מרוץ 24 השעות של לה מאן

שגיאות פרמטריות בתבנית:תחרות ספורט
פרמטרים ריקים [ חדלה להתקיים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים [ אלוף ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מרוץ 24 השעות של לה מאן

ענף	מרוץ מכוניות
תאריך ייסוד	1923
ארגון מפעיל	ACO
מספר מתמודדים	56
עיר מארחת	מסלול המרוצים של סארת
הכי הרבה זכיות	יצרנים: פורשה (19 זכיות) נהגים: טום קריסטנסן (9 זכיות)
www.24h-lemans.com
קואורדינטות	47°57′00″N 0°12′27″E

מרוץ 24 השעות של לה מאן הוא מרוץ סיבולת למכוניות ספורט הוותיק והיוקרתי ביותר כיום בעולם, אשר מתקיים אחת לשנה בחודש יוני ליד העיר לה מאן (Le Mans) בצרפת מאז שנת 1923.

המרוץ נחשב למרוץ הסיבולת והיעילות, אשר הקבוצות המתחרות בו נדרשות למצוא את האיזון בין מהירות לבין אמינות ויכולת המכונית להתחרות במשך 24 שעות ללא תקלות מכניות ולנהל בצורה יעילה את החלפת הרכיבים המתכלים ברכב, בעיקר בנזין, צמיגים ורכיבי בלימה.

נבחנת גם יכולת הסיבולת של הנהגים אשר נדרשים לעיתים קרובות לנהוג ולתפקד ברכב במשך שעתיים שלמות לפני שמתאפשר להם לבצע עצירת פיט, המאפשרת להם מנוחה קלה, אכילה ושתייה לקראת המשך התחרות. בכל רכב מתחרה, ישנם כיום שלושה נהגים אשר חולקים אותו יחדיו.

מרוץ לה מאן מהווה באופן מסורתי את הסיבוב השלישי באליפות העולם במרוצי סיבולת.

רקע

תרשים מסלול לה סארת

מסלול לה מאן בלילה

המרוץ מאורגן על ידי ארגון ה-ACO (בצרפתית: Automobile Club de l'Ouest – "מועדון הרכב של המערב"). אורכו של מסלול מרוץ לה מאן הוא 13.629 קילומטר והוא שילוב של מסלול המרוצים סארת (Circuit de la Sarthe) - מסלול מרוצים מעגלי סגור וכבישים ציבוריים אשר נסגרים לצורך האירוע. מסלול המרוץ הותאם במיוחד כדי לבחון את מהירותן של המכוניות והנהגים המתחרים ואת יכולותם להתחרות במשך 24 שעות.

הקבוצות המתחרות מתמודדות בקטגוריות (Classes) נפרדות ושונות אשר מיועדות למכוניות בעלות מפרט דומה, כאשר בו בזמן המכוניות מתחרות הן על ניצחון הקטגוריה והן על ניצחון המרוץ הכללי, אשר יינתן למכונית אשר השלימה את מספר ההקפות הרב ביותר מתוך כל הקטגוריות. בהשוואה למכוניות המרוץ הייחודיות אשר התחרו במרוצי הגראנד פרי, התחרו במקור במרוץ לה מאן מכוניות ספורט סדרתיות כפי שנמכרו לציבור הרחב, ובמשך השנים מכוניות ספורט סדרתיות אשר שונו ושופרו. כיום המכוניות המתחרות במרוץ כוללות שתי קטגוריות של מכוניות אבטיפוס מיוחדות למרוץ (LMP1, LMP2), ושתי קטגוריות GT של מכוניות גראן טוריסמו סדרתיות אשר שונו ושודרגו במיוחד למרוץ. הקבוצות המתחרות מורכבות מיצרני רכב המעוניינים להדגים את עליונות מכוניותיהם, מקבוצות מרוץ מקצועניות המייצגות משקיעים מסחריים ונותני חסויות, חלקן יצרני רכב המעוניינים להתמודד ולנצח במרוץ ללא ההוצאה הכספית הכרוכה בהקמת צוות משלהן, ומקבוצות מרוץ חובבניות אשר מטרתן להתחרות במרוץ היוקרתי והמפורסם ולנסות לנצח עבור שותפיהן המסחריים.

המרוץ מתקיים בחודש יוני בסמוך לשיא הקיץ האירופי, כאשר לעיתים קרובות מזג האוויר חם מאוד עבור הנהגים המתחרים, במיוחד לאלה הנוהגים בכלי רכב בעלי גג סגור בהם הטמפרטורות בפנים הרכב עולות בצורה קיצונית, זאת עקב מערכת אוורור גרועה בדרך כלל, כאשר התקנת מערכת מיזוג אוויר אינה באה בחשבון עקב משקלה הרב. עם זאת, מזג אוויר גשום אינו דבר נדיר במרוץ. מרוץ לה מאן מתחיל בשעות אחר הצהריים, נמשך אל תוך הלילה ולבוקר שלמחרת, ומסתיים בדיוק בשעה שהתחיל יום קודם לכן. כיום המכוניות המתחרות במשך 24 שעות ישלימו מרחק של יותר מ-5,000 ק"מ. השיא הנוכחי של המרוץ נקבע בשנת 2010 על ידי האאודי R15 TDI plus ועומד על 5,410 ק"מ.

לאורך השנים היווה מרוץ לה מאן מקור השראה ומודל לחיקוי עבור מרוצים רבים בכל רחבי העולם כגון מרוץ 24 השעות של דייטונה, מרוץ 24 השעות של ספא, מרוץ 12 השעות של סברינג, מרוץ 1000 הק"מ של נורבורגרינג, מרוץ 6 השעות של סילברסטון, מרוץ 24 השעות של נורבורגרינג ומרוצים נוספים. כיום סדרות מרוצי הלה מאן האמריקני והאירופי מבוססות על תקנות וחוקים של מרוץ 24 השעות של לה מאן. מרוצים נוספים שהוקמו על בסיס הלה מאן כוללים מרוץ אופנועים אשר נהוג היה להתקיים במסלול 'בוגאטי' הקצר יותר במתקן המרוצים בסארת, מרוץ 24 שעות למכוניות קארט, מרוץ 24 שעות למשאיות והמרוץ ההיסטורי 'לה מאן קלאסיק' (Le Mans Classic). במשך שנים ארוכות היווה מרוץ לה מאן את הסיבוב השלישי באליפות העולם למכוניות ספורט, סדרת מרוצי מכוניות של הפדרציה הבינלאומית לרכב (FIA) שהתקיימה בשנים 1992-1953, אם כי למרוץ לה מאן תמיד היה מוניטין יוקרתי יותר מאליפות העולם. מרוץ לה מאן מהווה חלק מן הכתר המשולש של הספורט המוטורי (Triple Crown) בעולם לצד מרוץ הפורמולה 1 גרנד פרי מונקו ומרוץ אינדיאנפוליס 500. בשנת 2016 חזו במרוץ 263,500 צופים ביציעים.

היסטוריה

פורשה 936 זוכת מרוץ 1977, פורשה מחזיקה במספר שיא הזכיות ליצרנית רכב במרוצי לה מאן עם 19 זכיות

מרוץ לה מאן נוסד בשנת 1923, בשנים שבהן שלטו באירופה מרוצי הגראנד פרי, במטרה לבחון היבטים שונים במכוניות מלבד מהירות, ולבחון את יכולות יצרניות הרכב לייצר מכוניות ספורט מהירות ואמינות גם יחד. דבר זה עודד חדשנות, וייצור של כלי רכב אמינים וחסכוניים בדלק. העובדה שחלק מן המרוץ מתנהל בכבישים ציבוריים אשר אינם מתוחזקים ואינם איכותיים בהשוואה למסלולי מרוץ סגורים, דבר אשר מעמיס לחץ גדול יותר על חלקי הרכב, הצריכה את יצרניות הרכב לשים דגש רב יותר על אמינות. לחידושי טכנולוגיה אלה הייתה השפעה גדולה בעולם הרכב, כאשר כמה שנים אחר כך, טכנולוגיות מתקדמות ממכוניות לה מאן נמצאו במכוניות כביש סדרתיות.

