היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
בשנת 332 לפנה"ס כבשו היוונים תחת הנהגתו של [[אלכסנדר הגדול|אלכסנדר מוקדון]] את האימפריה האכמנית, שכללה את [[יהוד מדינתא]]. בעקבות כך החל מאבק דתי ארוך שפיצל את האוכלוסייה היהודית ליהודים-מסורתיים (אורתודוקסים) [[יהדות הלניסטית|ויהודים-הלניסטיים]]. בשנת 165 לפנה"ס, לאחר [[מרד החשמונאים]], הוקמה [[ממלכת החשמונאים|ממלכה חשמונאית]]-מסורתית עצמאית. בשנת 64 לפנה"ס כבשו הרומאים את יהודה והפכו אותה לפרובינציה רומית. |
בשנת 332 לפנה"ס כבשו היוונים תחת הנהגתו של [[אלכסנדר הגדול|אלכסנדר מוקדון]] את האימפריה האכמנית, שכללה את [[יהוד מדינתא]]. בעקבות כך החל מאבק דתי ארוך שפיצל את האוכלוסייה היהודית ליהודים-מסורתיים (אורתודוקסים) [[יהדות הלניסטית|ויהודים-הלניסטיים]]. בשנת 165 לפנה"ס, לאחר [[מרד החשמונאים]], הוקמה [[ממלכת החשמונאים|ממלכה חשמונאית]]-מסורתית עצמאית. בשנת 64 לפנה"ס כבשו הרומאים את יהודה והפכו אותה לפרובינציה רומית. |
||
על אף שהאוכלוסייה היהודית הייתה תחת שליטת אימפריות שונות ועל אף שחיו בארץ ישראל מגוון קבוצות אתניות, ארץ ישראל לאורך מרבית תקופת [[הבית השני]] הייתה תחת שלטון [[יהודים|יהודי]] עד ל[[מרידות יהודה ברומא]] בשנים 66–136 לספירה, שבמהלכן גירשו הרומאים את רוב היהודים מהאזור, הקימו במקום את המחוז הרומי פלשתינה, והחלה [[גלות (יהדות)|תקופת הגלות היהודית]]. לאחר תקופה זו, היהודים הפכו למיעוט ברוב האזורים בארץ ישראל, למעט באזור [[הגליל]]. האזור ארץ ישראל הפך נוצרי יותר ויותר לאחר המאה ה-3 לספירה. עד לכיבוש המוסלמי כמות היישובים היהודיים בארץ ישראל ירדה מ-160 ל-50. לטענת [[מיכאל אבי-יונה]] האוכלוסייה היהודית היוותה 10-15% מאוכלוסיית ארץ ישראל בעת [[כיבוש ירושלים בידי הפרסים]] שנת 614, ואילו לטענת [[משה גיל]] היהודים היוו את רוב האוכלוסייה עד [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל|הכיבוש המוסלמי בשנת 638 לספירה]]. |
על אף שהאוכלוסייה היהודית הייתה תחת שליטת אימפריות שונות ועל אף שחיו בארץ ישראל מגוון קבוצות אתניות, הרי ארץ ישראל לאורך מרבית תקופת [[הבית השני]] הייתה תחת שלטון [[יהודים|יהודי]] עד ל[[מרידות יהודה ברומא]] בשנים 66–136 לספירה, שבמהלכן גירשו הרומאים את רוב היהודים מהאזור, הקימו במקום את המחוז הרומי פלשתינה, והחלה [[גלות (יהדות)|תקופת הגלות היהודית]]. לאחר תקופה זו, היהודים הפכו למיעוט ברוב האזורים בארץ ישראל, למעט באזור [[הגליל]]. האזור ארץ ישראל הפך נוצרי יותר ויותר לאחר המאה ה-3 לספירה. עד לכיבוש המוסלמי כמות היישובים היהודיים בארץ ישראל ירדה מ-160 ל-50. לטענת [[מיכאל אבי-יונה]] האוכלוסייה היהודית היוותה 10-15% מאוכלוסיית ארץ ישראל בעת [[כיבוש ירושלים בידי הפרסים]] שנת 614, ואילו לטענת [[משה גיל]] היהודים היוו את רוב האוכלוסייה עד [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל|הכיבוש המוסלמי בשנת 638 לספירה]]. |
||
