נווה שלום (שכונה) – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־07:07, 1 ביוני 2019

ערך זה עוסק בשכונה שקדמה לתל אביב. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו נווה שלום (פירושונים).

נווה שלום

(למפת תל אביב רגילה)

נווה שלום

נווה שלום היא בין השכונות הראשונות מחוץ לחומות יפו אשר היו לימים לעיר תל אביב-יפו. נבנתה בשנת 1890 מדרום-מערב לשכונת נווה צדק, בין רחוב ברנט לרחוב שלוש, כדוגמת השכונות הירושלמיות, שיזמיהן דיברו אודותן במונחים של "לצאת מן החומות" במחיר זול ותנאי תשלום נוחים. הוקמה על ידי זרח ברנט, אחד ממייסדי פתח תקווה.

היסטוריה

חברת "עזרת ישראל" מיפו שהוקמה על ידי אלעזר רוקח, הייתה היוזמת הראשונה להקמת נווה שלום. פייבל כהנוב שהיה מזכיר החברה, כתב כי באחת האסיפות של מנהלי עזרת ישראל הוחלט לבנות שכונה יהודית מיוחדת על גבול יפו. הם קנו מגרש בין הפרדסים בדרך לירושלים, סמוך למושבה האמריקאית-גרמנית ביפו, וחילקו ומכרו אותו לתושבי יפו. בהשראת ישעיהו הנביא קראו לשכונה "נוה שלום":

"וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת."

— ישעיהו ל"ב, י"ח

אך כאשר ניגשו היזמים לבנייה, הגיעו למסקנה כי על מנת להבטיח מקור מים לשכונה יידרש סכום כסף שאינו ברשותם. התוכנית הושהתה והמתיישבים הקימו את נווה צדק.

בשנת 1890 החליט זרח ברנט לבנות את השכונה בכל זאת. הוא החליט כי בגיל 47 שוב אין ביכולתו לחזור לעבודת האדמה בפתח תקווה שנמנה עם מקימיה, ושב לארץ ישראל לאחר שלוש שנות שהות בלונדון. ברנט היה ער לבעיית התרחבותו של היישוב היהודי ביפו שגרמה למחסור בדירות, ועל כן החליט לקנות שטח של 15,000 אמות רבועות בפרברי העיר יפו ובמחיר פרנק אחד לדונם. את הסכום במזומן קיבל מבנק ולירו בירושלים תמורת המחאה שמשך.

ברנט הזמין מהנדס שיסמן את השטח שקנה, וביום 1 באוגוסט 1890 הוא הזמין לטקס הנחת אבן הפינה את נכבדי יפו ואת סוחרי האתרוגים מירושלים שהיו עמו בקשרי מסחר. עבור אלה שהתקשו בהליכה בחול ברנט אף שכר חמורים. למרות זאת חלק מהמוזמנים לא בא והיו מבני יפו שלעגו לו.

ברנט בנה בשכונה החדשה שורה של בתים והציע אותם למכירה לתושבי יפו בתנאי תשלום נוחים שלא יעלו על שכר הדירה המקובל, וגם הוא עצמו עבר להתיישב בשכונה החדשה. איכלוס השכונה התגבר בעיקר לאחר שאשת רבה של יפו, הרב נפתלי הרץ הלוי, חלתה, והרופאים המליצו לה לעבור דירה. הרב ומשפחתו התארחו בקיץ באחד מבתי נווה שלום, האוויר הועיל לרבנית והרב החליט לקנות את הבית. בעקבות רבה של יפו התווספו תושבים נוספים לשכונה. השכונה נטמעה עם השנים בשכונת נווה צדק.

נווה שלום ומנשייה מרחב משותף זהות כפולה

משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס המרחב העירוני שבצפון יפו בקרב דוברי העברית כמורכב משני אזורים נבדלים – פרוור דרומי שנקרא "נווה שלום" ואזור עוני צפוני שכונה "חארת אלתנכּ" ("שכונת הפחים" בערבית)^[1]. הערבים הכירו את שני החלקים, הצפוני והדרומי כמנשייה. יהודים וערבים התגוררו זה לצד זה בשני האזורים. כלומר, נווה שלום ומנשייה חלקו את אותו המרחב הפיזי ורק שמן השונה בפי האוכלוסיות הערבית והיהודית הבדיל ביניהן וכך מעידות גם שתי המפות האחת המנדטורית מ-1918 והשנייה מטעם חברת הכשרת היישוב מ-1923. קו הגבול שסורטט על ידי הבריטים בין יפו לתל אביב בשנת 1921, היה "גבול של נייר" ולא קיבל ביטוי פיזי עד מלחמת העצמאות. ולמרות זאת, מסוף שנות ה-20 חל מהפך עמוק בדימוי הציבורי היהודי של המרחב המשותף נווה שלום/מנשייה שלא לווה בשינויים פיזיים או דמוגרפיים מהותיים. במקום הבחנות מרחביות המבוססות על הבדלים מורפולוגיים, חברתיים וכלכליים התקבלה בתודעה העברית חלוקה "לאומית" של המרחב, בין רקמה עירונית מודרנית ויהודית בתחומה של תל אביב (בגבולות הסרטוט הבריטי) לבין רקמה עירונית מדורדרת וערבית שנקראה בשם "מנשייה". נקודת המבט החדשה, האנכרוניסטית, עוותה ההיסטוריה של נווה שלום. היא התעלמה מחלקיה של השכונה שנותרו לאחר סרטוט הגבול בתחומה של יפו, וגרמה לשכונה להיראות כ"שכונת סְפר" יהודית מרגע הקמתה, עמדה קדומנית בעימות מדומיין עם השכונה ה"ערבית" מנשייה. תפיסה קוגניטיבית זו התקבלה שלא בצדק כאמת לאמיתה גם במחקר הביקורתי של השנים האחרונות.^[2]

