פובליציסטיקה

פּוּבְּליציסטיקה (הצעת האקדמיה ללשון העברית: כתיבת דעות) היא סוגה עיתונאית. פובליציסט מביע את דעותיו האישיות על הנושא ולא מתיימר לסקר אותו מנקודת מבט נייטרלית.

"אני מאשים" מאת אמיל זולא

ז'אנר זה חופשי מאוד ומאפשר נימה אישית, צינית או הומוריסטית, בהתאם לרצונו של הכותב. מאמרים פובליציסטיים הם לרוב ארוכים יחסית ומנומקים. בדרך כלל הם עוסקים בפוליטיקה או בנושא אחר שעל סדר היום הציבורי. כיוון שהפובליציסטיקה עוסקת בענייני דיומא, היא מתפרסמת בעיקר בעיתונים היומיים ובשבועונים.

מאמרים פובליציסטיים נכתבים בעיקר על ידי עיתונאים שמקצועם בכך, חברי מערכת העיתון, אך גם על ידי אישים שונים, הכותבים בעיקר בנושאים הקשורים לתחומי התמחותם. בין הפובליציסטים יש העוסקים רק בכך, ויש העושים זאת בנוסף לכתיבת דיווחי חדשות. בין הפובליציסטים, רבים הם בעלי טור קבוע, ויש המפרסמים את מאמריהם באופן פחות סדיר, בעמודי הדעות של העיתון.

מאמר פובליציסטי מיוחד הוא זה הקרוי "מאמר המערכת", ועוסק בנושא העיקרי שעל סדר היום (כפי שהמערכת או העורך רואים זאת). פעמים רבות כותב העורך הראשי את מאמר המערכת. בעיתון "ידיעות אחרונות", למשל, עסק בכך במשך שנים רבות ד"ר הרצל רוזנבלום, שהיה העורך הראשי. בעיתונים מסוימים, כדוגמת "הארץ", מאמר המערכת אינו חתום.