המרוץ הראשון התקיים בתאריכים ה-26 וה-27 במאי 1923, דרך כבישים ציבוריים מסביב לעיר לה מאן. במקור תוכנן להיות מרוץ לה מאן אירוע אשר נמשך שלוש שנים, כאשר המכונית הזוכה תהיה המכונית אשר נסעה את המרחק הארוך ביותר במשך שלושה מרוצי 24 שעות. אולם, בשנת 1928 רעיון זה נזנח, והוחלט כי המרוץ יהיה חד שנתי, ובכל שנה תהיה זוכה בנפרד – המכונית אשר נסעה את המרחק הרב ביותר במשך 24 שעות, ובשנים מאוחרות יותר, המכונית אשר השלימה את מספר ההקפות הרב ביותר.

בשנת 1936 בוטל המרוץ לשנה אחת עקב שביתה כללית בצרפת, ובעקבות פריצת מלחמת העולם השנייה בוטל המרוץ למשך 10 שנים, כאשר מרוץ 1939 הוא המרוץ האחרון שהתקיים עד למרוץ הבא אחריו ב-1949.

מכוניות

מספרן הכולל של המכוניות אשר העפילו (Entry) למרוץ מסתכם בדרך כלל בין 50–60. כל מכונית נדרשת להכיל לפחות שני מושבים, אם כי בשנים האחרונות מספיקה גם רק האפשרות להתקנת מושב שני ברכב ואין צורך בהתקנת המושב עצמו. כמו כן נאסרה התקנת יותר משתי דלתות, כאשר מכוניות בעלות גג פתוח אינן חייבות בהתקנת דלתות.

כל המכוניות מתחרות בו זמנית ומחולקות לקטגוריות נפרדות על בסיס מפרט זהה, אך מתחרות בו זמנית הן על ניצחון הקטגוריה והן על ניצחון המרוץ. הניצחון ניתן לכל זוכה בכל קטגוריה בנפרד כאשר הזוכה הכללית של המרוץ היא המכונית מנצחת קטגוריה אשר הקיפה את המסלול מרב הפעמים.

מספרן של הקטגוריות השתנה עם השנים אך כיום (2015) עומד על ארבע קטגוריות. שתי הקטגוריות הבכירות ביותר הן קטגוריות מכוניות האבטיפוס ה-LMP (ראשי תיבות:Le Mans Prototype). מכוניות אשר נבנו במיוחד להתמודדות במרוץ. קטגוריות אלה מחולקות לפי מהירות, משקל וכוח המנוע, כאשר קטגוריית ה-LMP1 היא הבכירה, וקטגוריית ה-LMP2 שנייה לה. החל משנת 2011 שתי הקטגוריות האחרות הן קטגוריות ה-GT הקשוחות של מכוניות התיור המבוססות על דגמי הכביש אשר עברו שדרוגים ושיפורים: קטגוריית ה-GT Endurance Pro, וקטגוריית ה-GT Endurance AM. שתי קטגוריות אלו ממנפות את המוניטין היוקרתי של קטגוריית ה-GT2 לשעבר. אף על פי שמכוניות מהקטגוריות העליונות הן בעלות סיכוי טוב ביותר לזכות במרוץ, מכוניות מן הקטגוריות הנמוכות יותר כבר זכו בעבר בשל אמינות עדיפה.

נהגים

נהגה הדני של אאודי טום קריסטנסן הוא המצליח ביותר בתולדות מרוץ לה מאן עם 9 זכיות

במקור, לא היו חוקים על מספר הנהגים המותרים לנהיגה במכונית, או כמה זמן הם יכולים לנהוג. עם זאת בעשורים הראשונים של המרוץ רוב הקבוצות השתמשו בשני נהגים בכל מכונית. נהגי לה מאן אחדים כגון פייר לבק ואדי הול נסעו במכונית לבדם במשך המרוץ בניסיון לחסוך זמן על ידי כך שלא ייצטרכו לבצע החלפת נהגים. לאחר זמן מה מנהג זה נאסר. עד לשנות ה-80 התחרו במכונית אחת של קבוצה רק שני נהגים, כאשר עד לסוף העשור החוקים שונו וקבעו כי בכל מכונית חייבים לנהוג לפחות שלושה נהגים. עד לשנות ה-90 הוספו חוקים נוספים שנועדו לשפר את בטיחות הנהגים כגון האיסור לנהג לנסוע יותר מארבע שעות ברציפות, והאיסור על נהג לנסוע במרוץ יותר מ-14 שעות בסך הכל.

חוקים ומסורות ייחודיים

אף על פי שבמשך רוב שנות קיומו היווה מרוץ לה מאן חלק מסדרת אליפות העולם למכוניות ספורט של הפדרציה הבינלאומית לרכב (FIA), חוקיו וכלליו של מרוץ לה מאן היו שונים באופן תמידי מחוקי וכללי שאר המרוצים של הסדרה. חלקם מסיבות אורכו של המרוץ, חלקם מסיבות בטיחותיות, וחלקם מסיבות תחרות הוגנת.

במשך שנים רבות מכוניות מתחרות נדרשו לנסוע במרוץ לפחות שעה אחת לפני שהן הורשו להחליף נוזלים במכונית, כגון נוזלי קירור ושמנים למיניהם. יוצא מן כלל זה היה הבנזין אשר הותר. כללים אלה היו ניסיון של ארגון ה-ACO להגביר את יעילות ואמינות המכוניות. מכוניות אשר לא שרדו את השעה הראשונה של המרוץ ללא החלפת נוזלים נפסלו.

כלל ייחודי נוסף למרוץ לה מאן הוא כלל המחייב מכוניות העוצרות ברחבת ה'פיט' לכבות את מנועיהן כאשר הן עוסקות בתדלוק. מטרת כלל זה היא גם מסיבות בטיחותיות, וגם אפשרות נוספת של מבחן אמינות למכוניות כאשר הן נדרשות להפעיל מחדש פעמים רבות את מנועיהן תחת תנאי מרוץ. כלל נוסף הוא איסור על מכונאים לעסוק בטיפול כלשהו במכונית או להחליף צמיגים כאשר היא עוסקת בתדלוק. כלל זה הוביל את צוותי הקבוצות השונות להתאים דרכים חדשניות כדי לקצר ככל שניתן את זמן שהות המכונית ברחבת הטיפולים. עם זאת, במהלך התדלוק הנהגים המתחרים מורשים לצאת מהמכונית כדי להתחלף עם נהג אחר.

לאופן הזנקת מרוץ לה מאן מסורות שונות כאשר המסורת אשר שרדה את הזמן הרב ביותר במהלך השנים היא מסורת הנפת דגל הטריקולור הצרפתי מלווה במטוסי סילון חגים בשמיים אשר פולטים עשן בצבעים כחול, לבן ואדום. מסורת הנפת דגלים נוספת היא הנפת דגלי הבטיחות במהלך ההקפה האחרונה של המרוץ על ידי המרשלים, המברכים את הזוכים ואת מסיימי המרוץ.

מועד המרוץ

בדרך כלל מרוץ לה מאן מתקיים בסוף השבוע השני של חודש יוני בצהרי יום שבת עד לצהרי יום ראשון שלמחרת, כאשר האימונים ומקצי הדרוג מתקיימים בימים רביעי וחמישי שלפני המרוץ, ולאחר שבוחנים ממנהל הבטיחות בדקו ואישרו את המכוניות המתחרות בימים שני ושלישי. יום שישי שלפני המרוץ הוא יום מנוחה וכולל תהלוכה של כל הנהגים המתחרים במרכז העיר לה מאן.