לקריאה נוספת

פייבל כהנוב, התרחבות היישוב ביפו הקמת שכונת נוה צדק, 1888-1887, אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א' - פרק נ"ו
זרח ברנט, התרחבות היישוב ביפו: יסוד השכונה "נוה-שלום" 1890, אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א' - פרק נ"ז
אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, גיליון 41, קיץ 2013
יעקב רמון, '"נווה שלום" שכונת ילדותי', הצופה, 9 באוקטובר 1969, עמ' 3 ו-5

^ שכונת פחים (חארת א-טאנק), אתר tlv100 האנציקלופדיה העירונית
^ אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, גיליון 41, קיץ 2013

[1] שכונת פחים (חארת א-טאנק), אתר tlv100 האנציקלופדיה העירונית

[2] אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, גיליון 41, קיץ 2013

[1]

[2]

@@ שורה 7: / שורה 7: @@
 חברת "עזרת ישראל" מ[[יפו]] שהוקמה על ידי [[אלעזר רוקח]], הייתה היוזמת הראשונה להקמת נווה שלום. [[פייבל כהנוב]] שהיה מזכיר החברה, כתב כי באחת האסיפות של מנהלי עזרת ישראל הוחלט לבנות שכונה יהודית מיוחדת על גבול יפו. הם קנו מגרש בין ה[[פרדס]]ים בדרך ל[[ירושלים]], סמוך ל[[המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו|מושבה האמריקאית-גרמנית ביפו]], וחילקו ומכרו אותו לתושבי יפו. בהשראת [[ישעיהו הנביא]] קראו לשכונה "נוה שלום":
 {{ציטוט|תוכן= "וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת."|מקור=ישעיהו ל"ב, י"ח}}
-אך כאשר ניגשו היזמים לבנייה, הגיעו למסקנה כי על מנת להבטיח מקור מים לשכונה יידרש סכום כסף שאינו ברשותם. התכנית הושהתה והמתיישבים הקימו את נווה צדק.
+אך כאשר ניגשו היזמים לבנייה, הגיעו למסקנה כי על מנת להבטיח מקור מים לשכונה יידרש סכום כסף שאינו ברשותם. התוכנית הושהתה והמתיישבים הקימו את נווה צדק.
 בשנת [[1890]] החליט [[זרח ברנט]] לבנות את השכונה בכל זאת. הוא החליט כי בגיל 47 שוב אין ביכולתו לחזור לעבודת האדמה ב[[פתח תקווה]] שנמנה עם מקימיה, ושב ל[[ארץ ישראל]] לאחר שלוש שנות שהות ב[[לונדון]]. ברנט היה ער לבעיית התרחבותו של היישוב היהודי ביפו שגרמה למחסור בדירות, ועל כן החליט לקנות שטח של 15,000 אמות רבועות בפרברי העיר יפו ובמחיר פרנק אחד לדונם. את הסכום במזומן קיבל מ[[בנק ולירו]] ב[[ירושלים]] תמורת [[המחאה]] שמשך.
@@ שורה 16: / שורה 16: @@
 ==נווה שלום ומנשייה מרחב משותף זהות כפולה==
-משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס המרחב העירוני שבצפון יפו בקרב דוברי העברית כמורכב משני אזורים נבדלים – פרוור דרומי שנקרא "נווה שלום" ואזור עוני צפוני שכונה "חארת אלתנכּ" ("שכונת הפחים" בערבית){{הערה|[https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/manshia/karton שכונת פחים (חארת א-טאנק)], אתר tlv100 האנציקלופדיה העירונית}}. הערבים הכירו את שני החלקים, הצפוני והדרומי כ[[מנשייה (יפו)|מנשייה]]. יהודים וערבים התגוררו זה לצד זה בשני האזורים. כלומר, נווה שלום ומנשייה חלקו את אותו המרחב הפיזי ורק שמן השונה בפי האוכלוסיות הערבית והיהודית הבדיל ביניהן וכך מעידות גם שתי המפות האחת המנדטורית מ-1918 והשנייה מטעם חברת [[הכשרת היישוב]] מ-1923. קו הגבול שסורטט על ידי הבריטים בין יפו לתל אביב בשנת 1921, היה "גבול של