חנה מרון – הבדלי גרסאות
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
מ ←הצגות בכיכובה (רשימה חלקית): קישורים פנימיים |
||
שורה 140: | שורה 140: | ||
*'''ביבר הזכוכית''' מאת [[טנסי ויליאמס]], [[תיאטרון באר שבע]], במאי: [[גדי ענבר]]. תפקיד: אמנדה. הצגת בכורה: 26.1.2000. |
*'''ביבר הזכוכית''' מאת [[טנסי ויליאמס]], [[תיאטרון באר שבע]], במאי: [[גדי ענבר]]. תפקיד: אמנדה. הצגת בכורה: 26.1.2000. |
||
*'''הדודה ואני''' מאת [[מוריס פאניץ']], תיאטרון הקאמרי, במאי: [[רוני פינקוביץ']]. תפקיד: הדודה. הצגת בכורה: 1.1.2004. |
*'''הדודה ואני''' מאת [[מוריס פאניץ']], תיאטרון הקאמרי, במאי: [[רוני פינקוביץ']]. תפקיד: הדודה. הצגת בכורה: 1.1.2004. |
||
* '''[[אורזי |
* '''[[אורזי מזוודות]]''' מאת [[חנוך לוין]], תיאטרון הקאמרי, במאי: [[אודי בן-משה]]. תפקיד: בובה גלובצ'יק. הצגת הבכורה: ינואר 2011. |
||
}} |
}} |
||
גרסה מ־12:49, 17 בפברואר 2020
שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות משחק
פרמטרים [ קישור, שנות הפעילות, דמות, שפה מועדפת ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
חנה מרון במטבח בפרק האיחוד של התוכנית "קרובים קרובים" בשנת 2004 | |
לידה |
22 בנובמבר 1923 ברלין, פרוסיה, רפובליקת ויימאר |
---|---|
פטירה |
30 במאי 2014 (בגיל 90) תל אביב-יפו, ישראל |
סוגה מועדפת | תיאטרון |
מדינה | גרמניה, ישראל |
תקופת הפעילות | 1927–2014 (כ־87 שנים) |
בן זוג |
יעקב רכטר יצחק ישר יוסי ידין |
צאצאים | דפנה רכטר, אמנון רכטר |
פרסים והוקרה | פרס ישראל לתיאטרון תשל"ג 1973 |
פרופיל ב-IMDb | |
חנה מרון (22 בנובמבר 1923, ברלין – 30 במאי 2014, תל אביב) הייתה שחקנית ובמאית ישראלית, מהכוכבות הגדולות של התיאטרון הישראלי[1], כלת פרס ישראל לשנת 1973. שיאנית גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בעולם, ולעיתים אף כונתה "הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי".
ביוגרפיה
כילדת פלא בגרמניה
מרון נולדה, גדלה והתחנכה בברלין בירת גרמניה בשם חנה (חנהל'ה) מָאירצָ'ק (Hanne Maierzak), בת למהגרים שהשתקעו במדינה בגיל צעיר: יצחק, ממוצא פולני, ורוזה, ממוצא הונגרי (ילידת בודפשט שהגיעה לעיר עם אחותה הבכורה, זמרת אופרה שהוזמנה לאופרה של ברלין)[2]. היא גדלה עם אומנת צרפתייה, ומגיל ארבע עד שמונה למדה בברלין בבית ספר פרטי שדגל בשיטת מונטסורי, שבו למדו בני עשירים אריסטוקרטים ודיפלומטים. כבר בגיל ארבע התגלתה כילדת פלא, ובעידודה של אמהּ[2][3] והחלה לשחק בתיאטראות לילדים. תפקידה הראשון, "אצבעוני" (Daumesdick, מאת האחים גרים), ב-1928, הקנה לה פופולריות בברלין. בתוך זמן קצר החלה לגלם גם תפקידי ילדים בהצגות מבוגרים. בגיל שש הופיעה בתיאטרון פוֹלְקְסבִּינֶה עם אמיל יאנינגס בהצגה "הֶנשל העגלון" (אנ') לגרהרט האופטמן. היא שיחקה עוד בתיאטראות כגון הדויטשס תיאטר, בהצגות בבימויו של הבמאי החשוב מקס ריינהרדט[4][5], ובחורף 1931/32 גילמה את דמותה של פצפונת בהצגה "פצפונת ואנטון" על פי ספרו של אריך קסטנר, שהועלתה בבימויו של גוטפריד ריינהרדט (אנ') הצעיר בשאושפילהאוס (אנ') בברלין[6]. בנוסף, השתתפה בתסכיתי רדיו רבים, הקליטה שירים עבור חברת HMV וזכתה לפופולריות רבה[2][7].
