היסטוריה של רפובליקת אירלנד

ההיסטוריה של רפובליקת אירלנד תחילתה בקבלת החוקה החדשה בשנת 1937 אשר שינתה את השם "מדינת אירלנד החופשית" לשם "איירה" (Éire) באירית ולשם אירלנד (Ireland) באנגלית. איירה היא מדינה עצמאית, חברה באו"ם ובאיחוד האירופי.

קבלת החוקה ב-1937

ב-29 בדצמבר 1937, נכנסה חוקתה של אירלנד לתוקף לאחר קבלתה במשאל עם. החוקה החליפה את מדינת אירלנד החופשית במדינה חדשה ושמה אירלנד. המושל הכללי הוחלף על ידי נשיא אירלנד. לנשיא נבחר דאגלס הייד, פרוטסטנט וחוקר השפה האירית, מאנשי מפלגת האופוזיציה פיין גייל. הנשיא ממנה ראש ממשלה חזק שכינוי משרתו בשפה האירית הוא Taoiseach. המועצה המבצעת שהייתה קיימת בימי מדינת אירלנד החופשית נקראה עתה בפשטות "ממשלה". אף על פי שהעמידה נשיא בראשה לא הייתה אירלנד עדיין רפובליקה. המלך האנגלי המשיך להיות מלך אירלנד ולשמש בתפקידים רשמיים ביחסי החוץ של המדינה. כלפי פנים היה הנשיא ראש המדינה, אך כלפי חוץ נותר המלך ראש המדינה.

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1938 הגיע ראש הממשלה דה ואלירה להסכם עם ראש הממשלה הבריטי ארתור נוויל צ'מברליין בדבר פירוקם של ארבעת בסיסי הצי הבריטים שעוד נותרו על אדמת אירלנד, והעברתם לרשות אירלנד.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריז הדאיל (בית המחוקקים האירי) ברוב גדול על כי אירלנד תישאר נייטרלית במלחמה זו. על אף שהותר לאלפי מתנדבים להצטרף לצבא הבריטי במלחמתו בגרמנים, רובו של העם האירי ראה בהחלטה בדבר הנייטרליות החלטה נבונה. במהלך המלחמה סירב דה ואלירה להפצרותיהם של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט לאפשר לצבאות בעלות הברית שימוש בנמלים באירלנד . הקפדתו של דה ואלירה על נייטרליות הייתה כה גדולה, עד כי טרח לבקר את השגריר הגרמני ביקור תנחומים כאשר נודע לו על מותו של אדולף היטלר. אך הייתה זו מראית עין בלבד.

הנייטרליות האירית הייתה לטובתן של בעלות הברית. האירים שיתפו פעולה במישור המודיעיני. דיווחים על מזג האוויר (החשובים מאוד בהקשר של תכנון יום הפלישה לנורמנדי, על צפייה בצוללות (בעלת חשיבות רבה במלחמה באוקיינוס האטלנטי) ועל פעילות של אנשי ה-IRA (אשר עמדו בפיתוי עז להצטרף להיטלר במלחמתו באנגליה), הועברו באופן רציף לבנות הברית במהלך כל המלחמה. טייסים מבעלות הברית שנפלו בשטחה של אירלנד הורשו "להימלט" לשטחי הממלכה המאוחדת באירלנד הצפונית, ואילו טייסים גרמנים נכלאו עד לסיום המלחמה.

המלחמה פגעה מאוד בכלכלתה של אירלנד, והמחסור במוצרי יסוד ניכר לאורך כל המלחמה. ביוני 1947 כללה ארצות הברית את אירלנד במדינות שקיבלו סיוע במסגרת תוכנית מרשל.

הרפובליקה של אירלנד

ב-1948 הפסיד דה ואלירה בבחירות לאחר שש עשרה שנות שלטון רצופות לו, ולמפלגתו פיאנה פול. ג'ון קוסטלו, מנהיג מפלגת פיין גייל עלה לשלטון, בראש קואליציה של מפלגות ביניהן מפלגתו של שון מק'ברייד "ילדי הרפובליקה" (Clann na Poblachta). מק'ברייד, שמונה לשר החוץ, ואשר אביו היה בין המוצאים להורג לאחר מרידת חג הפסחא מיהר לנקוט בצעד האחרון לניתוק התלות בבריטניה. ב-1 באפריל 1949 התקבל בפרלמנט חוק הרפובליקה של אירלנד. המדינה החדשה הפכה לרפובליקה. כל כוחותיו וסמכויותיו של המלך האנגלי ניתנו בידי הנשיא, שהיה עתה לראשה הבלתי מעורער של המדינה. על פי כללי חבר העמים הבריטי מדינה המכריזה על עצמה כרפובליקה פורשת מידית מחבר העמים. שלא כמדינות כהודו אשר הכריזה על עצמה כרפובליקה עם קבלת העצמאות, לא טרחה אירלנד לבקש את קבלתה מחדש לחבר העמים לאחר ההכרזה.

