה סנש (אוניית מעפילים)}} תבנית:חייל

קברה של סנש בהר הרצל בירושלים
חנה סנש בקיבוץ שדות ים

חנה סנש (הונגרית: Szenes Anikó, "סנש אניקו"‎; י"א בתמוז תרפ"א, 17 ביולי 19217 בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה) הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מצנחני היישוב, שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג.

ביוגרפיה

חנה סנש נולדה בבודפשט שבהונגריה למשפחה שהייתה מעורה בחברה הכללית. אביה, בֵּלָה סנש, היה עיתונאי, סופר ילדים ומחבר מחזות תיאטרון וקומדיות. בלה סנש נפטר כשחנה הייתה בת שש ואמה, קטרינה סנש, גידלה אותה.

סנש התקבלה לבית ספר נוצרי קלוויניסטי לבנות. כאשר נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר נמנע ממנה למלא את התפקיד מסיבות אנטישמיות. היא נעשתה ציונית נלהבת לנוכח התפשטותה של האנטישמיות בהונגריה.

בשנת 1939 עלתה לארץ-ישראל. היא למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל שוחט בנהלל והצטרפה לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים. בתקופה זו אף הדריכה בקן קריית חיים של הנוער העובד והלומד.

ב-1943 התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. לצורכי התקשורת, השתמשה סנש בשם הצופן "הגר". ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש, ראובן דפני יונה רוזן וואבא ברדיצ'ב ביוגוסלביה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944 חצתה סנש את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפשט, עיר הולדתה, שם נחקרה בעינויים.

סנש הועמדה לדין בבית דין צבאי הונגרי באשמת ריגול ובגידה במולדת (שהרי נולדה בהונגריה), אך עוד קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944 (כ"א בחשוון ה'תש"ה), בגיל 23. בבגדיה של סנש נמצאו לאחר מותה שתי פתקאות. באחת מהן כתבה מספר חרוזים, בהם היא חזתה את קיצה, ובשנייה נכתבה בקשת סליחה מאמה. סנש ניהלה יומן עד יומה האחרון. יומן זה יצא לאור בעברית ב-1946.

אלמונים הביאוה לקבר ישראל, ב"חלקת המרטירים", בבית העלמין היהודי בבודפשט[1]. במרץ 1950 הובא ארונה של חנה סנש מבודפשט לווינה, שם קיבלה אותו משלחת רשמית של מדינת ישראל, שכללה גם את אחיה של סנש, גיורא. מווינה הובא הארון על סיפון האונייה "קדמה" עד סמוך לחופי הארץ וכאן קיבלו את פניו שלוש ספינות מלחמה של חיל הים הישראלי. הארון הועבר בטקס צבאי לאחת מאניות המלחמה הישראליות, הוצב על סיפונה כשהוא עטוף בדגל הלאום, מכוסה פרחים ומוקף במשמר כבוד. ב-26 במרץ 1950 הגיע הארון לנמל חיפה.

המונים חלקו לחנה סנש כבוד במסע ההלוויה שהתחיל ברחובות חיפה והמשיך בקיבוץ שדות ים שסנש הייתה מראשוניו. שם הוצב ארונה עם משמר כבוד ב"בית חנה סנש" שנחנך באותה שנה[2]. מסע ההלוויה המשיך אחר כך לתל אביב והסתיים בחלקת "יד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה" בהר הרצל בירושלים שבו הובאו לאחר מכן לקבורה גם הצנחנים חביבה רייק ורפאל רייס. מאחורי הארון צעדו אמה, קטרינה סנש, אחיה, גיורא סנש ויואל פלגי, נציג הקבוצה של חנה סנש במחנה שדות ים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרי הממשלה והרמטכ"ל יגאל ידין הניחו זרי פרחים ופלוגת צנחנים ירתה מטח כבוד לזכרה עם סתימת הגולל[3].

ביולי 1993, בהנחיית ממשלת הונגריה, הוצא על ידי בית המשפט העליון של צבא הונגריה פסק דין המבטל את פסק דין המוות שהוטל על חנה סנש.[4]

מורשתה

את שיריה כתבה סנש בחשאי וכולם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".

