קדחת צהובה – הבדלי גרסאות

קדחת צהובה
	נגיפי קדחת צהובה
תחום	מחלות זיהומיות
גורם	נגיף הקדחת הצהובה
תסמינים	דימום, נפיחות, גודש, דלקת המוח, splenomegaly, anuria, אוליגוריה, hepatomegaly, חום, בחילה, dark urine, כאב גב, הלם, body ache, תשישות, תת לחץ דם, melena, Ferrari sign, הקאה, כיחלון, כאב ראש, ברדיקרדיה, עייפות, כאב בטן, צהבת, צמרמורת, טכיקרדיה, Faget sign, אנורקסיה, כאבי מפרקים, כאבי שרירים
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine	232244
MeSH	D015004
סיווגים
ICD-11	1D47

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־11:02, 29 ביולי 2019

קדחת צהובה (Yellow Fever) היא מחלה הנגרמת על ידי נגיפים (וירוסים) ממשפחת פלאוויווירידה, הנישאים באמצעות יתושי הַאֵדֶּס (יתוש הנמר האסיאתי). המחלה אופיינית בעיקר לאזורים טרופיים וסובטרופיים. הנגיף הגורם למחלה מתרבה בעיקר בתוך תאי הכבד תוך כדי הרס שלהם. בין סימני המחלה: דימומים, כולל דימום מהקיבה, צהבת, כאבי ראש, בחילות, צמרמורת וחום גבוה.

בתחילת 2016 התרחשה התפרצות של קדחת צהובה באנגולה. נכון לאפריל 2016, תועדו 1,600 מקרי הידבקות ו-225 מקרי מוות.^[1]

מניעה

קיים חיסון לקדחת צהובה שנותן לילדים מגיל 9 חודשים ואילך ומבוגרים הגנה מפני הדבקות במחלה כשהם מגיעים לאזורים נגועים. דוחי יתושים, ביגוד מגן ורשתות על הבתים אינם תמיד מספיקים למניעת הידבקות. באזורים נגועים הדברת יתושים הוכיחה את עצמה כדרך יעילה לצמצם את מספר ההידבקויות במחלה.

קדחת צהובה היא אחת מהמחלות היחידות שקבלת חיסון כנגדן מוצבת כתנאי, על ידי מדינות מסוימות, בפני מטיילים לאזור נגוע. במדינות אלה יש לרוב תקנות שמחייבות בידוד אנשים שהגיעו לאזור נגוע ללא תיעוד שקיבלו חיסון לקדחת צהובה. זאת מכיוון שאחד ממעבירי המחלה, יתוש האדס (Aedes), קיים גם באזורים טרופיים אחרים בעולם (שבהם אין קדחת צהובה) וישנו פוטנציאל להתפרצות המחלה אם תובא לשם.

טיפול

אין תרופה למחלה אשר עלולה להיות קטלנית בעיקר למי שמערכת החיסון שלו חלשה; ולכן החיסון חשוב ביותר. הטיפול הקיים מטפל בסימפטומים בלבד. אינפוזיה, כדי להילחם בלחץ דם נמוך ועירויי דם נחוצים במרבית המקרים החמורים. קורבן עם חום זקוק להרבה מנוחה, אוויר צח, והרבה נוזלים.

היסטוריה

בתחילת המאה ה-19, צבא של 40 אלף איש שנשלח על ידי נפוליאון להאיטי כדי לדכא את המהפכה ההאיטית לעצמאות חוסל על ידי הקדחת הצהובה (כולל מפקד המשלחת, שהיה גיסו של נפוליאון). יש היסטוריונים המאמינים שהאיטי הייתה עתידה להיות נקודת התחלה לפלישה לארצות הברית דרך לואיזיאנה (שהייתה אז בשליטה צרפתית). בנוסף הניסיון הראשון לבניית תעלת פנמה (על ידי חברה צרפתית) נכשל בחלקו בגלל הקדחת הצהובה שקטלה בעובדים. החיסון לקדחת פותח לראשונה במהלך הניסיון השני לבניית התעלה (על ידי האמריקנים).

