מנשייה (יפו) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
ביטול גרסה 25433281 של 37.26.146.197 (שיחה)
ביטול גרסה 25433316 של 37.26.146.197 (שיחה)
שורה 15: שורה 15:
[[קובץ:Tel Aviv Mosque.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[מסגד חסן בק]]]]
[[קובץ:Tel Aviv Mosque.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[מסגד חסן בק]]]]
[[קובץ:Tel Aviv Etzel independence war museum.JPG|שמאל|ממוזער|250px|בית גידי ([[מוזיאון האצ"ל בתש"ח]]) - בניין המגורים היחיד שנותר מהשכונה]]
[[קובץ:Tel Aviv Etzel independence war museum.JPG|שמאל|ממוזער|250px|בית גידי ([[מוזיאון האצ"ל בתש"ח]]) - בניין המגורים היחיד שנותר מהשכונה]]
'''מנשייה''' (ב[[ערבית]]:المنشية) היה רובע מעורב{{הערה|שם=גבולות של נייר|{{תיאוריה וביקורת|אור אלכסנדרוביץ'| [https://theory-and-criticism.vanleer.org.il/wp-content/uploads/woocommerce_uploads/2016/12/Teoria-41_Or.pdf גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום],''' [[תאוריה ובקורת|תיאוריה וביקורת]], גיליון 41, קיץ 2013}}, בצפונה של [[יפו]] שנהרס בחלקו ב[[מלחמת העצמאות]] ונהרס כמעט במלואו במהלך [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] ו[[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]]{{הערה|1=בסרט "קזבלן" משנת 1973 נראים בתי השכונה הגובלים עם הים}}. השטח בו התקיימה השכונה נקרא עד היום "מנשייה", ממוקם באזור שבין מרכז תל אביב ויפו ונמצאים בו [[מרכז עסקים ראשי]] מפותח באופן חלקי, [[פארק צ'ארלס קלור]] ומספר אתרים נוספים כגון תחנת האוטובוסים "כרמלית" ובית המלון דייוויד אינטרקונטיננטל.
'''מנשייה''' (ב[[ערבית]]:المنشية) היה רובע מעורב{{הערה|שם=גבולות של נייר|{{תיאוריה וביקורת|אור אלכסנדרוביץ'| גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום |גבולות-של-נייר-ההיסטוריה-המחוקה-של-שכו|41, קיץ 2013}}}} בצפונה של [[יפו]] שנהרס בחלקו ב[[מלחמת העצמאות]] ונהרס כמעט במלואו במהלך [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] ו[[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]]{{הערה|1=בסרט "קזבלן" משנת 1973 נראים בתי השכונה הגובלים עם הים}}. השטח בו התקיימה השכונה נקרא עד היום "מנשייה", ממוקם באזור שבין מרכז תל אביב ויפו ונמצאים בו [[מרכז עסקים ראשי]] מפותח באופן חלקי, [[פארק צ'ארלס קלור]] ומספר אתרים נוספים כגון תחנת האוטובוסים "כרמלית" ובית המלון דייוויד אינטרקונטיננטל.


למקור שמה של השכונה יש שתי גרסאות (על פי [[זאב וילנאי]]){{הערה|1= וילנאי זאב, מדריך תל אביב (1941), הוצאת אריאל מרס 1987 }}: האחת ששמה נגזר מהמילה ה[[ערבית]] 'נשה' שמשמעותו בניין. הגרסה השנייה היא ששמה מתקשר למקום טיולים, מפני שהאתר עליו נבנתה שימש לפני כן כאתר טיולים ונופש לתושבי יפו.
למקור שמה של השכונה יש שתי גרסאות (על פי [[זאב וילנאי]]){{הערה|1= וילנאי זאב, מדריך תל אביב (1941), הוצאת אריאל מרס 1987 }}: האחת ששמה נגזר מהמילה ה[[ערבית]] 'נשה' שמשמעותו בניין. הגרסה השנייה היא ששמה מתקשר למקום טיולים, מפני שהאתר עליו נבנתה שימש לפני כן כאתר טיולים ונופש לתושבי יפו.
שורה 22: שורה 22:


== היסטוריה ==
== היסטוריה ==
"מנשייה הוקמה בסוף [[שנות ה-70 של המאה ה-19]]"{{הערה|במאמרו של {{תיאוריה וביקורת|אור אלכסנדרוביץ'| גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום |גבולות-של-נייר-ההיסטוריה-המחוקה-של-שכו|41}}, הוא גורס כי הטענה כי ראשיתה של מנשייה בהתיישבות כפרית של מתיישבים מצרים משוללת בסיס היסטורי ונובעת, עד כמה שניתן לשפוט, מטעות סופר שנפלה בספרה המקיף של רות קרק על יפו, יפו: צמיחתה של עיר, 1917-1799. הספר ראה אור ב– 1984, ועל משפט אחד מתוכו הסתמכו כנראה, במישרין או בעקיפין, כל אלה שכתבו על מקורה של מנשייה בשני העשורים האחרונים. קרק כותבת שם: "לפי סקר ארץ–ישראל המערבית, היו סביב יפו ב–1881 מספר פרברים. מצפון לאורך החוף התרחבה המושבה המצרית לפרבר בנוי בקתות–טיט נמוכות, שנקרא סכנת אל–מנשיה והיה ברבות הימים לשכונה מוסלמית גדולה". קרק סמכה את הדברים על חיבור של הקרן לחקר ארץ ישראל Palestine Exploration Fund (משנת 1882 שסיכם חלק מממצאי הסקר הגאוגרפי שעשתה הקרן בארץ ישראל בשנות השבעים של המאה התשע–עשרה). אולם עיון בחיבור זה מגלה כי השם "סכּנת אל–מנשיה" כלל אינו מוזכר בו, ובמקומו מופיע השם "סכּנת אל–מוסרייה" - "שכונת המצרים" או "השכונה המצרית". במפתח שמות המקומות של הסקר צוין כי "סכּנת אל–מוסרייה" מכונה גם 'סכּנת א–רשיד'}} בצפון מערב יפו כאחיותיה עג'מי וג'בליה בדרום העיר ושכונת אלנוזהא במזרחה כתוצאה מהתפשטות יפו מחוץ לחומותיה הנהרסות והמתפוררות. מיקומה של השכונה על שפת הים, באזור שנמצא כיום ממערב ל[[שכונת שבזי]] ומדרום לשכונת [[כרם התימנים]] שהוקמו כעשר שנים אחריה.{{הערה|1= שביט, יעקב וביגר, גדעון, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 53}} מסגד השכונה, [[מסגד חסן בק|חסן בק]], נבנה מחומרי בנייה שהוחרמו מתל אביב במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]].
"מנשייה הוקמה בסוף [[שנות ה-70 של המאה ה-19]]"{{הערה|אור אלכסנדרוביץ', '''[https://theory-and-criticism.vanleer.org.il/wp-content/uploads/woocommerce_uploads/2016/12/Teoria-41_Or.pdf גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום],''' [[תאוריה ובקורת|תיאוריה וביקורת]], גיליון 41, קיץ 2013}}, הוא גורס כי הטענה כי ראשיתה של מנשייה בהתיישבות כפרית של מתיישבים מצרים משוללת בסיס היסטורי ונובעת, עד כמה שניתן לשפוט, מטעות סופר שנפלה בספרה המקיף של רות קרק על יפו, יפו: צמיחתה של עיר, 1917-1799. הספר ראה אור ב– 1984, ועל משפט אחד מתוכו הסתמכו כנראה, במישרין או בעקיפין, כל אלה שכתבו על מקורה של מנשייה בשני העשורים האחרונים. קרק כותבת שם: "לפי סקר ארץ–ישראל המערבית, היו סביב יפו ב–1881 מספר פרברים. מצפון לאורך החוף התרחבה המושבה המצרית לפרבר בנוי בקתות–טיט נמוכות, שנקרא סכנת אל–מנשיה והיה ברבות הימים לשכונה מוסלמית גדולה". קרק סמכה את הדברים על חיבור של הקרן לחקר ארץ ישראל Palestine Exploration Fund (משנת 1882 שסיכם חלק מממצאי הסקר הגאוגרפי שעשתה הקרן בארץ ישראל בשנות השבעים של המאה התשע–עשרה). אולם עיון בחיבור זה מגלה כי השם "סכּנת אל–מנשיה" כלל אינו מוזכר בו, ובמקומו מופיע השם "סכּנת אל–מוסרייה" - "שכונת המצרים" או "השכונה המצרית". במפתח שמות המקומות של הסקר צוין כי "סכּנת אל–מוסרייה" מכונה גם 'סכּנת א–רשיד'}} בצפון מערב יפו כאחיותיה עג'מי וג'בליה בדרום העיר ושכונת אלנוזהא במזרחה כתוצאה מהתפשטות יפו מחוץ לחומותיה הנהרסות והמתפוררות. מיקומה של השכונה על שפת הים, באזור שנמצא כיום ממערב ל[[שכונת שבזי]] ומדרום לשכונת [[כרם התימנים]] שהוקמו כעשר שנים אחריה.{{הערה|1= שביט, יעקב וביגר, גדעון, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 53}} מסגד השכונה, [[מסגד חסן בק|חסן בק]], נבנה מחומרי בנייה שהוחרמו מתל אביב במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]].