דמותה של חנה סנש משמשת מופת, ודורות חונכו עליה. סנש הפכה לסמל בהקרבתה למען מדינה עברית ובעמידתה האיתנה בעינויי השבי. תרמו למעמדה הסמלי, ששאר הצנחנים לא זכו לו, שיריה, מכתביה והכתבים הרבים שהשאירה.

על שמה נקראה אוניית מעפילים "חנה סנש", שהצליחה להבקיע את המצור על חופי הארץ בליל ה-25 בדצמבר 1945 והביאה לחוף נהריה 252 מעפילים. תמונותיה נמצאות במאגר המידע במחנה המעצר בעתלית. על שמה קרוי הקיבוץ יד חנה, וכן רחובות רבים בערי ישראל.

בראשית חודש נובמבר 2007 הועברה אבן מצבתה של חנה סנש מבית העלמין היהודי בבודפשט והוצבה ליד "בית חנה" בקיבוץ שדות ים. המצבה הובאה בסיוע משרד הביטחון, והונחה בטקס צבאי ובהשתתפות בני משפחה ואנשי ציבור[5].

שיריה הנודעים

שיריה של חנה סנש "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" הולחנו בידי אברהם דאוס[6] ודוד זהבי, וזכו לביצועים של זמרים רבים, בהם בין היתר אילנה רובינא, חנן יובל, נתנאלה, גדעון זינגר, נורית גלרון, גלי עטרי ומזי כהן, עפרה חזה, שלמה בר, עמיר בניון, וצילה דגן.

אשרי הגפרור

השיר "אשרי הגפרור", בכתב ידה של חנה סנש
חנה סנש בתחפושת פורים, לבושה במדי הצבא ההונגרי, לפני עלייתה לארץ
תבליט של חנה סנש בשדות ים. התבליט נוצר ב-1945 על ידי הפסל ההונגרי אנדראש בק לפי בקשתה ובמימונה של קטרינה סנש, אמה של חנה והוא הוצב על קברה של חנה בבודפשט. ב-1950 הובאה חנה לקבורה בישראל והפסל נשאר בבית העלמין בבודפשט. ב-2007 ביוזמת איתן סנש, אחיינה והמשפחה, הועברה אבן התבליט מבודפשט והוצבה בשדות ים, ביתה של חנה בארץ ישראל. הפסל הועבר על ידי אגף ההנצחה במשרד הביטחון ובסיוע מפעל "אבן קיסר" והפסלת יעל ארצי

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדוֹל בְּכָבוֹד...
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

2 במאי 1944, סרדיצה, קרואטיה

הליכה לקיסריה

אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.

הורה לבת גולה

ב-1994 נתגלה שיר נוסף שכתבה חנה סנש בפברואר 1943, ונותר בין כתביה. השיר "הורה לבת גולה" מתאר את הניגוד שבו עומדת צעירה יהודיה המגיעה לארץ מאירופה - ניגוד בין רצון להשתלב בשמחה ובנעורים המגלמים את החזון הציוני החדש, ומתבטאים בריקוד ההורה, לבין תחושת הבדידות והגעגועים למשפחה, לתרבות ולשפה שהשאירה מאחור[7][8].

השיר זכה לפרסום מחודש בתקשורת לאחר שהולחן בשנת 2012 על ידי נורית הירש וזכה לביצוע של ירדנה ארזי, ששוחרר לרדיו במרץ 2013 ונכלל באלבומה "געגועים לנחל"[9].

הוֹרָה רוֹעֶשֶׁת, גּוֹעֶשֶׁת, סוֹעֶרֶת,
פּוֹרֶצֶת, בּוֹעֶרֶת סְבִיבִי
בְּקֶסֶם שֶׁל קֶצֶב מִגִּיל וּמֵעֶצֶב
מוֹשֶׁכֶת גּוּפִי וְלִבִּי.

הַרֶגֶל צוֹעֶדֶת, הַשֶּׁכֶם רוֹעֵד,
הַשִּׁיר מִתְלַקֵּחַ, הַזֶּמֶר לוֹהֵט
רִקּוּד וְשִׁירָה, תְּפִלָּה בְּלִי מִלָּה
אֶל אֵל הֶעָתִיד, אֶל אֵל יְצִירָה.