עד למאה ה-20 הכל היו חסרי אונים נגד הקדחת הצהוכה. היו דעות שונות וסותרות רבות כיצד להלחם בקדחת צהובה: יש לחטא באדים בגדי משי, קטיפה וחפצים אחרים של אנשים כשהם עוזבים ערים מוכות בקדחת; אחרים סברו שחיטוי כזה אינו מספיק, ויש להעלות באש את כל החפצים האלה; יש לקבור ולשרוף מלבושי משי וקטיפה כאשר אנשים נכנסים לעיר עם קדחת; אסור ללחוץ את הידיים של קרובי משפחה של אנשים שמתו מקדחת צהובה, ואחרים חשבו שאין סכנה בכך; כדאי לשרוף את הבתים בהם שכנו חולים בקדחת; די אם מעשנים בתים אלה בגופרית ועוד דעות לא מבוססות אחרות. גם רופאים בכירים ניסו להלחם בקדחת אבל ללא הועיל. הקדחת הופיעה בכל יבשות אמריקה, ונודעה בשם "הרוצח הצהוב" שהרג עשרות ומאות אנשים במקומות בהם החלה המגפה. הסכמה גורפת היתה שכאשר תושבי עיר החלו לחלות בקדחת צהובה - עורם הופך צהוב, הם מתחילים לשהק ולהקיא קיא שחור, לא היתה להם ברירה אלא לברוח מאותה עיר. שכן ה"רוצח הצהוב" היה מסוגל לקפוץ בין בתים, לעבור אש, להעלם באופן מסתורי ואז לחזור. בצפון אמריקה הקדחת הצהובה היתה מסתיימת עם בוא הכפור של הסתיו, אבל איש לא הבין מדוע. ^[2]

בשנת 1881 זיהו קרלוס פינליי, רופא קובני, וקלאדיו דלגדו, עמית ספרדי, שקדחת צהובה מועברת על ידי זן של יתוש והם המליצו על חיסול יתושים ומניעת מגע של היתושים עם חולים על מנת למגר את המחלה. עם זאת רוב החוקרים והרופאים התעלמו מהם.^[2] בשנת 1900 נעשה מחקר על ידי צוות אמריקאי בראשות וולטר ריד, שנשלח לקובה כדי להפחית את התחלואה של חיילים מארצות הברית שהיו בה במסגרת השלטון הצבאי שהיה בה לאחר כיבושה במסגרת מלחמת ארצות הברית-ספרד. הצוות של ריד שלל תאוריות אחרות הנוגעות להדבקה בקדחת (כמו הדבקה מכלי מיטה של החולה) והצליח להראות את את הקשר בין היתושים והקדחת הצהובה. הניסויים נערכו במתנדבים שלקחו סיכון אישי עצום, וחלקם מתו מהמחלה, שכן לא ניתן היה לבצע ניסויים בחיות מעבדה. ^[3] ^[2]

במהלך המאה ה-20 נחקר הפוטנציאל של הקדחת הצהובה בתור נשק ביולוגי על ידי מספר מדינות^[4].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קדחת צהובה בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ ANGOLA: YELLOW FEVER DEATH TOLL RISE TO 225 AMID VACCINE SHORTAGE, באתר ניוזוויק, 6 באפריל 2016
^ ¹ ² ³ פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926
^ John Lawrence Tone, War and Genocide in Cuba, 1895-1898, UNC Press, 2006, page 100
^ Sheldon H. Harris (2002). Factories of Death: Japanese Biological Warfare, 1932-45 and the American Cover-Up, 2nd ed. Routledge. pp.59, 151. ISBN 978-0415932141

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

[1] ANGOLA: YELLOW FEVER DEATH TOLL RISE TO 225 AMID VACCINE SHORTAGE, באתר ניוזוויק, 6 באפריל 2016

[דה_קריף-2] ¹ ² ³ פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926

[3] John Lawrence Tone, War and Genocide in Cuba, 1895-1898, UNC Press, 2006, page 100

[4] Sheldon H. Harris (2002). Factories of Death: Japanese Biological Warfare, 1932-45 and the American Cover-Up, 2nd ed. Routledge. pp.59, 151. ISBN 978-0415932141

[1]

[2]

[3]

[4]