בשנת [[1891]] בנה השלטון ה[[האימפריה העות'מאנית|עות'מאני]] בשכונה את [[תחנת הרכבת יפו]] שחיברה, בין השאר, בין יפו לירושלים והייתה נקודת הקצה של [[מסילת הרכבת לירושלים]]. בשנת [[1898]] הוקמה על החוף במערב הרובע השכונה החרדית [[יפה נוף (יפו)|יפה נוף]] ובבית [[יעקב פסקל]], הקונסול האוסטרו-הונגרי, נחנך משכנו החדש של בית החולים היהודי היחיד באזור, [[שער ציון (בית חולים)|שער ציון]].
בשנת [[1891]] בנה השלטון ה[[האימפריה העות'מאנית|עות'מאני]] בשכונה את [[תחנת הרכבת יפו]] שחיברה, בין השאר, בין יפו לירושלים והייתה נקודת הקצה של [[מסילת הרכבת לירושלים]]. בשנת [[1898]] הוקמה על החוף במערב הרובע השכונה החרדית [[יפה נוף (יפו)|יפה נוף]] ובבית [[יעקב פסקל]], הקונסול האוסטרו-הונגרי, נחנך משכנו החדש של בית החולים היהודי היחיד באזור, [[שער ציון (בית חולים)|שער ציון]].

גרסה מ־08:10, 6 במאי 2019

מנשייה
المنشية
שכונת מנשיה 1935
שכונת מנשיה 1935
מידע
עיר תל אביב-יפו
תאריך ייסוד שנות ה-70 של המאה ה-19
קואורדינטות 32°03′42″N 34°45′43″E / 32.06158333°N 34.7619°E / 32.06158333; 34.7619
שכונות נוספות בתל אביב-יפו
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
רחוב מנשיה במבט מצפון דרומה בגלויה של האחים אליהו מתחילת שנות ה-1920. הבתים לימין הרחוב ועד לקו החוף, מעלים מסי עירייה ליפו (רובע מנשייה), הבתים לשמאל הרחוב מעלים מסי עירייה לתל אביב (נווה שלום), האוכלוסיות היהודית והערבית מעורבות זו בזו, ולכן מדובר ב'גבול על נייר' בעקבות סרטוט הגבול בין יפו לתל אביב על ידי הבריטים שנכנס לתוקפו ב-1923 ולא קיבל ביטוי פיזי עד פרוץ מלחמת העצמאות
מנשיה לאחר כיבושה, דצמבר 1948
שטח שכונת מנשיה כיום, אפריל 2011
מנשייה מכיוון מגדל פסגות
מנשייה מיפו
מסגד חסן בק
בית גידי (מוזיאון האצ"ל בתש"ח) - בניין המגורים היחיד שנותר מהשכונה