תפקידה הקולנועי הראשון היה דמותה של ילדה בסרט "שבועת שקר" (1928). ב-1931 הופיעה בסרטו של פריץ לאנג "M", בתפקיד זעיר בפתיחת הסרט, כילדה השרה כשהיא מוקפת במעגל של ילדים.
בפברואר 1933, זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, התכוננה משפחתה לעזוב את גרמניה. מרון זכרה לימים כי מפקחים נאצים בברלין "היו דופקים לאבא על הכתף והיו אומרים לו 'יהודים כמוך, אדון מאירצ'ק, אהובים עלינו'". אמה התנגדה בתחילה לעזוב את גרמניה, אך הסירה את התנגדותה לאחר שחנה נקראה להקריא שיר ברדיו ליום הולדתו של היטלר בחודש אפריל[2]. האם ביקשה לבטל את השתתפותה, ולאור התנגדות הרדיו, שרצה במרון לאור הפופולריות שזכתה לה, נאלצה אמה להתוודות בפני מנהל ברדיו על מוצאם היהודי; לאחר מכן הוסיפה "אני חושבת שאנחנו נעזוב את גרמניה"[8]. המשפחה נעזרה בשגריר צרפת בברלין, אנדרה פרנסואה-פונסה (אנ') (שהיה אביו של אחד מחבריה לספסל הלימודים), וכעבור יומיים היו האם ובתה מחוץ לגבולות גרמניה, בדרכן לפריז. השתיים שהו שם עד 1934, וחוו תקופה קשה של מחסור; לראשונה בחייה הבינה את המושג "פליטים". מרון הופיעה מעט גם בשהותה בפריז.
תחילת הדרך וההצלחה בישראל
בינתיים קיבל אביה, שהיה מהנדס חשמל, אשרת עלייה לארץ ישראל כמומחה עבור חברת החשמל. בשנת 1934, כעבור כשנה בצרפת, עלו מרון ואמה לארץ ישראל והמשפחה התיישבה ברחוב רש"י בתל אביב הקטנה. מרון למדה בבית הספר שנפתח ליוצאי מרכז אירופה, "המכין" ברחוב בן יהודה (לימים גימנסיה בן יהודה). בשנים אלה מיעטה לשחק, והופיעה רק פעמים ספורות: באופרטה "המכשפה" לאברהם גולדפדן בקומדיה הארצישראלית (1935)[9], בתיאטרון קצר-הימים "רמפא" (1936) וב"האחים אשכנזי" לי"י זינגר בבימוי הבמאי האורח מוריס שוורץ בתיאטרון "האוהל" (1938).
בשנת 1940, כשהייתה בת 17, הצטרפה לסטודיו למשחק של "הבימה" בניהולו של צבי פרידלנד. היא למדה בו שנה וחצי, וב-1941 שיחקה בהצגה "בגרות"[10].
בשנת 1942, עם תחילת הגיוס לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, התנדבה מרון לחיל העזר. היא שירתה במשך שנתיים במצרים כפקידה[11], עד שבשנת 1944 הצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית, להקת "מעין זה", בפיקודו של אליהו גולדנברג. אחד הדואטים המפורסמים שביצעה במסגרת זו היה "כל הדרכים מובילות לרומא" (יצחק יצחק / צבי בן-יוסף), ביחד עם השחקן יוסי ידין (שלאחר מכן היה לבעלה הראשון). לאחר המלחמה היו לה הופעות מרגשות בפני ניצולי השואה.