עד לשנת 2008 החל מרוץ לה מאן באופן מסורתי בשעה 16:00 אחר הצהריים. בשנים 1984 ו-2007 הוקדמה פתיחת המרוץ לשעה 15:00 בעקבות בחירות כלליות בצרפת. בשנת 2006 נדחתה פתיחת המרוץ לשעה 17:00 בעקבות משחקי הגביע העולמי בכדורגל. החל משנת 2009 מתחיל מרוץ לה מאן בשעה 15:00 אחר הצהריים.

שיטת הדירוג

בשנים הראשונות תוצאות המרוץ נקבעו על ידי מרחק, כאשר המכונית שכיסתה את המרחק הגדול ביותר הוכרזה כמנצחת. בשנת 1966 הייתה קבוצת פורד בדרך לניצחון המרוץ כאשר מכוניותיה היו במקומות 1–2, המכונית הראשונה ננהגה על ידי הנהג סטיב הולם והשנייה על ידי ברוס מקלארן, כאשר הגיע סטיב הולם לקו הסיום האט את מכוניתו על מנת לאפשר למכונית הפורד השנייה של ברוס מקלארן להגיע יחד איתו לקו הסיום כדי לצלם תמונת ניצחון של שתי המכוניות חוצות את קו הסיום, אלא מכיוון שבזינוק מכוניתו של מקלארן החלה את המרוץ במקום רחוק יותר ממכוניתו של הולם ובעצם כיסה מרחק גדול יותר במשך 24 שעות, הוכרזו ברוס מקלארן ושותפו לנהיגה במכונית כריס אמון כמנצחי המרוץ. חוק 'המרחק הרב ביותר' בוטל כעבור זמן קצר, ונקבע כי המכונית המנצחת תהיה המכונית אשר השלימה את מספר ההקפות הרב ביותר. מכוניות אשר אינן חוצות את קו הסיום לאחר 24 שעות נפסלות. תקנה נוספת אשר נקבעה על מנת להגביר את אמינות המכוניות ומהירותן היא החובה על כל מכונית להשלים 70 אחוזים מסך המרחק אשר השלימה המכונית המנצחת, מכונית אשר חוצה את קו הסיום לאחר 24 שעות אך לא עומדת בכלל זה נפסלת.

זינוק המרוץ

מסורת זינוק לה מאן אומצה במרוץ 1000 הק"מ של נורבורגרינג

בשנים הראשונות החל המרוץ באופן מסורתי בשיטה הידועה בשם זינוק הלה מאן (Le Mans start) כאשר המכוניות המתחרות הועמדו בשורה לצד הקיר של רחבת הטיפולים בסדר שנקבע על פי מקצי הדרוג כאשר הן דוממות, והנהגים עומדים ממול למכוניות מן העבר השני של המסלול, עם הנפת הדגל הצרפתי המסמן על זינוק המרוץ החלו הנהגים לרוץ על המסלול אל עבר מכוניותיהם ונדרשו להיכנס למכונית, לחגור חגורת בטיחות ולהתניעה ללא כל עזרה מבחוץ.

בהשראת שיטת ההזנקה הזאת מיקמה חברת פורשה את מפתח ההתנעה במכוניות המרוץ של החברה בצד שמאל של הרכב, דבר זה אפשר לנהג לחסוך זמן יקר במרוץ כאשר באפשרותו להתניע את המכונית בידו השמאלית ולשלב להילוך ראשון בידו הימנית בו זמנית. כמחווה לכך נוהגת פורשה למקם בצד שמאל את מפתח ההתנעה של כל מכוניות הכביש הסדרתיות של החברה.

שיטה נוספת אומצה על ידי הנהג סטירלינג מוס, כאשר השאיר את ידית תיבת ההילוכים משולבת כבר להילוך ראשון, ועם הזינוק אל תוך המכונית התניע את המנוע מבלי ללחוץ על דוושת המצמד דבר אשר גרם למכונית לקפוץ קדימה אך לא להתנעת המנוע עקב סל"ד נמוך, כאשר רק לאחר כמה שניות של תנועה היה לוחץ את דוושת המצמד, דבר זה אפשר למנוע להאיץ ולהתחיל בנסיעה בעוד המכונית כבר בתנועה.

בשנת 1970 בוטלה שיטת זינוק הלה מאן מאחר שהתבררה כמסוכנת כאשר מכוניות החלו לנסוע בעוד נהגים אחרים רצו עדיין על המסלול. כן הוחלט כי המכוניות עדיין יהיו דוממות ומסודרות בשורה לצד הקיר של רחבת הטיפולים, אך כאשר נהגיהן כבר יישובים כשהם חגורים בחגורות הבטיחות. בעת הנפת הדגל הצרפתי היו הנהגים מתניעים את מכוניותיהן ומתחילים מיד במרוץ. החל משנת 1971 מתחיל מרוץ לה מאן בשיטת זינוק בנסיעה (Rolling Start) אשר מובלת על ידי מכונית בטיחות (Safety Car), בסדר שנקבע על פי מקצי הדירוג.

המסלול

מרוץ לה מאן מתקיים במסלול המרוצים של סארת (Circuit de la Sarthe), המסלול מורכב גם ממסלול מרוצים סגור וגם מכבישים ציבוריים אשר נסגרים באופן זמני עבור המרוץ. מאז שנת 1923 המסלול שונה ושודרג באופן נרחב, בעיקר מטעמי בטיחות, ואורכו עומד כיום על 13.629 ק"מ.

במקור, שילב מסלול הלה מאן גם כבישים בתוך העיר לה מאן אך כעבור זמן קצר בוטל מנהג זה בעיקר כדי להגן על בטיחות הצופים. ביטולם של חלק מן הכבישים הוביל למעשה לקיצורו של המסלול דבר שהוביל לבניית תוספות כגון 'עיקול דנלופ' (Dunlop Curve) ופניות טרטרה רוז' (Tertre Rouge corners), וצירופו מחדש של קטע הישורת המולסאן (Mulsanne) בן ה-6 ק"מ. שינוי נוסף משמעותי בוצע על קטע המולסאן עצמו כאשר נבנו בו תוספות של שתי פניות שיקיין (Chicane) חדשות מאחר שארגון ה-FIA אסר על ישורת ארוכה מ-2 ק"מ בכל מסלול מרוץ שהוא. דבר זה צמצם את משך הזמן בו יכלו המכוניות לנסוע במהירותן המרבית.

קטעי מרוץ הלה מאן המורכבים מן הכבישים הציבוריים שונים מקטעי המרוץ המורכבים ממסלולי המרוצים הקבועים, במיוחד בהשוואה לקטע מעגל הבוגאטי (Bugatti Circuit) אשר סגור ונמצא בתוך מסלול המרוצים סארת. חלק גדול מן הכבישים הציבוריים משובשים ואינם מטופחים בעיקר בגלל התנועה הרבה הנוסעת במשך כל השנה. בנוסף, בהקפות הראשונות של המרוץ אחיזת הכביש של המכוניות המתחרות פחות טובה בכבישים אלה בעיקר בגלל אופי הצמיגים הקשים המצויים במכוניות מרוץ, אולם לאחר זמן מה צמיגים אלה מתרככים ואחיזת הכביש משתפרת. הכבישים הציבוריים נפתחים מחדש מיד עם סיום המרוץ, ונסגרים לפני תחילת האימונים, לפני מקצי הדירוג, ולפני פתיחת המרוץ.