תגובתה של הממלכה המאוחדת לצעד זה היה בקבלת "חוק אירלנד" אשר קבע כי אירלנד הצפונית היא חלק בלתי נפרד של הממלכה המאוחדת, וכי לא יחול כל שינוי במעמדה זה ללא הסכמה מפורשת של הפרלמנט של צפון אירלנד.

ממשלות קוסטלו ודה ואלירה

בין 1948 ו-1959 שימשו קוסטלו ודה ואלירה כראש הממשלה לסירוגין. ב-14 בדצמבר 1955 התקבלה אירלנד לאו"ם. בשנת 1957 שב דה ואלירה בפעם האחרונה למלא את תפקיד ראש הממשלה. הוא היה בן 75 שנים ועיוור כמעט לחלוטין. בשלב זה איפשר לסגנו הנמרץ, שון למאס להפעיל את תוכניותיו הכלכליות, אשר נקראו "התוכנית להתרחבות כלכלית" בשנת 1958. בשנת 1959 פרש דה ואלירה מתפקיד ראש הממשלה על מנת לקבל את תפקיד הנשיא, ומינה במקומו את סגנו למאס.

ממשלות שון למאס והצמיחה הכלכלית

שון למאס הפך לראש ממשלה ולמנהיג פיאנה פול ב-23 ביוני 1959. הוא מיקד את תשומת לבו בעניינים כלכליים. הוא הסיר את ההגנה מעל המוצר המקומי והנהיג שוק חופשי. הוא העניק מענקים ופטורים ממס לחברות שתבססנה את מושבן באירלנד. כתוצאה מן התוכנית גדל התוצר הלאומי הגולמי האירי בשנים אלו בשיעור של 4% בשנה. תוכנית חדשה, ואמביציוזית יותר החלה בשנת 1963.

שנות השישים היו שנים של שינוי באירלנד. רשת הטלוויזיה הממלכתית RTÉ החלה לשדר, ומועצת הוותיקן השנייה הובילה לפתיחות גדולה יותר בכנסייה הקתולית, שעדיין הייתה הכוח העיקרי בחיים הציבוריים באירלנד. בשנת 1963 ביקר באירלנד הנשיא האמריקני ממוצא אירי, ג'ון פיצג'רלד קנדי. בשנת 1966 הונהג חינוך תיכון חובה חינם.

במהלך כהונתו ניסה למאס להוביל מהלך של פיוס עם צפון אירלנד. בינואר 1965 למאס ביקר בצפון בחשאי לשיחות עם ראש ממשלת צפון אירלנד טרנס או'ניל. בפברואר ביקר או'ניל בדבלין. אך האווירה הלבבית נעכרה עקב ציון יובל החמישים למרידת חג הפסחא באפריל 1966.

בנובמבר 1966 הכריז למאס על פרישתו מתפקידיו. היה זה סופו של "דור המייסדים" ברפובליקה האירית.

ממשלות לינץ' - "הצרות"

ג'ק לינץ' נבחר כמנהיגה השלישי של פיאנה פול, וכראש הממשלה, ב-10 בנובמבר 1966. בתחילת כהונתו נאלץ לינץ' להתמודד עם סדרת משברים בלתי צפויים, לאחר שהצרות (כינוי לסדרת סכסוכים אלימים בין קתולים ופרוטסטנטים) פרצו בצפון אירלנד בשנת 1969. לינץ' היה נחוש שלא לתת לאלימות לחלחל אל אירלנד. בשיאה של האלימות נשא נאום בטלוויזיה בו אמר כי הממשלה האירית לא תוכל לעמוד מן הצד ולצפות בדם חפים נשפך. רבים פירשו קריאה זו כאיום לפלישתה של אירלנד לצפון, אך פירוש זה היה רחוק מן המציאות. פלישה של אירלנד לשטחה של הממלכה המאוחדת הייתה בבחינת התאבדות צבאית, וטבח מיותר, ולינץ' ידע זאת היטב. מדיניותו של לינץ' הצליחה להכיל את הסכסוך בשטחה של צפון אירלנד.