לאחר שובה ארצה בשנת 1945, נקראה מרון על ידי הבמאי יוסף מילוא לשחק בתיאטרון שעמד להקים, "התיאטרון הקאמרי", וכך נמנתה עם מייסדי התיאטרון, שהיה בזמנו קטן ועני, והייתה לכוכבת בולטת בו. תפקידה הראשון בקאמרי היה בהצגה "משרתם של שני אדונים", כמחליפה. היא זכתה לתפקיד משמעותי כבר בהצגתה השנייה, "העולם בו אנו חיים", אך מה שהזניק אותה לתודעת הקהל היו תפקידיה כאליזבת ב"נערת הפקר" (1947) ומיקה ב"הוא הלך בשדות" (1948)[12]. לאחר מכן המשיכה בתפקידים ראשיים בהצגות רבות, רובן בתיאטרון הקאמרי, כגון: "פיגמליון", "כולם היו בני", "ביבר הזכוכית", "פונדק הרוחות", "רחם פונדקאי", "הדה גבלר", "מדיאה", "בית הבובות" במחזות השקספיריים "כטוב בעיניכם", "הלילה השנים עשר" ו"מהומה רבה על לא דבר", ובמחזמר "הלו, דולי!".
פציעתה
בעודה עובדת על המחזה "מדיאה" עם הבמאי יוסי יזרעאלי, טסה ללונדון, לאחר שכנועים רבים מצדו של השחקן חיים טופול, לאודישן לתפקיד של גולדה במחזמר "כנר על הגג". בדרך ללונדון היא נפצעה קשה במתקפת הטרור בשדה התעופה של מינכן (1970) ורגלה השמאלית נקטעה[13]. מרון עברה טיפולים בגרמניה במשך שלושה חודשים[14], וכשחזרה ארצה נאלצה לעבור ניתוחים נוספים.
חודשים בודדים לאחר ששבה לישראל, עלתה על במת תיאטרון "הבימה" בערב התרמה. היא התיישבה על כיסא גדול שהובא במיוחד עבורה והציגה מונולוג מ"מרי סטיוארט", "שיר הפונדקית" של אלתרמן וקטע של ברכט. במהלך הופעתה עמדה על רגליה בעזרת רגל תותבת. לאחר שסיימה את הופעתה, לאור מחיאות הכפיים והתרגשות הקהל, קיבלה זר פרחים ממי שכונתה אז "הגברת הראשונה של התיאטרון" בישראל, חנה רובינא.
המשך הקריירה לאחר הפציעה
ביוני 1971, לאחר הפסקה של שנה וארבעה חודשים[15], שבה מרון לשחק על במות התיאטרון למרות הפציעה וזכתה לאהדה רבה מהקהל (תפקידה הראשון היה ב"מדיאה", שבוטלה עם פציעתה).
לצד שובה לתיאטרון, היא גם הפכה לפעילה בארגונים הקוראים לשלום ולדו-קיום יהודי-ערבי. בשנת 1993 נמנתה עם המשלחת שהתלוותה ליצחק רבין בטקס חתימת הסכמי אוסלו.
בשנת 1980 פרשה מהתיאטרון הקאמרי, לאחר 35 שנות קביעות בו[16], והייתה לשחקנית עצמאית. עם זאת, המשיכה להופיע על במת הקאמרי, ועד יום מותה כיהנה כחברת מועצת הנאמנות של התיאטרון[17].
היא שיחקה בתיאטראות שונים, בהם תיאטרון הבימה ("מרי סטיוארט", 1981; "תשוקה", 1983) ותיאטרון באר שבע ("נהג ציירת", 1988; "רוחות", 1989; "ביבר הזכוכית", 2000).
מרון שיחקה במספר סרטי קולנוע: דודה קלרה" (1977), "העיט" (1981), "כביש ללא מוצא" (1982), "סוף שבוע בגליל" (2008) ו"שיר ערש לאבי" (2012). בשנים 1983- 1986 כיכבה בתפקיד דודה חנה בסדרת הטלוויזיה המצליחה "קרובים קרובים" (מתפקיד זה זכורה קריאתה "פ-ת-ו-ח!", שליוותה אותה מאז). כמו כן, הקליטה סידרה של אלבומים לילדים ("מבחר סיפורי ילדים: מבוימים בלוויית מוזיקה").