נייר" ולא קיבל ביטוי פיזי עד [[מלחמת העצמאות]]. ולמרות זאת, מסוף שנות ה-20 חל מהפך עמוק בדימוי הציבורי היהודי של המרחב המשותף נווה שלום/מנשייה שלא לווה בשינויים פיזיים או דמוגרפיים מהותיים. במקום הבחנות מרחביות המבוססות על הבדלים מורפולוגיים, חברתיים וכלכליים התקבלה בתודעה העברית  חלוקה "לאומית" של המרחב, בין רקמה עירונית מודרנית ויהודית בתחומה של תל אביב (בגבולות הסרטוט הבריטי) לבין רקמה עירונית מדורדרת וערבית שנקראה בשם "מנשייה". נקודת המבט החדשה, האנכרוניסטית, עוותה ההיסטוריה של נווה שלום. היא התעלמה מחלקיה של השכונה שנותרו לאחר סרטוט הגבול בתחומה של יפו, וגרמה לשכונה להיראות כ"שכונת סְפר" יהודית מרגע הקמתה, עמדה קדומנית בעימות מדומיין עם השכונה ה"ערבית"  מנשייה. תפיסה קוגניטיבית זו התקבלה שלא בצדק כאמת לאמיתה גם במחקר הביקורתי של השנים האחרונות. {{הערה|אור אלכסנדרוביץ', '''[https://theory-and-criticism.vanleer.org.il/wp-content/uploads/woocommerce_uploads/2016/12/Teoria-41_Or.pdf גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום],''' [[תאוריה ובקורת|תיאוריה וביקורת]], גיליון 41, קיץ 2013}}
+משנות התשעים של המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים נתפס המרחב העירוני שבצפון יפו בקרב דוברי העברית כמורכב משני אזורים נבדלים – פרוור דרומי שנקרא "נווה שלום" ואזור עוני צפוני שכונה "חארת אלתנכּ" ("שכונת הפחים" בערבית){{הערה|[https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/manshia/karton שכונת פחים (חארת א-טאנק)], אתר tlv100 האנציקלופדיה העירונית}}. הערבים הכירו את שני החלקים, הצפוני והדרומי כ[[מנשייה (יפו)|מנשייה]]. יהודים וערבים התגוררו זה לצד זה בשני האזורים. כלומר, נווה שלום ומנשייה חלקו את אותו המרחב הפיזי ורק שמן השונה בפי האוכלוסיות הערבית והיהודית הבדיל ביניהן וכך מעידות גם שתי המפות האחת המנדטורית מ-1918 והשנייה מטעם חברת [[הכשרת היישוב]] מ-1923. קו הגבול שסורטט על ידי הבריטים בין יפו לתל אביב בשנת 1921, היה "גבול של נייר" ולא קיבל ביטוי פיזי עד [[מלחמת העצמאות]]. ולמרות זאת, מסוף שנות ה-20 חל מהפך עמוק בדימוי הציבורי היהודי של המרחב המשותף נווה שלום/מנשייה שלא לווה בשינויים פיזיים או דמוגרפיים מהותיים. במקום הבחנות מרחביות המבוססות על הבדלים מורפולוגיים, חברתיים וכלכליים התקבלה בתודעה העברית  חלוקה "לאומית" של המרחב, בין רקמה עירונית מודרנית ויהודית בתחומה של תל אביב (בגבולות הסרטוט הבריטי) לבין רקמה עירונית מדורדרת וערבית שנקראה בשם "מנשייה". נקודת המבט החדשה, האנכרוניסטית, עוותה ההיסטוריה של נווה שלום. היא התעלמה מחלקיה של השכונה שנותרו לאחר סרטוט הגבול בתחומה של יפו, וגרמה לשכונה להיראות כ"שכונת סְפר" יהודית מרגע הקמתה, עמדה קדומנית בעימות מדומיין עם השכונה ה"ערבית"  מנשייה. תפיסה קוגניטיבית זו התקבלה שלא בצדק כאמת לאמיתה גם במחקר הביקורתי של השנים האחרונות.{{הערה|אור אלכסנדרוביץ', '''[https://theory-and-criticism.vanleer.org.il/wp-content/uploads/woocommerce_uploads/2016/12/Teoria-41_Or.pdf גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום],''' [[תאוריה ובקורת|תיאוריה וביקורת]], גיליון 41, קיץ 2013}}
 == לקריאה נוספת ==