חידושים ופיתוחים

אווירודינמיקה

פורשה 908 Langheck, פירוש:זנב ארוך

אחד ממפתחות הניצחון העיקריים של מרוץ לה מאן הוא השגת מהירות שיא, בעיקר בגלל קטעי הישורת הארוכים והבולטים במסלול. דבר זה עודד את יצרניות הרכב להתמקד בבניית מכוניות בדגש על מהירות במקום דגש על כוח הצמדה (Downforce), דבר אשר מפחית את יציבות המכוניות על המסלול וגורם לקשיים לנהג בביצוע פניות, אבל מנגד גורם למהירות גבוהה רבה יותר בישורות. בשנים הראשונות של המרוץ המכוניות המתחרות היו מכוניות כביש אשר שונו ונעשתה בהן עבודה להפחתת המשקל. יצרני רכב חדשניים כגון בוגאטי החלו בפיתוחן של מכוניות חדשות אשר עקומות פשוטות כיסו את כל מרכיביהן המכניים והגדילו את מהירותן המרבית. מכוניות אלה היוו למעשה את תחילתה של האווירודינמיקה. לאחר מלחמת העולם השנייה כל יצרני הרכב אימצו בניית מרכבי גוף סגורים היעילים לשיפור האווירודינמיקה. דוגמה בולטת לשינויים אשר חלו היא מכונית הקאדילק דה וויל במרכב קופה של הנהג בריגס קוניגהאם משנת 1950, כאשר מרכב המכונית נבנה מחדש מאלומיניום בעיצוב זורם וחלק, ומעטפת חלקה הותקנה סביב הרכיבים המכניים אשר מתחככים עם האוויר. מחקר האווירודינמיקה והחיפוש אחר הדרכים האפשריות להקטנת כוח הגרר הבדילו בצורה בולטת את מכוניות הלה מאן ממכוניות מרוצי הגרנד פרי אשר היו לבעלות מרכב גוף גדול.

עם חלוף השנים התקדם מחקר האווירודינמיקה ומרכבי גוף מכוניות הלה מאן החלו לגדול ולהפחית במשקל בו זמנית. דבר זה נעשה על ידי תוספות למרכבי המכוניות אשר סיפקו כעת כוח הצמדה גדול בפניות (Downforce) מבלי להגדיל את כוח הגרר מה שאפשר למכוניות להשיג מהירויות שיא גבוהות. מרכבי הרכב הגדולים הללו נעשו בעיקר על ידי תוספות לחלק האחורי של הרכב, בעיקר בדמות זנב ארוך. כמו כן, מרכבי הגוף החדשים של המכוניות כללו כעת גם בניית מושב נהג סגור כדי להפחית את כוח הגרר ואת החיכוך עם האוויר, אם כי מרכבי גוף עם מושב נהג פתוח נבנו במהלך כל השנים עקב תקנות וחוקים משתנים.

מנועים

מכונית בנטלי משנת 1929 עם מגדש על

לאורך השנים הותקנו במכוניות מרוץ הלה מאן מגוון רחב של מנועים אשר פותחו בניסיון לשלב מהירות גבוהה לצד תצרוכת דלק נמוכה, אשר תחסוך זמן יקר המתבזבז בעצירות הפיט. גודלם של נפחי המנוע השתנו עם השנים כאשר הקטן ביותר היה מנוע בנפח 569 סמ"ק של קבוצת סימקה והגדול ביותר בנפח 7,986 סמ"ק של מכונית הקרייזלר וייפר GTS-R. מגדש על (Supercharger) הופיע לראשונה במרוץ בשנת 1929 ואילו מגדש טורבו (Turbocharger) הופיע לראשונה במרוץ רק בשנת 1974 במכונית הפורשה 911 טורבו של קבוצת מרטיני רייסינג. בשנת 1963 הייתה רובר היצרנית הראשונה אשר השתמשה בטורבינות גז במנוע במקום בוכנות אך ידעה הצלחה חלקית בלבד. בשנת 1968 נעשה ניסיון דומה של התאגיד האמריקני האומט להשתמש בטורבינת גז אך נחל הצלחה מועטה אפילו יותר. אף על פי שמנועים אלו סיפקו כוח גדול יותר, הם התחממו יתר על המידה וצרכו דלק רב.

מנוע לא בוכנאי נוסף אשר נעשה בו שימוש בלה מאן הוא מנוע ונקל בעיקר על ידי מאזדה. בדומה למנועי טורבינת הגז מנועי גם מנועי ונקל סבלו מצריכה גבוהה של דלק, אולם לאחר שנים רבות של פיתוח, הצליחה מאזדה בשנת 1991 לנצח סוף סוף את המרוץ על ידי מכונית ה-787B שלה. נכון לשנת 2012 מאזדה היא יצרנית הרכב היחידה אשר ניצחה במרוץ לה מאן עם מנוע לא בוכנאי.

בנוסף נעשו ניסיונות לפתח מנועים עם מקורות חלופיים לבנזין כאשר מכונית הדלטרה (Delettrez) אשר הוצגה בשנת 1949 הייתה בעלת מנוע דיזל והמכונית הראשונה במרוץ המונעת ללא בנזין. לאורך כל שנות המרוץ לאחר מכן התחרו לעיתים קרובות מכוניות בעלות מנוע דיזל בעיקר מקבוצות קטנות, אך ההצלחה הראשונה על ידי מכונית דיזל הגיעה רק בשנת 2006, לאחר שאאודי יצרנית רכב גדולה ועיקרית השקיעה רבות במחקר ובפיתוח מנועי דיזל וזכתה במרוץ על ידי מכונית האאודי R10 TDI שלה.

שימוש בדלק אתנול הופיע לראשונה בשנת 1980 במכונית הפורשה 911 באותה שנה היא גם זכתה בניצחון הקטגוריה בה התמודדה. בשנת 2004 נעשה ניסיון על ידי קבוצת נאסמקס (Nasamax) להשתמש בדלק ביולוגי. בשנת 2008 הותר במרוץ השימוש בביו דיזל. אאודי הייתה הראשונה להשתמש בסוג זה של דלק אשר הופק מביומסה שפותחה בשיתוף פעולה עם חברת של.

בשנת 2009 הורשו להשתתף במרוץ לה מאן כלי רכב היברידים בתצורת מערכת אנרגיה קינטית או מערכת אנרגיה תרמית אך בקטגוריה נפרדת עם כללי סיווג ספציפיים, עם זאת מערכת אגירת האנרגיה חייבת להיות חשמלית בלבד, כלומר על ידי סוללות. כלל זה פוסל כרגע שימוש במערכת המבוססת על גלגל תנופה המצויה כיום לעיתים במכוניות מרוץ כגון הפורשה 918. בשנת 2010 הורשו הרכבים ההיברידים להשתתף במרוץ הכללי ולהתמודד על הניצחון.

בלמים

יחד עם הגברת מהירותן של המכוניות הפכו הבלמים לנושא מרכזי עבור יצרני המכוניות ועבור הצוותים אשר עסקו בפיתוח מערכות בלימה בעלות יכולות מספקות לפני ביצוע פניות ממהירות שיא כגון בפניית מוסלאן לאחר היישורת הארוכה. בשנת 1953 הייתה יגואר ליצרנית הראשונה במרוץ לה מאן אשר השתמשה בדיסקי בלימה כאשר התקינה אותם במכונית ה-C טייפ שלה. בשנת 1955 הציגה מרצדס-בנץ גרסת קונספט למעצור אוויר במכונית ה-300 SLR שלה, אשר היה פועל באמצעות פתיחת מכסה המנוע האחורי הגדול של המכונית. בשנות ה-80 מערכת ABS כבר הפכה לחלק בלתי נפרד ממכוניות אשר התחרו בגרופ C כחלק מאמצעי בטיחות המבטיח כי המכוניות לא יאבדו שליטה כאשר לעיתים קרובות הן מגיעות למהירות של 320 קמ"ש. בסוף שנות ה-90 כבר אומצו שיטות בנייה של מערכות בלימה מחוזקות על ידי סיבי פחמן, בעלות כח עצירה רב יותר ואמינות גבוהה יותר.

סקירת השנים

1923–1939

בשנים הראשונות של מרוץ לה מאן שלטו בו נהגים, קבוצות ויצרני רכב צרפתיים, בריטיים ואיטלקים בלבד, כאשר בוגאטי בנטלי ואלפא רומיאו הם הבולטים ביותר. החידושים בעיצוב המכוניות החלו בשנות ה-30 כאשר מכוניות בוגאטי ואלפא רומיאו נבנו במרכבי גוף אווירודינמיים מאוד במטרה לנסוע במהירות האפשרית הגבוהה ביותר בישורת המולסאן. בשנת 1939 בוטל מרוץ לה מאן למשך 10 שנים בעקבות מלחמת העולם השנייה.