בשנת 2000 הייתה מרון ממייסדי תיאטרון אנסמבל הרצליה. היא גם ביימה מספר הצגות, בין היתר כתבה וביימה בשנת 2002 את ההצגה "שירים שיצאו מכסית", שבה שזורים שיריו של נתן אלתרמן (שאותו הכירה באופן אישי ושיחקה בהצגות שכתב ותרגם). בשנת 2005 חזרה לגלם את חנה בפרק האיחוד של "קרובים קרובים". בשנת 2006 הופיעה בעונה השלישית של הסדרה "השיר שלנו".
בשנת 2011 שבה מרון לבמת התיאטרון הקאמרי בהצגה "אורזי מזוודות" של חנוך לוין יחד עם אנסמבל גדול של שחקנים, ביניהם רבקה מיכאלי ודרור קרן. באותה שנה הוגדרה כשיאנית גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר – 83 שנים[18]. בשנת 2013 השתתפה בפרסומת לחברת הכבלים הוט.
בעשור השני של המאה ה-21 מיעטה מרון להופיע על הבמות, אך המשיכה בפעילות ציבורית, בין היתר בהפגנות נגד תיקון "חוק הנאמנות" בשנת 2010 ובתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית ב-2011[19].
משפחתה
מרון הייתה נשואה שלוש פעמים. באמצע שנות ה-40 נישאה לשחקן יוסי ידין; בפעם השנייה נישאה לאדריכל יצחק ישר; באמצע שנות ה-50 נישאה בשלישית לאדריכל יעקב רכטר (אביהם של המאיירת מיכל לויט והמוזיקאי והמלחין יוני רכטר מאשתו הראשונה), שממנו התאלמנה ב-2001.
למרון ורכטר שלושה ילדים משותפים: האדריכל אמנון רכטר (נולד ב-1958), המתמטיקאית והפילוסופית ד"ר עפרה רכטר (נולדה ב-1961), והשחקנית דפנה רכטר (נולדה ב-1965).
מותה והנצחתה
מרון הלכה לעולמה ב-30 במאי 2014 בביתה, בגיל 90, כתוצאה משבץ. נקברה בבית העלמין האזרחי שבקיבוץ שפיים לצד בעלה, יעקב רכטר[20].
עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתה בשדרות תרס"ט מס' 3, מול כיכר תיאטרון הבימה.
פילמוגרפיה
- "שבועת שקר" (1928)
- "אם" (1931)
- "זה תלוי היום" (1933)
- "אבן על כל מיל" (1954)
- "דודה קלרה" (1977)
- "העיט" (1981)
- "כביש ללא מוצא" (1982)
- "זמן אמת" (1991)
- "יום יום" (1998)
- "סוף שבוע בגליל" (2008)
- "שיר ערש לאבי" (2012)
הצגות בכיכובה (רשימה חלקית)
מרון שיחקה בתיאטרון במשך כ-86 שנים (קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בהיסטוריה). לאורך כל שנותיה בתיאטרון, גילמה חנה מרון למעלה מ-100 דמויות.
כילדה/נערה:
- אצבעוני (Daumesdick) מאת האחים גרים, ברלין, ינואר 1928.
- החייט האמיץ (אנ') מאת האחים גרים, התיאטרון הקטן לילדים, ברלין, במאי: ברטולד רייסיג. תפקיד: המלאך המגן. הצגת הבכורה: פברואר 1928.
- כיפה אדומה, ברלין. תפקיד: כיפה אדומה. הצגת הבכורה: אוגוסט 1930.
- פצפונת ואנטון מאת אריך קסטנר, במאי: גוטפריד ריינהרדט (אנ'), שאושפילהאוס (אנ'), ברלין. תפקיד: פצפונת. הצגת הבכורה: 1931.
בבגרותה:
- רק אתמול נולדה מאת גרסון קנין, התיאטרון הקאמרי, במאי: פיטר פריי. תפקיד: בילי דון. הצגת הבכורה: 1.8.1949[21].
- הצל מאת יבגני שוורץ, התיאטרון הקאמרי, במאי: לאופולד לינדטברג. תפקיד: בת המלך. הצגת הבכורה: 1.11.1949.
- משרתם של שני אדונים מאת קרלו גולדוני, התיאטרון הקאמרי, במאי: יוסף מילוא. תפקיד: רוזינה. הצגת הבכורה: 30.10.1945.