פובליציסטים נודעים בישראל

• אורי אבנרי – איש שמאל רדיקלי, עיתונאי, סופר, חבר כנסת וראש "גוש שלום". במשך שנים כתב מאמרים פובליציסטיים בשבועון "העולם הזה" שבבעלותו, ולאחר מכן ב"מעריב". בשנת 2004 זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות על מפעל חיים. אבנרי קנה לעצמו יחס עוין מצד רוב הציבור הישראלי, בשל היחסים הקרובים שניהל עם יאסר ערפאת.
• אורי אורבך ז"ל – כיהן כשר בממשלה, איש הציונות הדתית, בעל טור שבועי ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", לשעבר מנהל התוכניות של ערוץ הטלוויזיה הדתי "תכלת". במאמריו הרבה אורבך להציג את תמיכתו בהתנחלויות. הרבה לעסוק ביחסי חילונים-דתיים בישראל. אורבך ביקר במאמריו את החברה החילונית מחד, על התנכרותה, לטענתו, לשורשיה היהודיים ואת החברה החרדית מאידך, על היותה, לטענתו, חברה שמרנית, קנאית ובדלנית יתר על המידה, ובפרט על היותה חברה שמדכאת את מעמד האישה.
• ד"ר דרור אידר – פובליציסט ב"ישראל היום", הוא נוהג להעביר ביקורת נוקבת על הטיות פוליטיות באמצעי תקשורת בישראל בכלל ובידיעות אחרונות בפרט
• ד"ר ישראל אלדד ז"ל – כתב מאמרים פובליציסטיים בעיתונים "הבוקר", "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" עד יומו האחרון.
• פרופ' אריה אלדד – כותב מאמרים פובליציסטים במעריב השבוע ובעבר כתב גם ב"מעריב" ו"הארץ". בעברו חבר הכנסת באיחוד הלאומי, פרופסור לרפואה וקצין רפואה ראשי בצה"ל, אלדד מביע בכתיבתו ביקורת מנקודת מבט ימנית, כאשר סגנונו כולל הומור דק ולעיתים סרקזם.
• אורי אליצור – היה איש הציונות הדתית, בעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות" ובערוץ 10, ערך את "נקודה", חבר בגוש אמונים ובמועצת יש"ע, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר. אליצור הציג במאמריו גישה לפיה הסכסוך הישראלי פלסטיני לא ייפתר, שכן הפלסטינים לעולם לא יוותרו על זכות השיבה, דהיינו, על השמדת ישראל. לפיכך, טען אליצור, ישראל אינה צריכה לשאוף לשלום אלא לשמור את הסכסוך "על אש קטנה"
• ד"ר משה בילינסון – כתב בעיתון "דבר".
• אבירמה גולן – כתבה טור שבועי במוסף "דבר השבוע" של העיתון "דבר". מ־1987 הייתה חברה במערכת "דבר" והצטרפה ל"הארץ" ב־1991. מאז 1996 הייתה חברה בהנהלת מערכת העיתון. כותבת מאמרי פובליציסטיקה בנושאי חברה ומגדר.
• מתי גולן – סופר, עתונאי, עורך, פובליציסט, ואיש תקשורת. היה כתב, פרשן מדיני והעורך האחראי של הארץ, העורך הראשי של גלובס ולאחר מכן של טלגרף. הגיש וערך את תוכנית הרדיו "דוקומדיה" ברשת ב' של קול ישראל, שעסקה בביקורת אמצעי התקשורת ולאחר מכן את תוכנית הטלוויזיה "דוקומדיה, ביקורת התקשורת" בערוץ 1. כיום כותב טור דעות קבוע בגלובס, במסגרתו מביע דעתו על מגוון נרחב של נושאים.
• משה גרילק – מרצה, עיתונאי, בעל טור, והעורך הראשי של השבועון "משפחה". מראשוני פעילי תנועת התשובה בישראל. מרבה לעסוק ביחסי חילונים-דתיים בישראל. גרילק מגן על עמדות שמרניות, ומאידך מזהיר מפני תופעות לוואי של השמרנות.
• ד"ר יועז הנדל – ראש המכון לאסטרטגיה ציונית, כותב ב"ידיעות אחרונות". הנדל מגדיר עצמו כלאומי ליברלי, בעל תפיסה ימנית פרגמטית.
• נתן זהבי – עיתונאי, צלם, שדרן רדיו, שחקן ומפיק קולנוע. זוכה פרס סוקולוב. ידוע בסגנונו הבוטה ובהשתלחותו בגופי הממסד^{[דרוש מקור]}.
• בן-דרור ימיני – פובליציסט ועורך הדעות של מעריב בשנים 2000–2014 ואחר כך פובליציסט בידיעות אחרונות. מאז שנות ה-2000 האחרונותיו טוריו מוקדשים למלחמה בפוסט ציונות, באנטי ציונות, באנטישמיות החדשה בשמאל הרדיקלי ובהסתה כנגד ישראל מחד ובימין הקיצוני התומך בארץ ישראל השלמה בכל מחיר ובבדלנים החרדים מאידך.
• בן כספית - משמש גם ככתב פוליטי-מדיני של מעריב השבוע. מרבה לבקר את בנימין נתניהו בטוריו. מבחינה פוליטית, מגדיר את עצמו כמרכז.
• רחל כצנלסון-שזר – יסדה את ביטאון מועצת הפועלות (לימים נעמת): "דבר הפועלת", שאותו ערכה במשך 25 שנים.
• עו"ד יורם שפטל - שדרן רדיו, בעל טור בעיתון מעריב, מרבה להתבטא בתוכניתו ברדיו 103fm בעד המחנה הלאומי, ולתקוף את מחנות השמאל, בג"ץ, התקשורת, והמוסדות האקדמיים.
• גדעון לוי – בעל טור בשם "אזור הדמדומים" במוסף השבועי של "הארץ", מזוהה עם השמאל הרדיקלי. לוי מרבה לסקר את הסבל הנגרם לפלסטינים עקב פעולותיה של ישראל ובעיקר פעולותיהם של צה"ל והמתנחלים. כתיבתו הפובליציסטית עוסקת בעיקר ביחסי יהודים-ערבים, אך גם במגוון נושאים נוספים. לעיתים קרובות הוא מבטא בכתיבתו עמדות נון-קונפורמיסטיות, כגון הגנה על זכויות החרדים ברמת אביב, זכויות האסיר יגאל עמיר, תמיכה במעשהו של החייל חננאל דיין שבחר שלא ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל ועוד.
• ד"ר שמריהו לוין – כתב בעיתונים "הארץ", "על המשמר", "פלסטיין פוסט", "מערכות" ובעלוני הפלמ"ח.
• ב. מיכאל – בעל טור סאטירי בעיתון הארץ ולאחר מכן בעל טור שבועי ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות"; כמו כן כתב בעבר מספר תוכניות טלוויזיה. מיכאל מחזיק בדעות שמאלניות, המתנגדות לכיבוש, להתנחלויות ולקנאות הדתית. מאמריו מאופיינים בחריפות, מקוריות רעיונית, שפה גבוהה, תחכום רב ועוקצנות. במלאת 56 שנים למדינת ישראל (ביום העצמאות 2004), פרסם מיכאל מאמר ארוך במיוחד, בו הוא חוזה את חורבנה הפיזי הקרב של המדינה כתוצאה מ'הכיבוש'.
• ד"ר עזריאל קרליבך – עורך "ידיעות אחרונות" ולאחר מכן מייסדו ועורכו של "מעריב". נודע במאמריו הפובליציסטיים ונחשב לאחד מגדולי העיתונאים בתקופתו.
• דורון רוזנבלום – בעל טור שבועי במוסף הארץ וכמו כן כותב מאמרים בעיתון. בעבר כתב בעיתונים דבר, חדשות וכותרת ראשית. כתיבתו היא סאטירית.
• ד"ר הרצל רוזנבלום – עורך "ידיעות אחרונות" במשך 38 שנה. כתב מדי יום את מאמר המערכת והביע בו דעות ימניות וניציות, בצורה תמציתית ומסוגננת.
• במבי שלג – מייסדת מגזין ארץ אחרת
• מאיר שלו – סופר ידוע ובעל טור שבועי ב"מוסף לשבת" של ידיעות אחרונות. ידוע בדעותיו השמאלניות, בהתנגדותו להתנחלויות ובסגנון כתיבתו הציני.
• שמואל שניצר – כתב במשך שנים רבות מאמרים פובליציסטיים ב"מעריב" ואף התמנה לעורך הראשי של העיתון. מועמדותו לפרס ישראל על עבודתו זו נפסלה עקב מאמר בשם "ייבוא של מוות" בו תקף את העלאתם של בני פלאשמורה לישראל. במאמר מעורר סערה נוסף הציע להגביל בחקיקה את הילודה המותרת לערביי ישראל.