1949–1969

לאחר שיקומו של המסלול מהריסות המלחמה חודשו המרוצים בשנת 1949 בגילוי עניין מחודש של יצרני רכב גדולים נוספים. לאחר יסודה של אליפות העולם למכוניות ספורט בשנת 1953 אשר מרוץ לה המאן הוא חלק ממנה, החלו יצרניות רכב כגון מרצדס-בנץ, פרארי, אסטון מרטין, יגואר ועוד רבים נוספים לשלוח צוותים ומכוניות על מנת להתחרות ולנצח במרוץ. בשנת 1955 אירעה תאונה קטלנית במרוץ כאשר מכוניתו של הנהג פייר לבג התרסקה אל תוך קהל הצופים וכתוצאה מכך נהרגו יותר מ-80 אנשים. תאונה זו הובילה להקמתן של גדרות בטיחות לא רק במרוץ לה מאן אלא בכל מרוצי הספורט המוטורי. בסוף שנות ה-60 נכנסה חברת פורד להתחרות במרוץ לה מאן כאשר היא מנצחת את המרוץ ארבע פעמים ברציפות עם מכוניות ה-GT40 שלה.

1970–1980

החל משנות ה-70 חווה מרוץ לה מאן תפנית גדולה בדמות מהירויות גבוהות מאוד ועיצובים מוטוריים חדשנים. מהירויות קיצוניות אלה הובילו לשינוי מסורת הזנקת הלה מאן הטיפוסית לשיטת הזינוק בנסיעה (Rolling Start) בהשראת מרוץ אינדיאנפוליס. מכוניות משודרגות אך מבוססות על גרסאות כביש סדרתיות המשיכו עדיין להתחרות בלה מאן, אך הן סווגו בקטגוריות נמוכות. מנגד החלה הנורמה לבנות מכוניות ייעודיות למרוצים כגון מכוניות הפורשה 917, פורשה 935 והפורשה 936 אשר בלטו במרוצי לה מאן במשך העשור. מכונית הפורשה 917 אשר זכתה במרוץ שנתיים ברציפות בשנים 1970 ו-1971 הניבה לפורשה את הניצחון הראשון שלה במרוץ לה מאן. בנוסף, בצל המאבק עם פרארי השיגה פורשה בשנת 1970 פודיום מלא, ואת המקומות 1–2 במרוץ 1971, כולל את שיא המרחק שכוסה במרוץ לה מאן על ידי מכונית עם 5,335 ק"מ ב-397 הקפות, שיא שנשבר רק בשנת 2010 על ידי האאודי R15 TDI אשר כיסתה 5,410 ק"מ. בשנת 1972 זכתה במרוץ יצרנית הרכב הצרפתית מטרה-סימקה, ניצחון זה היה בעל משמעות גדולה מאחר שהיה הניצחון הראשון של יצרנית רכב צרפתית מאז 1950. קבוצת מאטרה ניצחה בנוסף את המרוץ בשנתיים שלאחר מכן. בנוסף, עשור זה זכור בגלל תוצאות טובות מאוד של רבות מהקבוצות הפרטיות ובכללן שתי הזכיות היחידות במרוץ לה מאן של קבוצות פרטיות בבנייה עצמית, מיראז' הבריטית בשנת 1975 ורונדו הצרפתית בשנת 1980.

1981–1993

פורשה 962

שנות ה-80 היו בסימן שליטה מוחלטת של פורשה במרוץ לה מאן עם שיא של שבעה ניצחונות רצופים במרוץ בשנים 1981–1987 כולם עם מכוניות החברה לגרופ C אשר עודדה תצרוכת דלק נמוכה. בתחילה מכונית הפורשה 956 ואחר כך מכונית הפורשה 962 אשר החליפה אותה. מלבד הניצחונות במרוץ, ידעה פורשה הצלחות רבות בצל היריבות מול פרארי ולנצ'יה כגון מקומות 1–5 במרוץ 1982, מקומות 1–8 במרוץ 1983, מקומות 1–7 במרוץ 1984, מקומות 1–5 במרוץ 1985 ומקומות 1–7 במרוץ 1986. מרוץ שנת 1988 הסתיים בדרמה גדולה כאשר מכונית הפורשה 962 הובילה בדרך לניצחון לאחר מרוץ צמוד עם מכונית היגואר XJR-9, אלא שטעות נדירה חייבה אותה לבזבז זמן יקר בתדלוק לאחר שאזל לה הדלק, כאשר יגואר מנצחת את המרוץ ומסיימת את שושלת הניצחונות של פורשה בת ה-7 שנים. את מרוץ 1989 ניצחה מרצדס-בנץ כאשר היא משיגה את המקומות 1–2. בנוסף, במרוץ זה שברה קבוצת וולטר רייסינג-פיג'ו את שיא המהירות במרוץ לה מאן כאשר רשמה מהירות של 406 קמ"ש. בשנת 1990 שוב ניצחה יגואר הפעם עם מכונית ה-XJR-12 שלה. בשנת 1991 זכתה במרוץ חברת מאזדה יחד עם מכונית ה-787B בעלת מנוע ונקל, הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שמכונית בעלת מנוע לא־בוכנאי זכתה במרוץ, והפעם הראשונה שיצרנית רכב יפנית זכתה במרוץ לה מאן. בשנים 1992 ו-1993 נכנסה חברת פיג'ו למרוץ וזכתה שנתיים ברציפות בשנים אלו עם מכוניות הפיג'ו 905 שלה.

בשנת 1990 עבר מסלול לה מאן את השינוי הגדול ביותר לאחר שנבנו שתי תוספות שיקיין בקטע ישורת המולסאן בן ה-6 ק"מ, שינוי זה נועד למנוע מהמכוניות להגיע למהירות של 400 קמ"ש. מהלך זה היה גם התחלת מגמה של ארגון ה-ACO להאט את המכוניות במרוץ בכל מיני דרכים, אולם גם לאחר שינויים רבים, מהירות של 320 קמ"ש בנקודות מסוימות במרוץ לה מאן היא מהירות שכיחה.

1994–1999

בעקבות ביטולה של אליפות העולם למכוניות ספורט החלה בלה מאן התעוררות מחודשת של שיתוף מכוניות גראן טוריסמו אשר מבוססות על מכוניות ייצור סדרתי, כאשר בנוסף גם החלו להקים להן קטגוריות נפרדות. כמו כן בשנים אלו ידעו מכונית העל פופולריות רבה כאשר יצרניות רכב רבות החלו לייצר להן גרסאות למרוץ, כגון מקלארן עם מכונית המקלארן F1 שלה, מרצדס-בנץ עם מכונית ה-CLK-GTR שלה, פורשה עם מכונית ה-911 GT1, ובנוסף טויוטה, ניסאן ואחרים. בשנת 1995 זכתה במרוץ מכונית המקלארן F1 אשר הציגה אמינות טובה. בשנת 1999 השיגה BMW את ניצחונה הראשון והיחיד במרוץ לה מאן.

2000–2005

אאודי R8

שנות ה-2000 היו בסימן שליטה מוחלטת של חברת אאודי. לאחר מרוץ שנת 1999 יצרני רכב רבים נטשו את מרוצי מכוניות הספורט עקב העלויות הגבוהות הכרוכות בזה. את מרוץ שנת 2000 ניצחה אאודי בקלות רבה על ידי מכונית ה-R8 (מרוצים) שלה כאשר בנוסף גם היא משיגה פודיום מלא. לאחר 3 שנים של השתתפות פרשה קאדילק מהתחרות, ואף על פי שחברות כגון פאנוז, קרייזלר ו-MG ניסו להתחרות באאודי, הן לא יכלו לביצועים המצוינים של מכונית ה-R8 שלה. בשנת 2003 לאחר שלושה ניצחונות רצופים בלה מאן, החלה חברת אאודי לספק מנועים, פלטפורמה, צוותים ונהגים לחברת בנטלי אשר חזרה למרוץ כבר בשנת 2001. בנטלי, שותפתה העסקית של אאודי תחת קבוצת פולקסווגן, זכתה באותה שנה בניצחון במרוץ על ידי מכונית הבנטלי ספיד 8 שלה.

