ישיבת וולוז'ין – הבדלי גרסאות
נפתלי מאיר (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
|||
שורה 180: | שורה 180: | ||
[[קטגוריה:ישיבות ליטאיות|וולאז'ין]] |
[[קטגוריה:ישיבות ליטאיות|וולאז'ין]] |
||
[[קטגוריה:בוגרי ישיבת וולוז'ין|*]] |
[[קטגוריה:בוגרי ישיבת וולוז'ין|*]] |
||
[[קטגוריה:ישיבות במזרח אירופה]] |
גרסה מ־01:08, 30 ביוני 2019
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| ||
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
שגיאות פרמטריות בתבנית:מוסד לימודי
פרמטרים ריקים [ סגל הוראה, חלוקה מבנית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים [ סוג מוסד ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
תצלום של בנין הישיבה | |
ישיבה | |
---|---|
השתייכות | אם הישיבות המודרניות, זרם תלמידי הגר״א |
תקופת הפעילות | תקס"ב – ה' בשבט ה'תרנ"ב |
מייסדים | רבי חיים מוולוז'ין |
בעלי תפקידים | |
ראש הישיבה |
הרב חיים מוולוז'ין הרב איצלה מוולוז'ין הרב אליעזר יצחק פריד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין) הרב רפאל שפירא הרב יעקב שפירא הרב חיים וואלקין |
מיקום | |
מיקום | וולוז'ין, מינסק, בלארוס |
מדינה | בלארוס |
קואורדינטות | 54°05′28″N 26°31′40″E / 54.091°N 26.5279°E |
ישיבת וולוז'ין (בשמה הרשמי ישיבת עץ חיים, וכונתה תדיר אם הישיבות) הייתה ישיבה שפעלה במאה ה-19, והייתה הראשונה שפעלה באופן עצמאי ובלתי־תלוי בקהילה המקומית. הישיבה שימשה כאב טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שבאו אחריה. הישיבה נוסדה על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א, ב-תקס"ב (1802) בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסק (ברוסיה הלבנה), בתחום המושב של האימפריה הרוסית (מאז חלוקת ברית המועצות בבלארוס), והתקיימה עד תרנ"ב (1892). בשנת תרנ"ה (1895) נפתחה הישיבה מחדש על ידי הרב רפאל שפירא והתקיימה עד תקופת השואה.
יסוד הישיבה
בראשית המאה ה-19, לאחר פטירתו של רבו, ייסד ר' חיים את ישיבת עץ חיים בוולוז'ין ובכך הפך לאבי הישיבות הליטאיות הגדולות. לקראת ייסודה של הישיבה, יצא ר' חיים בעשרת ימי תשובה שנת ה'תקס"ג, במכתב גלוי אל "אוהבי התורה" בליטא, ובו הכריז על הקמת הישיבה[1].
גם רבני וילנה ביניהם רבי אברהם בן הגר"א, רבי אברהם אבלי פאסוועלער אב"ד וילנה, ורבנים אחרים יצאו במכתב למען ישיבת וולוז'ין[2].
הישיבה הוקמה על ידי רבי חיים על פי הדרכת הגר"א, במטרה לרכז בתוכה את טובי הלומדים בליטא. בעיתונים שפורסמו באותה תקופה נכתב שלא ישלחו לוולוז'ין תלמידים שלא יודעים ללמוד לבדם דף גמרא, רש"י ותוספות (הנקרא בלשון הישיבות גפ"ת).
סדר הלימוד בישיבה
פרטים מדויקים על דרכה הלימודית של הישיבה ישנם רק מימי הנצי"ב, ולפיהם שילבה הישיבה לימודי עיון ובקיאות ברמה גבוהה. בישיבה הקפידו על סדר לימוד בקיאות בו למדו את כל הש"ס בהספק של דף ליום בימי השבוע, וחזרה על כל דף שתים עשרה פעם בממוצע[3]. בימי שישי למדו את פירוש הרא"ש על חמשת הדפים שלמדו כל השבוע. לרוב התלמידים הייתה נקודת פתיחה טובה בלימוד ולפי עדות החפץ חיים (שרבו היה מתלמידי ישיבת וולוז'ין) רבים מתלמידי ישיבת וולוז'ין ידעו כבר בגיל ארבע עשרה ש"ס, מה שהעניק להם בסיס לימודי רחב לקראת הלימוד בישיבה. על בסיס זה היוותה הישיבה את המוקד להתפתחות העיון האשכנזי המרכזי בישיבות עד היום, על בסיס שיטת הלימוד המחודשת של רבי חיים מבריסק.
רבי ברוך הלוי אפשטיין מספר בספרו "מקור ברוך" שראש הישיבה (הנצי"ב-דודו) לא הרשה לתלמידים ללמוד מעבר לגפ"ת כלימוד ראשוני. ישיבת וולוז'ין הייתה "ישיבה ללא הפסקה" והתקיימו בה משמרות לימוד עשרים וארבע שעות ביממה. בישיבה התקיים פולמוס בנוגע ללימוד המוסר, וכאם הישיבות הליטאיות הנאמנות לדברי הגר"א התנגדו בישיבה זו לחסידות.
- ערך מורחב – אגודות סתר ציוניות בישיבת וולוז'ין
בתקופת כהונתו של הנצי"ב, שרחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, והיה חבר פעיל בתנועת "חיבת ציון", הוקמו אגודות סתרים של "חיבת ציון" בישיבה. הראשונה נוסדה בשנת תרמ"ה בשם "נס ציונה" (שהרוח החיה שבה היה הרב איסר זלמן מלצר), שלא בידיעת הנצי"ב, ונסגרה לאחר שהמשטרה גילתה את פעולתה, והשנייה בשם "נצח ישראל" נוסדה בשנת תר"ן בידיעתו.
שקיעת הישיבה
לאחר שהנצי"ב ביקש למנות את בנו הרב חיים (שהיה הרב של מוסקבה) לראשות הישיבה במקומו, ניסו קבוצת יהודים חברי תנועת ההשכלה לגרום לסגירת הישיבה, ולשם כך הלשינו לשלטונות שבישיבה אין לימודי חול. שר ההשכלה, שבדק את המצב, החל לתבוע שהישיבה תעמוד בעיקר בדרישה של לימוד של השפה הרוסית, אך לאחר שתביעה זו לא התממשה על פי רצונו, הוא הפעיל לחץ בלתי פוסק על הנצי"ב, דבר שהביא לסגירתה של הישיבה, בה' בשבט ה'תרנ"ב (1892).
הטענה הרווחת היא שהנצי"ב החליט לסגור את הישיבה, כדי שלא ילמדו בה רוסית. גרסה זו אף הפכה למיתוס בעולם הישיבות החרדי על חשיבות ההתנגדות ללימודי חול בישיבות. עם זאת, הנצי"ב הסכים ללימוד של השפה הרוסית מחוץ לכתלי הישיבה, כפי שנעשה, וכפי שהוא כותב בשו"ת משיב דבר[4]: "אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלוהים.", אך נתקל בהתנגדות עזה של ראשי הישיבה האחרים. לימוד הרוסית שנעשה באופן רשלני, לא סיפק את שר ההשכלה הרוסי, שהכביד בתגובה את דרישותיו ודרש בנוסף:
- להקדיש יותר ממחצית הלימוד ללימודי חול, משעה 9 ועד שעה 3,
- שלא יהיו לימודים בערב,
- שלא ילמדו יותר מעשר שעות ביום,
- שכל הצוות של הישיבה יהיו בעלי דיפלומות רשמיות.
תביעות אלו סתמו את הגולל על הישיבה[5]. שלוש שנים לאחר סגירת הישיבה, בשנת תרנ"ה (1895) היא נפתחה שוב. אך לא הייתה זו ישיבה ברמה ובמעמד של "ישיבת וולוז'ין" המקורית. במהדורתה החדשה נוהלה הישיבה על ידי חתנו של הנצי"ב הרב רפאל שפירא, מחבר "תורת רפאל", אשר נפטר במינסק בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. אחריו כיהן בראשות הישיבה בנו הרב יעקב שפירא, מחבר "גאון יעקב", ולאחר פטירתו כיהן חתנו הרב חיים וואלקין בראשות הישיבה. יד הכורת בשואה שמה קץ מוחלט לישיבת וולוז'ין. לאחר השואה, הקים הרב שמעון לנגבורט, חתן נוסף של הרב יעקב שפירא, את ישיבת "גאוני וולוז'ין", בתחילה בתל אביב ולאחר מכן בבני ברק.
עם השנים נעשו במבנה הישיבה שימושים שונים (למשל, קונדיטוריה). נכון לחורף 2015, הרשויות המקומיות העבירו את מבנה הישיבה לאיחוד הקהילות היהודיות הדתיות ברספובליקת בלארוס(ИРО).
כולל בראדסקי
- ערך מורחב – כולל ברודסקי
מסגרת לימודים שהתקיימה בוולוז'ין החל משנת תרמ"ו התקיימה בזכות תרומתו של הנדיב הידוע ישראל ברודסקי, בעל בית חרושת לסוכר בקייב. במסגרת זו למדו עשרה מהמובחרים בתלמידי ישיבת וולוז'ין שנקראו "הברודסקאים" לתקופה של חמש שנים, תלמידים אלה התחייבו לכללים תובעניים יותר משאר תלמידי הישיבה. לרוב לא נשארו ברודסקאים למשך כל חמש השנים ולפני סיום מסלול הכולל נתמנו לרבני ערים.
ראשי הישיבה
- ר' חיים מוולוז'ין - ראש הישיבה הראשון ומייסדה (תקס"ג-תקפ"א, 1821-1803).
- ר' יצחק מוולוז'ין - בנו של רבי חיים (תקע"ג-תר"ט, 1849-1813).
- ר' אליעזר יצחק פריד - בנו של ר' הלל וחתנו של ר' יצחק (תקפ"ח-תרי"ג, 1853-1828).
- הנצי"ב - חתנו של ר' יצחק (תרי"ג-תרנ"ב, 1892-1853).
המשנים לראשי הישיבה
- ר' יחיאל מיכל ממינסק, מחבר הספר לזכר לישראל. (ה'תקס"ג-ה'תק"ע?)
- ר' הלל פריד - חתנו של ר' חיים (תקס"ג-תקע"ג, 1813-1803).
- ר' יוסף דב (יושע בער) סולובייצ'יק - בן נכדתו של ר' חיים (תרי"ג-תרכ"ה, 1865-1853).
- ר' חיים הלל פריד - בנו של ר' אליעזר יצחק (תרכ"ה-תרכ"ז, 1867-1865).
- ר' רפאל שפירא - חתנו של הנצי"ב (תר"ל-תרמ"א, 1881-1870).
- ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק - חתנו של ר' רפאל (תרמ"א-תרנ"ב, 1892-1881).
- ר' חיים ברלין - בנו של הנצי"ב (תר"ן-תרנ"ב, 1892-1890).
ראשי הישיבה בתקופה החדשה
- ר' רפאל שפירא - חתנו של הנצי"ב (תרנ"ה-תרע"ה, 1915-1895).
- ר' יעקב שפירא - בנו של ר' רפאל (תרפ"ב-תרצ"ו, 1936-1922).
- ר' חיים וואלקין - חתנו של ר' יעקב (תרצ"ו-ת"ש, 1940-1936).
תלמידים בולטים
בישיבת וולוז'ין למדו הרבה תלמידי חכמים שהתפרסמו אחר כך, ובהם:
בתקופת הגר"ח מוולוז'ין
- הרב יוסף זונדל מסלנט - רבם של הרבנים ישראל ליפקין מסלנט, מייסד תנועת המוסר, שמואל סלנט (חתנו), רבה של ירושלים, ונתן פרידלנדר, מהפעילים הבולטים למען יישוב ארץ ישראל. באחרית ימיו שימש כמורה הוראה של העדה האשכנזית בירושלים.
- הרב יעקב ברוכין בעל "משכנות יעקב".
- הרב יצחק מינקובסקי. בעל "קרן אורה". אחיו הצעיר של בעל "משכנות יעקב".
- הרב דוד טביל ממינסק בעל "נחלת דוד".
- הרב דוד מנובהרדוק בעל "גליא מסכת".
- הרב יוסף מסלוצק.
- הרב דוב בר יפה מטורץ - חותנו של הרב נחום הכהן קוק (שינה מכ"ץ בגלל החשש מגיוס לצבא הרוסי), שהיה סבו של הרב קוק ואבי אביו, הרב שלמה זלמן הכהן קוק.
- הרב מנחם מנדל - ר"מ בישיבת מינסק
- הרב יוסף מקריניק
- הרב שמואל סלנט - רבה ומנהיגה של עדת האשכנזים בירושלים במשך כ-44 שנים, ואב"ד של הקהילה האשכנזית בירושלים במשך כ-70 שנים.
- הרב אליהו מקאליש בעל "יד אליהו" שהתפרסם כ"רבי אליהו רגולר".
- הרב מרדכי מינסקר עמד בראש ישיבה (קלויז) בעיר מינסק ועלה לירושלים בשנת תקצ"ו (1836).
- הרב יעקב יוסף (חריף) מי שלימים רבה הראשי (והיחיד) של ניו-יורק
בתקופת הנצי"ב והגר"ח מבריסק
- הרב חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק - שימש גם כר"מ ומגיד השיעור המרכזי לצד הנצי"ב, וחיבר חידושים על ספרו ההלכתי הגדול של הרמב"ם, "משנה תורה". מגדולי הדור.
- הרב אהרן וולקין - בעל שו"ת זקן אהרן ועוד ספרים. מגדולי הדור.
- הרב שמעון שקופ - מחבר שערי יושר ומגדולי ראשי הישיבות.
- הרב שמואל מוהליבר - ממבשרי הציונות, ממייסדי תנועת "חיבת ציון", מאבות הציונות הדתית. הקים את בני ציון - אחד הארגונים הראשונים של חיבת ציון ואת קבוצת חובבי ציון הראשונה בוורשה.
- הרב חנוך אייגש מווילנה - מחבר ה"מרחשת", מגאוני הדור שנספה בשואה.
- הרב מלכיאל צבי טננבוים - רבה של לומז'ה ומחבר שו"ת "דברי מלכיאל" מגדולי המשיבים בדורו.
- הרב זליג ראובן בנגיס - מגדולי הדור במזרח אירופה. עלה לארץ בתרצ"ח לכהן כראב"ד העדה החרדית בירושלים, ולאחר פטירת הרב יוסף צבי דושינסקי כיהן כגאב"ד "העדה החרדית". מחבר "לפלגות ראובן".
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק - למד בישיבת וולוז'ין כשנה ושלושה חודשים עד חתונתו. לאחר עלותו לארץ בכ"ח באייר תרס"ד שימש כרב יפו והמושבות עד תרע"ד, ובתפקידיו האחרונים כיהן כרבה של ירושלים (טבת תר"ף-ג' באלול תרצ"ה), הרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל (מתרפ"א) וראש ישיבת מרכז הרב (מתרפ"ד) מגדולי חכמי ישראל בדורות האחרונים.
- הרב יצחק יעקב ריינס - מגדולי התורה ביהדות ליטא, ומייסד תנועת "המזרחי".
- הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי - מחבר שו"ת אחיעזר ופוסק הדור.
- הרב ברוך דוב ליבוביץ - ראש ישיבת "כנסת בית יצחק" (שבמקורה מסלבודקה והתפרסמה כישיבת קמניץ) ומגדולי ראשי הישיבות.
- הרב איסר זלמן מלצר - ראש ישיבת עץ חיים בירושלים ומחבר ספרי "אבן האזל" על "משנה תורה" של הרמב"ם. מגדולי ראשי הישיבות.
- הרב משה מרדכי אפשטיין - ראש ישיבת חברון (שמקורה בישיבת "כנסת ישראל" בסלבודקה, שעלתה כולה לחברון, ואחרי פרעות תרפ"ט, עברה לירושלים), ומגדולי ראשי הישיבות. גיסו של הרב מלצר.
- הרב שלמה פוליצ'ק - שנודע בכינויו "העילוי ממייצ'יט". כיהן כראש ישיבה בישיבת "תורה ודעת" בלידא לצד הרב יצחק יעקב ריינס שהקימה, ואחר כך כראש ישיבה בישיבת רבנו יצחק אלחנן שבמסגרת ישיבה-אוניברסיטה בניו יורק שבארצות הברית.
- הרב יוסף זונדל הוטנר - רבה של איישישוק.
- הרב ברוך הלוי אפשטיין - מחבר ה"תורה תמימה" ו"מקור ברוך", בנו של הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן".
- הרב מאיר בר-אילן (ברלין) - בנו של הנצי"ב, ממנהיגי תנועת המזרחי.
- הרב מנחם נחום קפלן (רבי נחומק'ה מהורודנא) - רבו של החפץ חיים.
- הרב יצחק ניסנבוים - מרבני הציונות הדתית ונשיא המזרחי בפולין.
- הרב שלום רקובסקי - מגדולי התלמידי חכמים בירושלים, ואחר כך ראש ישיבה ב"ישיבת רבנו יצחק אלחנן".
- הרב אברהם דוב כהנא שפירא - רבה האחרון של קובנה.
- הרב יעקב שמחה ריטוב - רב העיר וראש עדת יהודי אוסיפוביץ שבחבל מינסק . בנו הבכור ישראל ריטוב היה ממנהיגי החלוץ בפולין ובהמשך יו"ר קרן היסוד.
- הרב יהודה ליב דון יחיא - מראשי תנועת המזרחי, ומרבני הציונות הדתית, שימש ברבנות תחת אביו בדריסה, ואחר כך בשקלוב ובצ'רגינוב.
- הרב נתן מיליקובסקי - רב ומחנך ועסקן ציוני מפורסם. סבו של בנימין נתניהו.
- הרב שמואל יצחק הילמן - לימים רבה הראשי של גלאזגו - חותנו של הרב יצחק הלוי הרצוג.
כמו כן למדו בה גם כאלו שהתפרסמו בתחומים שונים (לא תורניים):
- זאב קלונימוס ויסוצקי - כונה "מלך התה של רוסיה" למד בוולוז'ין ארבע שנים והתפרסם עסקנותו הציבורית ובחברת התה אותה הקים (ויסוצקי).
- המשורר חיים נחמן ביאליק - למד בוולוז'ין שנה וארבעה חודשים[6],
- אלתר דרויאנוב, מחבר ספר הבדיחה והחידוד ועסקן ציוני.
- הסופר אבא בלושר - למד בישיבה יחד עם ביאליק.
- הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי - למד בוולוזין כשנתיים.
- צבי בנימיני, מייסד רמת השרון והיושב ראש הראשון של מועצת רמת השרון.
ראו גם
לקריאה נוספת
- שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2005
- בן־ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2014
- ש. ל. ציטרון, מלחמת הדינסטיות בישיבת וולוזין, רשומות, א', אודסה תרע"ח, עמ' 123–135
- תנחום פרנק, תולדות בית ה' בוולוז'ין.
- דב אליאך, אבי הישיבות
- הגדה של פסח וולוז'ין
- משה צינוביץ, עץ חיים: תולדות ישיבת וולוז'ין, תשל"ב
- ספרי זכרונות של תלמידי הישיבה
- מקור ברוך - זכרונותיו של הרב ברוך אפשטיין מישיבת וולוז'ין [דרושה הבהרה]
- מאיר בר-אילן, מוולוז'ין עד ירושלים
- עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא- פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, 2004,
- כתבי פנחס טורברג, ניו יורק ה'תשי"ג
- מנחם מנדל זלוטקין, ישיבת וולוז'ין בתקופת ביאליק, שביבים א, פריז תשט"ו (נדפס שנית בתוך: אטקס וטיקוצ'ינסקי, ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, עמ' 182–192)
- ישראל קלוזנר, תולדות נס ציונה בוולוז'ין, ירושלים תשי"ד
קישורים חיצוניים
- הרב פרופ' שמואל קלמן מירסקי, ישיבת וולוז'ין, מאמר מקיף באתר דעת (מתוך: "מוסדות התורה באירופה בבנינם ובחורבנם", "הוצאת עֹגֶן על יד ההסתדרות העברית באמריקה", ניו יורק תשט"ז, עמ' 1–86)
- מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, תולדות ישיבת עץ החיים, האסיף ג, תרמ"ז
- שושנה רייך, ישיבת וולוז'ין, על הישיבה בחיי הרב קוק, "מגד ירחים", גיליון 145, תשרי תשע"ב, עמ' 4
- זלמן עפשטיין, יובל נשכח: (לחברי הקונגרס, מתלמידי בימ"ד הישן–ישיבת ולוזין), הצפירה, 21 באוגוסט 1903, המשך, 21 באוגוסט 1903, המשך, 23 באוגוסט 1903, המשך, 24 באוגוסט 1903
- מ. צינוביץ, ראשית וולוז'ין: (מאה וחמישים שנה ליסוד הישיבה), הצופה, 13 בפברואר 1953
- ד"ר יצחק ריבקינד, ראש-ישיבה אלמוני בוולוזין - ר' יחיאל מיכל מנשויז, ספר טורוב, בוסטון מס. תרצ"ח, עמ' 232–239.
- Jacob J Schachter, Haskalah, Secular Studies and the Close of the Yeshiva in Volozhin in 1892, Torah u-Madda Journal 2 (1990), pp. 76-133
- Genrich Agranovsky & Sid Z. Leiman, Three Lists of Students Studying at the Volozhin Yeshiva in 1879
- http://www.academia.edu/4433689/Thesis_The_Talmudic_Method_in_the_Lithuanian_Yeshivot_in_the_19th_Century_Methodological_and_Historical_Aspects_Hebrew_
- מ. צינוביץ, ישיבת וולוז'ין בתקופת רבי רפאל שפירא ז"ל, הצופה, 5 באפריל 1946
הערות שוליים
- ^ המכתב התפרסם לראשונה בירחון הפלס שנה שנייה, חוברת שלישית (טבת תרס"ב), בשם "לחוקרי קדמוניות", עמ' 140–143, המכתב נדפס גם ב'תולדות ר"ח מוואלוזין', מאת הרב מ. ש. שמוקלר ווילנא תרסי'ט, מעמ' 38, ובמקורות לתולדות החנוך בישראל, מאת הר"ש אסף, כרך - ד', ירושלים תש"ג, עמ, ק"ע.
- ^ הפלס, שם, עמ' 293, שמוקלר שם, אסף שם עמ' קעג
- ^ לפי עדות הרב איסר זלמן מלצר
- ^ א, סי' מ"ד
- ^ מקור ברוך עמ' תתר"ג
- ^ אבא בלושר, ביאליק בוולוז'ין, וולוז'ין בביאליק: זיכרון לחבר-ישיבה שהיה ואיננו עוד, ולישיבה שאיננה עוד..., מו"ל לא ידוע, קווינס, תרצ"ה, 1934