המנון הונדורס

ההמנון הלאומי של הונדורס נכתב על ידי אוגוסטו קונסטנטינו קואלו והולחן על ידי קרלוס הרטלינג. ההמנון מורכב משבעה בתים ופזמון, אף על פי שבגרסה הנפוצה ביותר שרים רק את הפזמון ואת הבית השביעי.

המנון הונדורס מופיע גם כחלק מתוכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים בהונדורס, במהלך השנה השישית ללימודיהם בבית הספר היסודי לומדים התלמידים לזכור בעל פה את של שמונת הבתים (כולל הפזמון) ואת הפירוש של כל בית. במהלך תקופת הבחינות בסיום הלימודים בחטיבת הביניים, התיכון או האוניברסיטה ישנה בחינה על ההמנון הלאומי. באופן לא רשמי, ההמנון מכונה לעתים "דגלך מואר באופן שמיימי" (בספרדית: Tu bandera es un lampo de cielo) שזוהי גם השורה הראשונה בפזמון.

היסטוריה

בשנת 1904, נשיא הונדורס באותה תקופה, מנואל בונילה, ביקש ממספר כותבים לאומיים שיכתבו שירי המנון ויבחרו מביניהם את השיר המתאים ביותר, אך רק בשנת 1910, במהלך כהונתו של הנשיא מיגל דווילה, התחרות נפתחה רשמית. ב-1912, הקונגרס הלאומי פסק לבטל את התחרות מכיוון שכל 10 היצירות שהוגשו עד אותה תקופה לא עמדו בדרישות.

בשנת 1915, הממשלה, בראשות הנשיא אלברטו ממברנו, חוקקה כי ההמנון הנכתב על ידי אוגוסטו קונסטנטינו קואלו והולחן על ידי קרלוס הרטלינג יהפוך להמנון הרשמי של המדינה. חוק זה יצא לפועל ב-23 בינואר, 1917 כאשר ההמנון זכה לראשונה למעמד רשמי.

מבנה

ההמנון הלאומי של הונדורס מורכב משמונה בתים, כולל הפזמון. כל בית בנוי משמונה שורות, סך הכל ההמנון בנוי מ-64 שורות. באופן מוזיקלי ההמנון מכיל שבעה בתים שכל אחד מהם שרים פעם אחת ובסיום כל בית שרים את הפזמון. נהוג לשיר את ההמנון במשקל ארבעה רבעים, את הפזמון שרים באלגרו (שמח, צבאי ומלא הבעה) ואת שאר הבתים באנדנטה (איטי יותר, פאסיבי, מתון ועצוב). את ההמנון שרים בסולם סי במול מז'ור.

ששת הבתים הראשונים של ההמנון מתארים בסדר כרונולוגי אירועים היסטוריים חשובים בתולדות הונדורס, מתחיל, התקופה הטרום קולומביאנית עד לעצמאותה. הבית השביעי בשונה מקודמיו מתאר את ההגנה על המולדת וקורא לתושביו להגן על מדינתם. הפזמון מתאר את הדגל וסמל המדינה.

המנון הונדורס

תרגום לעברית

ספרדית

פזמון דגלך מואר באופן שמיימי ונחצה על ידי פס מושלג; ואי שם, במעמקים הקדושים, ניתן לראות חמישה כוכבים בהירים; בסמלך, אשר ים סוער מוגן על ידי גליו הרחבים, מאחוריי פסגתו החשופה של הר הגעש, נוצץ לו כוכב. כמו הודית בתול ויפה ישנת, תחת שיר הערש שהשמיעו הימים, כאשר, תחת בקעותייך הזהובות, הנווט הנועז מצא אותך; ובעת צפייה, והתמלאות באושר, ביופייך, והרגשת קסמך, הוא הביא נשיקה מלאת אהבה, לקצה גלימתך הכחולה המרהיבה. ממדינה בה השמש זורחת, מעל הכחול האטלנטי, האיש אשר חלם עלייך בחיפוש אחרייך הוא הפליג לים. כשהרמת את מצחך הבהיר, בחרדה המתמשכת לתקוותך, תחת כיפת השמיים העדינה שלך, הונף כבר דגל משונה.

Coro Tu bandera, tu bandera es un lampo de cielo Por un bloque, por un bloque de nieve cruzado; Y se ven en su fondo sagrado Cinco estrellas de pálido azul; En tu emblema, que un mar rumoroso Con sus ondas bravías escuda, De un volcán, de un volcán tras la cima desnuda Hay un astro, hay un astro de nítida luz. India virgen y hermosa dormías De tus mares al canto sonoro, Cuando echada en tus cuencas de oro El audaz navegante te halló; Y al mirar tu belleza extasiado Al influjo ideal de tu encanto, La orla azul de tu espléndido manto Con un beso de amor consagró. De un país donde el sol se levanta, Mas allá del Atlante azulado, Aquel hombre te había soñado Y en tu busca a la mar se lanzó. Cuando erguiste la pálida frente, En la viva ansiedad de tu anhelo, Bajo el dombo gentil de tu cielo Ya flotaba un extraño pendón. Era inutil que el indio tu amado Se aprestara a la lucha con ira, Porque envuelto en su sangre Lempira, En la noche profunda se hundió; Y de la épica hazaña, en memoria, La leyenda tan sólo ha guardado De un sepulcro el lugar ignorado Y el severo perfil de un peñón. Por tres siglos tus hijos oyeron El mandato imperioso del amo; Por tres siglos tu inútil reclamo En la atmosfera azul se perdió; Pero un día gloria tu oído Percibió, poderoso y distante, Que allá lejos, por sobre el Atlante, Indignado rugía un León. Era Francia, la libre, la heroica, Que en su sueño de siglos dormida Despertaba iracunda a la vida Al reclamo viril de Dantón: Era Francia, que enviaba a la muerte La cabeza del Rey consagrado, Y que alzaba soberbia a su lado, El altar de la diosa razón. Tú también, ¡oh mi patria!, te alzaste De tu sueño servil y profundo; Tú también enseñaste al mundo Destrozado el infame eslabón. Y en tu suelo bendito, tras la alta Cabellera del monte salvaje, Como un ave de negro plumaje, La colonia fugaz se perdió. Por guardar ese emblema divino, Marcharemos Oh! Patria a la muerte, Generosa será nuestra suerte, Si morimos pensando en tu amor. Defendiendo tu santa bandera Y en tus pliegues gloriosos cubiertos, Serán muchos, Honduras tus muertos, Pero todos caerán con honor.