@@ שורה 19: / שורה 19: @@
 בתחילת [[המאה ה-19]], צבא של 40 אלף איש שנשלח על ידי [[נפוליאון]] ל[[האיטי]] כדי לדכא את המהפכה ההאיטית לעצמאות חוסל על ידי הקדחת הצהובה (כולל מפקד המשלחת, שהיה גיסו של נפוליאון). יש היסטוריונים המאמינים שהאיטי הייתה עתידה להיות נקודת התחלה לפלישה ל[[ארצות הברית]] דרך [[לואיזיאנה]] (שהייתה אז בשליטה צרפתית). בנוסף הניסיון הראשון לבניית [[תעלת פנמה]] (על ידי חברה צרפתית) נכשל בחלקו בגלל הקדחת הצהובה שקטלה בעובדים. החיסון לקדחת פותח לראשונה במהלך הניסיון השני לבניית התעלה (על ידי האמריקנים).
-עד למאה ה-20 הכל היו חסיר אונים נגד הקדחת הצהוכה. היו דעות שונות ומרובות כיצד להלחם בקדחת צהובה: יש לחטא באדים בגדי משי, קטיפה וחפצים אחרים של אנשים כשהם עוזבים ערים מוכות בקדחת. אחרים סברו שחיטוי כזה אינו מספיק, ויש להעלות באש את כל החפצים האלה, אחרים חשבו שיש לקבור ולשרוף מלבושי משי וקטיפה כאשר אנשים נכנסים לעיר עם קדחת. אחרים חשבו שאסור ללחוץ את הידיים של קרובי משפחה של אנשים שמתו מקדחת צהובה, ואחרים חשבו שאין סכנה בכך. יש שחשבו שכדאי לשרוף את הבתים בהם שכנו חולים בקדחת, ויש שחשבו שדי אם מעשנים בתים אלה בגופרית. גם רופאים בכירים ניסו להלחם בקדחת אבל ללא הועיל. הקדחת הופיעה בכל יבשות אמריקה, ונודעה בשם "הרוצח הצהוב"  שהרג עשרות ומאות אנשים במקומות בהם החלה המגפה.  כאשר תושבי עיר מתחילים לחלות בקדחת צהובה - עורם הופך צהוב, הם מתחילים לשהק ולהקיא קיא שחור, לא היתה להם ברירה אלא לברוח מאותה עיר. שכן ה"רוצח הצהוב" היה מסוגל לקפוץ בין בתים, לעבור אש, להעלם באופן מסתורי ואז לחזור. בצפון אמריקה הקדחת הצהובה היתה מסתיימת עם בוא הכפור של הסתיו, אבל איש לא הבין מדוע. {{הערה|שם=דה_קריף|פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926}}
+עד למאה ה-20 הכל היו חסרי אונים נגד הקדחת הצהוכה. היו דעות שונות וסותרות רבות כיצד להלחם בקדחת צהובה: יש לחטא באדים בגדי משי, קטיפה וחפצים אחרים של אנשים כשהם עוזבים ערים מוכות בקדחת; אחרים סברו שחיטוי כזה אינו מספיק, ויש להעלות באש את כל החפצים האלה; יש לקבור ולשרוף מלבושי משי וקטיפה כאשר אנשים נכנסים לעיר עם קדחת; אסור ללחוץ את הידיים של קרובי משפחה של אנשים שמתו מקדחת צהובה, ואחרים חשבו שאין סכנה בכך; כדאי לשרוף את הבתים בהם שכנו חולים בקדחת; די אם מעשנים בתים אלה בגופרית ועוד דעות לא מבוססות אחרות. גם רופאים בכירים ניסו להלחם בקדחת אבל ללא הועיל. הקדחת הופיעה בכל יבשות אמריקה, ונודעה בשם "הרוצח הצהוב"  שהרג עשרות ומאות אנשים במקומות בהם החלה המגפה. הסכמה גורפת היתה שכאשר תושבי עיר החלו לחלות בקדחת צהובה - עורם הופך צהוב, הם מתחילים לשהק ולהקיא קיא שחור, לא היתה להם ברירה אלא לברוח מאותה עיר. שכן ה"רוצח הצהוב" היה מסוגל לקפוץ בין בתים, לעבור אש, להעלם באופן מסתורי ואז לחזור. בצפון אמריקה הקדחת הצהובה היתה מסתיימת עם בוא הכפור של הסתיו, אבל איש לא הבין מדוע. {{הערה|שם=דה_קריף|פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926}}
 בשנת 1881 זיהו [[קרלוס פינליי]], רופא [[קובה|קובני]], וקלאדיו דלגדו, עמית ספרדי, שקדחת צהובה מועברת על ידי זן של [[יתוש]] והם המליצו על חיסול יתושים ומניעת מגע של היתושים עם חולים על מנת למגר את המחלה. עם זאת רוב החוקרים והרופאים התעלמו מהם.{{הערה|שם=דה_קריף|פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926}} בשנת [[1900]] נעשה מחקר על ידי צוות אמריקאי בראשות וולטר ריד, שנשלח לקובה כדי להפחית את התחלואה של חיילים מארצות הברית שהיו בה במסגרת השלטון הצבאי שהיה בה לאחר כיבושה במסגרת [[מלחמת ארצות הברית-ספרד]]. הצוות של ריד שלל תאוריות אחרות הנוגעות להדבקה בקדחת (כמו הדבקה מכלי מיטה של החולה) והצליח להראות את את הקשר בין היתושים והקדחת הצהובה. הניסויים נערכו במתנדבים שלקחו סיכון אישי עצום, וחלקם מתו מהמחלה, שכן לא ניתן היה לבצע ניסויים בחיות מעבדה. {{הערה|1=[http://books.google.com/books?id=1wv5KHk2_dsC John Lawrence Tone, '''War and Genocide in Cuba, 1895-1898''',  UNC Press, 2006], page 100}} {{הערה|שם=דה_קריף}}