מנשייהערבית:المنشية) היה רובע מעורב[1] בצפונה של יפו שנהרס בחלקו במלחמת העצמאות ונהרס כמעט במלואו במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70[2]. השטח בו התקיימה השכונה נקרא עד היום "מנשייה", ממוקם באזור שבין מרכז תל אביב ויפו ונמצאים בו מרכז עסקים ראשי מפותח באופן חלקי, פארק צ'ארלס קלור ומספר אתרים נוספים כגון תחנת האוטובוסים "כרמלית" ובית המלון דייוויד אינטרקונטיננטל.

למקור שמה של השכונה יש שתי גרסאות (על פי זאב וילנאי)[3]: האחת ששמה נגזר מהמילה הערבית 'נשה' שמשמעותו בניין. הגרסה השנייה היא ששמה מתקשר למקום טיולים, מפני שהאתר עליו נבנתה שימש לפני כן כאתר טיולים ונופש לתושבי יפו.

משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס המרחב הפיזי העירוני שבצפון יפו בקרב דוברי העברית כנווה שלום יפו.

היסטוריה

"מנשייה הוקמה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19"[4], הוא גורס כי הטענה כי ראשיתה של מנשייה בהתיישבות כפרית של מתיישבים מצרים משוללת בסיס היסטורי ונובעת, עד כמה שניתן לשפוט, מטעות סופר שנפלה בספרה המקיף של רות קרק על יפו, יפו: צמיחתה של עיר, 1917-1799. הספר ראה אור ב– 1984, ועל משפט אחד מתוכו הסתמכו כנראה, במישרין או בעקיפין, כל אלה שכתבו על מקורה של מנשייה בשני העשורים האחרונים. קרק כותבת שם: "לפי סקר ארץ–ישראל המערבית, היו סביב יפו ב–1881 מספר פרברים. מצפון לאורך החוף התרחבה המושבה המצרית לפרבר בנוי בקתות–טיט נמוכות, שנקרא סכנת אל–מנשיה והיה ברבות הימים לשכונה מוסלמית גדולה". קרק סמכה את הדברים על חיבור של הקרן לחקר ארץ ישראל Palestine Exploration Fund (משנת 1882 שסיכם חלק מממצאי הסקר הגאוגרפי שעשתה הקרן בארץ ישראל בשנות השבעים של המאה התשע–עשרה). אולם עיון בחיבור זה מגלה כי השם "סכּנת אל–מנשיה" כלל אינו מוזכר בו, ובמקומו מופיע השם "סכּנת אל–מוסרייה" - "שכונת המצרים" או "השכונה המצרית". במפתח שמות המקומות של הסקר צוין כי "סכּנת אל–מוסרייה" מכונה גם 'סכּנת א–רשיד'}} בצפון מערב יפו כאחיותיה עג'מי וג'בליה בדרום העיר ושכונת אלנוזהא במזרחה כתוצאה מהתפשטות יפו מחוץ לחומותיה הנהרסות והמתפוררות. מיקומה של השכונה על שפת הים, באזור שנמצא כיום ממערב לשכונת שבזי ומדרום לשכונת כרם התימנים שהוקמו כעשר שנים אחריה.[5] מסגד השכונה, חסן בק, נבנה מחומרי בנייה שהוחרמו מתל אביב במהלך מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1891 בנה השלטון העות'מאני בשכונה את תחנת הרכבת יפו שחיברה, בין השאר, בין יפו לירושלים והייתה נקודת הקצה של מסילת הרכבת לירושלים. בשנת 1898 הוקמה על החוף במערב הרובע השכונה החרדית יפה נוף ובבית יעקב פסקל, הקונסול האוסטרו-הונגרי, נחנך משכנו החדש של בית החולים היהודי היחיד באזור, שער ציון.

בתקופת המנדט הבריטי התרחשו לעיתים תקריות בגבולות השכונה עם תל אביב. במהלך מלחמת העצמאות פעלו צלפים מגגות הבתים בשכונה, לרבות מצריח מסגד חסן בק, על רחובות תל אביב וגרמו לאבדות רבות בנפש. לאור האיומים הרבים על תושביה היהודים של תל אביב ממנשייה החליט ארגון האצ"ל לכבוש את השכונה, ואכן השכונה נכבשה על ידי האצ"ל אך בלחץ הבריטים נמסרה לכוחות "ההגנה" שהשלימו במבצע חמץ את כיבוש יפו בסוף אפריל 1948. יפו נכנעה ב-13 במאי 1948 (בדיוק 24 שעות לפני הכרזת מדינת ישראל).

במהלך הקרבות נהרסו על ידי האצ"ל בתים רבים בשכונה כמו גם התשתיות שלה, כחלק מטקטיקת לחימה מתוכננת. בנוסף, שידר האצ"ל תשדירי תעמולה ברדיו המקומי, בערבית, בהם הובטח לאוכלוסייה האזרחית גורל דומה לזה של תושבי דיר יאסין.[6] כבר במהלך מלחמת העצמאות יושבו עולים חדשים בשכונה, והיא הפכה לשכונת עוני צפופה.

בשנות ה-50 וה-60 התלבטו המתכננים באשר לגורל השכונה: היו שהציעו לדלל את בתיה ולשקם את הנותרים, והיו שהציעו להורסה לגמרי. ידם של המצדדים בהריסה גברה, ולבסוף החליטה עיריית תל אביב-יפו בשנת 1963 לפנות ולהרוס את השכונה, כמו גם את שכונת נווה צדק הסמוכה (שגם נחשבה באותה תקופה לשכונת עוני מוזנחת).

במקום השכונה הוחלט להקים את מרכז העסקים הראשי החדש של העיר. מרכז זה אמור היה לקשר בין יפו לתל אביב, ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור אחוזת בית (תוכנן להמשיך את שדרות רוטשילד עד לחוף). בכל האזור תוכננה בניית מגדלי משרדים גבוהים וכבישים רחבים בשאיפה ליצור מרכז עירוני הדומה למטרופולינים אמריקאיים. כדי להקים את הפרויקט נוסדה חברה עירונית ממשלתית אחוזות החוף שכיום מנהלת את רוב חניוני העיר. על אף המאמצים הראשונים לפיתוח המע"ר קמו באזור רק קומץ בניינים. הקמת בית הטקסטיל שבו שישה מגדלי משרדים הניצבים על פלטפורמה משותפת, החלה בשנות ה-70 והסתיימה בשנות ה-90. מאוחר יותר הוקמו מצפון לבית הטקסטיל שני מלונות - ב-1979 הוקם מלון דן פנורמה וב-1999 הוקם מלון דייוויד אינטרקונטיננטל. אולם מבנים אלה נותרו כמעט לבדם באזור, ומע"ר תל אביב נשאר בפועל סביב צפון רחוב הרצל ובשנות ה-70 התרחב גם לאזורים המזרחיים יותר של העיר.

לקראת סוף שנות השישים הושלם פינוי תושבי מנשייה, והוחל בהריסת בתי השכונה. הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו את פסולת הבנייה, אלא דחפו אותה למקום הקרוב האפשרי - לתוך הים. במהרה הצטברו על החוף כמויות עצומות של פסולת בניין, שהעירייה נדרשה לפנות. אולם, עד מהרה התברר כי עלות פינוי הפסולת גבוהה מאוד וכי משתלם יותר לכסות אותה בעפר. העירייה החליטה על הקמת גן הכולל עצים ומדשאות על גבי פסולת הבניין ועל פיסת הים שיובשה על ידי הריסות השכונה שפונו כולן אל האתר. התוצאה הייתה פארק צ'ארלס קלור המשמש עד היום לאירועים שונים ולרווחת הציבור. מנגד, איבדו תושבי תל אביב רצועת חוף ארוכה שיכלה לשמש כחופי רחצה. רק בחלקו הדרומי של הפארק קיימת רצועת חוף צרה וקצרה.

ממנשייה נותרו שני מבנים: מסגד חסן בק והבניין בו ממוקם מוזיאון האצ"ל בתש"ח (בית גידי) בפארק צ'ארלס קלור. שכונת מנשייה הונצחה לפני שנהרסה במספר סרטים ישראליים, בהם "קזבלן", "לופו", "ניני" ו"מלכת הכביש".

מנשייה ונווה שלום מרחב משותף זהות כפולה

משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס המרחב העירוני שבצפון יפו בקרב דוברי העברית כמורכב משני אזורים נבדלים – פרוור דרומי שנקרא "נווה שלום" ואזור עוני צפוני שכונה "חארת אלתנכּ" ("שכונת הפחים" בערבית)[7]. הערבים הכירו את שני החלקים, הצפוני והדרומי כמנשייה. יהודים וערבים התגוררו זה לצד זה בשני האזורים. כלומר, נווה שלום ומנשייה חלקו את אותו המרחב הפיזי ורק שמן השונה בפי האוכלוסיות הערבית והיהודית הבדיל ביניהן וכך מעידות גם שתי המפות האחת המנדטורית מ-1918 והשנייה מטעם חברת הכשרת היישוב מ-1923. קו הגבול שסורטט על ידי הבריטים בין יפו לתל אביב בשנת 1921, היה "גבול של נייר" ולא קיבל ביטוי פיזי עד מלחמת העצמאות. ולמרות זאת, מסוף שנות ה-20 חל מהפך עמוק בדימוי הציבורי היהודי של המרחב המשותף נווה שלום/מנשייה שלא לווה בשינויים פיזיים או דמוגרפיים מהותיים. במקום הבחנות מרחביות המבוססות על הבדלים מורפולוגיים, חברתיים וכלכליים התקבלה בתודעה העברית חלוקה "לאומית" של המרחב, בין רקמה עירונית מודרנית ויהודית בתחומה של תל אביב (בגבולות הסרטוט הבריטי) לבין רקמה עירונית מדורדרת וערבית שנקראה בשם "מנשייה". נקודת המבט החדשה, האנכרוניסטית, עוותה ההיסטוריה של נווה שלום. היא התעלמה מחלקיה של השכונה שנותרו לאחר סרטוט הגבול בתחומה של יפו, וגרמה לשכונה להיראות כ"שכונת סְפר" יהודית מרגע הקמתה, עמדה קדומנית בעימות מדומיין עם השכונה ה"ערבית" מנשייה. תפיסה קוגניטיבית זו התקבלה שלא בצדק כאמת לאמיתה גם במחקר הביקורתי של השנים האחרונות. [8]


לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מנשייה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ אור אלכסנדרוביץ', ‏גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום , תיאוריה וביקורת 41, קיץ 2013
  2. ^ בסרט "קזבלן" משנת 1973 נראים בתי השכונה הגובלים עם הים
  3. ^ וילנאי זאב, מדריך תל אביב (1941), הוצאת אריאל מרס 1987
  4. ^ אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, גיליון 41, קיץ 2013
  5. ^ שביט, יעקב וביגר, גדעון, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 53
  6. ^ רוטברד, שרון, עיר לבנה, עיר שחורה, 2005, הוצאת בבל
  7. ^ שכונת פחים (חארת א-טאנק), אתר tlv100 האנציקלופדיה העירונית
  8. ^ אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, גיליון 41, קיץ 2013