2005 והלאה

מכונית הפיג'ו 908 HDi

אנדרה לוטרר במכונית האאודי מספר 2 מוביל את שתי מכוניות הפיג'ו סמוך לסיום מרוץ 2011

פורשה 919 הייבריד מנצחת המרוץ פעמיים בשנים 2015–2016

בסוף שנת 2005 לאחר 5 ניצחונות עם מכונית האאודי R8, הציגה אאודי את מכונית ה-R10 TDI החדשה בעלת מנוע דיזל, אשר מיד הציגה עליונות על פני מתחרותיה וזכתה במרוץ 3 פעמים ברציפות בין השנים 2006–2008. אף על פי שה-R10 TDI אינה מכונית הדיזל הראשונה אשר השתתפה במרוצים, היא מכונית הדיזל הראשונה אשר זכתה במרוץ לה מאן. הצלחת רכב הדיזל של אאודי עודדה את פיג'ו לפתח ולהכניס למרוץ בשנת 2007 את מכונית ה-908 HDi החדשה שלה. מרוץ שנת 2008 היה מרוץ צמוד ומעניין בין מכונית האאודי R10 TDI לבין הפיג'ו 908 HDi כאשר מכונית האאודי מספר 2 ניצחה במרוץ בהפרש של פחות מ-10 דקות. בשנת 2009 הציגה אאודי את מכונית ה-R15 TDI החדשה שלה, אולם את המרוץ ניצחה פיג'ו לראשונה מאז שנת 1993 כאשר היא משיגה את המקומות 1–2, ולאחר 5 שנים של ניצחונות רצופים של אאודי. בשנה זו גם אסטון מרטין נכנסה להתחרות בקטגוריית ה-LMP1 הבכירה בנוסף להשתתפותה בקטגוריית ה-GT1 באמצעות קבוצות פרטיות.

בשנת 2011 הציגה אאודי את מכונית ה-R18 TDI החדשה שלה. כמו כן, מרוץ שנת 2011 היה מהדרמטיים והמותחים ביותר בתולדות הלה מאן. המרוץ התקיים בין התאריכים 11–12 ביוני לעיני 250 אלף צופים. מכוניות האאודי R18 TDI שלטו באימונים והשיגו תוצאות טובות יותר במקצי הדירוג כאשר זינקו מהפול פוזישן. למרוץ עצמו אמצו להן הקבוצות אסטרטגיות שונות כאשר כמות הדלק אותה מסוגל להכיל טנק הדלק במכונית האאודי מספיקה ל-11 הקפות בלבד, על כן החליטו באאודי לאמץ העדפת צריכת דלק נמוכה על פני מהירות וכוח הצמדה (Downforce). מכונית הפיג'ו מאידך מסוגלת להקיף 12 הקפות על ידי טנק דלק אחד בעיקר הודות לעיצוב החדש של המכונית אשר הפחית את כוח הגרר. על מנת לכסות את הפיגור של ההקפה תיכננה אאודי לעצור פעמיים נוספות משתכננה ברחבת הפיט במשך 24 השעות, דבר זה גם חייב אותם להשלים כל הקפה במרוץ לפחות בחצי שנייה מהר יותר מאשר פיג'ו. בעבר מצב זה היה הפוך כגון בשנים 2008 ו-2010 בהן ניצחה אאודי על ידי אמינות עדיפה, תצרוכת דלק נמוכה יותר וצמיגים עדיפים.

לאחר כשעה מזינוק המרוץ בהקפה ה-14 התרסקה על גדר הביטחון והושמדה כליל מכונית האודי מספר 3 של הנהג אלן מקניש לאחר תקרית עם מכונית פרארי מקטגוריית ה-GTE Pro, מה שהותיר את אאודי עם שתי מכוניות בלבד כבר בשעה הראשונה של המרוץ. התקרית אירעה לאחר שמכונית האאודי של מקניש יצאה מרחבת הטיפולים חזרה אל המסלול וניסתה לעקוף את מכונית הפרארי האיטית יותר כאשר אז אירעה ההתנגשות. מקניש אשר יצא מהתאונה ללא פגע, החל את המרוץ מהמקום החמישי ולאחר הסיבוב השני כבר השיג המקום השני לאחר מכונית האאודי מספר 2 המובילה במרוץ. כ-7 שעות אחר כך בהקפה ה-116 וכבר עמוק בתוך החשיכה התרסקה על גדר הבטיחות והושמדה כליל גם מכונית האאודי מספר 1, שוב לאחר תקרית עם מכונית פרארי, ושוב לאחר ניסיון עקיפה שלה. נהג המכונית מייק רוקנפלר יצא בלא פגע. מיד לאחר התאונה יצאה למסלול מכונית הבטיחות למשך שעתיים עקב הנזק הרב שנגרם לגדר הביטחון והפסולת הרבה שפוזרה במסלול. כדי לשמר את לחץ הצמיגים במכוניות המתחרות מכונית הבטיחות נאלצה לשמור על מהירות גבוהה במשך זמן רב, ופעם הראשונה בהיסטוריה של מרוץ לה מאן אזל הדלק למכונית הבטיחות כאשר מכונית אחרת מחליפה אותה. 8 שעות בלבד מתחילת המרוץ נשארה אאודי עם מכונית אחת בלבד: ה-R18 מס' 2 של הצוות אנדרה לוטרר, מרסל פסלר ובנואה טרלוייה.

המרוץ התחדש כאשר מכונית האאודי מספר 2 מובילה עדיין את המרוץ, ובמרחק קצר אחריה שלוש מכוניות הפיג'ו. אולם, למכונית הפיג'ו להן תצרוכת דלק עדיפה מהאאודי התגלו בעיות בצמיגים במהלך כל המרוץ, על כן בעקבות העצירות ברחבת הטיפולים, של האאודי לתדלוק ושל פיג'ו לצמיגים, התחלפו בתכיפות ארבע המכוניות בדירוג במשך רוב המרוץ. חישובי עצירות פיט שונים העמידו את מכונית הפיג'ו מספר 7 של אלכסנדר וורץ כבעלת יתרון גדול במרוץ, אולם וורץ התנגש קלות עם מכוניתו בגדר הביטחון מה שעלה למכוניתו פיגור של 3 הקפות. בשעות האחרונות של המרוץ לאחר קרב צמוד מאוד בין מכונית האאודי מספר 2 לבין שתי מכוניות הפיג'ו, פיתחה מכונית האאודי הפרש גדול דיו כדי שיספיק לה להיכנס לרחבת הטיפולים ולצאת כאשר היא עדיין מובילה במרוץ. לאחר יציאת האאודי מרחבת הפיט היא הובילה עדיין בהפרש של 40 שניות, אולם אז החלה לחוות בעיות עם טנק הדלק שלה, ונאלצה לבצע עצירת פיט נוספת ובנוסף גם להחליף צמיגים כאשר מנגד נכנסה גם הפיג'ו מספר 9 לתדלוק לא רב מסיבות משקל, אשר יספיק לסגירת הפער בלבד ממכונית האאודי. עצירת מכונית האאודי הייתה ארוכה יותר אך עם זאת נהגה הגרמני אנדרה לוטרר הספיק לצאת שניות בודדות בלבד מהר יותר לפני מכונית הפיג'ו בדרך להובלה ולניצחון המרוץ בהפרש קטן של 13.85 שניות בלבד מתוך מרוץ של 24 שעות. ניצחון זה של אאודי היה העשירי שלה במרוץ לה מאן.

ב-22 ביוני 2013, במהלך מרוץ לה מאן של שנת 2013, נהרג הנהג ממוצא דני, אלן סימונסן, וזאת כאשר התנגש במעקה הבטיחות עשר דקות מפתיחת המרוץ.

פורשה חזרה להתחרות בלה מאן ב-2014, לאחר היעדרות מהתחרות מאז 1998. בשנים 2015–2017 ניצחה הקבוצה 3 פעמים ברציפות עם דגם ה-919 הייבריד. למרות ההצלחה החליטה הקבוצה לפרוש בסיום עונת 2017 מהמשך השתתפות במרוצי סיבולת.

סטטיסטיקה

מנצחי המרוץ
שנה	נהגים	קבוצה	מכונית	הקפות	מרחק
2018	סבסטיאן בואמי פרננדו אלונסו קזוקי נאקג'ימה	טויוטה	טויוטה TS050 הייבריד	388	5286.888 ק"מ
2017	טימו ברנהרד ברנדון הארטלי ארל באמבר	פורשה	פורשה 919 הייבריד	367	5001.83 ק"מ
2016	מארק ליב רומן דיומא ניל יאני	פורשה	פורשה 919 הייבריד	384	5233.53 ק"מ
2015	ניקו הולקנברג ארל במבר ניק טנדי	פורשה	פורשה 919 הייבריד	395	5383.46 ק"מ
2014	אנדרה לוטרר מרסל פסלר בנואה טרלוייה	אאודי	אאודי R18	379	5165.39 ק"מ
2013	טום קריסטנסן אלן מקניש לואי דובאל	אאודי	אאודי R18	348	4742.89 ק"מ
2012	אנדרה לוטרר מרסל פסלר בנואה טרלוייה	אאודי	אאודי R18	378	5151.76 ק"מ
2011	אנדרה לוטרר מרסל פסלר בנואה טרלוייה	אאודי	אאודי R18	375	4838.30 ק"מ
2010	מייק רוקנפלר טימו ברנהרד רומן דיומא	אאודי	אאודי R15	397	5410.71 ק"מ
2009	דייוויד ברבהאם מארק ג'נה אלכסנדר וורץ	פיג'ו	פיג'ו 908 HDi	382	5206.28 ק"מ
2008	טום קריסטנסן אלן מקניש רינלדו קאפלו	אאודי	אאודי R10	381	5192.65 ק"מ
2007	פרנק בילא עמנואל פירו מרקו ורנר	אאודי	אאודי R10	369	5036.85 ק"מ
2006	פרנק בילא עמנואל פירו מרקו ורנר	אאודי	אאודי R10	380	5187 ק"מ
2005	טום קריסטנסן ג'יי ג'יי להטו מרקו ורנר	ADT צ'מפיון רייסינג	אאודי R8	370	5050.5 ק"מ
2004	טום קריסטנסן רינלדו קאפלו סייג'י ארה	אאודי ספורט יפן	אאודי R8	379	5169.9 ק"מ
2003	טום קריסטנסן רינלדו קאפלו גיא סמית'	בנטלי	בנטלי ספיד 8	377	5146.05 ק"מ
2002	פרנק בילא טום קריסטנסן עמנואל פירו	אאודי	אאודי R8	375	5118.75 ק"מ
2001	פרנק בילא טום קריסטנסן עמנואל פירו	אאודי	אאודי R8	321	4381.65 ק"מ
2000	פרנק בילא טום קריסטנסן עמנואל פירו	אאודי	אאודי R8	368	5007.99 ק"מ
1999	פיירלואיג'י מרטיני יאניק דאלמס יואכים וינקלהוק	BMW	BMW V12 LMR	365	4968 ק"מ
1998	לורן איילו אלן מקניש סטפן אורטלי	פורשה	פורשה GT1 911	351	4773.18 ק"מ
1997	מיקלה אלבורטו סטפן יוהנסון טום קריסטנסן	יואסט רייסינג	פורשה WSC-95	361	4909.6 ק"מ
1996	מנואל רויטר דייבי ג'ונס אלכסנדר וורץ	יואסט רייסינג	פורשה WSC-95	354	4814.4 ק"מ
1995	יאניק דאלמס ג'יי ג'יי להטו מסנורי סקיאה	קוקוסאי קייהטסו רייסינג	מקלארן F1	298	4055.8 ק"מ
1994	יאניק דאלמס הארלי הייווד מאורו בלדי	פורשה	דאוור 962	344	4678.4 ק"מ
1993	ג'ף ברבהאם כריסטוף בושו אריק אלרי	פיג'ו	פיג'ו 905	375	5100 ק"מ
1992	דרק וורוויק יאניק דאלמס מארק בלונדל	פיג'ו	פיג'ו 905	352	4787.2 ק"מ
1991	פולקר ויידלר ג'וני הרברט ברטרנד גשו	מאזדה	מאזדה 787B	362	4922.81 ק"מ
1990	ג'ון נילסן פרייס קוב מרטין ברונדל	יגואר	יגואר XJR-9LM	359	4882.4 ק"מ
1989	יוכן מס מנואל רויטר סטנלי דיקנס	סאובר-מרצדס	סאובר C9	389	5265.11
1988	יאן למרס ג'וני דמפרייס אנדי וואלאס	יגואר	יגואר XJR-9LM	394	5332.97 ק"מ
1987	דרק בל הנס-יואכים שטוק אל הולברט	פורשה	פורשה 962	354	4791.9 ק"מ
1986	דרק בל הנס-יואכים שטוק אל הולברט	פורשה	פורשה 962	367	4972.73 ק"מ
1985	קלאוס לודוויג פאולו ברילה ג'ון וינטר	יואסט רייסינג	פורשה 956	373	5088.50 ק"מ
1984	קלאוס לודוויג הנרי פסקרלו	יואסט רייסינג	פורשה 956	359	4900.27 ק"מ
1983	ורן שופן אל הולברט הארלי הייווד	פורשה	פורשה 956	370	5047.93
1982	ג'קי איקס דרק בל	פורשה	פורשה 956	359	4899.08 ק"מ
1981	ג'קי איקס דרק בל	פורשה	פורשה 936	354	4825.34 ק"מ
1980	ז'אן רונדו ז'אן-פייר ז'וסו	ז'אן רונדו	רונדו M379B-פורד	338	4608.02 ק"מ
1979	קלאוס לודוויג ביל ויטינגטון דון ויטינגטון	פורשה קריימר רייסינג	פורשה 935	307	4173.93 ק"מ
1978	ז'אן-פייר ז'וסו דידייה פירוני	אלפין רנו	אלפין-רנו A442B	369	5044.53 ק"מ
1977	ג'קי איקס הארלי הייווד יורגן בארט	מרטיני רייסינג פורשה	פורשה 936	342	4671.83 ק"מ
1976	ג'קי איקס חיס ואן לנפ	מרטיני רייסינג פורשה	פורשה 936	349	4769.92 ק"מ
1975	ג'קי איקס דרק בל	גולף רייסינג	מיראז' GR8-פורד	336	4594.57 ק"מ
1974	הנרי פסקרלו ז'ראר לארוס	אקיפ ז'יטאן	מאטרה MS670C	337	4606.57 ק"מ
1973	הנרי פסקרלו ז'ראר לארוס	אקיפ מטרה סימקה של	מאטרה MS670B	355	4853.94 ק"מ
1972	הנרי פסקרלו גרהאם היל	אקיפ מטרה סימקה של	מאטרה MS670	344	4691.34 ק"מ
1971	הלמוט מרקו חיס ואן לנפ	מרטיני רייסינג	פורשה 917	397	5335.31 ק"מ
1970	הנס הרמן ריצ'רד אייטווד	פורשה KG זלצבורג	פורשה 917	343	4607.81 ק"מ
1969	ג'קי איקס ג'קי אוליבר	J.W אוטומוטיב	פורד GT40	372	4997.88 ק"מ
1968	פדרו רודריגס לוסיאן ביאנקי	J.W אוטומוטיב	פורד GT40	331	4452.88 ק"מ
1967	דן גורני איי ג'יי פויט	שלבי אמריקן	פורד GT40	388	5232.9 ק"מ
1966	ברוס מקלארן כריס אמון	שלבי אמריקן	פורד GT40	360	4843.09 ק"מ
1965	יוכן רינדט מאסטן גרגורי אד היוג'ס	נורת' אמריקן רייסינג	פרארי 250LM	348	4677.11 ק"מ
1964	ז'אן גישה נינו וקארלה	פרארי	פרארי 275P	349	4695.31 ק"מ
1963	לודוביקו סקארפיוטי לורנצו בנדיני	פרארי	פרארי 275P	339	4561.71 ק"מ
1962	אוליבייה ז'נדבייה פיל היל	פרארי	פרארי 330	331	4451.25 ק"מ
1961	אוליבייה ז'נדבייה פיל היל	פרארי	פרארי 250	333	4476.58 ק"מ
1960	אוליבייה ז'נדבייה פול פרר	פרארי	פרארי 250	314	4217.52 ק"מ
1959	קרול שלבי רוי סלבדורי	דייוויד בראון אסטון מרטין	אסטון מרטין DBR1	323	4347.9 ק"מ
1958	אוליבייה ז'נדבייה פיל היל	פרארי	פרארי 250	305	4101.92 ק"מ
1957	רון פלוקהארט אייבור ביוב	אקיורי אקוסי	יגואר D-טייפ	327	4397.10 ק"מ
1956	רון פלוקהארט ניניאן סנדרסון	אקיורי אקוסי	יגואר D-טייפ	300	4034.93 ק"מ
1955	מייק האת'ורן אייבור ביוב	יגואר	יגואר D-טייפ	307	4135.38 ק"מ
1954	חוסה פרוילן גונסאלס מוריס טרינטינייה	פרארי	פרארי 375	302	4061.15 ק"מ
1953	טוני רולט דאנקן המילטון	יגואר	יגואר C-טייפ	304	4088.06 ק"מ
1952	הרמן לנג פריץ ריס	דיימלר-בנץ AG	מרצדס-בנץ W194	277	3733.83 ק"מ
1951	פיטר ווקר פיטר וויטהד	פיטר ווקר	יגואר C-טייפ	267	3611.19 ק"מ
1950	לואי רוזייה ז'אן לואי-רוזייה	לואי רוזייה	טלבו לאגו T26	256	3465.12 ק"מ
1949	לואיג'י צ'נטי פיטר מיטשל-תומסון	לורד סלסדון	פרארי 166	235	3178.29 ק"מ
1948–1940	בוטל	בוטל	בוטל	בוטל	בוטל
1939	ז'אן-פייר וימיל פייר ויירון	ז'אן-פייר וימיל	בוגאטי טייפ 57	248	3354.76 ק"מ
1938	אוג'ין שאבו ז'אן טרמולה	אוג'ין שאבו/ז'אן טרמולה	דלאייה 135CS	235	3180.94 ק"מ
1937	ז'אן-פייר וימיל רוברט בנואה	רוז'ה לאבריק	בוגאטי טייפ 57	243	3287.93 ק"מ
1936	בוטל	בוטל	בוטל	בוטל	בוטל
1935	ג'ון היינדמרש לואיס פונטס	ארתור פוקס/צ'ארלס ניקול	לגונדה M45R	222	3006.79 ק"מ
1934	לואיג'י צ'ינטי פיליפ אתנסלה	לואיג'י צ'ינטי/פיליפ אתנסלה	אלפא רומיאו 8C	213	2886.93 ק"מ
1933	ריימונד סומר טציו נובולארי	אלפא רומיאו	אלפא רומיאו 8C	233	3144.03 ק"מ
1932	ריימונד סומר לואיג'י צ'נטי	ריימונד סומר	אלפא רומיאו 8C	218	2954.03 ק"מ
1931	ארל האוו הנרי בירקין	ארל האוו	אלפא רומיאו 8C	184	3017.65 ק"מ
1930	וולף ברנטו גלן קידסטון	בנטלי	בנטלי ספיד 6	179	2930.66 ק"מ
1929	וולף ברנטו הנרי בירקין	בנטלי	בנטלי ספיד 6	174	2843.83 ק"מ
1928	וולף ברנטו ברנרד רובין	בנטלי	בנטלי 4 ½	154	2669.27 ק"מ
1927	דאדלי בנג'פילד סמי דייוויס	בנטלי	בנטלי 3 סופרספורט	137	2369.80 ק"מ
1926	רוברט בלוך אנדרה רוסיניול	לוריין דיטריך	לוריין דיטריך B3	147	2552.41 ק"מ
1925	ז'ראר דה קורסל אנדרה רוסיניול	לוריין דיטריך	לוריין דיטריך B3	129	2233.98 ק"מ
1924	ג'ון דאף פרנק קלמנט	דאף/אלדינגטון	בנטלי 3	120	2077.34 ק"מ
1923	אנדרה לאגאש רנה לאונרד	שנארד וולקר	שנארד וולקר ספורט 3	128	2209.53 ק"מ

מרב הזכיות ליצרנים
דירוג	יצרן	ניצחונות	שנים
1	פורשה	19	2017 ,2016 ,2015 ,1998 ,1997 ,1996 ,1994 ,1987 ,1986 ,1985 ,1984 ,1983 ,1982 ,1981 ,1979 ,1977 ,1976 ,1971 ,1970
2	אאודי	13	2014 ,2013 ,2012 ,2011 ,2010 ,2008 ,2007 ,2006 ,2005 ,2004 ,2002 ,2001 ,2000
3	פרארי	9	1965 ,1964 ,1963 ,1962 ,1961 ,1960 ,1958 ,1954 ,1949
4	יגואר	7	1990 ,1988 ,1957 ,1956 ,1955 ,1953 ,1951
5	בנטלי	6	2003 ,1930 ,1929 ,1928 ,1927 ,1924
6	אלפא רומיאו	4	1934 ,1933 ,1932 ,1931
	פורד		1969 ,1968 ,1967 ,1966
7	פיג'ו	3	2009 ,1993 ,1992
	מאטרה-סימקה		1974 ,1973 ,1972
8	לוריין-דיטריך	2	1926 ,1925
	בוגאטי		1939 ,1937
	מרצדס-בנץ		1989 ,1952
9	שנארד-וולקר	1	1923
	לגונדה		1935
	דלאג'		1938
	טאלבו-לאגו		1950
	אסטון מרטין		1959
	מיראז'		1975
	רנו-אלפין		1978
	ז'אן רונדו		1980
	מאזדה		1991
	מקלארן		1995
	ב.מ.וו		1999
	טויוטה		2018

מרב הזכיות לנהגים
דירוג	נהג	ניצחונות	שנים
1	טום קריסטנסן	9	2013 ,2008 ,2005 ,2004 ,2003 ,2002 ,2001 ,2000 ,1997
2	ג'קי איקס	6	1982 ,1981 ,1977 ,1976 ,1975 ,1969
3	דרק בל	5	1987 ,1986 ,1982 ,1981 ,1975
	פרנק בילה		2007 ,2006 ,2002 ,2001 ,2000
	עמנואל פירו		2007 ,2006 ,2002 ,2001 ,2000
4	אוליבייה ז'נדבייה	4	1962 ,1961 ,1960 ,1958
	הנרי פסקרלו		1984 ,1974 ,1973 ,1972
	יניק דאלמס		1999 ,1995 ,1994 ,1992

ראו גם

• אסון הלה מאן

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרוץ 24 השעות של לה מאן בוויקישיתוף

• מרוץ לה מאן בשנת 1963, ארכיון הסרטונים של AP

• מרוץ 24 השעות של לה מאן, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• מרוץ 24 השעות של לה מאן, ברשת החברתית אינסטגרם
• מרוץ 24 השעות של לה מאן, סרטונים בערוץ היוטיוב