וּלְפֶתַע דְּמוּת מְרַחֶפֶת לְנֶגֶד עֵינָי
זְרוֹעִי הִתְּחַמְקָה מֵחִבּוּק חֲבֵרָי
לִבִּי מִתְּנַכֵּר לַשִּׁירָה הַגּוֹעֶשֶׁת
קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה אֶת כֻּלִּי הִיא כּוֹבֶשֶׁת.

עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
מַבָּט כֹּה שׁוֹאֵל
שְׁתִיקָה עֲצוּבָה וּפֶה עַקְשָׁנִי,
גּוֹבֵר בִּי הַשֶּׁקֶט
נִשְׁאָרְתִּי עוֹמֶדֶּת
בֵּין מֵאָה, בּוֹדֶדֶת, הִיא וָאֲנִי.

יומנה

קטעים מיומנה פורסמו לאחר מותה, וביניהם הציטוט הבא שנכתב ביום הולדתה ה-18, 17 ביולי 1939:

איני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. אני מרגישה עכשיו שיהודייה אנוכי בכל מאודי... אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה... היום יום הולדתי, בת שמונה עשרה אני. רעיון אחד מעסיק אותי בלי לחדול - ארץ ישראל. מקום אחד יש בעולם שלשם איננו נפלטים, אף לא מהגרים, אלא באים הביתה - ארץ ישראל.

לאחר מותה נמצא בבגדיה השיר האחרון שכתבה, מה-20 ביוני 1944, ימים ספורים לאחר מעצרה:

אחד - שנים - שלשה... שמונה האורך
שני צעדים הוא רוחב הצלע -
החיים מרפרפים בסימן שאלה.

אחד - שנים - שלשה ... אולי עוד שבוע
או סוף הירח ימצאני פה עדיין.
אך ממעל לראשי - האין.

כעת בחודש יולי בת כ"ג אהי
במשחק נועז עלי מספר עמדתי
הקוביה כרכרה, הפסדתי.

כתביה שראו אור

סרטים, ספרים ומחזות אודותיה

תפאורה להצגה "חנה סנש" מאת אהרון מגד בתיאטרון הבימה, 1958. התפאורן: אריה נבון
רחוב חנה סנש בנתניה

על חייה ומותה של סנש נכתבו 12 מחזות, ספרים רבים, וכמה סרטי קולנוע. בשנת 1958 הועלה בארץ המחזה "חנה סנש" שכתב הסופר והמחזאי אהרן מגד, אשר הכיר היכרות קרובה את סנש משהותם המשותפת בקיבוץ שדות ים. את סנש גילמה השחקנית מרים זוהר ובתפקיד "אליהו", המפעיל הדמיוני שלה מן "ההגנה", שיחק מישא אשרוב.

בשנת 1988 יצא סרטו של מנחם גולן "מלחמתה של חנה" ("Hanna's War"), שמספר את סיפורה של הצנחנית האמיצה, אשר נפלה שבי בידי צבא הונגריה[10]. בתפקידים המשניים שיחקו הישראלים יהודה אפרוני, שמעון פינקל, אלי גורנשטיין, רמי ברוך ועוד. את חנה סנש גילמה השחקנית ההולנדית/צרפתייה מרושקה דטמרס (Maruschka Detmers).

בשנת 1994 הוצג בערוץ הראשון מחזה מאת מוטי לרנר בשם "קסטנר". המחזה עסק ב"משפט קסטנר", ובמחזה התקיים דיאלוג שבו טוען קסטנר כי סנש נשברה בחקירת הנאצים וחשפה את חבריה, אמירה שאין לה בסיס במציאות[11]. משפחתה של סנש פנתה לבג"ץ בדרישה לאסור את הקרנתו בטלוויזיה של המחזה או לצנזר ממנו את החלק הפוגעני. בג"ץ, בהרכב של שלושה שופטים, פסק שהקרנת המחזה היא חלק מחופש הביטוי, והמחזה הוקרן. בעמדת מיעוט עמד השופט מישאל חשין שפסק, כי זכות היסוד של כבוד האדם של חנה סנש גוברת על זכות חופש הביטוי של המחזאי, וכי אין להקרין את המחזה[12].

בשנת 2008 יצא לאור סרט תיעודי באנגלית בשם Blessed Is the Match (אשרי הגפרור).

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים