שמירת נגיעה

שמירת נגיעה הוא מונח פופולרי בן זמננו המתאר את שמירת האיסור, המכונה גם בשם איסור נגיעה, הקיים בהלכה היהודית על מגע תאוותני בין גבר ואישה האסורה עליו באיסור עריות. איסורי הערווה השכיחים הם איסור אשת איש - האסורה לכל הגברים שאינם בעלה, האיסור לכל גבר יהודי של נידה - אישה יהודייה שנטמאה בדימום מהרחם (כגון במחזור החודשי) וטרם נטהרה ממנו באמצעות טבילה^{[דרוש מקור]}, וגויה - האסורה לכל גבר יהודי בגזירת חכמים. בדרך כלל השימוש במונח נעשה כדי לתאר אדם מסוים כ"שומר נגיעה", במשקל "שומר שבת" ו"שומר כשרות".

על אף שההלכה בנושא עתיקה, המונח "שמירת נגיעה" התפתח בדורות האחרונים עקב תופעת החילון שגררה את הצורך להסביר לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות את ההלכה האוסרת מגע הבא לבטא חיבה או קירבה בין גבר ואישה.

סוגי מגע

המגע האסור הוא מגע הנעשה 'דרך תאווה' שיש בו 'הנאה בקירוב בשר'. מגע שכזה עשוי להיות לדוגמה חיבוק, נישוק, או החזקת ידיים, אולם בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה יהיה לרוב מותר עקב העדר משיכה מינית. על אף שאין איסור הלכתי במגע חסר אוריינטציה מינית, כגון התחככות נוסעים צפופים בתחבורה ציבורית, ישנם המקפידים להימנע גם ממגע כזה, במיוחד בציבור החרדי, עקב חשש ממדרון חלקלק. דוגמה לכך ניתן לראות במתכונת הנסיעה ב'קוי מהדרין'.

לגבי לחיצת יד בין גבר לאישה, נחלקו הפוסקים בשאלה האם היא אסורה מחמת חשש תאוה, או שכשהיד כבר הושטה ללחיצה, יש לקבלה בשביל למנוע עלבון.

האיסור

לדעת הרמב"ם מקורו של איסור זה הוא בפסוק המובא בספר ויקרא: "איש איש אל כל שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערוה, אני ה'" (ויקרא יח, ו). מכאן שמגע של תאווה אסור בין אלו שיש איסור ערוה בביאתם, אולם לשיטת הרמב"ם האיסור חל גם כשהביאה אסורה באיסור אחר, מדאורייתא או מדרבנן. מקרים יוצאי דופן שאין בהם איסור נגיעה לשיטת הרמב"ם הם בין אם לבנה ובין אב לבתו, אבל בין אחים גדולים או בין בני דודים, קיים איסור נגיעה.

הרמב"ן חלק על הרמב"ם וסובר שאיסור "לא תקרבו" מדבר על קיום יחסים מיניים ממש, ולכן איסור נגיעה אינו כלול בו, אלא הוא איסור דרבנן שתקנו חז"ל. לפי פירוש זה האיסור נועד למנוע את הביאה האסורה.

פנויות

בשונה מקרובות ומאשת איש, מעיקר הדין, אישה פנויה טהורה אינה ערוה על גבר. ולפיכך מגע תאוותני בין השנים אינו אסור כשלעצמו, אלא רק מכוח תוצאותיו האפשריות, כגון הרהורי עבירה וקרי לילה. למרות שישנן בהלכה שיטות (ראב"ד ורמב"ן) לעניין איסור יחוד, הריב"ש פוסק ,"ואף הפנויה שאינה נדה, חמורה היא בזה מאשתו נדה" וכך הביאו גם הבית יוסף והרמ"א. לפי דבריהם פנויה שאינה נידה אסורה בייחוד וקל וחומר בתשמיש.

עם זאת, בימינו כמעט כל הנשים הפנויות הבוגרות אינן טובלות ונחשבות לנידות, והיות ויחסי אישות עם נידה אסורים גם כן באיסור כרת, ישנו איסור קריבה ונגיעה גם כלפי פנויה שהיא נידה. מאז חורבן המקדש ולאור היעדרו של אפר פרה אדומה פחת הצורך בטהרה ליומיום, מה שהביא לכך שבשונה מנשים נשואות שטובלות לטהרתן לבעליהן, נשים שאינן נשואות אינן טובלות. אף על פי שהיהדות מעודדת את הטהרה עצמה גם ללא צורך טכני, כאשר אין צורך שכזה פוחתת המוטיבציה להיטהר, ולכן הפסיקו הנשים לטבול. ובנוסף לכך בדורו של הריב"ש לפני כ-700 שנה ראו החכמים שיש צורך לתקן שנשים פנויות לא יטבלו, כדי שלא יחשבו שלאחר הטבילה אין איסור של תשמיש איתה, או שיחשבו שמפני שהאיסור קל יותר, יקלו בו ראש.

מכך נובע שבפועל רוב הנשים הבוגרות נכללות באחת משתי הקטגוריות האוסרות קריבה: לפני נישואיהן - נידה, לאחר נישואיהן - אשת איש (עבור כל אחד חוץ מהאיש). עם זאת, ישנן היוצאות מכלל זה, ובהן נשים פנויות הטובלות (כגון על מנת לעלות להר הבית), או כלות הטובלות לקראת חתונתן.

ברוח זו הנחה הרב הראשי לישראל, יונה מצגר את רבני הערים להקפיד על תקנת הראשונים ולמנוע מפנויות לטבול במקווה, אך בעקבות עתירה של מרכז צדק לנשים לבג"ץ נקבע שאסור לבלניות לשאול נשים טובלות על רווקותן.

ראו גם

• צניעות (יהדות)

לקריאה נוספת

• ישראל וונדי, נגיעה אישית - שמירת נגיעה בהלכה ובמחשבה

קישורים חיצוניים

• בין בעל לאשתו, אתר דעת
• הטעם המתוק של איסור נגיעה

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.