מרד בר כוכבא – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
Greyshark09 (שיחה | תרומות)
1,402 עריכות
אין תקציר עריכה
Greyshark09 (שיחה | תרומות)
1,402 עריכות
אין תקציר עריכה
שורה 22: שורה 22:
| כוח ראשון = 200,000-400,000 לוחמים
| כוח ראשון = 200,000-400,000 לוחמים
| כוח שני = בשלבים הראשונים של המרד 5–6 לגיונות. בשלבים המאוחרים יחידות מ-11 או 12 לגיונות וחיילות עזר; סך הכל 120,000-60,000 חיילים לפי הערכות שונות.
| כוח שני = בשלבים הראשונים של המרד 5–6 לגיונות. בשלבים המאוחרים יחידות מ-11 או 12 לגיונות וחיילות עזר; סך הכל 120,000-60,000 חיילים לפי הערכות שונות.
| צד ראשון-אבידות = 200,000-400,000 לוחמים יהודים נהרגו או שועבדו
| צד ראשון-אבידות = 200,000-400,000 לוחמים יהודים נהרגו או שועבדו; 600 אלף הרוגים בלחימה סה"כ לפי דיו קסיוס
| צד שני-אבידות = אבידות כבדות:{{ש}} מקובל להניח ש[[הלגיון העשרים ושניים דיאוטראיאנה|הלגיון ה-22 דיאוטראיאנה]] הושמד כליל.{{ש}}[[הלגיון העשירי פרטנסיס|הלגיון ה-10 פרטנסיס]] ויחידות חיל העזר ספגו אבידות כבדות.{{ש}}יתכן כי לגיון ה-9 היספנה הושמד במרד זה.
| צד שני-אבידות = אבידות כבדות:{{ש}} מקובל להניח ש[[הלגיון העשרים ושניים דיאוטראיאנה|הלגיון ה-22 דיאוטראיאנה]] הושמד כליל.{{ש}}[[הלגיון העשירי פרטנסיס|הלגיון ה-10 פרטנסיס]] ויחידות חיל העזר ספגו אבידות כבדות.{{ש}}יתכן כי לגיון ה-9 היספנה הושמד במרד זה.
| הערות = המידע ההיסטורי לגבי המרד מועט, ומבוסס על היסטוריונים זרים, אגדות בתלמודים ובמדרשים, וממצאים [[ארכאולוגיה|ארכאולוגיים]] ו[[אפיגרפיה|אפיגרפיים]].
| הערות = המידע ההיסטורי לגבי המרד מועט, ומבוסס על היסטוריונים זרים, אגדות בתלמודים ובמדרשים, וממצאים [[ארכאולוגיה|ארכאולוגיים]] ו[[אפיגרפיה|אפיגרפיים]].

גרסה מ־22:37, 17 ביוני 2019


שגיאות פרמטריות בתבנית:סכסוך צבאי
פרמטרים [ צד ראשון-אבידות, צד שני-אבידות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ ראש מדינה ראשון, ראש מדינה שני ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מרד בר כוכבא
פסל של הקיסר אדריאנוס שהוצב בתל שלם לציון דיכוי מרד בר כוכבא, מוצג במוזיאון ישראל
פסל של הקיסר אדריאנוס שהוצב בתל שלם לציון דיכוי מרד בר כוכבא, מוצג במוזיאון ישראל
פסל של הקיסר אדריאנוס שהוצב בתל שלם לציון דיכוי מרד בר כוכבא, מוצג במוזיאון ישראל
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
תאריכי הסכסוך 132–136 (כ־4 שנים)
מלחמה לפני מרד התפוצות
מלחמה אחרי מרד גאלוס
מקום ארץ ישראל
עילה השלטת ההלניזם וההלניסטים ובניית איליה קפיטולינה
תוצאה ניצחון רומאי
שינויים בטריטוריות הרס רב ביישוב היהודי באזור יהודה
הצדדים הלוחמים

יהודים

הקיסרות הרומית

מפקדים

שמעון בר כוכבא
ישוע בן גלגולא
יהונתן בן בעיה
מסבלה בן שמעון
אלעזר בן חיטא
יהודה בר מנשה
שמעון בן מתניה

אדריאנוס
טיניוס רופוס
יוליוס סוורוס
גאיוס פובליקיוס מארקלוס
הטריוס נפוס
קווינטוס לוליוס אורביקוס
סקסטוס קורנליוס דקסטר

כוחות

200,000-400,000 לוחמים

בשלבים הראשונים של המרד 5–6 לגיונות. בשלבים המאוחרים יחידות מ-11 או 12 לגיונות וחיילות עזר; סך הכל 120,000-60,000 חיילים לפי הערכות שונות.

המידע ההיסטורי לגבי המרד מועט, ומבוסס על היסטוריונים זרים, אגדות בתלמודים ובמדרשים, וממצאים ארכאולוגיים ואפיגרפיים.
ארץ ישראל במאה הראשונה לספירה
טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"

מרד בר כוכבא (בכתבי חז"ל: פולמוס אחרון; בלטינית: expeditio Judaica, "מסע המלחמה ליהודה") היה המרד הגדול האחרון של יהודי ארץ ישראל נגד שלטון האימפריה הרומית, שהתרחש בתקופת שלטונו של הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132-‏136 לספירה.[1] בראש המרד עמד שמעון בן כוסבה, שנודע בדיעבד כ"בר כוכבא". בר כוכבא קיבל את תמיכתו של רבי עקיבא, שאף הכריז עליו כמשיח, אם כי נראה שרוב התנאים התנגדו לו. בשלבים הראשונים של המרד זכה צבא המורדים להצלחות ניכרות. המורדים הביסו את חיל המצב הרומאי ביהודה, השתלטו על שטחים נרחבים במרכז ההררי של ארץ ישראל, וכוננו בהם שלטון יהודי עצמאי שבר כוכבא עמד בראשו כשהוא נושא בתואר "נשיא ישראל". ניסיונות השלטון הרומי לדכא את המרד, באמצעות משלוח כוחות צבא מהפרובינקיות הסמוכות, נכשלו בשנתיים הראשונות של המרד. מאזן הכוחות הצבאי החל לנטות לרעת המורדים עם הגעתו לזירה של המצביא יוליוס סוורוס בסוף שנת 133 לספירה בראש כוחות צבא גדולים. במהלך השנתיים הבאות ניהלו הרומאים מסע מלחמה זהיר והרסני כנגד המורדים, כשהם מצמצמים בהדרגה את השטח שבשליטתם ודוחקים אותם לשטח קטן סביב העיר ביתר. בשלהי שנת 135 נפלה ביתר, מעוזם האחרון של המורדים, לאחר מצור ממושך, ובר כוכבא נהרג. דיכוי המרד הושלם, ככל הנראה, בחודשים הראשונים של שנת 136.

ההרס שנגרם בעת דיכוי ההתקוממות היה אדיר, והחוקרים מעריכים, שרבבות, אם לא מאות אלפי מורדים ואזרחים יהודיים נהרגו במהלך דיכוי המרד ומאות מקומות יישוב נחרבו, אם כי יהדות ארץ ישראל השתקמה בהדרגה ואף חוותה פריחה זמן קצר לאחר מכן. אבדות כוחות הצבא הרומי שהשתתפו בדיכוי המרד היו כבדות אף הן, והמערכה בארץ ישראל הייתה כנראה הקשה ביותר מכל המערכות הצבאיות, שנערכו בתקופת שלטונו של אדריאנוס. המרד היה העימות הגדול האחרון בין היהודים בארץ ישראל לבין האימפריה הרומית, על אף שפעולות מרי בהיקפים קטנים המשיכו להתרחש גם אחרי כן. שנות מרד בר כוכבא היו הפעם האחרונה בה התקיימה עצמאות יהודית בשטח ארץ ישראל עד להקמת מדינת ישראל.

רקע היסטורי

מרידות קודמות כנגד השלטון הרומי ותוצאותיהן

ערכים מורחבים – המרד הגדול, מרד התפוצות

מרד בר כוכבא היה המרד היהודי השלישי באימפריה הרומית בטווח של כשישים שנה. קדמו לו המרד הגדול (70-66) ומרד התפוצות (117-115), שכלל בארץ ישראל את פולמוס קיטוס. מרידות אלו דוכאו באכזריות על ידי השלטון הרומי, וכתוצאה מהן נחרבו מקומות יישוב וקהילות יהודיות רבות (כולל העיר ירושלים), מאות אלפי יהודים נהרגו, רבים אחרים הוגלו ממכורתם או נמכרו לעבדות, ומעמדה של הדת היהודית ברחבי האימפריה נפגע.

לאחר "המרד הגדול" בוטלה האוטונומיה היחסית ממנה נהנתה האוכלוסייה היהודית ביהודה, והיא הפכה לפרובניקיה סנאטורית, שבבירתה ירושלים חנה לגיון רומאי - הלגיון העשירי פרטנסיס. הערים יפו (פלאוויה יופה) ושכם (פלאוויה נאפוליס) הוקמו מחדש כערים הלניסטיות. בעקבות "מרד התפוצות" ו"פולמוס קיטוס" הוצב לגיון רומאי שני בצפון ארץ ישראל, בכפר עותנאי (לגיו) החולש על עמק יזרעאל ובעמדות מפתח כתל שלם. הנציב הרומי ליהודה היה לוסיוס קווייטוס, שדיכא בעבר את מרד יהודי מסופוטמיה, והיה מהמפקדים הבכירים בצבאו של הקיסר טראיאנוס – עובדה המעידה על המצב המתוח ביהודה.

ההנהגה הרוחנית היהודית בתקופה שקדמה למרד

לאחר חורבן ירושלים בשנת 70, חל שינוי במפת הכיתות שהרכיבה את יהדות בית שני. החלה דעיכה של הצדוקים והתחזקות הדרגתית של יורשי הפרושים שהתכנסו ביבנה תחת רבן יוחנן בן זכאי ושותפיו. בחסות הרומאים קם מוסד הנשיאות שהעומד בראשו היה המנהיג המוכר של היהודים לצורך משא ומתן עם השלטונות הקיסריים.

בעשורים שלפני המרד הנשיא היה רבן גמליאל דיבנה, (שנפטר לקראת שלהי מרד התפוצות). רבן גמליאל היה פרגמטיסט באישיותו, ועשה את הכול כדי להסדיר את מערכת היחסים בין היהודים לבין הרומאים, ולהעביר אותה לפסים חיוביים ותועלתיים לשני הצדדים. כתוצאה ממדיניותו הפרגמטית, לא נוצרו ביהודה התנאים להתפרצות מרד חדש כנגד השלטון הרומאי. אולם בעקבות מרד התפוצות בתקופת שלטונו של הקיסר טראיאנוס, על אף שלא ברור עד כמה שפולמוס קיטוס המוזכר בתלמוד משקף השתתפות של האוכלוסייה היהודית בא"י במרד, הידרדרו שוב היחסים בין היהודים והשלטון הרומי ביהודה.

התגברות התסיסה כנגד השלטון הרומי לפני פרוץ המרד

הדעה הרווחת בקרב החוקרים בימינו היא כי בימים שבין פולמוס קיטוס למרד בר-כוכבא התגברה התסיסה כנגד השלטון הרומאי בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. לדעת הרב ישראל פרידמן בן שלום, ההנהגה הפרושית לא הכירה באופן בסיסי בזכותם של הרומאים - שכונו בספרות חז"ל בשם "מלכות הרשעה" - לשלוט בארץ ישראל ולגבות מיסים, וההבדל בין החכמים המתונים לחכמים הקיצוניים לא היה הבדל תפיסתי-עקרוני אלא טקטי בלבד, בשאלת הכדאיות של המרד ברומאים ועיתויו.[2]

גדליהו אלון טבע את המונח "ליסטות מדינית", כלומר ניהול מאבק פוליטי כנגד השלטון הרומי במסווה של מעשי שוד, כדי לתאר פעילותן של כנופיות שודדים/מורדים יהודיים בא"י בתקופה שקדמה למרד בר כוכבא. פעילות זו התקבלה בעצימת עין, אם לא באהדה, בקרב המנהיגות הרבנית היהודית. הפעילות הגוברת כנגד השלטון הרומי ביהודה באה לידי ביטוי במספר מקורות תלמודיים.[3] יש המשערים שההכנות למרד נעשו בחסות כנופיות השודדים הללו, שלא רק שניסו לערער את יציבות השלטון הרומי, אלא גם סייעו בהרחקת המשמרות וחילות המצב הרומיים מהאזורים ששימשו לאחר מכן כמרכז המרד.

התסיסה הגוברת ביהודה גרמה לדאגה אצל השלטונות ברומא, וכתוצאה מכך תוגברו כוחות הצבא הרומיים בא"י, ובנוסף לכך נסללו מספר דרכים חדשות - דרך מבסיס הליגיון בלגיו, דרך ציפורי, לפתולומאיס (עכו), שהושלמה בשנת 120 לספירה, דרך מציפורי לטבריה, דרך מבסיס הלגיון בלגיו לבית שאן, וכן דרך מבסיס הלגיון לקיסריה, בירת הפרובינקיה - שנועדו להקל על פריסה מהירה של הצבא הרומאי בשטח א"י. הפריסה של לגיון רומאי נוסף בצפון א"י אפשרה ללגיון העשירי להתמקד בפריסת כוחותיו בדרומה של הארץ. החוקר שצמן טוען שהקמתה של איליה קפיטולינה בירושלים הייתה אמצעי נוסף שנועד להבטיח את השלטון הרומאי על האוכלוסייה היהודית העוינת.

הציפיות לבניין מחודש של בית המקדש

מטבע שנטבע לרגל ביקור אדריאנוס ביהודה ובו הכיתוב: "adventui Aug(usti) Judaeae" שמשמעותו "לכבוד הגעת הקיסר ליהודה"

בעת ביקורו של אדריאנוס ביהודה, בשנת 129 או 130 - כחלק ממסעו במזרח התיכון בפרובינקיות: סוריה, ערביא, יהודה ומצרים - הבטיח כפי הנראה הקיסר להקים את ירושלים מחורבותיה ולבנות את בית המקדש. אין לדעת עד כמה התכוון לכך הקיסר, ועד כמה שמעו היהודים מהרהורי לבם. במקורות חז"ל נאמר כי השומרונים הוציאו דיבתם,[4] ואף ראשוני הנוצרים השתדלו אצל הקיסר למנוע את בניית הבית מחדש. פול ג'ונסון טוען כי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס, שעסק בתעמולה אנטישמית, השפיע על אדריאנוס לבטל את הבטחותיו.[5]

כגודל התקווה שעורר אדריאנוס אצל היהודים, כן היה גודל מפח נפשם משהתברר כי הקיסר חזר מהבטחותיו. כתובת לאדריאנוס שנתגלתה בירושלים ב-2014 מקדמת את פתרון המחלוקת ההיסטוריוגרפית באשר מה קדם למה: בניית העיר האלילית למרד או המרד לבניית איליה קפיטולינה ובניינה כחלק ממסע העונשין בגינו. על פי ניסוח הכתובת, ברור כי בזמן הכנתה, בשנת 130 - שנת ביקור אדריאנוס, העיר עדיין איננה איליה קפיטולינה. עם זאת הכתובת מעידה על כך ששנתיים לפני המרד נערכו בעיר עבודות בנייה מסיביות לרגל ביקור הקיסר, ובכך לכאורה מחזקת את הגישה לפיה המרד פרץ בעקבות עבודות הבנייה בירושלים ולא להפך.[6] פעילות הבנייה בירושלים השתלבה במסגרת מפעלי הבנייה הרומאית בארץ ישראל. אדריאנוס הקים מחדש בפרובינקיה ערים הלניסטיות שנחרבו בעבר, כמו עכו-פטולמאיס וקיסריה. הוא גם הקים מקדשים אליליים בטבריה, בעזה, בקיסריה, בירושלים ובמקומות נוספים. בכמה ערים חשובות כמו טבריה וציפורי העביר את השלטון מידם של היהודים למיעוט היווני. כל המעשים הללו הביאו את היהודים לתחושה קשה, שיש מדיניות מכוונת מלמעלה להדירם מהארץ.

קשה לומר שקיסר דעתן כמו אדריאנוס לא היה מודע למפח הנפש שעורר, ונראה יותר שהיה פשוט אדיש לכך. במטבע שהטביע נראה הקיסר מקריב קורבן על מזבח, כאשר לצדו אישה (המסמלת את יהודה), וילדים המגישים לקיסר כפות תמרים, אות לשלום ולאחווה. בניגוד למטבעות שנטבעו בפרובינקיות אחרות, מטבע זה מתעלם באופן מופגן מתרבותם של היהודים, אף שהיו רוב התושבים בפרובינקיה.

הניסיון למנוע את המרד

לאחר שהתברר כי אדריאנוס לא עמד בהבטחותיו לבנות את בית המקדש ואף מתכוון לבנות עיר אלילית במקומו, העם, שתסס ברוח מרדנות, התכנס בבקעת בית רימון (כיום בקעת בית נטופה בין טבריה לציפורי) כדי לטקס עצות למרד. רבי יהושע בן חנניה, מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי וראש החכמים לאחר מותו של רבן גמליאל, חי בתקופת אדריאנוס, ואף מתואר במקורות היהודיים כמי שנפגש עם הקיסר ובתו. רבי יהושע, שהיה ידוע כמשכיל, נשלח על ידי החכמים לשדל את העם שלא למרוד ברומאים, וסיפר את הסיפור הבא ממשלי איזופוס:

”ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציאו - אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו, והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: לך והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום - ואין לך שכר גדול מזה”.[7]

לא ברור אם התכוון להתריע על כך שמרד עלול להיות מהלך מסוכן שמשול להנחת הראש בלוע הארי, או שעם ישראל, שמרד באימפריה החזקה ויצא בשן ועין, עדיין יש לו הרבה לאבד אם תיכשל מרידה נוספת, או שאף שאדריאנוס לא עמד בהבטחתו לבנות את בית המקדש, יש לכופף את הראש בשל העוצמה הרומית ולהשתבח בעצם הקיום היהודי בארץ ישראל, או פשוט סיפר על כישלון שליחותו וחדלון התקוה מאפשרות הצלחה של כל שליחות נוספת, כשהוא כביכול "שמח" שיצא משם בחיים. בכל מקרה, נראה שהוא הצליח להרגיע את העם התוסס לפחות לזמן מה[דרוש מקור], אף על פי שבסופו של דבר התסכול הדתי והרצון לחירות התגברו על כל דבר אחר.

הגורמים הישירים למרד

היו מספר סיבות אפשריות שהובילו למרד. על פי רוב החוקרים נראה שהסיבה העיקרית היא בנייתה מחדש של ירושלים כעיר אלילית, ואולי אף גזירה מטעם הקיסר האוסרת על המילה. על פי רבי יצחק אייזיק הלוי,[8] גדליהו אלון,[9] ובצלאל לנדוי[10] ועוד, נעשו מכלול של מעשים שמטרתם הייתה לחזק את ההגמוניה הרומית וליוון את היהודים.

גם לרעידת אדמה חזקה שארעה שנים ספורות לפני המרד,[11] ככל הנראה בשנת 129 או 130 לספירה,[12] הייתה השפעה על ההחלטה לצאת למרד.[13]

איליה קפיטולינה

מטבע המציין את ייסוד איליה קפיטולינה. בגב המטבע נראה הקיסר אדריאנוס חורש את גבולותיה בשור ופרה, כמנהג הרומאים בעת ייסוד עיר חדשה. ובמרכזו ניתן לראות את נס הלגיון העשירי שחנה בירושלים. מסביב לציור הכתובת COL. AET. CAPIT COND. (קולוניה איליה קפיטולינה המיוסדת), בפני המטבע דיוקן של הקיסר אדריאנוס עם כיתוב המציין את שמו ותארו
ערך מורחב – איליה קפיטולינה

שלושה מקורות עיקריים קיימים לגבי עיתוי בנייתה של איליה קפיטולינה בירושלים. עדותו של ההיסטוריון דיו קסיוס (229-156), ששירת כסנאטור וקונסול רומאי שהיה מקורב לקיסר אלכסנדר סוורוס ומהווה מקור עיקרי להיסטוריוגרפיה היהודית בתקופת מרד התפוצות ומרד בר-כוכבא,[14] עדותו של אב הכנסייה אוסביוס (340-275), הארכיבישוף של קיסריה,[15] ועדות נומיסמאטית – מטבעות שנמצאו ביהודה המציינות את הקמתה של הקולוניה החדשה.

