אופרטה – הבדלי גרסאות
מ הגהה, ניסוח, קישורים פנימיים |
RimerMoshe (שיחה | תרומות) ז'אק אופנבאך ==> ז'אק אופנבך |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
האופרטה היא למעשה ה[[ז'אנר]] שממנו יצא ה[[מחזמר]]. בעוד שהאופרטה היא סוג של אופרה קלה המלווה במשחק, המחזמר הוא [[מחזה]] המלווה במוזיקה ובשירה. |
האופרטה היא למעשה ה[[ז'אנר]] שממנו יצא ה[[מחזמר]]. בעוד שהאופרטה היא סוג של אופרה קלה המלווה במשחק, המחזמר הוא [[מחזה]] המלווה במוזיקה ובשירה. |
||
[[ז'אק |
[[ז'אק אופנבך]] נחשב למלחין האופרטות הראשון, לדוגמה האופרטה "הלנה היפה" ([[1864]]). |
||
==האופרטה הווינאית== |
==האופרטה הווינאית== |
||
המלחין הבולט בתחום האופרטה ב[[גרמנית]] היה ה[[אוסטריה|אוסטרי]] [[יוהאן שטראוס הבן]]. האופרטה המפורסמת ביותר שלו היא "[[העטלף]]" ([[1874]]), שהייתה בזמנה האופרטה הפופולרית ביותר בעולם. שטראוס כתב בחייו 16 אופרטות ואופרה אחת. מילות השירים שלו היו מבוססות על קומדיה של [[ז'אק |
המלחין הבולט בתחום האופרטה ב[[גרמנית]] היה ה[[אוסטריה|אוסטרי]] [[יוהאן שטראוס הבן]]. האופרטה המפורסמת ביותר שלו היא "[[העטלף]]" ([[1874]]), שהייתה בזמנה האופרטה הפופולרית ביותר בעולם. שטראוס כתב בחייו 16 אופרטות ואופרה אחת. מילות השירים שלו היו מבוססות על קומדיה של [[ז'אק אופנבך]]. בן זמנו של שטראוס, [[פרנץ פון סופה|פראנץ פון סוּפה]], כתב אופרטות דומות מאוד לאלו של שטראוס, ואת מסורת האופרטות ה[[וינה|ווינאית]] המשיכו [[פרנץ להאר]], [[אוסקר שטראוס (מלחין)|אוסקר שטראוס]], [[רוברט שטולץ]], [[אמריך קלמן]] ו[[זיגמונד רומברג]]. עד ל[[המאה ה-20|מאה ה-20]]. האופרטה הווינאית התאפיינה ברומנטיקה קלילה, בהומור ובחן. |
||
==האופרטה הצרפתית== |
==האופרטה הצרפתית== |
||
מלחינה הבולט ביותר של האופרטה הצרפתית היה [[ז'אק |
מלחינה הבולט ביותר של האופרטה הצרפתית היה [[ז'אק אופנבך]]. האופרטה הצרפתית מיוצגת נפלא ביצירותיו "[[סיפורי הופמן]]" ו"[[אורפיאוס בשאול]]". האופרטה הצרפתית מתאפיינת במין [[חוצפה]] ו[[סאטירה]] לעגנית כלפי מושגים, מציאויות שונות וכדומה. דוגמה לכך היא שכאשר מבקר ידוע ומוערך בצרפת האשים את כרמיה והלוי, [[לברית|לבריתני]] האופרה "אורפיאוס בשאול", בחילול סיפור ה[[מיתולוגיה]] הנערץ (בעיוות העלילה בצורה מעוררת גיחוך), הם הזכירו לו שאחד הציטוטים באופרה הוא ציטוט שלו. דבר זה הביא מיד לכך שהכרטיסים ל[[אופרה קומיק]] אזלו. |
||
==האופרטה האנגלית== |
==האופרטה האנגלית== |
||
גרסה מ־00:57, 3 בדצמבר 2019
האופרטה (מאיטלקית: Operetta) היא סוג של אמנות במה הדומה לאופרה, אך היא עוסקת בנושאים פחות רציניים ועמוקים, ועל פי רוב מילות השירה מועברות באמצעות דיבור ולא באמצעות שירה. במקום לעבור מסוג מוזיקלי אחד לאחר (אריה, רצ'יטטיב, פזמון), הזמרים מחברים אותם באמצעות קטעים של דיאלוג אשר לא שרים אותם והם אינם מלווים במוזיקה. האופרטה נחשבת לפחות "רצינית" מאופרה, מכיוון שיש לה יותר קשר לעלילות, שהן בדרך כלל קומיות, מאשר למוזיקה.
האופרטה היא למעשה הז'אנר שממנו יצא המחזמר. בעוד שהאופרטה היא סוג של אופרה קלה המלווה במשחק, המחזמר הוא מחזה המלווה במוזיקה ובשירה.
ז'אק אופנבך נחשב למלחין האופרטות הראשון, לדוגמה האופרטה "הלנה היפה" (1864).
האופרטה הווינאית
המלחין הבולט בתחום האופרטה בגרמנית היה האוסטרי יוהאן שטראוס הבן. האופרטה המפורסמת ביותר שלו היא "העטלף" (1874), שהייתה בזמנה האופרטה הפופולרית ביותר בעולם. שטראוס כתב בחייו 16 אופרטות ואופרה אחת. מילות השירים שלו היו מבוססות על קומדיה של ז'אק אופנבך. בן זמנו של שטראוס, פראנץ פון סוּפה, כתב אופרטות דומות מאוד לאלו של שטראוס, ואת מסורת האופרטות הווינאית המשיכו פרנץ להאר, אוסקר שטראוס, רוברט שטולץ, אמריך קלמן וזיגמונד רומברג. עד למאה ה-20. האופרטה הווינאית התאפיינה ברומנטיקה קלילה, בהומור ובחן.
האופרטה הצרפתית
מלחינה הבולט ביותר של האופרטה הצרפתית היה ז'אק אופנבך. האופרטה הצרפתית מיוצגת נפלא ביצירותיו "סיפורי הופמן" ו"אורפיאוס בשאול". האופרטה הצרפתית מתאפיינת במין חוצפה וסאטירה לעגנית כלפי מושגים, מציאויות שונות וכדומה. דוגמה לכך היא שכאשר מבקר ידוע ומוערך בצרפת האשים את כרמיה והלוי, לבריתני האופרה "אורפיאוס בשאול", בחילול סיפור המיתולוגיה הנערץ (בעיוות העלילה בצורה מעוררת גיחוך), הם הזכירו לו שאחד הציטוטים באופרה הוא ציטוט שלו. דבר זה הביא מיד לכך שהכרטיסים לאופרה קומיק אזלו.
האופרטה האנגלית
מייצגה הבולט של האופרטה האנגלית הוא ארתור סאליבן. יחד עם תמליליו של ויליאם ס. גילברט (השניים ידועים כגילברט וסאליבן) הם רוממו את האופרטה האנגלית. הדבר מתאפיין בין היתר ביצירותיהם "אוניית הצי פינאפור", "יולנתה", "שודדי הים מפנזנס" ו"המיקדו".
הסגנון האנגלי משלב בין הרומנטיקה הווינאית הקלילה לבין הסגנון הצרפתי החצוף והלעגני.
