מבצע שומרון – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏השלכות אסטרטגיות: האיום העיראקי
הסרת קישור פנימי לערך שחשיבותו לא הובהרה
שורה 94: שורה 94:
*רב"ט [[יוסף קולר]], סיירת הצנחנים - [[צל"ש אלוף]].{{הערה|שם=צלש מאוחר|{{קישור כללי|כתובת=http://www.gvura.org/a344513-צל|הכותב=|כותרת=צל"ש מאוחר|אתר=www.gvura.org|עמודים=|מידע נוסף=|תאריך=|שפה=|doi=|תאריך_וידוא=2019-11-13|ציטוט=}}}}
*רב"ט [[יוסף קולר]], סיירת הצנחנים - [[צל"ש אלוף]].{{הערה|שם=צלש מאוחר|{{קישור כללי|כתובת=http://www.gvura.org/a344513-צל|הכותב=|כותרת=צל"ש מאוחר|אתר=www.gvura.org|עמודים=|מידע נוסף=|תאריך=|שפה=|doi=|תאריך_וידוא=2019-11-13|ציטוט=}}}}
* רב"ט [[יצחק זכרוביץ]], סיירת הצנחנים - צל"ש אלוף.{{הערה|שם=צלש מאוחר}}
* רב"ט [[יצחק זכרוביץ]], סיירת הצנחנים - צל"ש אלוף.{{הערה|שם=צלש מאוחר}}
* סמל [[צבי יזרעאלי]], סיירת הצנחנים (נפל במבצע קדש) - צל"ש אלוף.{{הערה|שם=צלש מאוחר}}
* סמל צבי יזרעאלי, סיירת הצנחנים (נפל במבצע קדש) - צל"ש אלוף.{{הערה|שם=צלש מאוחר}}
* רב"ט [[חיים רוטקופף]], סיירת הצחנים (נפל במבצע קדש) - צל"ש אלוף.{{הערה|שם=צלש מאוחר}}
* רב"ט [[חיים רוטקופף]], סיירת הצחנים (נפל במבצע קדש) - צל"ש אלוף.{{הערה|שם=צלש מאוחר}}



גרסה מ־10:14, 17 בנובמבר 2019


שגיאות פרמטריות בתבנית:סכסוך צבאי

פרמטרים ריקים [ ראש מדינה ראשון, ראש מדינה שני ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פרמטרים [ צד שני-אבידות, צד ראשון-אבידות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מבצע שומרון
חיילי צה"ל בפתח בניין משטרת קלקיליה
חיילי צה"ל בפתח בניין משטרת קלקיליה
מערכה: פעולות התגמול
תאריכי הסכסוך 10 באוקטובר 1956
קרב לפני מבצע לולב
קרב אחרי מלחמת סיני
מקום משטרת קלקיליה
עילה שני מעשי רצח בישראל שנעשו על ידי מחבלים שבאו מירדן
תוצאה מבנה המשטרה נהרס בפיצוץ
הצדדים הלוחמים

צבא ממלכת ירדן

מפקדים

מבצע שומרון הוא פעולת תגמול שנערכה ב-10 באוקטובר 1956 נגד משטרת קלקיליה, בתגובה לשני מעשי רצח בישראל שנעשו על ידי מחבלים שבאו מירדן. מבצע זה היה מבצע התגמול האחרון לפני מבצע קדש.

במבצע זה ניתנו עשרה עיטורים.

רקע

ב-4 באוקטובר 1956 חדרה לישראל חוליה, ורצחה חמישה מעובדי סולל בונה בכביש באר שבע-סדום. חברי החוליה נעצרו בשובם לירדן על ידי משטרת ירדן, אך המלך חוסיין הורה לשחררם. ב-9 באוקטובר רצחו מסתננים מירדן שני פועלים בפרדס ליד אבן יהודה. הם כרתו את אוזניהם ולקחו אותן עמם כדי להוכיח שביצעו את משימתם.[1] צה"ל העריך כי הרוצחים נשלחו על ידי שלטונות ירדן. למחרת, ב-10 באוקטובר, כונסה הממשלה לישיבת חירום ואישרה את הצעת הרמטכ"ל משה דיין להרוס בתגובה יעד חשוב – מצודת המשטרה בקלקיליה, כ-15 קילומטרים מאבן יהודה. פקודת המבצע הורתה לכבוש את המצודה ולפוצץ אותה, וכן להשמיד את הכוח הירדני שנמצא בה.[2] המשימה הוטלה על חטיבת הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון. כדי להימנע מהרג אזרחים, תוכננה הפעולה כך שהכוחות לא יכנסו לאזורי מגורים בקלקיליה.[2] מבצע שומרון יצא לפועל ב-10 באוקטובר. הייתה זו פעולה רחבת היקף בעיר מרכזית ומול מטרה גדולה, מצודת טגארט.

סדר הכוחות

כוחות צה"ל שהשתתפו במבצע:

כיסוי מודיעיני

יחידה 515 קיימה מאמץ האזנה מקדים לרשתות צבא ירדן שנחשבו לבין המתקדמות באזור. צוות ההאזנה הגיע למבצע כשהוא מכיר את מערך הקשר בגזרה, את זיהוי התחנות ברשתות, הקודים שבשימוש ונוהלי הקשר הקרביים. הצוות, בפיקודו של משה גולן (לימים סא"ל ביחידה) התמקם ב 10.10.56 בשעה 18:00 אל מול קלקיליה כשברשותו רכב עם ציוד האזנה. הצוות עמד בקשר ישיר עם קצין המודיעין של הכוח הלוחם ודיווח לו על ידיעות בעלות חשיבות טקטית שנקלטו כגון הערכות הכוחות, בקשות תגבורת, ידיעות על תנועת כוחות, דו"חות מצב, ודו"חות של האויב על תנועות כוחותינו.

הונאה

לאחר שהמבצע הסתבך יצחק רבין ביצע פעילות באזור ג'נין בשביל להעסיק את הירדנים וכך להוריד את העומס מכוח החסימה.

מהלך המבצע

תקיפת המשטרה

המבצע החל ב-10 באוקטובר ב-21:30 בערב,[2] בהפגזה של צה"ל על מוצבי צבא ירדן שבאזור. לאחר מכן גדוד הנחל המוצנח בפיקוד רס"ן מוטה גור ביצע את משימתו. ההשתלטות וטיהור המצודה ארכו שעתיים, במהלכן נהרגו שמונה חיילי צה"ל ונפצעו 29. לאחר מכן פוצץ המבנה.[2]

הסתבכות וחילוץ כח החסימה

סיירת הצנחנים נשלחה לחסום את הכביש שבין כפר עזון לקלקיליה והתמקמה כ-10 קילומטרים ממזרח לקלקיליה. פלוגת הסיור הניחה מארב לטור תגבורת של הלגיון הירדני שנע מעזון ומנה תשעה כלי רכב. הלוחמים הירדנים היו מודעים לשגרת הלחימה של צה"ל ונוכח המארב יצאו מכלי הרכב, התארגנו, תקפו וכיתרו את כוח הבלימה של הצנחנים.[3] רבים נפגעו, בהם המ"פ יהודה רשף וסגנו יאיר תל צור. סג"ם דב תמרי לקח את הפיקוד, ארגן הגנה וחיכה לחילוץ. תמרי הנחה את שלמה גל הקת"ק לטווח את הארטילריה על מנת לבלום את החיילים הירדנים שכיתרו את הכוח. גל טיווח את ההפגזה ביעילות, למרות התנאים הקשים והחשכה, כך שהפגזים פגעו במרחק של 50 מטר מהסיירת והגנו עליה עד החילוץ (על פעולתם בקרב זכו תמרי וגל בעיטור העוז). במקביל פקד שרון על מוטה לשלוח כח על רקום לחלץ את הסיירת. מוטה סירב בטענה חוסר בתחמושת. הוא פקד על רפול, שהיה ממוקם במטע הזיתים של קיבוץ אייל והיה אמור לכבוש את חרבת צופין, לרוץ עם פקודיו ברגל מרחק 13 ק"מ לאותה משימה. רפול יצא למשימה בריצה מטורפת. לאחר זמן קצר המשימה בוטלה, ואל הסיירת נשלח גדוד חרמ"ש על זחלמים שחנה בנווה ימין, בפיקודו של סגנו של שרון, יצחק חופי. בעקבות התקדמות גדוד החרמ"ש נסוגו הירדנים מזרחה. הטור בן תשעת הזחלמים הגיע לכביש דרך סימטאות קלקיליה וחבר עם הפלוגה הנצורה בשעה 2:30 בלילה. במקביל, חגו מעל זירת הקרב ארבעה מטוסים ישראלים (שני "מוסטנג" ושני "הרוורד"), שאיימו על החיילים הירדנים מן האוויר.[4] במהלך ההתקפה, האשימו חוסיין, מלך ירדן והרמטכ"ל הירדני את ישראל בשימוש במטוסי סילון ומאחר שלבריטים היו טייסות מטוסי סילון בעמאן, ביקשו מהם חיפוי אווירי, בטענה שמכיוון שלירדן אין מטוסים כאלה, על בריטניה לאזן את הכוחות כפועל יוצא של חוזה ההגנה הבריטי-ירדני. בריטניה נמנעה מלהפעיל את חיל האוויר המלכותי, אך הודיעה לישראל על בקשה זו עוד במהלך הקרב.[5]