דיו קסיוס טוען שהקמתה של איליה קפיטולינה והקמת מקדש יופיטר בהר הבית היו הסיבות למרד:

”בירושלים ייסד (אדריאנוס) עיר במקום זו שהוחרבה עד היסוד וקרא לה איליה קפיטולינה, ובמקום מקדש האל הקים מקדש חדש ליופיטר. דבר זה גרם לפולמוס לא קטן ולא קצר זמן, כיוון שהיהודים לא יכלו לשאת את העובדה, שנכרים נוחלים את עירם, ופולחנות זרים קונים בה שבות”.[16]

אוסביוס, לעומת זאת, כלל אינו מספק סיבה למרד והפיכתה של ירושלים לאיליה קפיטולינה נזכרת אצלו רק לאחר דיכוי המרד ולאחר שהיהודים נספו:

”וכך, לאחר ששיכלה העיר את העם היהודי, ותושביה הקדמונים נספו כולם, היא יושבה על ידי זרים. העיר הרומית, אשר הוקמה לאחר מכן, נקראה בשם אחר; היא הפכה לאיליה, לכבודו של הקיסר השולט, איליוס אדריאנוס”.[17]

דיווחו של אוסביוס תואם את השקפתו כי הדיכוי האכזרי של המרד היה עונש ראוי מהאל על דחיית בנו המשיח.[18] מאידך, חיבורו של דיו קסיוס הוא המקור היחיד שמקשר את פרוץ המרד עם ייסוד איליה קפיטולינה.[19] אולם קסיוס נחשב על ידי החוקרים לאמין יותר, הן בשל האובייקטיביות שלו בנוגע ליהדות וליהודים, להבדיל מאוסביוס, הן בשל הכרתו הטובה את היהודים ומנהגיהם, והן בשל קרבתו לארכיונים הרומאיים ולמאורעות גופם.

מטמוני מטבעות שנתגלו במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 באזור יהודה, המתוארכים לכל המאוחר לשנת 131 וקשורים באופן ישיר למרד בר כוכבא, מהווים מקור חשוב ביותר להבנת עניין זה. בין המטבעות נתגלה מטבע המתאר את היווסדה של איליה קפיטולינה. ב-1970 כתב על כך החוקר יעקב משורר: "ברור לגמרי שאיליה קפיטולינה נוסדה לפני פרוץ מרד בר-כוכבא, דהיינו בעת ביקורו של אדריאנוס בארץ ישראל בשנת 130 לספירה.[20] עם מסקנה זו מסכימים מרבית החוקרים.[21]

העדות הנומיסמאטית, בצירוף עם עדותו של דיו קסיוס שבנייתה של איליה קפיטולינה בירושלים הייתה מהגורמים למרד, אמינים יותר מעדותו של אוסביוס. עם זאת, ישנם חוקרים הטוענים כי אין סתירה בין העדויות. לדעתם ההכרזה על הקמת העיר אכן התרחשה לפני המרד, והייתה הגורם הישיר למרד, אולם הצעדים הדרסטיים של הקמת העיר, הסבת שמה, בניית מקדש נוכרי, ושינוי שם הפרובינקיה כולה – כל אלה באו לאחר דיכוי המרד.[22]

גזירת המילה

דיו קסיוס מייחס את המרד במישרין להחלטת אדריאנוס להקים את איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים ולבנות שם מקדש ליופיטר. אולם הביוגרפיה של אדריאנוס בהיסטוריה אוגוסטה, שנכתבה במאה ה-4 על ידי מחבר או מחברים שהשתייכו לחוגים הפגאניים של רומא,[23] מייחסת את המרד לאיסור על המילה:

”באותו זמן פתחו גם היהודים במלחמה משום שאסרו עליהם להטיל מום באברי זכרותם”.[24]

ההלניזם רואה בשלמות ובאסתטיות של גוף האדם, ערך חשוב ואף מקודש, ומשום כך המילה היא פגיעה בשלמותו של הגוף. המילה נחשבה אפוא בעיני הרומאים להשפלה, סטייה מינית, וסמל לעבדות ולהיבדלות של היהודים.[25] בניגוד להיסטוריה אוגוסטה, דיו קסיוס אינו מציין איסור כזה כלל בהקשר של המרד. חלק מהחוקרים נותנים אמון רק בדבריו של דיו קסיוס ולא באלה שבהיסטוריה אוגוסטה, אולם נראה סביר להניח שהחקיקה בתקופת שלטון אדריאנוס שעסקה במילה, עשתה את חלקה בדחיפת היהודים לשימוש בכוח[19] ולכן רוב החוקרים משלבים בין שני המקורות הללו וסבורים שגם האיסור על המילה וגם ייסוד העיר האלילית היו גורמים מכריעים בפרוץ המרד.[26]

אך מהימנותו של "היסטוריה אוגוסטה" בנושא זה, כבנושאים אחרים, איננה גדולה,[27][28] ובשל כך חוקרים כמו רבי יצחק אייזיק הלוי, בצלאל לנדוי, מרי סמולווד, דוד פלוסר וגדליהו אלון,[29] הסבורים כי גזירת המילה הייתה אחד מהגורמים למרד, צריכים לחיזוקים ממקורות נוספים.[30] סמולווד מסתמכת על תשובתו המשפטית של אנטונינוס פיוס (161-138), המתירה ליהודים למול את בניהם בלבד, ולא בן דת אחרת.[31] וכן באמצעות עדויות תלמודיות שונות.[32] להוכחותיה של סמולווד קמו מתנגדים רבים: אהרון אופנהיימר[33] שתקף את סמולווד על השימוש השגוי שביצעה בחקר המקור התלמודי, ופטר שפר, הקובל עליה משום שכל התאוריה שלה מסתמכת על העדות של אנטונינוס פיוס, כאשר בסופו של דבר היא לא תרגמה זאת כהלכה.

כך נראה שישנה מחלוקת בין החוקרים שסוברים שהגזרה על המילה, שהייתה הרחבה של איסור הסירוס, הוטלה על ידי אדריאנוס לפני המרד מתוך רצון למנוע הטלת מום בגוף האדם וכללה אף את היהודים,[34] לבין החוקרים שסוברים שהגזירה מטעם השלטונות הרומאים על המילה היהודית הוטלה לאחר דיכוי המרד היהודי, כחלק מהשאיפה הרומאית למגר את עקרונות הדת היהודית.[35]

המניעים למדיניות ההלניסטית של אדריאנוס

מערך הקיסרות הרומית בתקופתו של אדריאנוס

יכולות להיות סיבות רבות, שגרמו לקיסר אדריאנוס להורות על הקמת איליה קפיטולינה. מניעיו לפעול בדרך אנטי-יהודית בוטה זו, היו ככל הנראה אישיותו, תפיסותיו, הסתייגותו מהיהדות ואף רצונו להפוך את ארץ ישראל לכלכלית ומועילה יותר לאימפריה.

לגבי בניית הקולוניה איליה קפיטולינה (על שמו של הקיסר והקפיטול) – ואן דר בור במאמרו[36] עוקב אחרי הכתבים שהשאיר הקיסר אדריאנוס עצמו, ובהם באה לידי ביטוי דמות אנאכרוניסטית, המתרפקת על העבר ורואה בדמויות היסטוריות מודל לחיקוי. אדריאנוס ראה כמודל לחיקוי את הקיסר אוגוסטוס שיצר את פולחן הקיסר הרומי – כך גם בתקופת כהונתו של אדריאנוס התפתח פולחן האלוהות של הקיסר באימפריה, ובכל מקום בו פנה התפתחו בניית המקדשים והערים לכבודו, ככל הנראה ביניהן הייתה גם ירושלים-איליה קפיטולינה. האלהתו של אדריאנוס לא יכלה להתקבל באמונה היהודית המונותאיסטית, שסלדו אף מהערצה שלו לפומפיוס, הזכור לרעה בהיסטוריה היהודית, וכן מתעמולת ההומוסקסואליות שלו[37] – כל זאת לא הועילו לשנאה שרחש אדריאנוס ליהדות.

ביחס למסעות שערך אדריאנוס במזרח התיכון סוקר אמיל שירר[38] את מסעו של הקיסר מסוריה למצרים ובחזרה, ומוכיח לקוראים כי בכל מקום אשר פנה הקיסר, נעשו פעולות בנייה ושיקום מסיביים, ובין השאר נבנתה גם איליה קפיטולינה. יש הטוענים כי מגמותיו של הקיסר נובעות מסיבות אחרות. על פי שמעון אפלבאום, אדריאנוס ינק סלידה מדתות המזרח ומהיהדות, בתקופת כהונתו כמושל סוריה, ובשל קרבתו לקיסר טראיאנוס (שאביו היה מפקד הלגיון העשירי פרטנסיס ששירת ביהודה מאז ימי המרד הגדול).

אפלבאום טוען כי המניע היה כלכלי. הפוטנציאל הכלכלי של ארץ ישראל אינו גבוה, והוא נמוך עוד יותר בשל התושבים היהודים של הפרובינקיה, שהתנגדה לתהליך של עיור – ולכן צמצום האוכלוסייה היהודית בפרובינקיה, היה מגביר את הרווחים הכלכליים בה. דעה דומה מציג גדליהו אלון,[39] שמאמין כי אדריאנוס שאף למגר את האלמנט היהודי בפרובינקיה ולהמירו באלמנט נוכרי-יווני, ולראיה מציג אלון מקומות אחרים באזור, שעברו תהליך דומה כמו העיר טבריה.

בנימין איזק[40] טוען כי בניית איליה הייתה למעשה לשימושו של הלגיון ה-10 פרטנסיס שכבר חנה בה, והפיכת העיר החרבה לקולוניה, הפכה אותה למעשה לאזור גיס של חיילות הפרובינקיה.

לעומתם מנחם מור מתנגד לדעה זו, וטוען כי לא הייתה בקיסר שום "שנאת ישראל" כלשהי, אלא מדיניות הלניסטית גרידא.[41] מטרת תגבור הלגיונות הייתה לחזק את הגבול המזרחי העוין, ולמעשה אדריאנוס שאף לבנות מחדש את בית המקדש השלישי, אולם עניין זה לא מומש בשל פעילותם העוינת של השומרונים.[42]

שמו, מעמדו ואישיותו של בר כוכבא

ערך מורחב – שמעון בר כוכבא
בר כוכבא - פרט מתוך מנורת הכנסת

הכינוי "בר כוכבא" (בן הכוכב) נזכר לראשונה[43] על ידי אוסביוס, הארכיבישוף של קיסריה (כמאתיים שנים לאחר המרד):

”באותה עת הנהיג את היהודים מאן דהו בשם בר כוכבא, שפירושו "כוכב". איש זה היה שודד בעל נטיות רצחניות, אך בהסתמכו על שמו, וכאילו עם עבדים שיג ושיח לו, טען להיותו מאור אשר ירד באורח פלאי מן השמים כדי להאיר לסובלים”.[44]

במסמכים הכלכליים שנמצאו הוא מוזכר בשמו ותארו המלא "שמעון בר כוסבא נשיא ישראל". מקור השם כוסבא נראה על שם יישובו[45] - היישוב כּוֹזֵבָא שמוזכר בספר דברי הימים, שהיה בתחום נחלת יהודה (דברי הימים א ד כב). אף שרבי עקיבא דרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" - "דרך כוזבא מיעקב", במקורות היהודים המשיכו לקרוא לו בשם "בר כוזיבא". לדעת חנן אריאל, ההנחה של רבי עזריה מן האדומים ורנ"ק כי במקורות היהודים שיבשו במכוון את שמו לשם גנאי, מלשון כזב-שקר או לאכזבה לאחר הכישלון, איננה נכונה.[43] לעומתו יגאל ידין כתב בספרו "מערות בר כוכבא" כי נמצאה איגרת כתובה יוונית באחת ממערות המסתור ובה שם מנהיג המרד נהגה כוּסִיבַּא, ועל פי זה הן השינוי לבר כוכבא ולבר כוזיבא היו הטיות מכוונות, האחת לשבח והאחת לגנאי.[46]

לעמידה על אישיותו ומעמדו של בר כוכבא ישנם שני מקורות עיקריים - אגדות חז"ל העוסקות בו, ואיגרותיו שנשתמרו.

התואר "נשיא ישראל" איננו זהה בהכרח לתואר של ראשוני מנהיגי בית חשמונאי, כיוון שבתלמוד התואר שלו היה "מלכות בן כוזיבא",[47] ואף "מלך המשיח" (תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה', כ"ד ע"א; איכה רבה, פרשה ב', פסקה ד') ולכן היו חוקרים שטענו שהיו לו סמכויות של מלך, והתואר נשיא הוא תואר של מלך אידיאלי, כפי שמתואר בחזון אחרית הימים של יחזקאל.[48]

בתקופת המרד הגדול לא היה מנהיג מרכזי והלוחמים היו מפוצלים לכתות וכתי כתות, הלוחמים זה בזה, באותה המידה שהם לוחמים ברומאים. העובדה שבר כוכבא הצליח לאחד את העם תחת הנהגתו היא רבת משמעות, ואומרת הרבה על אופיו של האיש.

בר-כוסבה הוא דמות שמעט ידוע עליה. לפי המקורות הקיימים, חסר ייחוס, נכסים או השתתפות בבתי המדרש השונים.[49] למרות זאת הגיע למעמד שיכלו לשאת בו רק אנשי ייחוס מימים ימימה, שאף יוחסו לעיתים לבית דוד. איגרותיו, הכתובות חלקן עברית וחלקן ארמית (האיגרות ביוונית שנמצאו יחד עם איגרות בר כוכבא לא נשלחו על ידי בר כוכבא עצמו) מראות על מנהיג תקיף ואדמיניסטרטור מוכשר, אשר לא חשש לאיים על פיקודיו בכבילתם באזיקים על מנת לקבל את מבוקשו, ושירד להדרכות מפורטות לפיקודיו, כמו לשלוח לו אדם מסוים תחת משמר ולהקפיד שלא יהיה מזוין בנשק. אך מצד שני דאג לצורכי הדת של חייליו.

על גבורתו וכוחו הפיזי של בר כוכבא סיפרו חז"ל כי "היה מקבל אבני בליסטרה באחת מארכובותיו, וזורקן והורג בהן כמה נפשות" (איכה רבה ב ד וגם בבבלי). אף אם יש הפלגה בתיאור זה, נראה גם מהעדויות של מקורות היסטוריים אחרים, כי מנהיגותו הקרבית הייתה נועזת ועוצמתית. עדות נוספת במקורות היהודים מעידה כי לימד את חייליו בצאתם לקרב, לומר כלפי האל שלא יעזור ולא יפריע ("ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תכסוף"), מה שהיה למורת רוחם של חכמים. לסוגיית מותו של בר כוכבא, חז"ל אומרים שמצאו נחש כרוך על גופו (ירושלמי שם), וגם בעניין הם הפליגו ביכולותיו, ומייחסים לאדריאנוס את האמירה, "אם אלוהיו של אלו לא היה הורג אותו, מי היה יכול להורגו"? (ירושלמי שם). מעבר לאמירה האמונית-חינוכית שיש בעניין, יש בה הדהוד לדבריו של רבי עקיבא על משיחיותו של בר כוכבא.

יגאל ידין שיער כי בר כוכבא הפך בזמן המרד את השפה העברית לרשמית, לאחר ירידת קרנה והשימוש שנעשה בארמית, בעקבות חורבן בית המקדש. הדבר מסביר מדוע קיים מעבר מארמית לעברית בתעודות שנמצאו במערות האגרות ומדוע בר כוכבא השתמש בעברית באופן כה נרחב. אורי מור אף מצביע על כך בתעודות העבריות ישנו מעבר מדגם של "בר" פלוני ל"בן" פלוני.[48]

ההכנות למרד

ערכים מורחבים – צבא בר כוכבא, מערכות המסתור של בר כוכבא
כניסה למערת מסתור ממרד בר כוכבא, חרבת מדרס
תפרוסת מערכות המסתור בגליל ובשפלת יהודה

למרות החלטתו של אדריאנוס להקים את העיר האלילית איליה קפיטולינה במקומה של ירושלים, החרבה מזה כ-60 שנים, היהודים לא הגיבו בהתקוממות מיידית נגד הרומאים. הנהגת המרד המתוכנן פעלה בשיקול דעת, והמתינה עד להשלמת ההכנות למרידה מאורגנת היטב. ההכנות כללו:

  • אגירת כלי נשק (שיוצרו בכוונה עבור הצבא הרומי עם פגמים שפסלו אותם לשימוש).
  • תפיסת מקומות אסטרטגיים, וביצורם באמצעות בניית חומות, וכן באמצעות חפירת מערכות מסתור, שכללו מנהרות קשר ומעברים תת-קרקעיים.
  • הקמת יחידות מורדים במחתרת, שעברו אימונים צבאיים.

בניגוד לאסטרטגיה של התבצרות בערים ובמבצרים, שהייתה מקובלת בתקופת המרד הגדול, ושלא הוכיחה את עצמה אל מול מכונת המלחמה הרומאית (אפילו במבצרים קשים מאוד לגישה כגון מצדה), הושם הפעם דגש על הסתמכות על מערות מסתור לתקיפה והסתתרות ועל שימוש בטקטיקות לוחמת גרילה.

העיר ביתר, שהייתה במרחק קצר מירושלים, במיקום אסטרטגי וטופוגרפי מעולה, הוכנה לשמש כמרכז צבאי ומדיני של המרד. ההרודיון הוכן כמרכז המנהלתי, ועין גדי לחוף ים המלח נועדה לשמש כנמל לקבלת אספקה. נראה שכל כוחות המורדים פעלו באופן מאוחד ומתואם, וקיבלו את הנהגתו של בר כוכבא, ושהלקחים מכישלון המרד הגדול הופקו.

על פי עדותו של דיו קסיוס ההכנות למרד נמשכו זמן מה, והעיתוי לפריצתו היה מתוכנן:

"...הם נשארו שקטים כל עוד אדריאנוס שהה במצרים ושוב בסוריה, אלא שהם הכינו בצורה בלתי הולמת את כלי הנשק שהטילו עליהם לייצר, כדי שהם יוכלו להשתמש בהם לאחר שיפסלו על ידי הרומאים. כשאדריאנוס התרחק, מרדו בו היהודים בגלוי. היהודים לא העזו להסתכן במערכה חזיתית עם הרומאים. הם תפסו את המקומות הנוחים של הארץ וחיזקו אותם במחילות ובחומות, כדי שישמשו להם כמקלטים בעת מצוקה וגם כדי שיוכלו לנוע בחשאי, אלה לקראת אלה, מתחת לפני הקרקע. הם קדחו פירים אל הדרכים התת-קרקעיות, כדי שיקלטו בהם אוויר ואור"

— דיו קסיוס, תולדות הרומאים, סט: 12-11.

מניתוח של מקור זה, ניכרת חשאיותם של היהודים בשמירה על ההכנות למרד בחשאי, גם כאשר חנו בארץ ישראל שני לגיונות, ואפילו הקיסר אדריאנוס ופמלייתו. הרומאים לא חששו ממרדנותם של היהודים, עד כדי כך שאפילו הטביעו מטבעות הנושאות מסר של שלום, וסמכו על היהודים בייצור כלי נשק ששימשו לאחר מכן נגדם.[50]

על אמינות עדותו של דיו קסיוס, שהייתה נראית בהתחלה מוגזמת, יכולות להעיד גם למעלה מ-280 מערכות מסתור, שנתגלו בקרבת כמאה יישובים ואתרים בשפלת יהודה, ובקרבת כעשרים יישובים בגליל, שנתגלו בסוף שנות ה-70. על פי מאפייני מערכות המסתור, ניתן ללמוד כי יד מכוונת ומחשבה רציונלית הייתה בבנייתן: הכניסה למערכות הייתה מוסתרת וניתן היה לחסום את הכניסה מתוך מערכת המסתור לשם הגנה. כמו כן מחילות המעבר היו צרות ביותר וחייבו את העובר בהן ללכת בצורה שפופה או אף לזחול, על מנת להקשות על החיילים הרומיים כבדי התנועה לנוע בתוכן ולתפקד ביעילות. חלק מהמחילות נחפרו כדי לשמש כפתחי איוורור לנחבאים או לאורבים במערכת המסתור. נוסף על כך במערכות המסתור היו גם תנאים לאגירת מים ומזון לשהייה ממושכת.[51]

בשל כך סבור יוסף קלוזנר, כי מערכות המסתור נחפרו כהכנה למרד הממשמש ובא, וגם בעיצומו של המרד המשיכו היהודים בחפירת מערכות מסתור בשפלת יהודה. הממצאים מעידים לדעתו על כך, שחפירת המנהרות בוצעה תחת יד מכוונת והנהגה מסודרת. חוקרים אחרים, כמו למשל אופנהיימר, מסכימים כי מערכות אלה היו בשימוש היהודים במהלך מרד בר כוכבא, אולם מטילים ספק בכך שהם נחפרו במסגרת ההכנות לקראת המרד.[52]

גרץ ובעקבותיו חוקרים נוספים רבים, בהם אבי יונה, מניחים כי רבי עקיבא מילא תפקיד בהכנת המרד באמצעות גיוס כספים ותמיכה אחרת מהקהילות היהודיות מחוץ לארץ ישראל במסגרת מסעותיו הרבים לחו"ל (מגליה ורומא במערב ועד לבבל ומדי במזרח). אולם חוקרים אחרים - הלוי, גדליהו, אופנהיימר ועוד - לא מקבלים הנחה זו, בין היתר מפני שחלק ממסעות אלו נערכו עוד לפני מרד התפוצות, זמן רב לפני פרוץ מרד בר כוכבא.

התיחום הטריטוריאלי של המרד

התפיסה שמרד בר כוכבא היה מוגבל לתחום המצומצם של אזור יהודה, ולא התנהל באזורים אחרים של ארץ ישראל, נוצרה ופותחה על ידי דרנבורג וביכלר ובעקבותיהם הלכו חוקרים רבים ובהם מנטל, קליין, אופנהיימר ומור. אולם יש לא מעט חוקרים שחולקים על טענה זו, בהם גרץ, שלטר, שירר, הלוי, ייבין, אלון ואף הר, וטוענים שהמרד הקיף גם את הגליל ואף חלקים בעבר הירדן המזרחי.[53]

מנהרות מימי מרד בר-כוכבא, בהרודיון כ-12 קילומטרים מדרום לירושלים. המקום שימש כמרכז המנהלתי במרד בר כוכבא
” משמעון בר כוסבא לאנשי עין גדי למסבלא ליהונתן בר בעין, שלום. בטוב אתם יושבין אוכלין ושותין מנכסי בית ישראל, ולא דואגין לאחיכם לכל דבר? “

– איגרות בר כוכבא, מערת האגרות

עם זאת, כל החוקרים של המרד מסכימים שעיקר המרד התרחש באזור יהודה. מלבד דיו קסיוס מעידים על כך גם מקורות יהודים במדרש[54] ובתלמוד הירושלמי.[55]

המקומות המוזכרים במקורות אלה זוהו ברובם בוודאות באזור יהודה. מיקומה של ביתר שמתוארת כבירת המרד, נתגלה בקרבת הכפר הערבי בַּתִּיר ליד המקום המכונה ח'רבת אל-יהוד (31°43′50″N 35°08′06″E / 31.730482°N 35.135036°E / 31.730482; 35.135036), היישוב חמתא זוהה כ-15 ק"מ צפונית-מערבית לביתר, וכפר לקיטיא זוהה כ-15 ק"מ צפונית-מערבית לירושלים. לגבי בית אל, הרי שמיקומה ברור מצפון לירושלים, כך גם גופנא, כפר חריבה המוזכר בתלמוד הירושלמי, מזוהה ליד סוסיתא או ליד לוד. והישובים לכיש, דיכרין ושחליה מאותרים באזור בית-גוברין.

מקור נוסף המעיד על חשיבותו של חבל יהודה במסגרת המרד הם אגרותיו של בר כוכבא, שנתגלו במדבר יהודה בתחילת שנות ה-60.[56] הראיה הראשונה היא עצם העובדה, שהאגרות נמצאו באזור זה סמוך לעין גדי, והראיה השנייה היא שמוזכרים בהם מקומות מוכרים ביהודה.

מהאיגרות ניתן להבין, שלכוחות המורדים הייתה שליטה במקומות הללו בשפלת יהודה. ראשית אחד מהמרכזים המנהלים של המרד היו בהרודיס – הלא היא הרודיון שנבנתה על ידי המלך הורדוס, שימשה למקום מנוחתו האחרון ונמצאת לא רחוק מהעיר בית לחם. עיר נחש זוהתה עם דיר נחאס סמוך לבית גוברין, כ-20 ק"מ ממזרח לאשקלון. יגאל ידין זיהה את קריית ערביה על פי האיגרת, בעין ערוב דרומית לבית לחם. על מיקומן של עין גדי ותקוע אין עוררין. עין גדי היא עיר המוזכרת כבר במקרא, במסלול בריחתו של דוד המלך וממוקמת על חופו המערבי של ים המלח. תקוע נזכרת אף היא בתנ"ך וממוקמת בסמוך להרודיון, ובסמוך לה הוקמה ב-1977 התנחלות הנושאת שם זהה.

אולם לא רק המקורות התלמודיים והאגרות מעידים על מרכזיותה של יהודה במרד. מיקום מערכות המסתור (בהרודיון, חורבת ג'דוד, בחורבת עקד, וכן בדרום הר-חברון) שנתגלו מתאים, למעשה, לפריסת ההתיישבות היהודית באזור, וכן לתפוצת מטבעות בר כוכבא, שעל-פי קלונר וזיסו, ניתן ללמוד ממנה היכן היו אזורי ההשפעה והשליטה של בר כוכבא. קלונר וזיסו סוקרים במאמרם את מערכות המסתור המזוהות עם המרד ועל פיהן מסיקים החוקרים, גם המצמצמים בהיקפו של המרד וגם המרחיבים, כי עיקרו התמקד באזור יהודה.

שאלת השתתפותו של הגליל במרד

תמונת אילוסטרציה של שער הניצחון בתל שלם שמשוער שהקדישו הסנאט והעם הרומאי לכבוד הקיסר אדריאנוס לאחר דיכוי המרד

מידת השתתפותו של הגליל בלחימה שנוי במחלוקת בין החוקרים, בעיקר בשל המחסור במקורות שיעידו על לחימה באזור זה.

במקורות נזכרים בהקשר למרד המקומות הבאים: כבול, כפר חרוב (ליד סוסיתא או לוד), כבוש, מגדל צבעיה (חורבת א-דור, במוצא הירמוך שבעמק הירדן), מגדל נוניא (ליד הכנרת), כפר אימרא, ושיחים (לא הרחק מציפורי).

שלושה מקורות בתורה שבעל פה (בבלי, תוספתא וירושלמי) מעידים על מצב כלכלי קשה לאחר המרד בגליל.[57][58][59]

ובאחד מהם (בירושלמי) נזכר בפירוש כי אדריאנוס החריב את הגליל:

"לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה, שלא היו הזיתים מצויין. שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ."

— ירושלמי, פאה פ"ז ה"א

רבי יוסי, מראשי החכמים במרכז באושא, שנוסד לאחר מרד בר כוכבא, מצוטט כמי שאומר בפירוש, שהמצב הכלכלי הקשה הוא בשל שאדריאנוס החריב את הארץ. מנטל ובעקבותיו מנחם מור סוברים כי ייתכן שמדובר בתופעת לוואי של המרד עצמו, כתוצאה משימוש בגורמי הייצור באזור זה, למען המאמץ המלחמתי של הלגיונות שהובאו ליהודה, על מנת לדכא את המרד,[60] אך כנגד גישה זו ניתן לומר כי הקיסר אדריאנוס לא היה פוגע בגליל, אלמלא תרם למרד בצורה כלשהי. על זאת יש להוסיף תגליות ארכאולוגיות של כתובות קבר בגדר ובבית שאן של חיילי לגיונות, שהיו בארץ ישראל, רק בעת המרד עצמו.

דוד משה הר מביא את המקור שלדעתו יכול להוכיח כי המרד התפשט גם בגליל:

וכשנהרג רבי עקיבא בקיסרין באתה שמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל רבי חנינא בן תרדיון... מכאן ועד ימים קלין לא ימצא מקום בארץ ישראל שלא יהיו שם הרוגים מושלכים בו.

— מסכת שמחות ח ט
” משמעון בן כוסבא, לישע / בן גלגלה ולאנשי הברך / שלום, מעיד אני עלי ת שמיים / [אל] יפס[ד] מן הגללאים שהצלכם / כל אדם, שאני נתן ת כבלים / ברגלכם, כמה שעסת (י) / לבן עפלול “

– DJD, II, pp. 160

בחינה מדוקדקת של איגרתו של בר כוכבא (משמאל) הובילה את החוקרים למסקנה, כי עדות זו רק מספרת שכמות מסוימת של גליליים (שמספרם לא ידוע), השתתפו בלחימה תחת פיקודו של בר כוכבא. עניין זה יכול להעיד על תמיכה במרד מעבר לגבולותיה הטריטוריאליים של יהודה, אולם לא על לחימה של ממש בצפון הארץ.

על פי סקירת מערות המסתור בגליל, נראה שיהודי הגליל התכוננו למרד ממש כמו יהודי יהודה.[61]

לפי בדיקת סקר של פעילות מיטבעות באזור ארץ ישראל, בתקופה שבין טראיאנוס לבין אנטונינוס פיוס, קינדלר מסיק כי בתחילת המרד כבש בר כוכבא בצפון את הערים טבריה וציפורי, וכן את ערי הדקפוליס: גדר, ניסה-סקיתופוליס וסוסיתא, ואף הערים רבת-מואב וכרך-מואב שבפרובינקיה ערביה והסמוכות לגדה הדרומית-מזרחית של ים-המלח.[62]

חלק מהחוקרים מנסים להוכיח מגורלם של יהודי הגליל שהיה טוב בהרבה, מגורלם של יהודי יהודה, כי השתתפותו של הגליל במרד בר כוכבא הייתה מועטה (אם בכלל), בהשוואה לאזור יהודה, בשל השליטה ההדוקה של כוחות צבאיים רומיים בגליל ובדרכים היורדות מהגליל בלגיו, תל שלם ועוד, ובשל ריחוקו של הגליל מירושלים.[63] אך חלק אחר של החוקרים חולק עליהם או לפחות מסתפק בהם בשל מקורות וממצאים שונים.[64]

החבל השומרוני

לגבי השתתפות השומרונים נחלקו החוקרים בדעותיהם. העדויות בהקשר לשומרונים הם דברי אגדה בתלמוד, כרוניקות שומרוניות כמו אבול פתח, ספר יהושע השומרוני (שבו יש דברים סותרים בהקשר זה), הכרוניקון של אדלר (שמציין כי הצעירים הצטרפו למרד) התולדה שפרסם נויבאור, דברים של אוזביוס וממצאים אפיגרפיים.[65]

לגבי דברי האגדה בתלמוד (הכותי בביתר) גדליהו וחוקרים נוספים סוברים כי לא ניתן ללמוד מהם, ומדובר בעיקר במסורת עממית המייחסת מעשי הלשנות לשומרונים. לגבי הכרוניקות הן מאוחרות ויש בהן דברים סותרים לגבי השתתפותם או חוסר השתתפותם של השומרונים ולא ניתן להסתמך עליהן במידה רבה. בספר יהושע השומרוני, מתוארות גזירות השמד שאותן ספגו גם השומרונים מידי אדריאנוס ומלבדם מתואר טבח שבוצע בשומרונים. אולם החיבור נכתב בימי הביניים, זמן רב לאחר המאורעות עצמם, ונגוע באי דיוקים היסטוריים מהותיים, ולכן גדליהו כמו ייבין מתקשים לקבל את אמינותו.[66]

בממצאים האפיגרפיים נמצאה כתובת על קבר של חייל מהלגיון החמישי מקדוניקה ליד שכם, שאבל מתארך אותה לזמן מרד בר כוכבא. ממצא נוסף הוא כתובת הקדשה ליופיטר מהמאה השנייה לספירה שנמצאה בשומרון, אותה פענח וינסנט. על סמך כל העדויות הללו, מניח גדליהו כי האיבה שהייתה בין השומרונים ליהודים, לא מנעה מהם להתחבר כנגד אויב משותף גדול יותר - הרומאים שאסרו על שניהם את המילה, והוא משער כי רובם של השומרונים לא מרדו, אבל מיעוטם "מן הנערים" מרדו, וריתקו חילות מצב אל היישובים השומרונים. דבר נוסף שנותן סעד להנחותיו הן עדויות במקורות המעידות על קרבה הלכתית מסוימת בין השומרונים ליהודים בתקופת דור יבנה[67]

עבר הירדן המזרחי במרד

כיוון שהמקורות הכתובים בני התקופה, אינם יכולים לתת מידע רב, בהקשר של התפרשות שלטונו של בר כוכבא ממזרח לים המלח, על פי מספר ממצאים ומחקרים של שבבי מידע ארכאולוגים, ניתן לראות כי גם יהודי הפראיה או לפחות חלקם השתתפו במרד.

מסמכים משפטיים שונים בשפות ארמית, יוונית ונבטית, שהיו שייכים לנשים בשם בבתא וסלומה ובני משפחותיהן, שמוצאם מכפר מחוזא הממוקם בעבר הירדן המזרחי דרומי, בשטח הפרובינקיה ערביה, נמצאו ליד עין גדי בנחל חבר, אך אינן תורמות לגבי עוצמת המרד מאומה.

עדות הנוגע לפריסה הטריטוריאלית, אנו מקבלים בשטרי מכירה של בתים מכפר ברו משנת שלוש למרד בר כוכבא.[68][69] את כפר בריו (או כפר ברו) יש לזהות באתר בשם מינאת אל-חסן הנמצא ממזרח לים המלח, מעל המעיינות החמים של ואדי זרקא, כחמישה קילומטרים מצפון-מערב למכוור, מול ואדי מורבעת.[70][71][72] לדעת פרופ' חנן אשל, מקורן של תעודות נחל חבר/צאלים 8 ו-8a הוא במערות מפלט באזור כפר ברו.[73] תעודות אלו מעידות כי לבר כוכבא הייתה שליטה על אזורים מסוימים (או יותר נכון אזור מסוים - הפראיה) בעבר הירדן. שליטה זו של בר כוכבא בשטחים בעבר הירדן המזרחי הצטמצמה עם התקדמות הכוחות הרומאיים לכיבושה מחדש של יהודה.

עדות נוספת להתפשטות המלחמה לפראה שבעבר הירדן המזרחי היא פפירוס (פ. ברול) שנכתב בקיסריה בשנת 152 לספירה המתאר תהליך אדמיניסטרטיבי, הנוגע לחלוקת אדמות לווטרנים בכפר בשם משאן שבפראה בפני לוסיוס קווייטוס, המושל של סוריה פלשתינה,[74] ואליוס אמפאיגטס, איש חופשי ששירת בתור פרוקטור.[75] פרופ' ורנר אק הראה כי האדמה שקיבל הווטרן, הייתה חלק מחלוקת קרקעות של יהודים מורדים, שנטשו את אדמותיהם בזמן מרד בר כוכבא. האדמות שהחרימו הרומאים ניתנו במקום מתת הכסף הנהוגה לווטרנים המשתחררים.[76] מחקר נוסף התומך בהשתתפות יהודי הפראיה במרד בר כוכבא הוא עבודת הדוקטור של נחום שגיב, בה הראה כי היישוב היהודי בפראה הפסיק להתקיים לאחר מרד בר כוכבא.[77]

שאלת כיבושה של ירושלים במרד

שאלת כיבושה שנויה במחלוקת.

החוקרים שצידדו בכיבושה, (וחלקם אף בחידוש הקורבנות), הסתמכו על הספרות המדרשית (המצויה במדרשים מאוחרים); על הספרות הנוצרית, למן אוזביוס מקיסריה ואילך, שבאופן שיטתי טוענת כי ירושלים נכבשה על ידי אנשי בר כוכבא (מקורות שקשה לפקפק בהם); ועל ממצאי המטבעות, הסלעים (מעות כוזביות ירושלמיות - מטבעות הכסף הגדולות) של בר כוכבא, שעליהם צוירה חזית המקדש, ועל סמך מטבעות שבהן נזכר "אלעזר הכהן". היו חוקרים שטענו כי כיבוש ירושלים היה מטרת המרד, ולכן סביר להניח שהטבעת "ירושלים" על המטבעות ציינה את כיבושה, ואף קשרו את הססמה "לחירות ירושלים" על מטבעות בר כוכבא, לססמה "לחירות ציון" המופיעה על מטבעות שנטבעות בירושלים בימי המרד הגדול, והניחו שכשם שמטבעות אלו נטבעות בירושלים, כך הוטבעו בירושלים מטבעות בר כוכבא.[78] בתעודה שנמצאה ב"מערת האגרות" שבנחל חבר, נזכרת ירושלים. על פי שמואל אברמסקי קשה להעלות על הדעת שבחוזה מעשי של מקח וממכר יזכירו בסתם את ירושלים.[79] זלוטניק משער כי מטבע רומאי של ייסוד העיר עם ציון של הלגיון החמישי מקדוניקה, מציין ייסוד מחדש של איליה לאחר דיכוי המרד, ונעשה כיוון שהלגיון העשירי ספג אבדות כבדות.[80]

לעומת זאת החוקרים שסוברים כי בר כוכבא לא כבש את ירושלים, מציינים שבין למעלה מחמישה-עשר אלף המטבעות שנמצאו עד כה בחפירות בירושלים, רק שלוש הן מטבעות בר-כוכבא.[81] לכן, חוקרים אלו טוענים כי יש להניח שמטבעות אלו הובאו לירושלים לאחר שנלקחו כשלל בידי חיילים רומאיים.[82] יהושע זלוטניק פורך את ההנחה הזו בטיעון שרק ארבע מטבעות של איליה קפיטולינה מתקופת אדריאנוס נמצאו בירושלים,[83] אף שמטבעות אלו לא היו נדירים כלל ועיקר. בנוסף הוא טוען כי לאחר דיכוי המרד, הרומאים הוציאו צו שאסר שימוש במטבעות של בר כוכבא, דבר שיכל לגרום למיעוטם. עוד טוענים החוקרים שמתנגדים כי דיו קסיוס היה צריך לציין עניין זה. ועימות עם הלגיון העשירי, היה מביא לאסון שהיה צריך להיות מתועד במקורות הרומאים או במקורות היהודים.

לשאלה אם התרחש כיבוש ירושלים מדוע אם כן הוא לא נזכר בשום מקור רומאי היסטורי (ובמיוחד דיו קסיוס), טוען הרב אייזיק הלוי, כי הרומים הסתירו את הדבר מטעמים תעמולתיים. זלוטניק מוסיף שגם למקורות היהודים היה עניין להסתיר זאת, לאור התוצאות העגומות של המרד. ישנם חוקרים שסוברים כי המורדים כבשו את ירושלים, אבל לא הספיקו ליישבה, כיוון שהיו עסוקים בלחימה.

עמדת ההנהגה הדתית

” שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה. שלחתי לך שני חמורים, כדי שתשלח עמהם שני אנשים אצל יונתן בן בעיה ואצל מסבלה, כדי שיעמיסו וישלחו למחנה אצלך לולבים ואתרוגים. ואתה שלח אחרים מאצלך ויביאו לך הדסים וערבות, והתקן אותם ושלח אותם למחנה... היה שלום “

– מתורגם לעברית, מאיגרות בר כוכבא, מערת האגרות

המפה הדתית של ערב המרד ביהודה הייתה מורכבת עדיין מכיתות בית שני, שעל אף שכוחן (בעיקר של הצדוקים) נחלש, הפילוג בינן לא פס. על אף חורבן המקדש, האליטה הכהנית והסיעות שהיו מזוהות עמה נותרו ככח חי.[84] חוקרים כדייוויד גולדבלט אף שיערו שהדוחפים העיקריים למרד בר-כוכבא היו אותם גורמים כהניים, וש"אלעזר הכהן" היה מראשיהם. המצדדים בראייה זו מסתמכים בין היתר על הפרשנות לתואר "נשיא" בידי בר-כוכבא, שהם סוברים שנשאב מרעיונות אפוקליפטיים שמצויים גם במגילות קומראן ונכתבו על ידי חוגים מקורבים לכהונה, אם כי היסטוריונים רבים מערערים על רעיון זה. מנחם מור קבע שעל פי המקורות המצויים, ההשערה אינה ניתנת לביסוס.[85]

לגבי השתתפותה ועמדותיה של התנועה הרבנית, יורשת הפרושים, עמד פטר שפר על כך שהספרות התלמודית אינה נדיבה במתן מידע אודות בר-כוכבא עצמו. ואילו אגרותיו של בר-כוכבא כלל אינן מזכירות את חכמי יבנה.[86] קיימים מקורות תלמודיים סותרים: עולה התנגדותם של חכמים לבר כוכבא בתלמוד הבבלי (במסכת סנהדרין אף נכתב שהחכמים עצמם הרגוהו) ולעומתם צידודו של רבי עקיבא ולבטח תלמידיו בבר כוכבא. נתונים מהתלמוד הבבלי מהימנים פחות מנתונים מהתלמוד הירושלמי, בכל הנוגע לעדויות על בר כוכבא והמרד, בשל שתי סיבות: הריחוק ממקום התרחשות האירועים, והתנגדות יהודי בבל למרידה בשלטון.[87] בעוד שקשה להסיק אודות יחסם של הרבנים למרד, ברור ללא ספק כי הם התחזקו בעקבותיו והתקדמו עוד להפיכה לכיתה הדומיננטית ביהודה, מעמד שהשיגו לבסוף במאה השלישית.[88]

עדויות ראשונות – משיחיותו של בר כוכבא

ב בול מועדים לשמחה ה'תשכ"ב - 0.40 לירה ישראלית - גיבורי ישראל: בר כוכבא

"בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא. אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין נחזי אנן אי מורח ודאין. כיון שחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוהו" (תרגום: בן כוזיבא מלך שתים וחצי שנים. אמר להם: לחכמים אני משיח. אמרו לו: במשיח כתוב שמריח ודן במשפט, נראה אם אתה מריח ודן. כיוון שראוהו שלא מריח ודן הרגוהו)

עדות זו, מהתלמוד הבבלי, טוענת כי בר כוכבא עצמו טען למשיחיותו, אולם כשהתברר כי אין ביכולתו לשפוט באמצעים על-חושיים, נהרג על ידי החכמים.[89] ראשית יש לקחת עדות זו בערבון מוגבל בשל מקורה הבבלי. למעשה עדות זו מתאימה למגמותיו של התלמוד הבבלי. מרד בר כוזיבא הופך למעשה למלכותו של בר כוזיבא – המרד עצמו לא מוזכר כלל וכלל, ואין אף חכם מוגדר שמעז לתמוך בדמות משיחית זו – זאת, טוען יהושע אפרון,[90] על מנת לחסל את הקשר בין בר כוכבא על שלל ההזיות המרדניות שלו, למנהיגים הרוחניים של עם ישראל.

"תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב"[91] דרך כוזבה מיעקב. רבי עקיבה הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: "דין הוא מלכא משיחא". (תרגום: רבי עקיבא כשהיה רואה את בר כוזבה, היה אומר: 'זה הוא מלך המשיח') א"ל ר' יוחנן בן תורתא: עקיבה יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא"

זוהי עדות ברורה וחד משמעית כי רבי עקיבא, תנא מגדולי חכמי הדור והיהדות לדורותיה, בן תקופתו של בר כוכבא, מצהיר בריש גלי כי בר כוכבא הוא הוא המלך המשיח. בעקבות מקור זה אומר הרמב"ם את דבריו המפורסמים על בר כוכבא ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם":

"ואל יעלה על דעתך, שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו... שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת"

— משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים יא, ג;

הרמב"ם כדרכו, בסוגיות שבהן יש התנגשות בין הירושלמי לבבלי, מעדיף את העדות של התלמוד הירושלמי, ואף מתעלם כליל מהעדות המופיעה בתלמוד הבבלי, ומכך שהמשיח לפי שיטתם אמור להיות דמות ניסית ומופתית. הוא גם מוסיף שרבי עקיבא היה לא פחות מאשר נושא כליו של בר כוכבא. היו שפירשו דבר כזה כפשוטו, וטענו שכנראה היה לו מקור שאיננו בידינו, והיו שראו בדבר ביטוי אלגורי, שמביע את תמיכתו הגדולה של רבי עקיבא בבר כוכבא.

על פי הרמב"ם מלך המשיח אמור להיות מלך יהודי, על פי הדגם של משיח שנזכר במקרא, בעיקר בהכוונה למלכים הראשונים על ממלכת ישראל המאוחדת: שאול ודוד.[92] מלכים שנמשחו עם הכתרתם בשמן המשחה על ידי הנביא שמואל, ושניהם לא היו אלא אנשי צבא, שהושיעו את העם מיד אויביו. כך, התקווה למשיח בעם היהודי הייתה למשיח ארצי, שיגאל את העם מצרותיו, ובשיאו ישקם את ירושלים ויקים את בית המקדש, ולא למשיח אלוהי-רוחני שיביא לגאולה נסית וטוטלית לעולם להבדיל בסגנון ישוע הנוצרי. בדעה זו אוחזים חוקרים רבים כמו אופנהיימר[93] ואפרון.[94]

התנועה הרבנית במרד

בציטוט שהוזכר קודם ניתנו שתי דעות ביחס לבר כוכבא: רבי עקיבא ראה בו את האיש שיגאל את ישראל, ואילו רבי יוחנן בן תורתא טען כי הגאולה רחוקה עדיין ולא תתקיים בדורו של רבי עקיבא. על פי דעתו של אופנהיימר, אי-הסכמה זו אינה באה רק על רקע דתי, האם בר כוכבא הוא המשיח או לא, אלא זהו ויכוח אידאולוגי-פוליטי מובהק, שמשמעה שרבי יוחנן בן תורתא שולל את מנהיגותו של בר כוכבא ומתנגד למרד.[95] רבים עומדים על כך, שיש לשקלל את עמדתו של התנא, שהוא אחד ממנהיגי הדור, שמהווה עמוד השדרה של תורה שבעל פה, ויש לו תומכים רבים ותלמידים רבים לעומת חכם אנונימי, שעיקר פרסומו בתלמוד הוא בעיקר בשל מחלוקתו הזו על רבי עקיבא. כך למשל סבר הרמב"ם, שנתן משקל מרכזי לעמדתו של רבי עקיבא.

ישנה עדות נוספת המתארת שיתוף פעולה בין החכמים לבר כוכבא בעניינים צבאיים:

"אמר ר' יוחנן: קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא. אמר ר' יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר, וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות; והיה שם בן כוזבה, והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע. שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים! אמר להם: וכי היאך אפשר לבדקם? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון, לא יהיה נכתב בחיילות שלך. היו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך" "

זוהי עדות המתארת את שיטת "מבחני הקבלה" לצבאו של בר כוכבא. בתחילה נהגו חייליו כמבחן קבלה לצבאו לכרות לעצמם אצבע, אולם התנגדותם של החכמים בעניין גרמה לבר כוכבא, להתייעץ איתם לגבי מבחן קבלה אחר. תשובתם הייתה שחייל ראוי בצבאו, צריך לעקור ארז תוך כדי רכיבה על סוסו. אף שיש דברים שקשה לקבל באגדה זו, כמו היכולת לעקור ארז בדהירה, יש להתייחס לגרעין הסיפור. על פי עדות זו מסיקים חלק מהחוקרים וביניהם בן-שלום[96] שנזיפת החכמים בבר כוכבא והישמעותו להם, מעידות על השתתפותם במרד.

עדות נוספת על בר כוכבא הוא סיפור המצור על ביתר ונפילת בר כוכבא:

"שלוש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר. והיה ר' אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר, ומתפלל בכל יום ואומר: רבון העולמים, אל תשב בדין היום. רצה אדריינוס לילך לו. אמר לו כותי אחד: אל תלך! שאני אראה מה יש לעשות, ואמסור את העיר בידך. נכנס (אותו כותי) דרך ביבה של העיר. נכנס ומצא את ר' אלעזר המודעי עומד ומתפלל. עשה עצמו לוחש באזנו. ראוהו בני העיר והביאוהו אצל בן כוזבא. אמרו לו (לבן כוזבה): ראינו זקן זה משוחח עם חביבך. אמר לו (בן כוזבה לכותי): מה אמרת לו ומה אמר לך (ר' אלעזר המודעי)? אמר לו: (אם אני אומר לך יהרגני המלך, ואם לא אומר לך אתה הורגני; טוב לי (ש)יהרגני המלך ולא אתה. (הוסיף הכותי ו)אמר לו: אמר לי (ר' אלעזר) שאני מוסר את העיר. בא (בן כוזבה) אל ר' אלר' אלעזר המודעי, אמר לו: מה אמר לך הכותי הזה? אמר לו (ר' אלעזר): לא כלום! (אמר לו בן כוזבה:) מה אמרת לו (לכותי)? אמר לו (ר' אלעזר): לא כלום! בעט בו (בר' אלעזר) בעיטה אחת והרגו. מיד יצאה בת קול ואמרה: "הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן, חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ, זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה" (ספר זכריה, פרק י"א, פסוק י"ז): הרגת את ר' אלעזר המודעי, זרועם של כל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועו של אותו האיש יבוש תיבוש ועין ימינו כהה תכהה. מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כוזבה"

זוהי עדות נוספת שבה רבי אלעזר המודעי שוהה בביתר ומקורב ביותר לבר כוכבא, ואף מתפלל על הצלחת המרד – דבר המוביל אותנו למסקנה כי רבי אלעזר המודעי, שהיה מבין החכמים, תמך במרד. אולם הקונפליקט בין הצדדים והריגתו של החכם על ידי בר כוכבא, מספקים סימנים כי בין החכמים לבין בר כוכבא שררה מתיחות ברורה.

בירושלמי מעיד על עצמו רבן שמעון בן גמליאל בעדות ממקור ראשון, על היותו בביתר כילד, ששרד את מוראות המרד,[97] וגדליהו אלון, כתב על כך שהדבר מעיד על הימצאותו של בית הנשיא בעיר הנצורה, ותמיכתו במרד.

לאחר בחינת העדויות הללו, רוב החוקרים מעריכים כי החכמים צידדו בבר כוכבא. אופנהיימר סבור כי תמיכת החכמים במרד היא כורח המציאות בשל אופיה ההלכתי של המלחמה – סיבותיו ותוצאותיו (גזירות השמד); כמו כן מלבד תמיכת החכמים במרד, הרי שבר כוכבא אף ניהל מדינה בתקופה קצרה, וניהול מדינה, לאחר שנים של שלטון זר, דורש התערבות הלכתית, שאותה ניתן למצוא רק אצל החכמים.[98]

כמוהו סבור כך גם ישראל בן שלום, והוא טוען כי ההכנות המדוקדקות והחשאיות למרד, והעמידה הממושכת מול עוצמתו של הצבא הרומי, חייבו שיתוף פעולה של כל העם תחת הנהגה אחת. הנהגה שליכדה את העם הייתה בתקופה שלפני בר כוכבא ולאחריו בדמותם של החכמים – כך שאין זה מן ההיגיון שבתקופה קצרה, נאמנותו של כל העם עברה לכיוון אחר. כמו כן, אין שום עדות ארץ ישראלית הנוגדת באופן נחרץ את מנהיגותו של בר כוכבא והמרד עצמו, גם לאחר כישלון המרד, בשל תמיכתם של החכמים, ואילו העדויות שנוגדות אותו, הרי הן מאוחרות למדי. כך טוען בן שלום בכותבו: "מרד שהצליח ללכד באופן מופתי את רוב העם בארץ במלחמה האחרונה נגד 'המלכות הרשעה' – היה מרד שהפרושים נטלו בו חלק עיקרי".[99] מאגרותיו של בר כוכבא, נראה כי הלה הקפיד במצוות רבות, חלקן אף כאלה שתוקנו בתקופת יבנה (נטילת לולב), כאשר יש הטוענים שבר כוכבא נתן הדגשה למצוות יהודיות בעלות מאפיינים לאומיים[100] פטר שפר מנתח את התואר שלקח בר כוכבא על עצמו: "נשיא" – תואר שלא היה בשימוש קודם לכן (מאז תקופת המכבים) ולאחר המרד היה בשימושם של החכמים – מה שיכול אולי להעיד על אי הקונפליקט בין הצדדים.[101]

בדעת מיעוט טען דוד גודבלאט[102] כי החכמים לא תמכו במרד, ומרד בר כוכבא היה למעשה מרד של הכוהנים, ולא של הפרושים. בטענתו הוא מבטל את העדויות התלמודיות הנוגדות את דעתו, ומסתמך על עדות המטבעות, כשאחד ממנהיגי המרד היה אלעזר הכוהן. פטר שפר מסכם את העניין שלא ניתן להוכיח השתתפות פעילה של הרבנים במרד, אף על פי שסביר שהייתה, וכמו כן, לכהונה חייבת להיות תפקיד מכריע במרד.

השתתפות תלמידי רבי עקיבא במרד

על פי המקורות היהודים[103] לרבי עקיבא היו 24 אלף תלמידים, שמתו בטווח זמן קצר. בין פסח לשבועות, בשל שלא נהגו אחד בשני בכבוד .[104]

שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם.

רוב החוקרים טוענים שכבר מתקופת הגאונים היה מקובל לחשוב ביהדות שתלמידיו של ר"ע מתו בידי הצבא הרומי.

החוקרים מתבססים על הנוסח הספרדי של אגרת רב שרירא גאון שם נאמר: "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והיה שמדא [הריגה בידי המלכות] על התלמידים של רבי עקיבא".[105] בשל מותם נקבעו החל מתקופת הגאונים, הלכות אבלות לאותה תקופת זמן בשנה, שדוגמתם קיימות רק על חורבן בית המקדש, בתקופה המכונה ביהדות "שלושת השבועות".

אומנם דברים אלו לא מופיעים בנוסח הצרפתי של אגרת רש"ג. במהלך השנים ניטש וויכוח בין החוקרים איזה מן הנוסחים מדויק יותר, וכיום רוב החוקרים מחזיקים בדעתו של יעקב נחום אפשטיין שהוכיח בראיות חזקות[106] שעל פי רוב הנוסח הצרפתי הוא הנכון.

כיום, רוב החוקרים כשמואל ספראי,[107] ואהרון אופנהיימר[108] ואף שמואל אברמסקי[109] מחזיקים בדעה שתלמידיו של רבי עקיבא, השתתפו במרד בר כוכבא ומתו במלחמה. כך גם סברו הרב צבי יהודה קוק, ותלמידו הרב משה צבי נריה, שהביאו מקורות נוספים בתלמוד לכך שרבי עקיבא ותלמידיו תמכו ואף השתתפו במרד, ונרדפו גם לאחר שדוכא.[110] מיעוטם של החוקרים כמו גדליה אלון[111] סוברים כי מתו ממגפה עוד לפני המרד, ללא כל שייכות לו. בדעה זו מחזיקה היהדות המסורתית.[112]

הדעה המקובלת במחקר התפרסמה בגלל העובדה שהתנועה הציונית אימצה דעה זו ובעקבות כך הפכה את ל"ג בעומר לחג לאומי כזכר למרד בר כוכבא.

עימותים עם הנוצרים

דוד פלוסר כותב כי הנוצרים לא ראו בעין יפה את יוזמתו של אדריאנוס לבנות את בית המקדש בירושלים והדבר אף הבהיל אותם (כפי שהדבר נשתמר באגרת בר נבא). עלייתו המטאורית של בר כוכבא הייתה איום חמור על יסודות אמונתם, בשל הופעת טוען לגיטימי וחי לתואר מלך המשיח שנשמר בתפיסתם לישו לבדו. להערכת דוד פלוסר, רבים הצעירים שבהם נהו אחר התקווה החדשה.[113] לכן נשתמרו אזהרות ממנהיגיהם שלא ילכו אחר בר כוכבא, ואין פלא שדבריו של אוסביוס מקיסריה כלפי המרד ובר כוכבא עוינים ביותר.[114]

על פי מקורות נוצריים, בר כוכבא רדף והרג את הנוצרים שסירבו להתכחש לישו ולהאמין במשיחיותו שלו. כך כתב למשל הסופר יוסטינוס מרטיר זמן קצר לאחר המרד: ”במלחמה היהודית הנוכחית ציווה בר-כוכבא, מנהיג מרד היהודים, לענוש קשות את הנוצרים בלבד, אם לא יתכחשו לישו כמשיח ויחללו את שמו”.[115]

גם אוסביוס מקיסריה כתב באופן דומה: ”כוכבאס, מנהיג הכת היהודית, הרג את הנוצרים בכל מיני עינויים, (כאשר) סירבו לעזור לו נגד הגייסות הרומאים”.[116] בספרות אפוקליפטית נוצרית בת התקופה, כמו חזון פטרוס, יש ייצוגים תכופים לדמות האנטיכריסט, שייתכן מאוד שהושפע מדמותו של בר-כוכבא.

אף שרוב החוקרים ראו את רדיפות הנוצרים כעניין דתי, גדליהו אלון תיאר זאת כעניין פוליטי גרידא בשל כך שהנוצרים סירבו באותה תקופה להכיר במנהיגותו של בר כוכבא ולהצטרף עם יתר אנשי יהודה לצבאו. לכן הוענשו בשל השתמטותם, כמורדים במלכות ולא בשל אמונתם או דתם. הסופר בצלאל לנדוי העריך ש"אין כל ספק כי בתקופת מלכותו של בר כוכבא לא זכו הנוצרים שהתגוררו בתחומי שלטונו ל"יחס מיוחד" והסופרים הנכריים מנפחים את העניין הרבה יותר מכפי ערכו".[117]

מהלך המרד

מפת מרד בר כוכבא לפי שנים וחוקרים. התפשטות וצירי התקדמות של הלגיונות הרומים.

לפי שני מקורות המרד פרץ בשנה ה-16 לשלטונו של אדריאנוס.[118] לכן החוקרים משערים שהמרד פרץ בשנת 132 לספירה. אולם קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי המועד המדויק בו החלה "השנה הראשונה" לשלטונו של בר כוכבא, וההערכות שלהם נעות בין אביב לסתיו 132.[119] לגבי מועד הסיום של המרד, עדיין לא נמצאו מסמכים המתוארכים לשנה רביעית למרד[120]

לדעת אייזיק הלוי (עמ' 589), אותה מקבל גם בצלאל לנדוי, ניתן לחלק את המרד לארבעה שלבים עיקריים: השלב הראשון התאפיין במלחמת גרילה, בה הייתה יד המורדים על העליונה, והם אף הצליחו להביס כוחות תגבורת רומיים שנשלחו ליהודה מהפרובינקיות הרומיות הסמוכות. בשלב השני המשיכו כוחות המורדים לזכות בהישגים, ואף הצליחו לכבוש את ירושלים. בשלב השלישי הצליחו הרומאים לדחוק בהדרגה את כוחות המורדים לשטח מצומצם סביב ביתר, והשלב הרביעי והאחרון של המרד הוא מצור ביתר ונפילתה.

השלב הראשון

”הם לא העזו לצאת כנגד הרומאים במערכה גלויה בשדה הקרב, אלא שתפסו את העמדות בעלות היתרון במדינה, וביצרום במחילות ובחומות, כדי שיהיו בידיהם מקומות מקלט בשעת הצורך, וגם כדי שיוכלו להתאגד בהסתר מתחת לפני האדמה; במחילות תת-קרקעיות אלה נקבו, במרחקים שונים, פירים על פני האדמה, כדי שיחדור בעדם האויר והאור” (דיו קסיוס)[121]

בשלב הראשון של המרד כוחות המורדים השתמשו בשיטות גרילה ובהתקפות פגע וברח, תוך ניצול היכרותם עם השטח, ותוך שימוש נרחב במערכות מערות מסתור, שחלקן היו ערים תת-קרקעיות. הם הציבו מארבים לכוחות רומאים שנעו בשטח, ולעיתים אף התעמתו איתם בשטח הפתוח. בתחילה המורדים נלחמו כנגד הלגיון העשירי פרטנסיס שישב בירושלים, הביסו אותו או הטילו עליו מצור, ויש חוקרים הסוברים שאף כבשו את ירושלים. הלגיון השישי פראטה שישב בלגיו, ליד מגידו, נשלח לתגבר את חיל המצב הרומאי בירושלים וסביבתה אך נהדף. בשלב זה המורדים לחמו כנגד כוחות רומאיים בסדר גודל של כ-20 אלף חיילים.[122] האסטרטגיה של בר כוכבא התבססה, לדעת מרדכי גיחון, על מגננה גמישה הבנויה על מערכות מערות המסתור. הכוחות שפעלו מתוכן יכלו להגיש סיוע הדדי זה לזה, והן אפשרו להם לברוח ממערת מסתור אחת לשנייה בעת הצורך.

תגבורת מהפרובינקיות הסמוכות

הצבא הרומאי ביהודה קיבל תגבורת מהפרובינקיות הסמוכות: סוריה, ערביה ומצרים. גאיוס פובליקיוס מארקלוס, ניצב סוריה, והלגיון השלישי גאליקה שבפיקודו, והטריוס נפוס, נציב פרובינקית ערביה והלגיון השלישי קירנאיקה הגיעו במלואם, כבר בשלבים הראשונים של המרד.[123] ממצרים נשלח כנראה ליהודה הלגיון העשרים ושניים דיאוטראיאנה. לדעת מרבית החוקרים העוסקים במרד, יש סבירות גבוהה שלגיון זה הושמד לחלוטין או ספג אבדות כבדות מאוד במהלך המרד, כאשר הותקף על ידי כוחות המורדים במהלך תנועתו לירושלים מכיוון דרום. טענה זו מסתמכת בעיקר על העובדה, שהלגיון חדל להופיע ברשימת הלגיונות של הצבא הרומאי לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (החל משנת 145 לספירה).[124] לדעת החוקר מרדכי גיחון, בשלב זה של המרד סדר הכוחות של הרומאים שעסקו בדיכויו כבר התקרב ל-80 אלף חיילים.

הניצב הרומאי המקומי טיונוס רופוס נכשל בתפקידו, ואולי אף נהרג בזמן המרד. ייתכן כי בעקבות המצב החמור ביהודה נאלץ אף הקיסר אדריאנוס להגיע בעצמו לאזור. בכל מקרה, כוחות התגבורת שנשלחו לעזרת חיל המצב הרומאי בארץ ישראל מהפרובינקיות השכנות בשלבים הראשונים של המרד לא הצליחו לדכא את המרד, וכנראה ספגו אף הן אבדות כבדות בלחימה נגד כוחותיו של בר כוכבא.

סיוע נוכרי

”יהודה כולה נתמרדה, והיהודים שבכל העולם כולו רגשו אף הם, ונתחברו עמהם וגרמו פורענויות הרבה לרומיים, אם בסתר ואם בגלוי, ולא עוד אלא שאף רבים מן הנוכרים סייעו אותם מאהבת הבצע, וכל העולם כולו כביכול רעש וגעש” (דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר סט, 13, סעיפים 1–2)

אישור מסוים לדברי דיו, שהיו נוכרים שלקחו חלק במלחמה לצד היהודים, ניתן למצוא באיגרות שנמצאו במדבר יהודה. באחת מהן נזכר השם "תירסיס בר תינינוס", שלדעת יגאל ידין[125] יכול היה להיות לא-יהודי שהצטרף אל כוחותיו של בר כוכבא. הימצאותם של שמות לא-יהודיים ברשימות שבפפירוסים, כמו "גאיוס" למשל, הוסברה על ידו גם בדבקות במטרה היהודית של אנשים שנמשכו משורות מעמד הפועלים של הערים היווניות ושל עבדים נמלטים.[126]

השלב השני

משקולת עשויה עופרת נמצאה במערכת מסתור תת-קרקעית בחורבת אלים שליד בית גוברין. המשקולת שמשקלה 803 גרם, מעוטרת רוזטה, המוקפת בכתובת באלפבית עברי מרובע: ”שמעון בנ כסבא נשי (א) ישראל ופרנשו פרס”. נמצאת כיום במוזיאון ישראל
אגרת שכתב בר כוכבא ("שמעון בן כוסבה") לישוע בן גלגולא, מפקד הרודיון בזמן המרד

תוך זמן קצר השתלטו חיילי בר כוכבא על אזורים נרחבים ביהודה. בשלב הראשון של המרד (132–133 לספירה) כוחות המורדים שלטו על שטח גדול, שהשתרע מקו עקרבא-לוד בצפון ובמערב, ועד בקעת באר שבע בדרום.[127][128] כוחותיו של בר כוכבא הצליחו כנראה לכבוש גם את ירושלים, היעד העיקרי של המרד, אך ספק אם הצליחו לשקמה מחורבנה, כיוון שהיו עסוקים מדי בלחימה נגד כוחות התגבורת הרומיים.[129] המרד התפשט גם לעבר הירדן המזרחי לאזור הפראה היהודי.

במהלך השלבים הראשונים של המרד נקט בר כוכבא בשורת צעדים, שנועדו לחזק את שלטונו ואת מעמדו כמנהיג לגיטימי:

  1. הכריז על עצמאות יהודה והפך למנהיג מדיני ריכוזי.[130]
  2. חילק את הארץ למחוזות ומינה מפקדים.
  3. הנהיג גיוס חובה של האזרחים והעניש את המשתמטים.
  4. הקים פקידות שעסקה בהחכרת קרקעות, שהפקיעו הרומאים ועברו לידיו.
  5. הנפיק מטבעות עם סממנים של ריבונות ("חירות", "גאולה").
  6. הנהיג ספירה חדשה מתחילת המרד, תארוך של המטבעות, השטרות והחוזים.
  7. הנהיג שימוש בעברית במקום בארמית.

באותה תקופה בוצרו מקומות יישוב רבים ושוקמו חורבות (חלקם ליד מערכות המסתור), דוגמת חורבת עקד, כדי שיוכלו לעמוד מול מתקפת הנגד הצפויה של הרומאים. אדריאנוס, אשר בתחילה לא ייחס חשיבות למרד ולא הבין את עוצמתו, הבין עתה שמדובר במצב חירום, והחליט להזרים את מיטב הכוחות הרומיים מכל רחבי האימפריה לשם דיכוי המרד.

השלב השלישי

יוליוס סוורוס

”אז שלח אליהם אדריאנוס את המעולים שבמצביאיו – ובראשם יוליוס סוורוס שנשלח מבריטניה, שם שימש כמושל – נגד היהודים” (דיו קסיוס, תולדות הרומאים, סט, 13, סעיף 2)

לאחר כישלון הניסיונות לדכא את המרד ביהודה באמצעות משלוח כוחות צבא מהפרובינקיות הרומיות במזרח הקרוב, נאלץ אדריאנוס לשלוח לשם שלושה לגיונות נוספים וכחמישים יחידות עזר תחת פיקודו של יוליוס סוורוס, ששימש כנציב הרומאי בבריטניה.[131]

סוורוס, שדיו קסיוס מתאר אותו כמצביא המוכשר ביותר של אדריאנוס, הועבר על ידיו ליהודה בשנת 134/133 לספירה, ומונה כמושל הפרובינקיה וכמפקד עליון של כוחות הצבא הרומי, שנאספו לצורך דיכוי המרד.[132] את העברתו של יוליוס סוורוס לפרובינקיה יודיאה מפרש ורנר אק כעדות לשעת חירום ומשבר, שנגרם עקב התבוסות הקשות שנחל הצבא הרומי מידי המורדים ביהודה. על מצב החירום ניתן ללמוד מכך שאדריאנוס חרג מהנהלים הרגלים של מינוי נציבים בפרובינקיות, ומינה באופן חריג למחליפו של סוורוס בבריטניה, את פובליוס מומיוס סיסינה, שהיה חסר כל ניסיון צבאי ומונה באופן חריג לקונסול, כדי שיוכל לפקד על פרובינקיית בריטניה.

”הלה נרתע מלהאבק עם האויב במלחמה פנים-בפנים לאחר שראה את המונם הרב ואת חמת-יאושם, אלא תופס היה מהם, יחידים יחידים, בידי חייליו הרבים וקציניו, וכלאם וסגר עליהם במצודות ובכך מנע מהם מזונות. בדרך זו עלתה בידו קימעא קימעא ובהסתכנות מועטת לקפחם, להצמיתם ולהכחידם רק מועטים מהם ניצלו” (דיו קסיוס, תולדות הרומאים, סט, 13, סעיף 3)

לפי תיאורו של דיו קסיוס, סוורוס החליט להימנע מעימות ישיר עם כוחות המורדים העיקריים, ותחת זאת ניהל נגדם מלחמת התשה. צבאו התקדם באיטיות תוך שהוא מבודד מקומות יישוב ואזורים קטנים שבשליטת המורדים ומכניע אותם בזה אחר זה, בסיוע המפקדים הבכירים שהיו תחת פיקודו, גאיוס פובליקיוס מארקלוס, נציב סוריה, והטריוס נפוס, מושל ערביה.

העדות המופיעה במדרש מתארת אף היא אסטרטגיה דומה, במסגרתה בודד הצבא הרומאי אזורים בשליטת המורדים באמצעות הקמת רשת מחנות צבא ונקודות מבוצרות סביבם, כדי למנוע מעבר חופשי של אספקה ותגבורות מאזור אחד למשנהו, ולהרעיב את כוחות המורדים במרחב המבודד. בדרך זו השמיד סוורוס בהדרגה את כוחותיו של בר כוכבא מבלי להסתכן במערכה כוללת נגד צבאו:

”אדריאנוס שחיק טמיא הושיב שלוש משמרות: חדא בחמתא, וחדא בכפר ליקטיא וחדא בבית אל דיהוד. אמר: דערוק מן הכא - יתצד מן הכא, ודערוק מן הכא - יתצד מן הכא” (איכה רבה מה)

מחנות צבא הוקמו ללגיונות ביריחו (הלגיון ה-3), בירושלים (הלגיונות ה-5, ה-6, וה-9), בחברון ובבית גוברין (הלגיון ה-2). במהלך שנת 134 הצטמצם השטח שבשליטת המורדים לקו יריחו-בית אל-בית חורון-אמאוס בצפון עד לקו עין גדי-חברון-בית גוברין בדרום.

הכוחות הרומאיים שהשתתפו בדיכוי מרד בר כוכבא

כתובת שלושת הלגיונות שהתגלתה בירושלים, המתוארכת לזמן מרד בר כוכבא וכוללת את הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השני טראיאנה, והלגיון השנים עשר פולמינטה

רשימת הכוחות הרומאיים שלקחו חלק בדיכוי מרד בר כוכבא, שנערכה על בסיס מקורות אפיגראפיים (מצבות וכתובות הנצחה, נקודות ציון דיפלומות צבאיות רומיות), יכולה לעזור להערכה זהירה של היקפם. הצבא הרומאי של המאה השנייה הורכב מלגיונות שבכל אחד מהם היו חיל רגלים כבד, שככל הנראה מנה כ–5200 חיילים (כ"א), וכוחות סיוע, פרשים וחיל רגלים קל, שמנו 450 עד 840 חיילים נספחים לכל לגיון.

בלחימה השתתפו כוחות מאחד עשר או משנים עשר לגיונות, עליהם נוספו למעלה משלושים יחידות עזר, שחלקן הובאו מבריטניה. במקרה של הלגיונות שהוזכרו בכתובות, לא ניתן לקבוע בוודאות האם הלגיון כולו השתתף בדיכוי המרד, או רק יחידות משנה מתוכו. למרות זאת, העדויות מצביעות על כך, שקיימת סבירות גבוהה לכך ששבעה לגיונות לפחות - הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השישי פראטה שהוצבו ביהודה, הלגיון העשרים ושניים דיאוטראיאנה והלגיון השני טראיאנה שהגיעו ממצרים, הלגיון השלישי גאליקה שהגיע מסוריה, הלגיון השלישי קירנאיקה שהגיע מ'ערביה', וכן הלגיון העשירי גמינה, שהגיע מארצות הדנובה - השתתפו במלואם בדיכוי מרד בר כוכבא. יחידות מארבעה או חמישה לגיונות נוספים - ביניהם הלגיון האחד-עשר קלאודיה, הלגיון השנים עשר פולמינטה, הלגיון החמישי מקדוניקה, הלגיון הרביעי פלבי פליקס, והלגיון התשיעי היספנה - השתתפו אף הם בלחימה.[133]

היקף הכוחות שהופעלו במסגרת דיכוי המרד, שייתכן שהגיעו עד לכדי שליש מכלל הכח הצבאי של האימפריה הרומית (שמנה 28 לגיונות), לעומת המרד הגדול שאותו הצליחו הרומאים לדכא באמצעות ארבעה לגיונות בלבד, מלמד על היקפו ועוצמתו של המרד ועל יכולות הלחימה של כוחות המורדים.[134]

השלב הרביעי

”הוא הנחית עליהם מהלומה כבדה ובכך בלם את מעשי הטירוף שלהם, כשהוא מחסל אלפים רבים של גברים, נשים וילדים, ואף משעבד את אדמתם” (אוסביוס).[135]

עד ראשית שנת 135 לספירה הצטמצם האזור שבשליטת כוחות המורדים לתחום שבין ירושלים לבין ביתר, והוכשרה הקרקע לקרב ההכרעה ולחיסולו הסופי של המרד היהודי.

המצור על ביתר

כתובת של חייל שפיקד על יחידה מהלגיון החמישי מקדוניקה והלגיון האחד-עשר קלאודיה שנמצאה ליד המעין בביתר
ח'רבת אליהוד ליד הכפר בתיר - מקומה של ביתר הקדומה

העיר ביתר נבחרה לשמש כמבצר המרכזי של בר כוכבא וכמטהו עקב קרבתה לירושלים, הטופוגרפיה המיוחדת שלה, המעיינות הרבים המצויים בקרבתה, והקלות היחסית שבה ניתן להגן עליה. חפירות שנערכו בביתר חשפו ביצורים אשר נבנו, ככל הנראה, על ידי כוחותיו של בר כוכבא.

הקרב המשמעותי האחרון של המרד התחולל, על פי כל העדויות, במבצר זה, ששימש כבירתו של בן כוסבא. מערך המצור הרומאי, בדומה למצור שהטיל הלגיון העשירי על מצדה במהלך דיכוי המרד הגדול בשנת 73/74, היה מורכב כנראה מחמישה מחנות צבא ומסוללה באורך ארבעה קילומטרים שחיברה ביניהם, שכיתרה את העיר וניתקה את ביתר מסביבתה.[136]

הרומאים בנו דייק מסביב לביתר, הטילו עליה מצור כבד, וניתקו אותה מאספקת המים. הדייק שכלל גם עמדות ירי כנראה בצד הדרום מערבי (שולטן וציקרמן). אורך הדייק היה מעל 4,000 מטר - יותר מהדייק של מצדה. ניתן להניח שבנוסף לחומת האבן ששרידיה נשתמרו בשטח, כללה מערכת הדייק אלמנטים נוספים, המוכרים הן מן הספרות הרומאית והן מן הספרות התלמודית כדוגמת מיכשולים שונים, ועוד. על טיב הדייק ומשמרות הפיטרול הרומיים סביב ביתר, מרמזים דברי התוספתא (יבמות יד, ח):

"מעשה בששים בני אדם שירדו לכרכום (כרכום באה מהמילה הלטינית circumvallation "דייק") ביתר, ולא עלה (חזר) אחד מהם, ובא מעשה לפני חכמים והשיאו נשותיהם".

כלומר שאלת העגינות כלל לא עמדה על הפרק: מי שניסה לברוח נכשל והומת. יש הסוברים שמספרם הרב של האנשים, שנראה כמו יחידה צבאית, לא מתאר ניסיון הסתננות אלא מתקפה צבאית של לוחמי בר כוכבא על מחנה הרומאים, ואת חוסר התוחלת שבדבר.[137]

חוקרים מעריכים שהכוח הרומאי שהשתתף במצור כלל כ-12,000 איש, מתוכם 8,000 איש שהשתתפו ישירות בלחימה. כתובת לטינית שנמצאה ליד המעיין בביתר מזכירה את הלגיון החמישי מקדוניה והלגיון האחד-עשר קלאודיה. מאחר ששני הלגיונות האלה היו מוצבים בדאקיה זמן קצר לפני מרד בר כוכבא, בתקופת שלטונו של טראיאנוס, נראה כי יחידות משני לגיונות אלה הובאו לעזרה בדיכוי מרד בר כוכבא והוצבו כחיל מצב בביתר, לאחר כיבושה.[138] בנוסף ללגיונות אלו היו גם יחידות עזר לא ידועות.[139]

נפילת ביתר

לבסוף, לאחר מצור ממושך, פרצו הרומאים לעיר, וערכו טבח אכזרי, בכל מי שנמצא בו. על נפילת ביתר מספר אוסביוס מקיסריה, כשהוא נסמך על אריסטון איש פחל, סופר נוצרי מהמאה ה-2:

”המלחמה הגיעה לשיאה בביתר, שהייתה מצודה מבוצרת היטב במרחק לא רב מירושלים, בשנה השמונה עשרה לשלטונו של אדריאנוס. המצור נמשך זמן רב בטרם הביאו הרעב והצמא לחיסולם של המורדים”.[140]

הירונימוס, מציין כי ביתר נכבשה בחודש אוגוסט,[141] בדומה למסורת המוכרת במשנה שביתר נכבשה בתשעה באב.[142]

על פי הירושלמי,[143] נפלה ביתר בעקבות פעולת חתרנית של בוגד. רבי אלעזר המודעי אחד מהתנאים של התקופה, שהיה מנהיגם הרוחני של הנצורים בביתר היה שרוי בצום ובתענית, והיה ידוע כי כל עוד עומדת לנצורים זכותו של רבי אלעזר, הרי שהעיר לא תיפול. כותי (שומרוני) אחד שחדר לעיר בשליחות הרומאים, הצליח להחשיד את רבי אלעזר, בכך שהוא מתכוון למסור את העיר לאויב, ובר כוכבא שהאמין לו, לאחר שחקר את רבי אלעזר, בעט בו והרגו. בשל מעשה זה נפסקה ההגנה האלוהית על העיר, והתאפשר לאדריאנוס לכבשה. על פי המסורת נפלה ביתר ביום תשעה באב המועד לפורענות, הוא היום שבו חרב בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. חוקרים כבר העירו על מוטיב השומרוני המסכסך שחוזר על עצמו באגדות חז"ל, השומרונים שהואשמו בידי ידי חז"ל בגרימת המרד בכך שסכסכו בין אדריאנוס ליהודים, מואשמים גם כאן בהבאת המפלה, בכך שסכסכו בין המנהיג הדתי לבין בר כוכבא.

תיאור ציורי ומזעזע על חורבן ביתר, שגם בו יש מסר של כישלון בשל חטא, מביאים שני התלמודים:

”אמרו משום רבן שמעון בן גמליאל: חמש מאות בתי סופרים היו בכרך ביתר, והקטן שבהם אין פחות מחמש מאות תינוקות של בית רבן; והיו אומרים: "אם יבואו השונאים עלינו, במכתובים הללו אנו יוצאים עליהם, ומנקרים את עיניהם. וכשגרמו העוונות וגברו האויבים ולכדום - כרכום בספריהם והציתום באש. אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. רב אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת”. (איכה רבתי ב'; ירושלמי תענית ד; גיטין נ"ז נ"ח)

אף שאין צריך לקחת כפשטותם את המספרים המופלגים, יש בהם לתאר את החוויה הסובייקטיבית של בני אותו דור, שראו את המכונה הרומאית הברוטלית, קוטלת כמעט ללא הבחנה את כל האוכלוסייה.

מותו של בר כוכבא
”זה שהסיתם למעשי הטרוף הללו בא על העונש המגיע לו” (אוסביוס).[140]

על פי מספר מסורות חז"ל, בר כוכבא עצמו לא מת מידי הרומאים, אלא מת בידי נחש,[144] כעונש מאלוהים, אך גם ביטא את עצמתו, שלא היה אפשר שימות בידי אדם. היה זה בשל יהירותו כלפי שמיים וגאוותו האישית המופרזת. ז'אנר כזה נפוץ בתרבות ההלניסטית והרומית ועשוי להציג תמיכה נוספת להסתייגות החכמים מהמרד וממחוללו. כעונש, מגיני ביתר לא הובאו לקבורה במשך מספר שנים. היהדות מציינת את יום ט"ו באב, כיום בו הרשו הרומאים לקבור את הרוגי ביתר, שלוש שנים לאחר מותם.

בריחת פליטים למערות המפלט

ערך מורחב – מערות מפלט
מערות מורבעת בנחל דרגה, שימשו למפלט של המורדים

לאחר נפילת ביתר וסיום המלחמה בסתיו 135, נמלטו פליטים יהודים – בעיקר מפקדי צבא, פקידים ובני משפחותיהם – למערות מפלט, אלו הן מערות טבעיות מחוץ לכפרים ביהודה. הירונימוס מדווח כי "תושבי יהודה היו נתונים בחרדה כה גדולה עד כי הם, יחד עם נשותיהם, ילדיהם, הזהב והכסף שלהם, בהם נתנו מבטחם, נותרו במנהרות תת-קרקעיות ומערות עמוקות".[145] נכון ל-2010, התגלו למעלה משלושים מערות מפלט מתקופת סוף מרד בר כוכבא, חלקן ממוקמות במצוקים התלולים לאורך נחלי מדבר יהודה. מחקרים חדשים מלמדים כי תפוצתן של מערות המפלט, נרחבת בהרבה ממה שהיה ידוע בשנות החמישים והשישים, בעקבות הסקרים והחפירות שנעשו באותה עת בגזרת ים המלח. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, התגלו שרידים משלהי מרד בר-כוכבא הן במערות באזור יריחו, והן בחלקו המערבי העליון של מדבר יהודה, בקרבת יישובי ספר המדבר.[146]

על פי הצעה של חוקרים מהאוניברסיטה העברית יש לחלק תקופה זו לשני שלבים עיקריים, שלב ראשון התקדמות הרומאים באזור, החרבתם של יישובי בקעת ים המלח, השתלטות על נקודות שולטות ועל מערכות הדרכים. בשלב זה ברחו המורדים למערות והתחילו מלחמת גרילה באזור. בשלב השני הידקו הרומאים את כיתור מערות המפלט והוקמה מערכת מצור שכללה סלילת דרכים כמו מעלה האיסיים. מערות נגישות נכבשו בקלות, אך לא כל המערות אותרו. הלגיון שפעל באזור בסוף המרד, היה הלגיון השלישי קירנאיקה. ועל פי השערת החוקרים, המורדים לא הגיעו למערות בסוף המרד אלא בשלב מוקדם יותר, כבר באביב 135.[147]

על האווירה של גודש המתיחות והחרדה הקשה שאחזה בנמלטים מספר התלמוד הבבלי (שבת ס ע"א) כדלקמן:

"לא יצא האיש בסנדל המסומר (בשבת) ... סנדל המסומר, מאי טעמא? (מה טעמו של האיסור) אמר שמואל: שלפי (שלהי) הגזירה (המרד) היו, והיו נחבאין במערה ואמרו: 'הנכנס ייכנס והיוצא אל יצא!'. נהפך סנדלו של אחד מהן (בכניסה/ביציאה מהמערה) כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים (רומאים), ועכשיו באין עליהן (על הנחבאים). דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים ...".

ייאושם של אלה מקבל אולי תהודה באגדה באיכה רבה, שתרגום מעובד שלה מובא כאן: "יהודים אלה אשר היו מתחבאים [במערות] אכלו את בשרם של אחיהם המתים. מדי יום הסתכן אחד מהם והביא את הגופות אליהם, אותן אכלו. יום אחד אמרו, "ייצא אחד מאיתנו, ואם ימצא משהו – שיביאו ויהיה עלינו לאוכלו". כאשר יצא החוצה, מצא את גופתו של אביו המת, אותה קבר וסימן את הנקודה. הוא חזר ודיווח כי לא מצא דבר. מכיוון שכך, נשלח אדם שני לנסות ולמצוא אוכל. הוא חפר החוצה את הגופה שהוחבאה על ידי הראשון, והביאה אל המחנה. כאשר גילה כי אכל מגופתו של אביו בכה הבן: "אוי לו לאותו האיש, שאכל מבשר אביו".[148]

המבצעים הצבאיים האחרונים התנהלו עדיין במהלך ספטמבר ואוקטובר 135.[149] אולם המרד דוכא סופית רק בשנת 136.[150]

במערות הבר-כוכבאיות התגלו ממצאים שונים בני הזמן הנדון ובהם כלי חרס, כלי זכוכית, כלי אבן, אריגים, כלי נשק, מטבעות כסף וברונזה. הממצאים החשובים ביותר, נמצאו במערת האיגרות, הנחשבת למערת המפלט העשירה ביותר שהתגלתה במדבר יהודה, ובה נחשפו תעודות כתובות על גבי פפירוס אשר חלקם נשלחו מבר כוכבא למפקדי המרד בעין גדי.

תוצאות המרד

גורל יהודי ארץ ישראל

קליין מעיר כי אדריאנוס אימץ ביהודה את מדיניות הדיכוי של טראיאנוס, במרד שהתרחש בדקיה (מצפון לדנובה), וגרם לאבדות כבדות לרומאים. טראיאנוס נקט שם באכזריות רבה: המקדשים נהרסו, האליטה חוסלה, רוב התושבים נרצחו, מאלו שנותרו נמכרו רבים לעבדות, ואוכלוסייה זרה הובאה ליישב מחדש את האזור, כך שהדאקים הפכו למיעוט קטן בארצם.[151]

חורבן היישוב

על גורל המרד נשתמרה בידינו עדותו של ההיסטוריון רומי דיו קסיוס:

”50 ממצודותיהם העיקריות ו-985 מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. 580,000 איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה ומאש – אין להם מספר, אך מעטים שרדו במרד דבר שנרמז להם מלפני המלחמה. מצבת קבר שלמה, שנידון אצלם אחד המקומות המקודשים נפל מאליו. וזאבים וצבועים הרבה פרצו לתוך עריהם. ברם, גם מן הרומאים רבים חללים נפלו במלחמה הזאת, לכן לא השתמש אדריאנוס בכותבו לסנאט בפתיחה המקובלת אצל הקיסרים – "אם אתם ובניכם בריאים מוטב, אני והצבא בריאים”.[152]

את תיאורו של דיו קסיוס, ש"אך מעטים שרדו במרד", מאמצים גם חוקרים מודרניים מסוימים, לפיהם היישוב היהודי "נכחד".[153] אף על פי שהמספר בו נוקב דיו קסיוס, של 985 כפרים שנהרסו במהלך המלחמה, נראה מוגזם, עדיין תיאורו על חורבן של הארץ נראה אמין. כל הכפרים ששרידיהם נחפרו עד כה באזור יהודה – נהרסו בעקבות מרד בר כוכבא, ועד היום לא נמצא אפילו כפר אחד שלא חרב במרד זה.[154] ממצא זה תומך ברושם כי בעקבות המלחמה ספג האזור חורבן כולל.[155] מקורות היסטוריים מציינים את מספרם הגדול של השבויים שנמכרו לעבדות בפרובינקיה ונשלחו למקומות שונים באימפריה.

במדרש ובתלמוד מצוי תיאור של החורבן במילים קשות ביותר (אם כי לא ברור מה מקור הדברים, והאם הם היסטוריים או אגדתיים. התלמוד הועלה על הכתב לפי השערת החוקרים סביב שנת 600 לספירה, ומדרש איכה חובר לפי השערתם בתקופת הגאונים, המאה ה-7 לספירה):

נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה - רחוקה הייתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדרינוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום...
(על פי איכה רבה ב ד)

שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל... אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת".

סחר עבדים

לפי עדות מכרוניקה, שנכתבה במאה ה-7 לספירה, אך התבססה על מקורות קדומים בני התקופה שאבדו: "שבויים יהודיים נמכרו במחיר מנת מזון אחת של סוס". נתון זה מלמד, לדעת החוקרים, על הצפת שוק העבדים בכמות רבה של עבדים חדשים.[156] לפי הערכה אחת - מספר השבויים שנמכרו לעבדות בעקבות דיכוי המרד עלה בהרבה על 100,000 איש.[157]

גירוש

הסופר הנוצרי יוסטינוס מרטיר, מתקופת המרד, כותב בחיבורו "דיאלוג עם טריפון היהודי" שחובר שנים ספורות לאחר המרד, כי "היהודים גורשו (או "נושלו") בעקבות תבוסתם במלחמה"[158] וכך גם מתארים אוסביוס והירונימוס.[159] לדברי אוסביוס:

”אדריאנוס הוציא פקודות וצווים שאסרו באופן מוחלט על בני העם הזה להיכנס, מאותה עת והילך, לתחומי ירושלים ולאזור כולו, כך שלא ניתן להם לצפות, ולו ממרחק, על עיר אבותיהם”.[140]

שינוי שמה של הפרובינקיה

שמה של פרובינקיית "יהודה" הוחלף לפרובינקיית "סוריה פלשתינה". אף על פי ששינויי שמות מסוג זה התרחשו גם במקומות אחרים, מעולם לפני או אחרי המרד לא נמחק שמה של אומה כתוצאה ממרידה.[160] נתן שור מעיר כי לגזירה זו השפעה מרחיקת לכת עד ימינו, כאשר התנועות הערביות הפלסטיניות מתבססות עליה.[161] [דרושה הבהרה]

גזירות השמד

ערך מורחב – גזירות אדריאנוס

בספרות הרבנית מדווח שלאחר המרד, כאמצעי של הענשה והרתעה, הטיל הקיסר אדריאנוס גזירות שמד שאסרו על קיום מצוות. הגמרא כותבת שנאסרו שמירת שבת וטבילה, אכילת מצה, ברית מילה, לימוד תורה ברבים, וקיום בתי מדרש ללימוד תלמידים, סמיכת זקנים, וקיום בתי דין, התכנסות בבתי כנסת, קריאת התורה ומגילת אסתר, אמירת קריאת שמע, תליית מזוזה, תרומות ומעשרות, בניית סוכה, נטילת לולב, הדלקת נרות חנוכה, דיני שמיטה, תקיעה בשופר, הנחת תפילין ולבישת ציצית.

מסופר שמי שעבר על איסורים אלו לרוב הוצא להורג. העיר האלילית איליה קפיטולינה נבנתה על חורבות ירושלים, ובכך הוגשמה התוכנית שגרמה למרד מלכתחילה, שעוכבה בשל המרד. מתקופה זו מגיע סיפורם של עשרת הרוגי מלכות. דפוס מעניין של הגזירות שבניגוד לגזרות אנטיוכוס אפיפנס שכפה על היהודים לעבור על מצוות דתם, כמו לעבוד אלילים, לאכול חזיר ולהפר את הצומות, גזרות אדריאנוס כוונו בעיקר כנגד מצוות עשה, והוא לא ניסה כלל לכפות על היהודים, לפעול בניגוד לאמונתם.

על פי החוקר משה דוד הר מכיוון שהגזרות כוונו למצוות עשה ולא למצוות לא תעשה, מטרת הגזרות הייתה דתית, והן נועדו על מנת לחסל את היהדות, לאחר ניסיונות שלא צלחו לקרב את היהודים.[162] יוזם הגזרות היה הקיסר עצמו, שבעקבות אי ההצלחה לקרב את היהודים להלכי הרוח הרומיים, החליט להכריז על מלחמת חורמה בדת היהודית השנואה. לעומתו טוען החוקר גדליהו אלון כי מטרת הגזרות הייתה לפגוע בקיום הלאומי של היהודים בארץ-ישראל, והיא הייתה גזירה מקומית של הנציב.[163] טענה זו הוא מבוססת על גזירת האיסור על הסמיכה, שהיא ביטוי לביטולם של בתי הדינים היהודיים.

פטר שפר פקפק בכלל באמיתות הדיווחים על הטלת הגזרות, שכן הדיווחים עליהן הולכים ונעשים חמורים ככל שהמקור בגמרא מאוחר יותר ורחוק יותר ממועדן לכאורה. הוא העריך שמלבד האיסור על מילה, שהיה קיים עוד קודם, יתר הגזרות הן בדיה מאוחרת.[164]

החשיבות שייחסו הרומאים לדיכוי המרד והאבדות שהם ספגו במהלכו

כתובת המוקדשת לקיסר אדריאנוס על ידי הסנאט הרומאי לכבוד ניצחונו ודיכוי מרד בר כוכבא. הכתובת נמצאת כיום במוזיאון ישראל

נראה כי גם הרומאים ספגו אבדות קשות במהלך דיכוי מרד בר כוכבא, שכן לפי דיו קסיוס, בדיווח ששלח הקיסר אדריאנוס לסנאט לאחר דיכוי המרד, הוא נמנע מלהשתמש בנוסח המקובל "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום". החשיבות שייחסו הרומאים לדיכוי המרד משתקפת בעובדה, שאדריאנוס נטל לעצמו את התואר אימפרטור בפעם השנייה בשנת 136 לספירה, מיד לאחר השלמת דיכוי המרד והכיבוש מחדש של יהודה.[165], ושהאחרון שלח את המפקדים הצבאיים הטובים ביותר שעמדו לרשותו ליהודה לפקד על הכוחות שהשתתפו בדיכוי המרד היהודי.

אותות הטריומף האחרונים הוענקו בתקופת אדריאנוס. מאחר שרק אימפרטור היה יכול להעניק אות טריומף, הוא קיבל את תואר האימפרטור פעם נוספת (imperator II) בשנת 136. שלושת מקבלי האות שהיה אות הכבוד הצבאי הרומאי העליון - בתקופת אדריאנוס קשורים לדיכוי מרד בר כוכבא: יוליוס סוורוס מושל בריטניה, גאיוס פובליקיוס מארקלוס מושל סוריה, והטריוס נפוס מושל ערביה. שלושתם קיבלו את אות הטריומף על חלקם בדיכוי מרד בר כוכבא, אירוע חסר תקדים בתקופת הקיסרות הרומית.[166]

שרידיה של כתובת, שהייתה חלק מקשת ניצחון בגובה עשרה מטרים, אשר הוקדשה לאדריאנוס בעקבות הכרזתו השנייה כאימפרטור, התגלתה שנים-עשר קילומטרים מדרום לבית שאן, ליד מחנה הלגיון השישי פראטה בתל שלם. לכתובת שלוש שורות החקוקות באיכות יוצאת מהכלל. לממדי האותיות הגדולות (41 ס"מ) אין אח ורע במזרח (להוציא אותיות מספר מפטרה ללא הקשר ברור), ובמערב יש להזכיר את הפנתיאון ברומא למשל. רוחבה של הכתובת הוא כ-11 מ' וגובהה כ-1.30 מ'.[167]

כתובת הקדשה לקיסר אדריאנוס מהסנאט הרומאי לכבוד ניצחונו ודיכוי מרד בר כוכבא, הכתובת נמצא בגבעת הקפיטלום ברומא. כדאי לשים לתוכן "שעמד בלחץ הלחימה של האויב, גבר עם צבאו על כוח אדיר,"
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

כתובת באורך של כ-2 מטר או יותר שהתגלתה ברומא, הוקדשה מהסנאט והעם הרומאי (SPQR) לקיסר אדריאנוס לציון החזרת השלטון הרומי על הפרובינקיה סוריה פלשתינה. ממדיה ולשונה של הכתובת מעידים על כך, שהיא נכתבה ככל הנראה על שער ניצחון קטן או על בסיס של פסל לכבוד אדריאנוס לרגל סיום המלחמה הקשה כנגד המורדים היהודיים בהנהגת שמעון בר כוכבא והכרזת הסנט על ניצחונו של אדריאנוס בשנת 136.

ליד הכתובת היה בסיס לפסל, בדומה לכתובת מתל שלם. הכתובת התגלתה בגבעת הקפיטול, ליד מקדש אספסינוס. החוקר ואק טוען כי הדבר מצביע אולי על ניסיון לקשור את הניצחון במרד בר כוכבא לניצחונו של אספסינוס על המורדים היהודיים בתקופת המרד הגדול.[168] כתובת נוספת שהוזכרה לעיל, נמצאה באותו האזור וקשורה לפעילות הצי בלחימה, יכולה להיות מוקדשת לקיסר או למפקד צבאי בכיר.[169]

הסנט והעם הרומאי (מקדישים לכבוד) הקיסר והאימפרטור, בנו של טראיאנוס האלוהי מנצח הפרתים, נכדו של נרווה האלוהי. טראיאנוס אדריאנוס האוגוסטוס, פונטיפקס מקסימוס, בעל סמכות טריבון בפעם העשרים, אימפרטור בפעם השנייה, קונסול בפעם השלישית, אבי האומה, שעמד בלחץ הלחימה של האויב, גבר עם צבאו על כוח אדיר, ושחרור פרובינקית סוריה פלשתינה מהאויב

— כתובת בסיס לקשת ניצחון המוקדשת לקיסר אדריאנוס שנמצאה בגבעת הקפיטולין ברומא

על חומרת האבדות שספג הצבא הרומי במהלך דיכוי מרד בר כוכבא, ניתן אולי ללמוד מתוך מכתב שכתב הרטוריקן מרקוס קורנליוס פרונטו לקיסר מרקוס אורליוס בשנת 162 לספירה (פחות מ-30 שנה לאחר המרד), בו הוא ניסה לנחם את האחרון על תבוסת הצבא הרומי במלחמה נגד הפרתים בארמניה. לצורך זה הוא הזכיר לקיסר כישלונות צבאיים אחרים של האימפריה הרומית, כולל האבדות הכבדות שספג הצבא הרומאי במרד בר כוכבא: "תחת שלטון סבך אדריאנוס, מה רב מספר החיילים שנהרגו על ידי היהודים".[170]

התייחסות ההנהגה הרבנית לאחר מרד בר כוכבא

לאחר החורבן הגדול שהמיט המרד על ארץ יהודה ומחיקת שם העם ועיר הבירה שלו בידי הרומאים, עמלו חכמי ישראל לשקם את התרבות היהודית שאוימה מאוד בעקבות הגזרות. הם היו צריכים לפעול במקביל, גם להגן על הדת מפני הרדיפה של הרומאים, וגם למנוע ממרידות נוספות להתרחש.

עומק המשבר

רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין, שעמל על שיקום ואיחוד עם ישראל, העיד בתלמוד על עומק החורבן שאליו נקלעה היהדות בארץ ישראל: ”אמר רשב"ג: אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב, אין אנו מספיקין”.[171]

מסופר בתלמוד שכאשר רבי יהודה הנשיא היה דורש בענייני מרד בר כוכבא, היה מקצר מפני שעוד היו בדורו זקנים שחוו על בשרם את התקופה הנוראה. רק בדורו של רבי יוחנן מסופר עליו שכבר היה דורש על כך באריכות.

לאחר מרד זה, שכונה "פולמוס אחרון", גזרו חז"ל לאות אבלות על חופת חתנים, ועל שכלה לא תצא באפיריון (אם כי חכמים חלקו על הגזרה השנייה) (תוספתא, סוטה ט"ו ט') .

ההתייחסות לגזרות

בניגוד לגזירות השמד שהטיל אנטיוכוס הרביעי שעוררו את מרד החשמונאים, גזירות אלו נגזרו לאחר מפלה נוראה של ישראל במרד בר כוכבא, והיהודים שספגו מכה אנושה, הבינו כי לא יוכלו לפרוק את הגזירות בכוח הזרוע, והם צריכים לעשות ככל יכולתם, כדי לסכל את הרצון לעקור את היהדות, בשעה קשה זו שכונתה בפיהם "שעת הסכנה".

החכמים נקטו בשלוש דרכי תגובה לגזרות.

  1. סירוב לציית לגזירות בגלוי, ונכונות למות על קידוש ה'. זו הייתה דרכם של עשרת הרוגי מלכות, ששובחו בתלמוד בדורות שלאחר מכן.
  2. השלמה חיצונית עם גזירות הדת, וקיום המצוות בסתר, או בשינוי מסוים. ואף הכחשת קיום המצוות. אלו הסתמכו על הפסוק - "וחי בהם". ונראה שהם ראו היתר לעצמם, כיוון שדובר בביטול מצוות עשה בעיקר.
  3. נכונות למסור את הנפש רק אם מחייבים לעבודה זרה בפומבי, כדין יהרג ואל יעבור.

אף שהגזרות הותירו רושם רב על היהדות, הן לא נמשכו שנים רבות. לאחר מותו של אדריאנוס, על פי הבבלי בתענית, רבי יהודה בן שמוע וחבריו ערכו הפגנה בלילה ברומי, והצליחו לבטל את הגזירות.[172]

חינוך לעתיד

חז"ל גם פעלו מבחינה תרבותית, חינוכית ודתית שמרידות נוספות לא יתרחשו.

הם גיבשו עמדה ההופכת את החזון הלאומי-משיחי לחזון רחוק של אחרית הימים. ויצרו מערכת של התחייבויות פוליטיות כאיסור הלכתי, הידועות בשם "שלוש השבועות", שהשלימו עם כוח השלטון המושל בארץ ("לא למרוד באומות"), אסרו על שימוש בכוח לשחרור לאומי ("לא לעלות בחומה"), ואסרו לנסות להביא את הגאולה טרם זמנה ("לא לדחוק את הקץ").

”רבי אוניא אמר: ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו ואלו הן: אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי (דינאי המלך), ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים. הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב): "בני אפרים נושקי רומי קשת." (תהילים ע"ח)”.[173]

מנהגי אבלות בימי ספירת העומר שנקבעו בעקבות האסונות שבתקופה זו, אולי היוו תזכורת תמידית לדורות הבאים על הסכנה שבמרד.

המשך הקיום היהודי בארץ ישראל

על אף המצב הקשה ששרר לאחר המרד, לא היה זה סופו של הקיום היהודי בארץ ישראל. קהילות יהודיות בעלות חיוניות וכוח המשיכו במפעל של כתיבת המשנה והתלמוד בארץ ישראל. עם חורבן ירושלים בימי המרד הגדול, עבר מרכז ההנהגה ליבנה ולאחר מכן אל אושא, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה. היישוב אמנם לא הצליח להקים ביהודה מרכז רוחני, והמרכז הרוחני נדד אל הגליל, אך יהודים ישבו בארץ ישראל עוד מאות שנים לאחר מרד בר כוכבא. למרד הייתה השפעה משמעותית על השפה העברית. מאחר שבגליל לא הייתה מדוברת השפה העברית, הביא השינוי הדמוגרפי לכך שמעמדה של השפה פחת והלך, עד שכשני דורות לאחר המרד כמעט שחדלה העברית לשמש כשפה מדוברת.

גם לאחר מרד בר כוכבא היו מרידות שונות של יהודים בארץ ישראל ובבל. אפילו בראשית המאה ה-12 עוד היו יהודים שגילו התנגדות חמושה ולוחמתית כנגד הצלבנים כפי שהיה בעיר חיפה.

ראו גם

לקריאה נוספת

למרד בר כוכבא לא קמו היסטוריונים יהודים כמו במרד החשמונאים והמרד הגדול. המקורות העיקריים הם היסטוריונים חיצוניים שכתבו על המרד מבחוץ, בצמצום וקיצור. בספרות חז"ל יש שבבי מידע, ויש גם לא מעט ממצאים ארכאולוגיים של תעודות ומטבעות מתקופתו, ועדיין רב בו הנסתר על הנגלה, במיוחד לגבי המניעים, הכוחות, הטקטיקות ומהלכי המרד. וישנן לא מעט שאלות לא פתורות שמסתפקים בהם החוקרים.

מקורות עתיקים

מקורות מודרניים

  • גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, פרקים א' - ב', 1970
  • יגאל ידין, החיפושים אחר בר כוכבא, ירושלים 1971
  • אהרן אופנהיימר, מרד בר כוכבא, יד יצחק בן צבי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1980
  • אהרן אופנהיימר ואוריאל רפפורט (עורכים), מרד בר כוכבא מחקרים חדשים, ירושלים, תשמ"ד
  • מנחם מור, הצבא הרומי בפרובינקיה יודיאה בשנים 132–135 לסה"נ, בתוך: יוון ורומא בארץ-ישראל, 1989, עמ' 98–130
  • מנחם מור, מרד בר כוכבא, עוצמתו והיקפו, יד יצחק בן צבי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1991
  • מנחם מור, עוצמתו והיקפו של מרד בר-כוכבא : עיון מחודש, בתוך: לאוריאל, תשס"ו, 57-84, 2005
  • עמוס קלונר ובועז זיסו 'מערכות המסתור בארץ יהודה : עדכון ארכאולוגי וגאוגרפי של השתרעות מלחמת בר-כוכבא', לאוריאל, תשס"ו-2005, עמ' 125–147
  • חנן אשל ודוד עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא, 1998
  • חנן אשל, "חרבה ביתר ונחרשה העיר": ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא, ארץ-ישראל, כ"ח, תשס"ח-2007, עמ' 21–28
  • Peter Schäfer (editor), Bar Kokhba reconsidered, Tübingen: Mohr: 2003
  • Menahem Mor, The Second Jewish Revolt - The Bar Kokhba War, 132-136 CE, Brill 2016

מאמרים

  • Eck Werner, “The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View,” JRS 89 (1999), pp. 76–89
  • Aharon Oppenheimer, 'The Ban of Circumcision as a Cause of the Revolt: A Reconsideration, in Bar Kokhba reconsidered, Peter Schäfer (editor), Tübingen: Mohr: 2003

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרד בר כוכבא

הערות שוליים

  1. ^ לשנת 136 ראו: W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 79-80
  2. ^ מעמדו של בר-כוכבא כראש האומה ותמיכת החכמים במרד, באתר יב"צ
  3. ^ בבלי, נידה סא א, איכה רבה, ג, ו. בבלי, עבודה זרה כה ב
  4. ^ בראשית רבה סד י (מתורגם לעברית): בימי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש... הלכו הכותים הללו ואמרו: "ידע המלך, שהעיר הזאת מרדה בך"... אמר להם: "מה אעשה - והרי כבר גזרתי?" אמרו לו: "שלח ואמור להם או שישנו את מקומו של הבית, או שיוסיפו עליו חמש אמות - ומאליהם יחזרו בהם".
  5. ^ 1987 The History of the Jews [2001ed] Weidenfeld & Nicolson (later editions titled A History of the Jews)
  6. ^ אתר למנויים בלבד ניר חסון, הקיסר הדריאנוס: צורר יהודים או מדינאי מוכשר ופטרון אמנות?, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2015
  7. ^ בראשית רבה סד י
  8. ^ "דורות הראשונים", כרך ראשון חלק שלישי ע' רפ"ט
  9. ^ תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 12
  10. ^ בצלאל לנדוי, מחניים נ"ט תשכ"א
  11. ^ [1] [דרושה הבהרה]
  12. ^ [2]; [3]
  13. ^ אדריינוס, באתר "דעת"
  14. ^ מחיבורו העצום על ההיסטוריה של רומא עד לשנת 229 לספירה נותרו רק שרידים מועטים, מתוך תקציר שערך קסיפילינוס, נזיר ביזנטי בן המאה ה-11 לספירה
  15. ^ אוסביוס המשכיל נחשב למקור החשוב ביותר על אודות הנצרות במאות הראשונות לקיומה. הכיר היטב את ארץ ישראל, אולם חלק ממגמת כתיבתו הייתה הצדקת הנצרות על פני הפגאניות והיהדות.
  16. ^ דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר 69, פרק 12, סעיפים 1–2 (תרגום מתוך: יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 257).
  17. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר ד, פרק 6, סעיף 4. תרגום ר. פרנק, מהדורת אקדמון 2001, עמ' 109.
  18. ^ על פי מאמרה של רבקה פישמן-דוקר, מרד בר-כוכבא במקורות נוצריים, בתוך: מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 234-235
  19. ^ 1 2 M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, p. 401
  20. ^ יעקב משורר, מטמון המטבעות בהר חברון, בתוך: מרד בר-כוכבא, ירושלים 1980, עמ' 69-70
  21. ^ אריה קינדלר, האם נוסדה איליה קפיטולינה לפני מלחמת בר כוכבא או אחריה? שתי הוכחות נומיסמאטיות; בתוך: חידושים בחקר מרד בר-כוכבא, רמת גן 2001, עמ' 5-9
  22. ^ Yoram Tsafrir, "Numismatics and the Foundation of Aelia Capitolina – A Critical Review, in: The Bar Kokhba War Reconsidered, P. Schafer (ed.), Tubingen 2003, pp. 31-36
  23. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism vol. II, The Israel Academy of Sciences and Humanities, Jerusalem 1980, pp. 612-621.
  24. ^ ההיסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס, פרק 14, סעיף 2 (תרגום מתוך: יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 21).
  25. ^ בנימין איזק, עמדות הרומאים כלפי היהודים והיהדות, ציון, סו, (2001), עמ' 63–64. הוא מצטט בהקשר זה סופרים שונים, כמו סטראבון, טקיטוס ופטרוניוס.
  26. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 5 מילה, תיעוב המילה, עמ' 154.
  27. ^ Aharon Oppenheimer, "The Ban on Circumcision as a Cause of the Revolt: A reconsideration" in Peter Schäfer, The Bar Kokhba war reconsidered, עמ' 55. אופנהיימר מביא כעדות לפקפוק ב"היסטוריה אוגוסטה" חוקרים כמומסן וסיים. על הדעות הקדומות בהן החזיק כותב החיבור מובאים עיוניהם של חוקרים נוספים.
  28. ^ בנימין איזק, עמדות הרומאים כלפי היהודים והיהדות, ציון, סו, (2001), עמ' 63–64. מציין אף שה"היסטוריה אוגוסטה" שטוענת כי "משום שאסרו עליהם לפגוע באיברי המין" מעיבה על אמינותה כמקור היסטורי.
  29. ^ "שיטה זו, שמקיימת את גזירת איסור המילה מלפני המרד, ולא לאחריו כעונש – יש לנו לנקוט בה...ובכן שתי הגזרות הללו: בנין איליה ואיסור המילה נגזרו לפני המלחמה", ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ב, תל אביב 1977, עמ' 10–13.
  30. ^ א' מרי סמולווד, החקיקה של אדריאנוס ושל אנטונינוס פיוס לאיסור המילה, בתוך: LATOMUS, 18 (1959), PP. 334-347. 20 (1961), PP. 93-96;
  31. ^ "בצו של פיוס האלוהי הותר ליהודים למול את בניהם בלבד. מי שיעשה זו בבן דת אחרת, ייענש בעונש המסרס", (מודסטינוס, ספר 6 של הירגולה)
  32. ^ "רבי אליעזר אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת, מביאו בשבת מגולה; בסכנה מכסהו על פי עדים", (משנה, מסכת שבת, פרק י"ט, משנה א'). "המושך צריך שימול. ר' יהודה אומר: משוך לא ימול, המשיך מפני שהוא מסוכן. אמרו לו: הרבה מלו בימי בר כוזבא, והיו להם בנים ולא מתו", (תוספתא, שבת, טו, ט)
  33. ^ Aharon Oppenheimer, "The Ban on Circumcision as a Cause of the Bar Kokhba Revolt", Studiesin Aggadah, Targum and Jewish Liturgy, in Memory of Joseph Heinmann, eds. J.J. Petuchowsky and E. Fleischer. Magnes Press, Jerusalem 1981. Pp. 88-89
  34. ^ דוד פלוסר, מרד בר כוכבא ותוצאותיו, מחניים נט. בצלאל לנדוי, מלחמת בר כוכבא בראי הדורות, מחניים נ"ט תשכ"א
  35. ^ מרדכי א' ראבילו, "גזרת המילה כאחד הגורמים למרד בר-כוכבא", בתוך: מרד בר-כוכבא: מחקרים חדשים, (עורכים: אהרן אופנהיימר ואוריאל רפפורט), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד 1948, עמ' 29-30.
  36. ^ W. den Boer, Religion and Literature in Hadrian's Policy", Mnemosyne VIII (1955), Brill, The Netherland. Pp. 123-144
  37. ^ היסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס יד 7-5
  38. ^ Emil Schurer, The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ, vol. I, T&T Clark Edinburgh 1973, pp. 123-144
  39. ^ ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ב, תל אביב 1976, עמ' 13-15
  40. ^ ב' איזק, מושבות רומיות ביהודה – ייסודה של איליה קפיטולינה, בתוך: פרקים בתולדות ירושלים בימי הבית השני, ספר זיכרון לא' שליט, ירושלים 1981, עמ' 352-360.
  41. ^ מנחם מור, מרד בר כוכבא, עוצמתו והיקפו, ירושלים, 1991.
  42. ^ מור מסתמך על מקור תלמודי שלדעת החוקרים, אמינותו מוטלת בספק, שאולי מעיד על תסיסה מרדנית ביהודה בתקופה מוקדמת יותר (בבראשית רבה, סד, ט)
  43. ^ 1 2 חנן אריאל, בר כוכבא ובר יוחאי, באתר האקדמיה ללשון העברית
  44. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר ד, פרק 6, סעיף 2. תרגום ר. פרנק, מהדורת אקדמון 2001, עמ' 108.
  45. ^ כפי שנמצא בתעודות במערות: יהונתן בן מַחֲנַיִם, וישוע בר תַּדְמֹרַיָּה
  46. ^ הדרכה בהגיה בר כוכבאית (אתר משרד החינוך מחוז דרום
  47. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד ב'
  48. ^ 1 2 "וְעַבְדִּי דָוִד, נָשִׂיא בְתוֹכָם". אופנהיימר, מרד בר כוכבא, עמ' 51
  49. ^ אודות "הדרישות המתבקשות" ממנהיג יהודי פוטנציאלי ראו: א' אופנהיימר, "משיחיותו של בר כוכבא", בתוך: משיחיות ואסכטולוגיה, צ' ברס (עורך), ירושלים: החברה ההיסטורית הישראלית, תשמ"ד, עמ' 157;
  50. ^ מרדכי גיחון, ‏ההבט הצבאי של מרד בר כוכבא על-פי חקר מערכות המסתור, קתדרה תשמ"ג עמ' 30-42;
  51. ^ עמוס קלונר, ‏מערכות המסתור בשפלת יהודה, קתדרה תשמ"ג עמ' 6
  52. ^ אהרון אופנהיימר, ‏מערכות המסתור בשפלת יהודה לאור המקורות, קתדרה תשמ"ג עמ' 24-29.
  53. ^ אהרן אופנהיימר, משה דוד הר, היישוב היהודי בגליל בתקופת יבנה ומרד בר-כוכבא, באתר יב"צ
  54. ^ "אדריאנוס שחיק עצמות הושיב שלש משמרות חדא בחמתא וחדא בכפר לקיטיא וחדא בבית אל דיהוד. אמר דערוק מן הבא יתצד מן הכא, ודערוק מן הכא יתצד מן הכא" (איכה רבה, פרשה א', פסקה כ"ה.)
  55. ^ "שני אחים הוון בכפר חריבה והוון רומין אזלין ומקטלין לון" (תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה', סט ע"א).
    "א"ר יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר. וכל אחד ואחר היה ממונה על כמה חילות. והיה שם בן כוזבה והיו לו מאתים אלף מטיפי אצבע" (תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ו', סח ע"ד)
  56. ^ "[בעשרין לש]בט שנת שת[ים] לגאלת [י]שראל על יד שמעון בן כ[וס]בא נסיא [יש]ראל במחנה שיושב בהרודיס... אני מרצוני [ח]כרת המך היום את העפר שהוא ש לי בח<כ>רתי בעיר נחש..." (DJD, II, p. 131)
    "שמעון ליהודה בר מנשה לקריית ערביה שלחת לך תרי חמרין..." (P. Yadin 57)
    "משמעון בר כוסבא לאנשי עינגדי..." (P. Yadin 49)
    "שמעון בר כוסבא הנסי על ישראל. ליהונתן ולמסבלה סלם... וכול גבר תקועי די ישתכח לותכן..." (P. Yadin 54)
  57. ^ "תניא א"ר יוסי: אני ראיתי צפורי בשלוותה, והיו בה מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה" (=התבשיל השרוף שבתחתית הסיר), (בבלי, בבא בתרא עה ע"ב)
  58. ^ "מאימתי פורשין משבילין שבשדות, עד שתרד רביעה שנייה. אמר ר' יוסי: במי דברים אמורים? בזמן שהשנים כתקנן, עכשיו שנתקנסו שנים, אפי' לא ירד אלא גשם אחד בלבד צריך להלך", (תוספתא, שביעית ז, יח)
  59. ^ "ר' יוסי אומר: אין שכחה לזתים. אמר ר' שמעון בן יקים: לא אמר ר' יוסי אלא בראשונה שלא היו הזתים מצוין. שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ. אבל עכשיו שהזתים מצוין יש להן שכחה", (ירושלמי, פאה פ"ז ה"א, כ ע"א)
  60. ^ מ' מור, מרד בר כוכבא – עוצמתו והיקפו, ירושלים 1991, עמ' 109-110.
  61. ^ י' שחר, מערכות המסתור בגליל – הממצא, פרישתו הגאוגרפית ומשמעותו ההיסטורי ההיסטורית", בתוך: חנן אשל ובועז זיסו (עורכים), חידושים בחקר מרד בר כוכבא, רמת גן 2001 עמ' 90-92.
  62. ^ אריה קינדלר, מטבעות ערי ארץ-ישראל ומלחמת בר-כוכבא, באתר יב"צ
  63. ^ אהרון אופנהיימר, שם
  64. ^ משה דוד הר, שם
  65. ^ גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, 1970, עמ' 24-26
  66. ^ ש' יבין, מלחמת בר כוכבא, בתוך: 'ספר יהושע השומרוני, ירושלים 1957, עמ' 176-178.
  67. ^ תלמוד ירושלמי, יבמות פ"ח ה"ג, ט ע"ד; דברים רבה ב, לג.
  68. ^ עדה ירדני, אוסף תעודות ארמיות, עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, ירושלים, 2000, חלק 1, עמ' 67-73; חלק 2, עמ' 33-5.
  69. ^ ‫ידין יגאל , ברושי מגן, קמרון אלישע, ‏שטר של מכירת בית בכפר ברו מימי בר-כוכבא 1986, קתדרה ע"מ 201-213.
  70. ^ תיאורים אגדיים של המעיינות החמים הללו מופיעים בכתבי יוסף בן מתתיהו המכנה את המעיינות "בארס". כשיוספוס מספר על הקרבות האחרונים של המרד הגדול, לאחר חורבנה של ירושלים, הוא מתאר בהרחבה את נפילת מבצר מכוור שעל הגדה המזרחית של ים המלח, תוך כדי כך הוא מקדיש פרק שלם לנפלאותיה של בערא אשר בנחל שמצפון למכוור. יוספוס פביוס, מלחמת היהודים, ז', ו', ג'.
  71. ^ המעיינות החמים מוזכרים גם בספרות חז"ל שבה הם נקראים "בערא".אליעזר שמשון רוזנטל, 'בערא', תרביץ, ס (תשנ"א), 325-353
  72. ^ בנוסף היישוב בערא נזכר באונומסטיקון של אוסביוס ובמפת מידבא. ראו: אבי-יונה מיכאל, "מפת מידבא - תרגום ופירוש", אריאל, י"ח (116),1996, עמ' 35-36; ראו גם: אסתי‫ דבורז’צקי, "חמי-המרפא ומטעני הספינות בים המלח לאור מפת מידבא",‫ אריאל, י"ח (116), עמ' 84-85
  73. ^ חנן אשל, "תולדות המחקר וסקירת הממצא במערות המפלט במדבר יהודה", בתוך: מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא, (תשנ"ט), עמ' 54.
  74. ^ לזיהוי של קוויטיאנוס בכתובת מקיסריה, ראו: Eck, W., "Ein Prokuratorenpaar von Syria Palaestina in P. Berol. 21652", ZPE 123 (1998) 249–255.
  75. ^ J. Rea, 'Two legates and a procurator of Syria Palaestina', ZPE 26, 1977, 218–222
  76. ^ Eck, Werner, “Der Bar Kokhba Aufstand der kaiserliche Fiscus und die Veteranenversorgung,” SCI 19 (2000), pp. 139-148.
  77. ^ נחום שגיב, היישוב היהודי בפראיה (עבר הירדן) בתקופות ההלניסטית והרומית: הנתונים ההיסטוריים והממצא הארכאולוגי, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד (2003).
  78. ^ חנן אשל, '"חרבה ביתר ונחרשה העיר": ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא', עמ' 23-25.
  79. ^ ד"ר שמואל אברמסקי, מרד בר כוכבא לאור הגלויים האחרונים, מחניים נ"ט תשכ"א
  80. ^ יהושע זלוטניק, "סוגיית כיבוש ירושלים על ידי מורדי בר כוכבא", באתר החברה הנומיסמטית לישראל
  81. ^ אשל חנן וזיסו בועז, "מטבעות מרד בר כוכבא - עדכון גאוגרפי: מה נתחדש בעשרים השנים האחרונות (1980-2000)", בתוך: ח´ אשל וב´ זיסו (עורכים), חידושים בחקר מרד בר כוכבא, רמת גן, 2001, עמ' 25.
  82. ^ חנן אשל, '"חרבה ביתר ונחרשה העיר" : ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא', עמ' 25.
  83. ^ Yehoshua Zlotnik, 'Coin Finds and the Question of the Conquest of Jerusalem by Bar Kokhba', INR (Israel Numismatic Research) 3, 2008, pp. 137-146. ;
  84. ^ למשל:Martin Goodman‏, Religious Variety and the Temple in the Late Second Temple Period and its Aftermath, Journal of Jewish Studies 60.2 ,Autumn 2009.
  85. ^ מנחם מור, The Second Jewish Revolt- The Bar Kokhba War, עמ' 427-429.
  86. ^ Peter Schafer, "Bar Kokhba and the Rabbis", in: Petter Schafer (ed.), The Bar Kokhba War Reconsidered, Tubingen 2003, pp. 1-22;
  87. ^ א' אופנהיימר וב' איזק, "תולדות המחקר של מרד בר-כוכבא", בתוך: ע' קלונר, י' טפר (עורכים), מערכות המסתור בשפלת יהודה, תל אביב 1987, עמ' 409.
  88. ^ Michael L. Satlow, Creating Judaism: History, Tradition, Practice, Columbia University Press, 2006. עמ' 120.
  89. ^ יש המפרשים שההריגה המדוברת איננה ממשית אלא מטפורית, כפי שנהוג לומר היום "קטל אותו", כלומר שהתייחסו אליו בבוז
  90. ^ י' אפרון, "מלחמת בר כוכבא לאור המסורת התלמודית – הארצישראלית כנגד הבבלית", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ' 76; גם פטר שפר מתייחס לעדות זו כעדות לא משמעותית ולא תורמת דבר לחקר דמותו של בר כוכבא וקשריו עם החכמים: Peter Schafer, "Bar Kokhba and the Rabbis", in: Petter Schafer (ed.), The Bar Kokhba War Reconsidered, Tubingen 2003, pp. 5;
  91. ^ ספר במדבר, פרק כ"ד, פסוק י"ז.
  92. ^ שמואל א, כד: 6, 10; כו: 16; שמואל ב', א: 14, 16, 21; יט: 22; כג: 1;
  93. ^ א' אופנהיימר, "משיחיותו של בר כוכבא", בתוך: משיחיות ואסכטולוגיה, צ' ברס (עורך), החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים תשמ"ד, עמ' 156;
  94. ^ י' אפרון, "מלחמת בר כוכבא לאור המסורת התלמודית – הארצישראלית כנגד הבבלית", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ' 54-56;
  95. ^ א' אופנהיימר, "משיחיותו של בר כוכבא", בתוך: משיחיות ואסכטולוגיה, צ' ברס (עורך), ירושלים: החברה ההיסטורית הישראלית, תשמ"ד, עמ' 155.
  96. ^ ישראל בן-שלום, אהרון אופנהיימר דוד גולדבלאט, ‏בר כוכבא נשיא ישראל ומעמדו בראש האומה לאור המקורות - מעמדו של בר כוכבא כראש האומה ותמיכת החכמים במרד, קתדרה תשמ"ד ע"מ 21
  97. ^ ירושלמי, תענית דף כד
  98. ^ א' אופנהיימר, "בר כוכבא וקיום מצוות", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ' 140-146.
  99. ^ בר-כוכבא נשיא ישראל : מעמדו בראש האומה לאור המקורות, באתר יב"צ
  100. ^ א' אופנהיימר, "בר כוכבא וקיום מצוות", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא- מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ' 143.
  101. ^ Peter Schafer, "Bar Kokhba and the Rabbis", in: Petter Schafer (ed.), The Bar Kokhba War Reconsidered, Tubingen 2003, pp. 21
  102. ^ דוד גודבלאט, ‏בר כוכבא נשיא ישראל ומעמדו בראש האומה לאור המקורות – תמיכת התנאים או השפעת הכוהנים, קתדרה תשמ"ד עמ' 6 - 12
  103. ^ בבלי, יבמות ס"ב ב. קהלת רבה, פרשה י"א סעיף י'. מדרש בראשית רבה, פרשה ס"ה סעיף ג'
  104. ^ חיים ליכט,על מותם של תלמידי רבי עקיבא, באתר מט"ח
  105. ^ איגרת רב שרירא גאון מהדורת לוין, ע' 13
  106. ^ יעקב נחום אפשטיין, מבוא לספרות האמוראים, מאגנס ודביר, תשכ"ג, עמ' 610-615
  107. ^ "נראים הדברים שיש לקבל כעובדה היסטורית כי תלמידיו של ר"ע מתו רובם ככולם בפורענות בימי מרד בר-כוכבא." (רבי עקיבא בן יוסף, חייו ומשנתו, ספרית דורות, 1970, עמ' 28-27.)
  108. ^ "קרוב לוודאי שהמעשה במותם של עשרים וארבעת אלפי התלמידים של רב-עקיבא אינו עוסק בתלמידים במובן הרגיל של המילה – אין איש מקרב חכמים שהיו לו תלמידים כה רבים – אלא בלוחמים שהשתתפו במרד בהתאם לקריאתו של רבי עקיבא." (מרד בר-כוכבא (עורך אהרון אופנהיימר), מרכז זלמן שזר, תש"ם, ע' 15)
  109. ^ "שאין זה כמובן מן הנמנע, שהמדובר הוא בהשמדתם של תלמידים בזמן המרד" (בר-כוכבא נשיא ישראל, הוצאת מסדה, 1961, עמ' 134-133)
  110. ^ האבלות בימי הספירה על מות תלמידי רבי עקיבא, באתר דעת
  111. ^ "אלא שכל עצמה של המסורת מלמדתנו, לאחר העיון, שמיתתם של תלמידי ר"ע ה'ראשונים' אירעה לפני מלחמת בר-כוכבא". (גדליה אלון, תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"א, חלק ב', עמ' 44-43)
  112. ^ ראו עוד: הרב שמואל ישמח, אסיף ד, האם תלמידי רבי עקיבא מתו במרד בר כוכבא
  113. ^ דוד פלוסר, מרד בר כוכבא ותוצאותיו, מחניים נ"ט תשכ"א
  114. ^ על בר כוכבא הוא כותב "איש רצחן וליסטים, שעלה בידו לגנוב את דעת היהודים". והוא אף הצדיק את הטבח הגדול שנעשה ביהודים, בניהם וטפם, בשל טירוף הדעת שאחז בהם.
  115. ^ יוסטינוס אצל אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר 4, פרק 8, פסקה 4 (תרגום: יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 257).
  116. ^ הנוסח הלטיני הכרוניקון של אוסביוס, כפי שנשתמר בכרוניקון של הירונימוס, שנת 17 להדריינוס (שנת 133) (תרגום: יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 258).
  117. ^ בצלאל לנדוי, מלחמת בר כוכבא בראי הדורות, מחניים נ"ט תשכ"א
  118. ^ ראו אוסביוס מקיסריה בדברי הימים שלו (Chronicon), שהועתק לשפה הלטינית על ידי הירונימוס (בערך אדריאנוס). וכן ר' יוסי בר' חלפתא בספרו סדר עולם, שנכתב במאה ה-2 לספירה, שם נכתב בפרק ל': "מפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט"ז שנה, ומלחמות בן כוזיבא ב' שנים ומחצה". השם "טיטוס" מתייחס לשמו המלא של הקיסר אדריאנוס, כפי שהופיע בכתובות אבן שונות, כלומר: "טיטו[ס] איל[יו] הדריאנו".K. Bieberstein, H. Bloedhorn, Jerusalem. Grundzüge der Baugeschichte vom Chalkolithikum bis zur Frühzeit der ormanischen Herrschaft, Bd. III Wiesbaden 1994, pp. 148 -ff.
  119. ^ אף על פי שמספר חוקרים טוענים כי מדובר בתחילתה המסורתית של השנה היהודית בחודש ניסן, כלומר, באביב 132. בהתבסס על שני מסמכים מתוארכים, האחד מעבר הירדן והשני מעין גדי, פ. ידין 27 עולה כי באוגוסט 132 יהודים בעבר הירדן טרם נמלטו לעין גדי. פ. ידין 42 המתוארך מ"ראשון באייר, השנה הראשונה לגאולת ישראל בידי שמעון בן כוזיבא," הוא המסמך המוקדם ביותר ששרד ואשר מתוארך בקשר למרד. טען חנן אשל כי יש לתארך את השנה הראשונה מתחילתו של משטר בר כוכבא – במהלך קיץ 132 – או מתשרי, כלומר – סתיו 132. אשל חנן, ‏המניין שנהג ביהודה במהלך מרד בר כוכבא, קתדרה 2003
  120. ^ המסמכים, מור. 30 ומור. 22, תוארכו בעבר לשנת ארבע למרד בר כוכבא, למעשה נכתבו בזמן המרד הגדול, ראו: אשל חנן, 'ארבע תעודות מוואדי מורבעאת ושאלת השתלטותם של המורדים על ירושלים במהלך מרד בר-כוכבא', מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא (תשנט) 233-239, 1998.
  121. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 69, פרק 12, סעיף 3 (תרגום מתוך: יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 257).
  122. ^ מרדכי גיחון, ההבט הצבאי של מרד בר-כוכבא על-פי חקר מערכות המסתור, באתר יב"צ
  123. ^ נפוס מונה לקונסול בשנת 134, כנראה כדי שיוכל לקבל את האורנאמנטה טריומפאליה (ornamenta triumphalia), שניתן רק למפקדי פרובינקיות קונסולריות. הענקת עיטור זה והישארותו בתפקיד של הטריוס נפוס גם לאחר שנת 134/5, שבמצב רגיל היה מוחלף לפני כן, מוכיחה כי נפוס השתתף בדיכוי המרד כמעט לכל אורכו
  124. ^ למידע על העלמותו של הלגיון ה-22 מסדר הכוחות של הצבא הרומאי ראו: קפי לורנס, 'גורלו של הלגיון ה-XXII דיאוטראיאנה', קתדרה 50, 1988, עמ' 49–58. ; L. J. F. Keppie, 'The history and disappearance of the Legion XXII Deiotariana', in A. Kasher et al. (eds), Greece and Rome in Eretz Israel: Collected Essays (1989) ; ולדעה מנוגדת ראו: M. Mor, 'Two legions - the same fate? (the disappearance of the Legions IX Hispana and XXII Deiotariana)', ZPE 62 (1986).
  125. ^ יגאל ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, עמ' 126. ראו גם עמ' 131–133: "איליאנוס" וכו'.
  126. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, p. 404
  127. ^ יהושע זלוטניק, סוגיית כיבוש ירושלים על ידי מורדי בר כוכבא, 2006
  128. ^ קציעה אביאלי-טביביאן, מפת המרד, באתר מט"ח, 2008
  129. ^ אהרון אופנהיימר (בשם בצלאל בר-כוכבא), ארץ ישראל, מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי
  130. ^ יש סוברים שמעמדו היה נשיא וראש הצבא במתכונת של המנהיגים החשמונאים (גדליהו), ויש הסוברים שקיבל מעמד של מלך. על פי חז"ל: "מלכות בן כוזיבא" ו"מלכא משיחא". במקורות גם נשיא שהיה כינויו מכונה מלך, וכך גם ברמב"ם. (אופנהיימר)
  131. ^ לקריירה של יוליוס סוורוס: A. R. Birley, The Fasti of Roman Britain (1981) pp. 106-109 ; וגם: E. Dabrowa, The Governors of Roman Syria from Augustus to Septimius Severus, pp 94-96. ; ליחידות העזר שהיו תחת פיקודו, ראו: P. Weiß, 'Neue Militärdiplome für den Exercitus von Britannia', ZPE 156 (2006), pp. 245-251. בעיקר עמ' 250.
  132. ^ לזמן הגעתו של יוליוס סוורוס, ראו: אפלבאום שמעון, "טיניוס רופוס ויוליוס סוורוס", בתוך:‫ מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1984, עמ' 147-152.
  133. ^ חלק מהחוקרים נצמדו לכל הוכחה אפיגראפית של השתתפות הלגיונות במלואם בלוחמה; אחרים ראו כי הוכחה אפיגראפית מצביעה על כך שרק חלק מהלגיונות השתתפו במרד. לגישה המקסימליסטית, ראו: Applebaum, Prolegomena, 25-7, 44-9. לגישה המינימליסטית ראו: מנחם מור, הצבא הרומי בפרובינקיה יודיאה בשנים 132–135 לסה"נ, יוון ורומא בארץ-ישראל, 1989, עמ' 98–130.
  134. ^ נתן שור, "תולדות ארץ ישראל" בהוצאות דביר, עמ' 144
  135. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר ד, פרק 6, סעיף 1. תרגום ר. פרנק, מהדורת אקדמון 2001, עמ' 108.
  136. ^ M. Kochavi, "The Survey in the Land of Judah," in M. Kochavi (ed.), Judaea, Samaria and the Golan (Jerusalem, 1972), pp. 24-6, 37, 38, 40-1.
  137. ^ את הביטוי כרכום יש לתרגם מלשון גדר של מחנה צבאי, אהרון אופנהיימר (בשם בצלאל בר-כוכבא), ארץ ישראל, מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, עמ' 67
  138. ^ C. Clermont-Ganneau, Archaeological researches in Palestine during the years 1873-74, London 1899, p.263-270
  139. ^ A. Schulten, Beth-Ter, ZDPV 56 (1933), pp. 180-4 ; E. Zickermann, Chirbet el-jehud (bettir), ZDPV 29, (1906), pp. 51-72
  140. ^ 1 2 3 אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר ד, פרק 6, סעיף 3. תרגום ר. פרנק, מהדורת אקדמון 2001, עמ' 108.
  141. ^ In Zachariam, II, 8, 18-19
  142. ^ משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו'
  143. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ד'.
  144. ^ "כאשר ראשו הובא לפני אדריינוס ראו שנחש היה כרוך על צווארו" (מדרש איכה רבה, פרשה ב' ה', בירושלמי היה נחש כרוך על גופו, ובניגוד להם בבבלי גיטין (נ"ז א') מסופר כי כאשר הלך לשירותים נחש הכישו בבני מעיו. ואולי יש בבבלי מגמת זלזול בבר כוכבא לעומת המקורות הארץ ישראליים
  145. ^ הירונימוס, In Isaiam 2.15
  146. ^ אשל חנן ודוד עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא, 1998, ראו גם: פורת, רועי, '"מערות הרומח" - מכלול מערות מפלט בר-כוכבאיות בין ואדי מורבעאת לעין-גדי', מחקרי יהודה ושומרון יא (תשסב) 91-102. ; פורת, רועי, 'ממצאים מתקופת מרד בר-כוכבא משני מכלולי מערות בין ואדי מורבעאת לעין-גדי', מחקרי יהודה ושומרון יב (תשסג) 163-174, 2003. ; פורת, רועי, 'ממצאים מתקופת מרד בר-כוכבא מארבע מערות בין ואדי מורבעאת לעין-גדי', מחקרי יהודה ושומרון יג (תשסד) 79-116, 2004. ; פורת, רועי, 'מערות מפלט מתקופת מרד בר-כוכבא במצוקי נחל ערוגות', מחקרי יהודה ושומרון טו (תשסו) 107-132. ; פורת, רועי, 'שרידים מימי המרידות ברומאים ממערות באזור נחל קדרון תחתון', מחקרי יהודה ושומרון טז (תשסז) 231-264, 2007.
  147. ^ מערות המפלט מתקופת מרד בר כוכבא, לאור המחקר המחודש במדבר יהודה, המחלקה לגאוגרפיה, באתר האוניברסיטה העברית, 2001-2006
  148. ^ איכה רבה א מה, באתר דעת, המקור בארמית, גרסה מתורגמת ניתן למצוא במאמר מתוך הספרייה הווירטואלית של מטח
  149. ^ כסלו מרדכי והרטמן ענת, "שרידי מזון של יושבי מערות כתף יריחו בסופו של מרד בר כוכבא", מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא (תשנט), עמ' 153-158.
  150. ^ Eck, "Bar Kokhba Revolt," 87-8.
  151. ^ השוואת המדיניות המנהלית בפרובינקיה יודיאה לפרובינקיות אחרות, באת אימגו
  152. ^ דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר סט, 14, סעיפים 3-1
  153. ^ תבנית:מאמר
  154. ^ H. Eshel, The bar kochba revolt, The cambridge history of judaism IV, Cambridge 2006 (p. 125)
  155. ^ בועז זיסו, היישוב הכפרי ביהודה משלהי תקופת הבית השני עד ימי מרד בר - כוכבא - עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר-אילן 2002.
  156. ^ Chronicon Paschale, ed. L. Dindrof, I, Bonn 1832. (p. 474)
  157. ^ הערכתו של ויליאם האריס. Harris, Towards a study of roman slave trade (p. 122)
  158. ^ יוסטינוס מרטיר, דיאלוג עם טריפון היהודי, פרק 110, פסקה 6. (תרגום ד' רוקח, ירושלים תשס"ה, עמוד 258). וראו: תבנית:מאמר
  159. ^ תבנית:מאמר
  160. ^ W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 88-89
  161. ^ נתן שור, "תולדות ארץ ישראל" בהוצאות דביר, עמ' 145
  162. ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 503.
  163. ^ ג. אלון, "מלחמת בר-כוכבא", בתוך: מרד בר-כוכבא, לקט מאמרים (עורך: אהרון אופנהיימר), ירושלים: מרכז זלמן שזר, ינואר 2007, עמ' 52
  164. ^ פטר שפר, The History of the Jews in the Greco-Roman World: The Jews of Palestine from Alexander the Great to the Arab Conquest, Routledge, 2003. עמ' 159-160.
  165. ^ and Eck, "Bar Kokhba Revolt," 87 n. 92.
  166. ^ W. Eck, 'Kaiserliche Imperatorenakklamation und ornamenta triumphalia', ZPE 124 (1999) 223–227.
  167. ^ W. Eck and G. Foerster, "Ein Triumphbogen fur Hadrian im Tal von Beth Shan bei Tel Shalem,"JRA 12 (1999), pp. 294-313.
  168. ^ CIL VI 40524 = CIL VI 974, וגם: ראו: Werner Eck, 'Hadrian, the Bar Kokhba Revolt…' pp. 162-163
  169. ^ ראו: Werner Eck, 'Hadrian, the Bar Kokhba Revolt…', 163
  170. ^ Fronto, De Bello Parthico, 2; M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVI. Fronto, pp. 176–177
  171. ^ בבלי, שבת יג ב
  172. ^ "אמרו: אי שמים לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות? ובטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב" | תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ח, עמוד א'
  173. ^ שיר השירים רבה, פרשה ב' פסוק ז'

היסטוריה של עם ישראלאירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורתספירת הנוצריםמדינת ישראלתחילת הציונות והעליות לפני קום המדינהחשמונאיםבית המקדש הראשוןבית המקדש השניגלות אשור (עשרת השבטים)גירוש ספרד ופורטוגלתקופת השופטיםתקופת המלכיםתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםתקופת בית ראשוןגלות בבלתקופת בית שניסוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135)השואהגלות רומיתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלותתקופות של עליה לארץ ישראלתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקיתתקופות בהן היה קיים בית המקדש
היסטוריה של עם ישראל
ג'תתצ"ב - ג'תתצ"ה - מרד בר כוכבא

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מרד_בר_כוכבא&oldid=25732227"