קשירה רפואית – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הוספתי נושא קשירות בבתי סוהר, זאת בדיוק אותה פעולה כמו בבתי חולים פסיכיאטריים וחשוב להתייחס אליה. והנה קישור לאחד מבין קישורים אפשריים רבים המתארים את התופעה : https://news.walla.co.il/item/3235412
איננה במקום הינה, שגיאת כתיב.
שורה 15: שורה 15:
כך למשל פורסמו בשנים האחרונות בתקשורת הישראלית, לראשונה, מקרים חריגים של ניצול לרעה על ידי הפסיכיאטרים של שיטת הרגעה זו.
כך למשל פורסמו בשנים האחרונות בתקשורת הישראלית, לראשונה, מקרים חריגים של ניצול לרעה על ידי הפסיכיאטרים של שיטת הרגעה זו.


חשוב לציין לשם ההשוואה, ששיטת קשירת מטופלים הינה מוגבלת לבתי חולים פסיכיאטריים והיא נפוצה אף הרבה יותר בבתי סוהר ובמעצרים על פי דיווחי התקשורת. בנסיבות אלה הקושרים לא מתיימרים לומר שהקשירה נעשית לשם ריפוי העציר או האסיר, אלא יש הודאה גלויה בכך שמדובר בהשלטת משטר פחד ושליטה בכלואים ושהפעולה נעשית בכדי להעניש.
חשוב לציין לשם ההשוואה, ששיטת קשירת מטופלים איננה מוגבלת לבתי חולים פסיכיאטריים והיא נפוצה אף הרבה יותר בבתי סוהר ובמעצרים על פי דיווחי התקשורת. בנסיבות אלה הקושרים לא מתיימרים לומר שהקשירה נעשית לשם ריפוי העציר או האסיר, אלא יש הודאה גלויה בכך שמדובר בהשלטת משטר פחד ושליטה בכלואים ושהפעולה נעשית בכדי להעניש.


== ראו גם ==
== ראו גם ==

גרסה מ־04:39, 12 בדצמבר 2019

דוגמה לקשירה רפואית

קשירה רפואית היא צורת הרגעה הגורמת סבל רב למטופל בה, שמוכרת בבתי חולים פסיכיאטריים עוד מימי הביניים.

חדר הקשירה הוא בדרך כלל חדר מבודד, ומלבד החפצים הנדרשים לקשירה עצמה הוא ריק. במהלך הקשירה נקשרים שניים או יותר מגפיו של החוסה אל מיטה מיוחדת. במהלך הקשירה תנועתו של הנקשר מאד מוגבלת והוא איננו כמעט יכול לזוז במהלך כל הקשירה.

על פי הנחיות משרד הבריאות אין לקשור חולה מעל לארבע שעות, ואם יש צורך בקשירה ארוכה יותר, דבר הקורה לעיתים, חייבת להיות בדיקה מחודשת בתום כל 4 שעות של מצבו הפיזי והנפשי של הנקשר. החוק הקיים כיום מאפשר גם קשירות לפרקי זמן ממושכים אף מעל 24 שעות (דבר הכרוך באישור מנהל בית החולים).

האדם הרשאי להורות על קשירה הוא פסיכיאטר או רופא אחר. גם אחות יכולה להורות על פעולה זו - במקרה ששני אלו לא נמצאים והצורך בקשירה הוא דחוף, אך למשך עד 30 דקות ולאחר מכן הדבר טעון באישור רופא.

עוד על פי הנחיות משרד הבריאות, נאסר כי קשירה תעשה עקב הסיבות הבאות: כאמצעי ענישה, כאמצעי חינוכי, כאמצעי לעיצוב ההתנהגות, כאמצעי הרתעה באלימות מילולית, כאמצעי לטפל באי שקט שאינו מסכן את המטופל או את סביבתו, בסירוב למלא הוראות, בסירוב ללקיחת טיפול תרופתי, באי הסכמה לאשפוז, במחסור בכוח אדם במשמרת, וכאמצעי שליטה ליצירת משמעת בקרב המטופלים.

על פי ההנחיות בכל מצב בו ניתן הדבר, יש להעדיף בידוד (סגירה בחדר מבודד וחסר גירויים כמו חדר הקשירה, אך ללא קשירה).

לאחרונה מצטמצם השימוש בחדרי קשירה (איזולאטור) לאור ההבנה כי דרך זו הולכת ונעשית טאבו בחברה המערבית, וישנה מחלוקת האם הקשירה מועילה למטופל או מזיקה למצבו. כך למשל פורסמו בשנים האחרונות בתקשורת הישראלית, לראשונה, מקרים חריגים של ניצול לרעה על ידי הפסיכיאטרים של שיטת הרגעה זו.

חשוב לציין לשם ההשוואה, ששיטת קשירת מטופלים איננה מוגבלת לבתי חולים פסיכיאטריים והיא נפוצה אף הרבה יותר בבתי סוהר ובמעצרים על פי דיווחי התקשורת. בנסיבות אלה הקושרים לא מתיימרים לומר שהקשירה נעשית לשם ריפוי העציר או האסיר, אלא יש הודאה גלויה בכך שמדובר בהשלטת משטר פחד ושליטה בכלואים ושהפעולה נעשית בכדי להעניש.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קשירה רפואית בוויקישיתוף
ערך זה הוא קצרמר בנושא רפואה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.