- חתונת הדמים מאת פדריקו גרסיה לורקה, התיאטרון הקאמרי, במאי: יוסף מילוא. תפקיד: הכלה. הצגת הבכורה: 28.7.1946.
- אנטיגונה מאת ז'אן אנווי, התיאטרון הקאמרי, במאי: יוסף מילוא. תפקיד: איסמנה. הצגת הבכורה: 30.12.1946.
- נערת הפקר מאת אלזה שלי, תיאטרון הקאמרי, במאי: יוסף מילוא. תפקיד: אליזבט קולינס. הצגת הבכורה: 1947.
- הוא הלך בשדות מאת משה שמיר, התיאטרון הקאמרי, במאי: יוסף מילוא. תפקיד: מיקה. הצגת הבכורה: 31.5.1948.
- טרטיף מאת מולייר, התיאטרון הקאמרי, במאי: יוסף מילוא. תפקיד: דורין. הצגת הבכורה: 13.12.1950.
- ביבר הזכוכית מאת טנסי ויליאמס, התיאטרון הקאמרי, במאי: טוביה גרינבוים. תפקיד: לורה. הצגת הבכורה: 14.1.1952.
- תשוקה בצל האילנות מאת יוג'ין או'ניל, התיאטרון הקאמרי, במאי: פיטר פריי. תפקיד: אֶבי. הצגת הבכורה: 11.3.1953.
- פיגמליון מאת ג'ורג' ברנרד שו, התיאטרון הקאמרי, במאי: גרשון פלוטקין. תפקיד: לייזה דוליטל. הצגת הבכורה: 10.1.1954.
- כטוב בעיניכם מאת ויליאם שייקספיר, התיאטרון הקאמרי, במאי: יוסף מילוא. תפקיד: רוזלינד. הצגת הבכורה: 17.2.1955.
- בעלת הארמון מאת לאה גולדברג, התיאטרון הקאמרי, במאי: גרשון פלוטקין. תפקיד: לנה. הצגת הבכורה: 26.9.1955.
- בית הבובות מאת הנריק איבסן, התיאטרון הקאמרי, במאי: קורט הירשפלד. תפקיד: נורה. הצגת הבכורה: 15.2.1959.
- הלילה השנים עשר מאת ויליאם שייקספיר, התיאטרון הקאמרי, במאי: שמואל בונים. תפקיד: מריה. הצגת הבכורה: 26.10.1959.
- מרי סטיוארט מאת פרידריך שילר, התיאטרון הקאמרי, במאי: גרשון פלוטקין. תפקיד: המלכה אליזבת'. הצגת הבכורה: 30.1.1961.
- פונדק הרוחות מאת נתן אלתרמן, התיאטרון הקאמרי, במאי: גרשון פלוטקין. תפקיד: פונדקאית. הצגת הבכורה: 29.12.1962.
- מהומה רבה על לא דבר מאת ויליאם שייקספיר, התיאטרון הקאמרי, במאי: לאונרד שטקל. תפקיד: ביאטריצה. הצגת הבכורה: 1.6.1963.
- הדה גאבלר מאת הנריק איבסן, התיאטרון הקאמרי, במאי: לאונרד שך. תפקיד: הדה. הצגת הבכורה: 15.5.1966.
- הלו, דולי! על פי ג'רי הרמן, תיאטרון גיורא גודיק (אלהמברה), במאי: קרנדל דיל. תפקיד: דולי. הצגת הבכורה: 5.11.1968.
- מדיאה מאת סנקה, התיאטרון הקאמרי, במאי: יוסי יזרעאלי. תפקיד: מדיאה. הצגת הבכורה: 19.6.1971.
- השחף מאת אנטון צ'כוב, התיאטרון הקאמרי, במאי: בו לינדברג. תפקיד: אירינה ארקדינה. הצגת הבכורה: 20.4.1974.
- כולם היו בניי מאת ארתור מילר, התיאטרון הקאמרי, במאי: היי קיילוס. תפקיד: קייט קלר. הצגת הבכורה: 12.1.1976.
- מה עושים עם ג'ני? מאת דונלד ר' ויילד, תיאטרון הקאמרי, במאי: היי קיילוס. תפקיד: ג'ני. הצגת הבכורה: 13.12.1977.