לאחר החבירה, נעו הזחל"מים בחזרה מערבה לכיוון קלקיליה, כשעליהם חיילים ובהם פצועים והרוגים.[4] אחדים מהפצועים שכבו על האלונקות על דופנות הזחל"מים. מתחת למוצבי חרבת צופין נתקלה השיירה בחסמים של הלגיון. אש חזקה כיסתה את הכביש. נהגים איבדו את העשתונות. חמישה צנחנים נוספים נהרגו ועשרים נפצעו.[4] שני הזחל"מים הראשונים עברו את האש. הזחל"ם השלישי נפגע והתהפך, והאחרים חלפו על פניו. שמונה אנשים נשארו בו. שמונה זחלמים הצליחו להמשיך אל מצודת המשטרה ההרוסה, שהיתה עדיין בידי הכוח שפשט עליה, אולם בזחלם שנותר תקוע בתעלה ליד חרבת צופין היו שני צנחנים פצועים.[4] חמישה בריאים חילצו את עצמם מיד, וחזרו ברגל לקיבוץ אייל. ארבעה זחלמים חזרו למקום, והביאו את שני הפצועים ואת הזחלם הנטוש לתחום ישראל, אולם מבצע זה גבה שני הרוגים נוספים.[4] שלושה לוחמים, יוסף קולר, חיים רוטקופף ויצחק זכרוביץ, נשארו בזחל"ם הפגוע, העמידו פני מתים ולפנות בוקר חזרו לישראל בלחימה דרך הקווים הירדניים. על תפקודם עוטרו בצל"ש הרמטכ"ל.

בתגובה להפגזות צה"ל, הפגיזו הירדנים את היישובים ניר אליהו, נווה ימין ואייל, הסמוכים לקלקיליה.

18 לוחמי צה"ל נהרגו במבצע ו-68 נפצעו.[4] לירדנים היו כ-88 הרוגים ו-15 פצועים.

פעולה זו הייתה זו פעולת הגמול האחרונה לפני מבצע קדש. ששימשה כהטעיה למצרים בעצם העיסוק בירדן לפני המבצע.

לאחר המבצע

עיטורים

עשרה מחיילי צה"ל זכו בעיטורים על פעולתם במבצע:

האיחור בקבלת העיטורים

מבצע שומרון התרחש באוקטובר 1956. הצל"שים אושרו ב-1957 וחלק מהלוחמים עוטרו בצל"שים ולא קיבלו אותם (יזרעאלי ורוטקופף נפלו במבצע קדש ב-1956), וכך חלק מהמשפחות לא ידעו על הצל"ש. לאחר בקשה של תא"ל קולר מראש אכ"א אלעזר שטרן לתיקון הטעות, העניק אלוף פיקוד המרכז יאיר נוה את תעודות הצל"ש ליצחק זכרוביץ, ליוסף קולר ולמשפחות של צבי יזרעאלי וחיים רוטקופף במאי 2006.[6][7]