בשנה שלאחר מכן גילה לינץ' כי שנים משרי ממשלתו, צ'ארלס הואי וניל בלייני היו מעורבים בהברחת נשק לקתולים בצפון. שניהם פוטרו מן הממשלה לאלתר, ולאחר מכן נאסרו ונשפטו, אם כי זוכו מכל אשמה. פרשה זו הובילה למשבר עמוק במפלגת פיאנה פול, ונודעה כ"משבר הנשק".

ב-1 בינואר 1973 התקבלה אירלנד כחברה מלאה בשוק האירופי המשותף. היה זה אחד מהישגיו האישיים הגדולים של לינץ' והמשך למדיניותו של למאס. בבחירות שהתקיימו בשנה זו הפסידה פיאנה פול, ומצאה עצמה באופוזיציה לממשלת פיין גאיל ולייבור, אשר שלטה למשך ארבע שנים.

בשנת 1977 השיגה פיאנה פול את השגה האלקטורלי הגדול אי פעם, והשיגה רוב של עשרים מושבים בדאיל. הסיבות לכך היו המדיניות הכלכלית הפופולרית שהציעה, ואישיותו של לינץ'. עם זאת, לאחר שנתיים דעכה הפופולריות של הממשלה. הישגיה היו מועטים, וכישלונות בבחירות לפרלמנט האירופי ובבחירות משנה בשני מחוזות הביאו להתפטרותו של לינץ' ב-5 בדצמבר 1979.

שנות השמונים והתשעים

מדיניותם של יורשיו של לינץ' בכס ראש הממשלה הייתה לשאוף לאיחוד של אירלנד בדרכי שלום. בעשורים האחרונים שיתפו ראשי הממשלה האירים פעולה עם הממלכה המאוחדת במלחמתה בטרור של ה-IRA לשלוחותיו ולסוגיו. ברור כי טענת הקיצונים הרפובליקנים כגון אנשי שין פיין וה-IRA כי ממשלתה של אירלנד, אשר נבחרה על ידי ארבעה מיליון אזרחים אינה קולם הלגיטימי של תושבי אירלנד, כי אם המועצה הצבאית של ה-IRA, חותרת תחת יסודות קיומה של אירלנד כמדינה.

בשנת 1985, תחת שלטון ראש הממשלה הפופולרי ממפלגת פיין גייל גארט פיצג'רלד, הגיעו מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה, וראש הממשלה האירי פיצג'רלד ל"הסכם האנגלו אירי". ההסכם סיפק מנגנון של התייעצות בין אירלנד ובין בריטניה בנוגע לענייני צפון אירלנד. "הוועידה האנגלו אירית" שנוצרה, הייתה הדרך בה יכלה אירלנד להתערב בענייניה של צפון אירלנד, ולהפחית את המתחים והלחצים, אשר הביאו באותה השנה ממש למהלך הקיצוני של הפצצת ועידת המפלגה השמרנית הבריטית בברייטון ולמעשי טרור נוספים, אשר גרמו אף לתאצ'ר אשר נקטה בקו קיצוני בכל הנוגע לענייני צפון אירלנד להבין כי פתרון הנו אפשרי רק בהסכמה ובמשא ומתן.

גם לאחר ההסכם האנגלו־אירי נמשך המוות האלים והטרור בצפון אירלנד. במשך שנים נמשכו הרציחות, כאשר ניסיונות רופפים להשגת הפסקת אש רודפים זה את זה במעגל של אלימות. רק לאחר עלייתו של טוני בלייר לשלטון בבריטניה, נראה כי ניתן לקדם את המשא ומתן בין כל הצדדים, והחל תהליך היסטורי ארוך ומסובך של התפייסות והתפרקות המחתרות מנשקן.

השנים האחרונות הביאו שינוי ביחסים בין אירלנד, צפון אירלנד, והממלכה המאוחדת. הסעיפים בחוקת אירלנד אשר רואים את אירלנד הצפונית כחלק מן המדינה שונו ב-1999, וההסכמה הקרויה הסכם יום שישי הטוב הביאה לשינוי חיובי.

אירלנד עברה אף שינוי חברתי משמעותי. תפקידה של הכנסייה הפך לפחות משמעותי בחיי התושבים. שנות התשעים הביאו עמם פריחה כלכלית, בה כונתה אירלנד "הנמר הקלטי" (בהשוואה ל"נמרים האסיאתים" מדרום מזרח אסיה, קוריאה הדרומית, הונג קונג וסינגפור). על כל אלו בערך אירלנד בשנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של רפובליקת אירלנד בוויקישיתוף