בשנת 1099 כבשו [[מסעי הצלב|הצלבנים]] את ירושלים ואת שטחי החוף הסמוכים. 200 שנים לאחר מכן נכבשה הממלכה ונהרסה על ידי [[האימפריה הממלוכית|הממלוכים]] ב-[[1291]]. ב־1517 [[האימפריה העות'מאנית]] כבשה את האזור, ושלטה באזור עד שהבריטים כבשו את ארץ ישראל ב־1917, ו[[המנדט הבריטי|שלטו בו בתקופת עד 1948]], עם הכרזת עצמאותה של [[ישראל|מדינת ישראל]] היהודית, שהוקמה בזכות פועלם של חברי התנועה [[ציונות|הציונית]] והמהגרים היהודים הרבים שנהרו אליה. |
בשנת 1099 כבשו [[מסעי הצלב|הצלבנים]] את ירושלים ואת שטחי החוף הסמוכים. 200 שנים לאחר מכן נכבשה הממלכה ונהרסה על ידי [[האימפריה הממלוכית|הממלוכים]] ב-[[1291]]. ב־1517 [[האימפריה העות'מאנית]] כבשה את האזור, ושלטה באזור עד שהבריטים כבשו את ארץ ישראל ב־1917, ו[[המנדט הבריטי|שלטו בו בתקופת עד 1948]], עם הכרזת עצמאותה של [[ישראל|מדינת ישראל]] היהודית, שהוקמה בזכות פועלם של חברי התנועה [[ציונות|הציונית]] והמהגרים היהודים הרבים שנהרו אליה. |
||
גרסה מ־20:02, 22 באפריל 2019
 |
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה. | |
| ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה. | |
ערש תרבותו של העם היהודי בארץ ישראל, ומאז ואילך שמר על זיקה פיזית, תרבותית ודתית אל מכורתו. אף על פי שישנם חילוקי דעות לזמן בו החלה התרבות של העם היהודי, ובעוד שלפי המקרא ראשיתה של ממלכת ישראל המאוחדת עוד במאה ה-11 לפנה"ס, האיזכור הארכאולוגי החוץ מקראי הראשון לשם "ישראל" הוא במצבת ישראל (מצבת מרנפתח המצרית), אשר מתוארכת לשנת 1200 לפנה"ס. בתקופת המקרא, לאחר הפילוג, היו שתי ממלכות באזור הרי יהודה - ממלכת ישראל בצפון וממלכת יהודה בדרום. ממלכת ישראל נכבשה על ידי האימפריה הנאו-אשורית (בערך בשנת 722 לפנה"ס) וממלכת יהודה על ידי האימפריה הנאו-בבלית (בשנת 586 לפנה"ס). עם תבוסתה של האימפריה הנאו-בבלית על ידי האימפריה הבכאנית אשר הונהגה על ידי כורש הגדול (538 לפנה"ס), האליטה היהודית הורשתה לשוב לירושלים, והקימה את בית המקדש השני.
בשנת 332 לפנה"ס כבשו היוונים תחת הנהגתו של אלכסנדר מוקדון את האימפריה האכמנית, שכללה את יהוד מדינתא. בעקבות כך החל מאבק דתי ארוך שפיצל את האוכלוסייה היהודית ליהודים-מסורתיים (אורתודוקסים) ויהודים-הלניסטיים. בשנת 165 לפנה"ס, לאחר מרד החשמונאים, הוקמה ממלכה חשמונאית-מסורתית עצמאית. בשנת 64 לפנה"ס כבשו הרומאים את יהודה והפכו אותה לפרובינציה רומית.
על אף שהאוכלוסייה היהודית הייתה תחת שליטת אימפריות שונות ועל אף שחיו בארץ ישראל מגוון קבוצות אתניות, הרי ארץ ישראל לאורך מרבית תקופת הבית השני הייתה תחת שלטון יהודי עד למרידות יהודה ברומא בשנים 66–136 לספירה, שבמהלכן גירשו הרומאים את רוב היהודים מהאזור, הקימו במקום את המחוז הרומי פלשתינה, והחלה תקופת הגלות היהודית. לאחר תקופה זו, היהודים הפכו למיעוט ברוב האזורים בארץ ישראל, למעט באזור הגליל. האזור ארץ ישראל הפך נוצרי יותר ויותר לאחר המאה ה-3 לספירה. עד לכיבוש המוסלמי כמות היישובים היהודיים בארץ ישראל ירדה מ-160 ל-50. לטענת מיכאל אבי-יונה האוכלוסייה היהודית היוותה 10-15% מאוכלוסיית ארץ ישראל בעת כיבוש ירושלים בידי הפרסים שנת 614, ואילו לטענת משה גיל היהודים היוו את רוב האוכלוסייה עד הכיבוש המוסלמי בשנת 638 לספירה.
בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים ואת שטחי החוף הסמוכים. 200 שנים לאחר מכן נכבשה הממלכה ונהרסה על ידי הממלוכים ב-1291. ב־1517 האימפריה העות'מאנית כבשה את האזור, ושלטה באזור עד שהבריטים כבשו את ארץ ישראל ב־1917, ושלטו בו בתקופת עד 1948, עם הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל היהודית, שהוקמה בזכות פועלם של חברי התנועה הציונית והמהגרים היהודים הרבים שנהרו אליה.
אטימולוגיה
המונח "יהודים" מקורו במקרא, ובמשמעותה המקורית התייחסה המילה לשבט יהודה או לעמי ממלכת יהודה . שם השבט והממלכה נבע משמו של יהודה, בנו הרביעי של יעקב. במקור, המונח העברי "יהודי" התייחס רק לבני שבט יהודה. מאוחר יותר, לאחר חורבן ממלכת ישראל, המונח "יהודי" הוחל על כל בני ישראל שחיו בממלכת יהודה. [1]
ארץ ישראל, אשר נחשבת בעיני היהודים כארץ המובטחת, הייתה המקום בו נוצרה הזהות היהודית [2]. הזהות היהודית התגבשה במיוחד לצורתה הנוכחית בתקופת גלות בבל ותקופה שלאחר הגלות. בתקופה ההלניסטית (אחרי 332 לפנה"ס) הפכו היהודים לקהילה נפרדת בירושלים.
בעת העתיקה
בני ישראל
השם "ישראל" מופיע לראשונה במצבת ישראל משנת 1209 לפנה"ס, "ישראל הושם אין זרע לו". [3] ראיה חוץ מקראית זו מאמתת שהייתה ישות תרבותית וכנראה גם פוליטית בשם "ישראל" שנמצאה באזור והמצרים סברו כי היא אימה על ההגמוניה שלהם באזור, אך כנראה הייתה קבוצה אתנית ולא מדינה מאורגנת. אבותיהם של בני ישראל היו עשויים לכלול עמים שמים אשר כבשו את כנען ואת גויי הים. לפי ארכאולוגים מודרניים, מתישהו בתקופת הברזל קבוצת אוכלוסייה זו החלה לזהות עצמה כ"ישראלית", ולהבדיל את עצמה מן הכנענים בין היתר על ידי איסור על נישואי תערובת, והשמת חשיבות רבה יותר לדת של הקבוצה.
בני ישראל חיו בעיקר מחקלאות ורעיית צאן, והם היו בעיקר עצמאיים. הראיות הארכאולוגיות מעידות על כך שבתקופה זו בני ישראל חיו ביישובים קטנים, עם משאבים מוגבלים ועם אוכלוסייה קטנה.
ממלכת ישראל וממלכת ויהודה
מהממצאים הארכאולוגים עולה שממלכת ישראל וממלכת יהודה נוסדו בתקופת הברזל הקדומה (בסביבות 1200-1000 לפנה"ס) מהתרבות הכנענית של תקופת הברונזה המאוחרת, במקביל להיווסדן של הממלכות השכנות אדום, מואב, ארם, וכמו גם מדינות העיר של הפלשתים והפיניקים.
לפי התנ"ך דוד ייסד שושלת מלכים, ובנו שלמה בנה את בית המקדש הראשון. ראיות חוץ מקראיות לקיום ממלכת ישראל המאוחדת תחת הנהגתו של דוד נמצאו בשני אתרים - כתובת תל דן ומצבת מישע . חפירותיו שהוביל יגאל ידין בתל חצור, בתל מגידו, בבית שאן ובתל גזר חשפו מבנים שלטענת ידין ואחרים הם מתקופת שלטונו של שלמה. חוקרים מסוימים כגון ישראל פינקלשטיין וניל זילברמן (הסוברים כי שלמה אכן היה מלך היסטורי), טוענים שהמבנים הוקמו מעל למאה שנים אחרי שלמה.
בסביבות 930 לפנה"ס פוצלה ממלכת ישראל המאוחדת לממלכת יהודה בדרום וממלכת ישראל בצפון. באמצע המאה ה-9 לפנה"ס, ייתכן שברית בין אחאב לבין בן חדד השני מדמשק הצליחה להדוף את הפלישות של המלך האשורי שלמנאסר השלישי, בעקבות הניצחון בקרב קרקר (854 לפנה"ס). תל דן מספרת על מותו של מלך ישראל, כנראה יורם, על ידי מלך ארמי.
