מדיניות פיסקלית

מְדִינִיּוּת פִיסְקָלִית, בשונה ממדיניות מוניטרית, היא מונח במקרו-כלכלה המתאר את ניהול מערכת המשתנים הריאליים של המשק. מונח זה מתייחס כמעט תמיד להוצאות הממשלה והאופן שבו הן ממומנות - על ידי הטלת מיסים או יצירת חוב ציבורי.

במדינות המערביות מקובל כי המדיניות הפיסקלית נמצאת באחריות הממשלה, בניגוד למדיניות המוניטרית הנמצאת באחריות הבנק המרכזי.

התפיסה השלטת כיום בקרב כלכלנים מכונה "הנייטרליות של הכסף" או "הדיכוטומיה הקלאסית", ולפיה בטווח הארוך שינויים נומינליים אינם משפיעים על הגורמים הריאליים של המשק. כלומר, ההשפעה ההדדית בין המדיניות המוניטרית והמדיניות הריאלית מתקיימת רק בטווח הזמן הקצר.

מונחים

כאשר הממשלה מוציאה יותר מסך הכנסותיה, כפי שנוהגות בפועל רוב הממשלות, אנו נאמר כי לממשלה יש גירעון פיסקלי. הגירעון יכול להיות ממומן על ידי מכירת נכסי המדינה או על ידי הנפקת אגרות חוב או מלווים לציבור במטבע המקומי (חוב פנימי) או על ידי קבלת הלוואות מחו"ל (חוב חיצוני). לבסוף, יכולה הממשלה, בדרך כלל על ידי הבנק המרכזי, ליצור אשראי חדש ולשלם באמצעותו.

כאשר ממשלה נוקטת מדיניות פיסקלית מרחיבה היא מגדילה את הוצאותיה באופן גרעוני או מצמצמת את גביית המיסים. המצב ההפוך ייקרא מדיניות פיסקלית מרסנת.

שימוש במדיניות פיסקלית

הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, מייסד אסכולת הכלכלה הקיינסיאנית, טען שהמדיניות הפיסקלית הממשלתית היא כלי רב עצמה המסייע לממשלה לבצע שינויים במשק. קיינס גרס כי לקחי השפל הגדול מלמדים אותנו כי המדיניות המוניטרית לבדה אינה מספיקה כדי להחזיר את המשק לאיזון, ובאמצעות מדיניות פיסקלית מרחיבה ניתן לגרום לשוק להגיע למצב של תעסוקה מלאה ולמנוע עודפי היצע הגורמים למיתון. הגדלת הוצאות הממשלה, למשל על ידי ביצוע עבודות תשתית כגון סלילת כבישים באופן ציבורי, מסייעות למשק בכך שהן מזרימות ביקוש חדש למוצרים ושירותים, בשיעור הנגזר מהמכפיל הקיינסיאני, ומאפשרות ליצרנים לספק ביקוש זה על ידי ייצור נוסף באמצעות העסקת עובדים נוספים.

באופן כללי יותר, מקובל לדבר על מדיניות אנטי-מחזורית: כשם שיש לנקוט מדיניות פיסקלית מרחיבה בעת מיתון, כך יש לנקוט מדיניות פיסקלית מצמצמת או מרסנת בשעת גאות. על ידי הקטנת הוצאות הממשלה בתקופה של תעסוקה מלאה וצמיחה גבוהה, ניתן אמנם למתן את הקיצוניות של מחזור העסקים ולמנוע תקופת שפל חריפה בעתיד. אך בפועל ממשלות אינן נוהגות על פי רוב להילחם בגאות ושגשוג כלכלי באופן זה. בעולם המערבי יהיה זה בדרך כלל הבנק המרכזי שיילחם באינפלציה, שהיא תוצאה שלילית של גאות, על ידי העלאת שער הריבית במשק.

ביקורת

כלכלנים מוניטריסטים כגון מילטון פרידמן סבורים כי הממשלה אינה יכולה להשיג דבר באמצעים המתוארים לעיל ואף גורמת נזק כאשר היא מממנת את גרעונה על ידי הזרמת כסף חדש לשוק. הגדלת היצע הכסף היא לדידם הגורם היחידי לעליית מחירים. הם אף מתנגדים להתערבות המדינה במדיניות מוניטרית, לפיה יש להשתמש במדיניות מוניטרית - לקבוע שער ריבית גבוה כדי לרסן (או נמוך, כדי לעודד) פעילות כלכלית.

חוב ציבורי

ערך מורחב – חוב ציבורי

כאשר הממשלה נוהגת להוציא כספים באופן גרעוני לאורך זמן, היא מייצרת חוב ציבורי גדל והולך. על חוב זה היא נדרשת לשלם ריבית שהופכת להוצאה ממשלתית גדלה והולכת. כאשר החוב הלאומי (שמקובל למדוד כאחוז מהתמ"ג) מגיע לממדים גדולים, יש לכך השלכות שליליות, לא רק משום שהמשק מקצה משאבים גדלים והולכים להחזר חובות העבר, אלא גם משום ששיעור הריבית שהוא נדרש לשלם עולה.

בישראל בשנת 2011 גדל החוב הממשלתי בכ-4% ועמד על 633 מיליארד ש"ח לעומת 608 מיליארד ש"ח בשנת 2010. תקציב המדינה בשנת 2011 היה 361 מיליארד שקלים מתוכם 23% שהם 85 מיליארד שקלים הלכו להחזר חובות. לשם השוואה תקציב הביטחון באותה שנה היה 13% שהם 49 מיליארד שקל.

החוב הציבורי הוא אחד מהגורמים הנלקחים בחשבון לפני קביעת תקציב המדינה.

ראו גם

• הצוק הפיסקלי
• כללים פיסקליים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מדיניות פיסקלית בוויקישיתוף

• תקציב המדינה - האתר הרשמי
• ניהול החוב הממשלתי - החשב הכללי
• לעניין הפחתת שכר במגזר הציבורי לצורך התמודדות עם קשיים פיסקליים, ראה החוק מיום 1.7.2013: חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי, בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו- 2014 (הוראת שעה), התשע"ג - 2013.