ביקורת

הכוח שתקף את משטרת קלקיליה נתקל בהתנגדות חזקה מהצפוי, ובנוסף לכך הירדנים הצליחו לכתר את כוח החסימה. נראה היה שהצבא הירדני התכונן לפעולת תגובה ישראלית, הן מבחינת המקום והן מבחינת הזמן. ראיה לכך ניתן לראות במספר הנפגעים הגדול ובמספר העיטורים שהוענקו לאחר הקרב - שיש הטוענים[דרושה הבהרה] שמהווה מדד למידת הסטייה מתוכנית הקרב המקורית. לפני הפעולה נשמעו דעות במטכ"ל, שפעולה מהסוג שתוכנן, ובוצע בסופו של דבר, הפכה להיות תגובה שגרתית מדי, ושיש לגוון את שיטות הפעולה. למשל, מפקד גייסות השריון חיים לסקוב הציע לתקוף את היעד באמצעות כוח משוריין. אולם הרמטכ"ל דיין דחה את ההצעה, והעדיף להוציא אל הפועל פעולת חי"ר נוספת, בתוך יום אחד בלבד מהרצח באבן יהודה.

ב-14 באוקטובר ניהלו הקצינים שהשתתפו במבצע, ובראשם שרון, תחקיר על הפעולה, בו נמתחה ביקורת קשה על הרמטכ"ל דיין ועל המטה הכללי, לגבי היבטים שונים של הקרב: אי כיבוש חרבת צופין, תזמון הסיוע הארטילרי, פעילות חיל האוויר והיבטים נוספים. ב-17 באוקטובר כינס דיין את הקצונה הבכירה שהיתה מעורבת במבצע לתחקיר נוסף, בו פירט בפניהם מספר אילוצים מדיניים שהשפיעו על תכנון המבצע, בין היתר: הרצון להימנע מפגיעה באזרחים ומאמץ להימנע מהתערבות חיל האוויר הבריטי. בפתיחת הדיון ביקש לשמוע ביקורת מהמשתתפים, וזו אכן נמתחה כלפיו. אלא שדיין תקף בתגובה את מותחי הביקורת ובמיוחד את שרון, אותו האשים בחוסר רגישות לאבידות ובאי-ציות לפקודה להמתין עשר דקות בין סוף הריכוך הארטילרי ותחילת ההסתערות על המצודה.[8]

בדיון במטכ"ל אחרי הפעולה, מתח מפקד פיקוד הדרום, אל"ם אסף שמחוני, ביקורת חריפה על אופן ביצוע הפעולה. הוא טען שתכנון ואישור הפעולה נעשה בין הרמטכ"ל למח"ט הצנחנים שרון, מבלי לערב את אג"מ ואת פיקוד המרכז; שלא התבצעה הערכת מצב יסודית - ואכן לא ניתן היה לעשות זאת בלוח הזמנים בן היממה שנקבע לנוהל הקרב; שכוח החסימה היה מיותר, ובכל מקרה הוצב במקום לא נכון מבחינה טקטית; שתוכנית הפעולה העידה על זלזול בכושר הלחימה של הירדנים: לא הוקצה כוח אש חזק מספיק כנגד מבנה המשטרה, דבר שאיפשר לירדנים לירות באופן יעיל על הכוח המסתער, וכן הסיוע הארטילרי לפני ההסתערות היה מועט והופסק מוקדם מדי. בסיכום הדיון, הרמטכ"ל דיין הודה בחצי פה בנכונות הטענות, ולאחר מכן כתב ביומנו: "פעולת קלקיליה היכתה הדים יותר מכל פעולת גמול קודמת שנערכה בחזית הירדנית, ובראש ובראשונה החריפה מאד את יחסינו עם הבריטים... השיטה מחייבת רוויזיה... סיבת הסיבות למצב שנוצר בקלקיליה... (הייתה שהתגובה שלנו הייתה שגרתית מדי)".[9]

השלכות אסטרטגיות

לאחר המבצע, הזהיר משרד החוץ הבריטי את ישראל מפני שימוש במטוסי סילון או טנקי "סנטוריון" שנרכשו בבריטניה נגד ירדן, ואיים כי אם ישראל תפתח במלחמה נגד מדינה זו, יופעל חוזה ההגנה הבריטי-ירדני.[10] הימנעות בריטניה מסיוע לירדן במהלך הקרב בקלקיליה, עוררה בירדן עוינות נגדה. על משקיפי או"ם שחקרו את הפשיטה בזירת הקרב, הושלכו אבנים בכל כפר שחצו בדרכם, והם הותקפו גם על ידי חיילים ירדנים.[11] הפשיטה הישראלית בקלקיליה עוררה מחדש את רצונה של ירדן בתגבורת צבאית עיראקית. דוד בן-גוריון וגולדה מאיר איימו בתגובה כי ישראל תיאלץ למנוע את האיום הזה, מה שגרם לכוחות העיראקיים שרוכזו לאורך גבול ירדן, להישאר במקומם ולא להיכנס לשטח ירדן.[12]

הפעולה בקלקיליה הייתה האחרונה בשורה של פעולות גמול שבוצעו כנגד מטרות צבאיות ואזרחיות בגבול הירדני. לממלכת ירדן היה אז הסכם הגנה עם בריטניה (שנחתם במרץ 1946), ולכן במערכת השיקולים באשר ליציאה לפעולה נכלל גם השיקול להשתדל ולהימנע מדירדור של המצב הביטחוני בגזרה הזאת, כדי לא להזיק להסכם המתרקם בין ישראל לבין בריטניה וצרפת, לקראת מלחמת סיני. על רקע זה, הפעולה בקלקיליה בוצעה כתגובה של חוסר ברירה לרצח הפועלים באבן יהודה, לאחר שראש הממשלה דוד בן-גוריון בחר להבליג על הרצח הקודם של עובדי הכביש בנגב.[13] מן הצד השני, היה למבצע אפקט של הסחה, בכך שמיקד את תשומת הלב בגבול ירדן, דבר שעזר ליצור את הרושם, בעת גיוס המילואים הנרחב לקראת מלחמת סיני, שפניה של ישראל אל החזית הירדנית.

לדברי ההיסטוריון בני מוריס, פעולת התגמול בקלקיליה הביאה את הקצונה של צה"ל ל"הכרה ברורה, כי מדיניות פשיטות הגמול מיצתה את עצמה". לדברי דיין, נוצרה הסכמה לכך ש"השיטה הנוכחית טעונה שינוי". בכנס שהתקיים ב-17 באוקטובר, אמר: "נראה שאנו עומדים במיפנה בנוסח הפעולות שלנו בעתיד. תהיה אתנחתה, שבה נחשוב מחדש היטב את שיטת התגמול שלנו". יצחק רבין, שהיה אז אלוף פיקוד צפון, כתב בזיכרונותיו: "התחושה היתה, שהגענו למיצוי של שיטות פעולות התגמול, בלא שהביאה להפחתה כלשהי בפעולות המחבלים".[14]

האנדרטה לנופלים במבצע

האנדרטה בכפר סבא לנופלים במבצע

לזכר הנופלים במבצע הוקמה בשנת 1957 אנדרטה במזרחה של כפר סבא. האנדרטה היא סלע המונח על גבי בסיס מרובע בליבה של גינה קטנה. בראש הסלע נרשם הפסוק: כחצים ביד גיבור - כן בני הנעורים.[15] מתחתיו נרשמו שמות הנופלים במבצע. בפתח הגינה מוצב סלע נוסף (שהחליף שלט שניצב שם) ועליו כיתוב המתאר את המבצע. האנדרטה תוכננה על ידי האדריכל אשר חירם.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מבצע שומרון בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק ה, עמ' 1225.
  2. ^ 1 2 3 4 בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 424.
  3. ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 424–425.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 425.
  5. ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 426–427.
  6. ^ 1 2 3 4 5 צל"ש מאוחר, באתר www.gvura.org
  7. ^ מוטב מאוחר מאשר אף פעם, באתר www.gvura.org
  8. ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 425–426.
  9. ^ משה דיין, אבני דרך - אוטוביוגרפיה, הוצאת עידנים 1976, עמ' 250–251.
  10. ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 427.
  11. ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 428.
  12. ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 429.
  13. ^ עמוס כרמל, אלוף הניצחון, הוצאת משכל (ידיעות אחרונות וחמד) 2009, עמ' 306
  14. ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 426.
  15. ^ תהילים קכז, ד.