מאמצע המאה ה-8 לפנה"ס ישראל נכנסה לעימות גובר עם האימפריה הנאו-אשורית המתרחבת. תגלת-פלאסר השלישי חילק את שטחה של מדינת ישראל לכמה יחידות קטנות יותר ולאחר מכן הרס את בירתה שומרון (722 לפנה"ס). לפי המקורות התנ"כיים והאשוריים בוצע גירוש מאסיבי של עם ישראל אשר הוחלף במספר לא מבוטל של מתיישבים שגורשו למקום בכפייה מחלקים אחרים של האימפריה האשורית - חילופי אוכלוסין אלה היו חלק מהמדיניות של האימפריה האשורית, כאמצעי לשבירת מבנה הכוח הישן - ובשל כך ממלכת ישראל לא חזרה להיות ישות פוליטית עצמאית. גירוש זה הוליד את הרעיון של השבטים האבודים של ישראל. העם השומרוני טוען שהם צאצאי ניצולי הכיבוש האשורי.
החותם של אחז (אשר חי בסביבות 732–716 לפנה"ס) אשר התגלה בחפירות ארכאולוגיות, מאמת שהוא היה מלך ממלכת יהודה. המלך האשורי סנחריב, ניסה לכבוש את יהודה. מנסרת סנחריב מעידה על כך שהוא החריב 46 ערים מוקפות חומה וערך מצור על ירושלים, אך עזב לבסוף בתמורה למחווה. בתקופת שלטונו של חזקיהו (שחי בסביבות 687–716 לפנה"ס) בולטת עלייה בכוחה של מדינת יהודה אשר בא לידי ביטוי באתרים ארכאולוגיים ובממצאים כגון החומה הרחבה, ונקבת השילוח בירושלים.
יהודה שגשגה במאה ה-7 לפני הספירה, ככל הנראה בעקבות הסדר עם האשורים להפוך את יהודה לווסל אשורי (למרות מרד שכשל נגד שלטון המלך האשורי סנחריב). אולם במחצית השנייה של המאה השביעית התמוטטה אשור, וההתחרות בין האימפריה המצרית ואימפריה הנאו-בבלית על השליטה בארץ ישראל הביאה לחורבן של יהודה במספר קמפיינים צבאיים שנערכו בין השנים 597 ו- 582.
גלות בבל (586-538 לפנה"ס)
האימפריה האשורית נפלה בשנת 612 לפנה"ס על ידי צבאות מדי והאימפריה הניאו בבלית. בשנת 586 לפנה"ס כבש המלך נבוכדנצר השני מבבל את יהודה. על פי המקרא הוא החריב את בית המקדש הראשון והגלה את היהודים לבבל. האירוע מתועד גם על ידי בממצאים ארכאולוגים מבבל. ייתכן שרק האליטה של האוכלוסייה היהודית הוגלתה.
יהודה תחת שלטון בבל סבלה מדעיכה בכלכלה ובכמות האוכלוסייה. ירושלים, על אף שכנראה לא ננטשה לחלוטין, הייתה בהרבה יותר קטנה מבעבר, והעיירה מצפה, שבתחום שבט בנימין באזור הצפוני יחסית של הממלכה, הפכה לבירת המחוז הבבלי החדש יהוד מדינתא. (זה היה נוהג בבבלי סטנדרטי - כאשר נכבשה העיר הפלשתית אשקלון ב-604, האליטה הפוליטית, הדתית והכלכלית - אך לא רוב האוכלוסייה - גורשה והמרכז המנהלי עבר למקום חדש). ייתכן מאוד גם שבמשך רוב התקופה או התקופה כולה המקדש בבית אל החליף את המקדש בירושלים, והעלה את יוקרתם של כוהני בית אל (אהרונים) על כוהני ירושלים (צדוקיים), אשר היו באותה העת בגולה בבבל.
