הגירוש הגדול של מרץ – הבדלי גרסאות
מ הסרת קטגוריה:רדיפות פוליטיות בברית המועצות באמצעות HotCat |
Neshifofer (שיחה | תרומות) מ תיקנתי ניסוח ושגיאות פיסוק |
||
| שורה 8: | שורה 8: | ||
==תוצאות המבצע== |
==תוצאות המבצע== |
||
בסך הכול גורשו כ-94 אלף אזרחים |
בסך הכול גורשו כ-94 אלף אזרחים, מתוכם 72% נשים וילדים. מאסטוניה גורשו 21,000 אזרחים, מלטביה 42,000 אזרחים ומליטא 31 אלף אזרחים. היקף המגורשים הגיע לכ-2-3% מכלל אוכלוסיית הרפובליקות. רוב הגירוש התרחש ב-[[25 במרץ]], והשלמות קטנות התבצעו בימים לאחר מכן. כל המגורשים חתמו על מסמך לפיו קיבלו מעמד תושב מיוחד ללא זכות לחזור ועונש של 20 שנות עבודת פרך אם ינסו לברוח. הם היו צריכים להתייצב במשרד מקומי של משרד הפנים פעם בחודש. המגורשים התיישבו ב[[אמור (מחוז)|מחוז אמור]], [[אירקוטסק (מחוז)|מחוז אירקוטסק]], [[קרסנויארסק (מחוז)|מחוז קרסנויארסק]], [[נובוסיבירסק (מחוז)|מחוז נובוסיבירסק]], [[אומסק (מחוז)|מחוז אומסק]] ו[[טומסק (מחוז)|מחוז טומסק]]. |
||
בהתאם לצו של [[הסובייט העליון]] 75 עובדי מערכת הביטחון |
בהתאם לצו של [[הסובייט העליון]] קיבלו 75 עובדי מערכת הביטחון את [[עיטור הדגל האדום|עיטור הדגל האדום,]] ועוד 17 אנשים קיבלו עיטורים אחרים על הצטיינות בביצוע הגירוש. |
||
לאחר פטירת [[יוסיף סטלין]] בשנת [[1953]] וקבלת הרשאה לחזור בשנת [[1957]] החל לזרום זרם חוזרים מ[[סיביר]] ועד לתחילת שנות ה-60 |
לאחר פטירת [[יוסיף סטלין]] בשנת [[1953]] וקבלת הרשאה לחזור בשנת [[1957]] החל לזרום זרם חוזרים מ[[סיביר]] ועד לתחילת שנות ה-60 חזרו כל המגורשים שנותרו בחיים. לפי הערכה כ-12% מהמגורשים נפטרו. |
||
בתחילת [[המאה ה-21]] ב[[אסטוניה]] |
בתחילת [[המאה ה-21]] נערכו ב[[אסטוניה]] משפטים נגד מבצעי הגירוש, והם נשפטו למספר שנות [[מאסר]]. |
||
[[קטגוריה:1949 בברית המועצות]] |
[[קטגוריה:1949 בברית המועצות]] |
||
גרסה מ־15:44, 23 במאי 2019
הגירוש הגדול של מרץ - שם למבצע של משרד לביטחון המדינה הסובייטי באסטוניה הסובייטית, לטביה הסובייטית וליטא הסובייטית במהלכו גורשו כ-100 אלף אזרחים לסיביר. המבצע נערך במרץ 1949.
רקע
בעקבות מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים ברוסיה לאורך חוף הים הבלטי הוקמו מדינות עצמאיות אסטוניה, לטביה וליטא. בשנת 1940 כתוצאה מסיכומים של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ לשטחי מדינות אלו הוכנסו יחידות של הצבא האדום, משטרים דמוקרטיים הוחלפו בממשלות תומכות בברית המועצות ובסופו של תהליך המדינות סופחו לברית המועצות. כבר בתחילת יוני 1941 בוצע גירוש המוני של אזרחים לסיביר. במהלך מלחמת העולם השנייה השטח נכבש על ידי ורמאכט. תושבים לא מעטים הצטרפו לצבא הנאצי ולחמו נגד הצבא האדום. לאחר קריסת המשטר הנאצי ביערות הסתתרו מתנגדי הכיבוש הסובייטי ומספר שנים הם ניהלו מאבק מזוין נגד השלטון.
הכנות למבצע
בהתאם להחלטת הממשל הסובייטי מ-29 בינואר 1949 החלו הכנות לגירוש איכרים מבוססים ומשפחותיהם, משפחות מתנגדי המשטר, תומכי מתנגדי המשטר וכו'. ב-12 במרץ הוצא צו שר הפנים של ברית המועצות על ביצוע הגירוש. המבצע היה באחריות משרד לביטחון המדינה בראשות ויקטור אבאקומוב ומשרד הפנים היה היחידה המסייעת. לצורך המבצע לאזור הובאו יחידות צבא נוספות בהיקף של כ-10 אלף חיילים. הגירוש עצמו בוצע על ידי יחידות של 9-10 איש שכללו שלוש סוכני ק.ג.ב, 2 חיילים ו-4-5 פעילים מקומיים. בניגוד למבצע גירוש של יוני 1941 המשפחות לא הופרדו וכול חברי המשפחה הובאו לאותו מקום הגליה.
תוצאות המבצע
בסך הכול גורשו כ-94 אלף אזרחים, מתוכם 72% נשים וילדים. מאסטוניה גורשו 21,000 אזרחים, מלטביה 42,000 אזרחים ומליטא 31 אלף אזרחים. היקף המגורשים הגיע לכ-2-3% מכלל אוכלוסיית הרפובליקות. רוב הגירוש התרחש ב-25 במרץ, והשלמות קטנות התבצעו בימים לאחר מכן. כל המגורשים חתמו על מסמך לפיו קיבלו מעמד תושב מיוחד ללא זכות לחזור ועונש של 20 שנות עבודת פרך אם ינסו לברוח. הם היו צריכים להתייצב במשרד מקומי של משרד הפנים פעם בחודש. המגורשים התיישבו במחוז אמור, מחוז אירקוטסק, מחוז קרסנויארסק, מחוז נובוסיבירסק, מחוז אומסק ומחוז טומסק.
בהתאם לצו של הסובייט העליון קיבלו 75 עובדי מערכת הביטחון את עיטור הדגל האדום, ועוד 17 אנשים קיבלו עיטורים אחרים על הצטיינות בביצוע הגירוש.
לאחר פטירת יוסיף סטלין בשנת 1953 וקבלת הרשאה לחזור בשנת 1957 החל לזרום זרם חוזרים מסיביר ועד לתחילת שנות ה-60 חזרו כל המגורשים שנותרו בחיים. לפי הערכה כ-12% מהמגורשים נפטרו.
בתחילת המאה ה-21 נערכו באסטוניה משפטים נגד מבצעי הגירוש, והם נשפטו למספר שנות מאסר.