הכיבוש הבבלי היה כרוך לא רק בחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון, אלא גם בהרס כל התשתית של ממלכת יהודה שהתקיימה במשך מאות שנים. הנפגע המשמעותי ביותר היה האידאולוגיה של "תאולוגיית ציון" לפיה יהוה, אלוהי עם ישראל, בחר בירושלים כמקום משכנו ושהשושלת של בית דוד תמשיך להתקיים שם לנצח. נפילת העיר וסיום מלכות בית דוד אילצו את מנהיגי הקהילה הגולה - מלכים, כוהנים, סופרים ונביאים - לנסח מחדש את מושגי הקהילה, האמונה, והפוליטיקה. בעקבות כך חלק ניכר מהתנ"ך מוקדש לגלות בבל - ספר ישעיהו, ספר יחזקאל, הגרסה הסופית של ספר ירמיהו, המקור הכהני, והגרסה הסופית של תולדות ישראל מספר דברים ועד ספר מלכים. מבחינה תאולוגית הם היו אחראים לגיבוש דוקטרינות של אחריות אישית ואוניברסלית (הרעיון שאל אחד שולט בעולם כולו), ועל הדגש המוגבר על טוהר וקדושה. הטראומה של הגלות הובילה לפיתוח תחושה חזקה של זהות כעם נבדל מיתר העמים, וכן שמה דגש מוגבר על מנהגים כגון ברית מילה וקיום שבת אשר מסייעים למנוע היטמעות באוכלוסייה הלא יהודית.
התקופה הקלאסית (538 לפנה"ס - 636 לסה"נ)
השלטון הפרסי (538-332 לפנה"ס)
התקופה ההלניסטית והחשמונית (332-64 לפנה"ס)
התקופה הרומית (64 לפנה"ס - 324 לסה"נ)
התקופה הביזנטית (324–638)
ימי הביניים (636–1517)
תחת שלטון האסלאם (638–1099)
תחת השלטון הצלבני (1099–1291)
התחדשות הדרגתית בעקבות התגברות העלייה (1211–1517)
היסטוריה מודרנית (1517 עד היום)
צמיחה ויציבות תחת השלטון העות'מאני (1517–1917)
המנדט הבריטי (1917–1948)
מדינת ישראל (1948 ואילך)
צבאות מצרים, לבנון, סוריה, ירדן ועיראק השיקו מתקפה על האזור מיד לאחר שהוא חדל להיות בשליטת המנדט הבריטי, וכך החלה מלחמת העצמאות ב-1948 . צה"ל הצליח להדוף את הצבאות הערביים והרחיב את גבולותיה של מדינת ישראל מעבר לגבולות המקוריים של המדינה היהודית המוצעת. בדצמבר 1948 שלטה ישראל בחלק הארי של המנדט ממערב לנהר הירדן. שאר שטחי המנדט לשעבר אשר לא היו בשליטת ישראל היו - יהודה ושומרון (בשליטת ירדן) ורצועת עזה (בשליטת מצרים). לפני הסכסוך ובמהלכו 711,000 מערביי ארץ ישראל גורשו או נמלטו מבתיהם והפכו לפליטים. שליש מהפליטים עבר ליהודה ושומרון ושליש לרצועת עזה, והשאר עברו לירדן, לסוריה, ללבנון ולמדינות אחרות.
לאחר קום המדינה, הגיע לישראל גל גדול של מהגרים יהודים שכלל ניצולי השואה מאירופה ופליטים יהודים ממדינות ערב אשר הכפיל את אוכלוסיית מדינת ישראל תוך שנה מיום הכרזת העצמאות. בשנים שלאחר מכן נמלטו או גורשו ממדינות ערב, איראן ואפגניסטן כ-850,000 יהודים ספרדים ומזרחים. מתוכם כ-680 אלף התיישבו בישראל.
האוכלוסייה היהודית בישראל המשיכה לצמוח בקצב גבוה מאוד במשך שנים, בעיקר הודות לגלי הגירה של יהודים מכל העולם, כולל גל עלייה גדול במיוחד של יהודים מברית המועצות, שהגיעו לישראל בתחילת שנות ה-90 על פי חוק השבות . בשנת ה'תשנ"א לבדה (1990 - 1991) כ-380 אלף עולים היגרו לישראל מברית המועצות.
מאז 1948 ישראל מעורבת בשורה של סכסוכים צבאיים גדולים, כולל מלחמת סיני ב-1956, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, ומלחמת לבנון השנייה ב-2006, וכמו גם שלל סכסוכים נוספים, ובהם הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך. למרות האיומים הביטחוניים המתמידים, ישראל - מדינה עם רוב יהודי מובהק - צמחה כלכלית.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ "Who Is a Jew?". Judaism101. נבדק ב-8 בפברואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "A history of the Jewish nation: from the earliest times to the present day (1883) (archived)". נבדק ב-8 בפברואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Stager in Coogan 1998, p. 91.