- מרי סטיוארט מאת פרידריך שילר, תיאטרון הבימה, במאי: הולק פרייטג. תפקיד: המלכה אליזבת'. הצגת הבכורה: 19.12.1981[22].
- תשוקה מאת פיטר ניקולְס, תיאטרון הבימה, במאית: ננסי דוגיד. תפקיד: אלינור. הצגת הבכורה: 30.07.1983[23].
- אח, הימים היפים מאת סמואל בקט, תיאטרון הקאמרי, במאית: מיכל גוברין. תפקיד: ויני. הצגת בכורה: 30.1.1985.
- נהג, ציירת מאת הלל מיטלפונקט, תיאטרון באר שבע, במאי: הלל מיטלפונקט. תפקיד: מירה. הצגת הבכורה: 9.1.1988.
- רוחות מאת הנריק איבסן, תיאטרון באר שבע, במאי: מייקל אלפרדס. תפקיד: גב' אלווינג. הצגת הבכורה: 18.10.1989.
- רחם פונדקאי מאת שולמית לפיד, התיאטרון הקאמרי, במאי: אילן רונן. תפקיד: שרה. הצגת הבכורה: 5.4.1990.
- חשיבותה של רצינות מאת אוסקר ויילד, תיאטרון הספרייה, רמת גן, במאי: רוג'ר סמית'. תפקיד: ליידי ברנקנל. הצגת הבכורה: 7.8.1993.
- ביבר הזכוכית מאת טנסי ויליאמס, תיאטרון באר שבע, במאי: גדי ענבר. תפקיד: אמנדה. הצגת בכורה: 26.1.2000.
- הדודה ואני מאת מוריס פאניץ', תיאטרון הקאמרי, במאי: רוני פינקוביץ'. תפקיד: הדודה. הצגת בכורה: 1.1.2004.
- אורזי מזוודות מאת חנוך לוין, תיאטרון הקאמרי, במאי: אודי בן-משה. תפקיד: בובה גלובצ'יק. הצגת הבכורה: ינואר 2011.
פרסים והוקרה
- 1956 – פרס רמח"ל לאמנות הבמה מטעם עיריית תל אביב, על גילום דמותה של לייזה דוליטל ב"פיגמליון" (1960)[24].
- 1960 – פרס המועדון הלאומי על שם קלאוזנר למשחק הטוב, על גילום דמותה של נורה ב"בית הבובות" (1959)[25].
- 1969 – פרס כינור דוד לשחקנית השנה[26][27].
- 1970 – "אם השנה", מידי רעיית הנשיא רחל שזר[28].
- 1971 – פרס הרצל לאמנות[29].
- 1971 – פרס כינור דוד לשחקנית השנה[30].
- 1973 – פרס ישראל לאמנות התיאטרון.
- 1973 – פרס כינור דוד לשחקנית השנה[27].
- 1977 – פרס לאמנות הבמה מטעם עיריית תל אביב, על גילום דמותה של קייט קלר ב"כולם היו בניי" (1976)[31].
- 1985 – תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים[32].
- 1994 – תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב[32].
- 1997 - פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים.
- 2003 – תואר אזרחית כבוד של העיר הרצליה, על מפעל חייה בתיאטרון (במלאת לה 80)[33].
- 2007 – תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
- 2011 – שיא גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר – 83 שנים[18].
- 2011 - פרס השחקנית המצטיינת של תיאטרון הקאמרי, על גילום דמותה של בובה גלובצ'יק ב"אורזי מזוודות".
- 2014 – תואר עמיתת כבוד מהאוניברסיטה הפתוחה.
בשירה של נעמי שמר "חמסינים במשלט" (1961) מופיע בבית האחרון המשפט "בלובן צוארון נדהר לתיאטרון ובלב רגיש פרחים נגיש לחנה'לה מרון".
בדצמבר 2015 הנפיק דואר ישראל בול לזכרה.
לקריאה נוספת
- תפקידה של שחקנית: חנה מרון, תל אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר – אוניברסיטת תל אביב, 1994. (קטלוג תערוכה ובו מאמרים, בין היתר מאת תום לוי, פרדי רוקם ושמעון לב-ארי)
- גד קינר, 'חנה מרון: הבמה כממלכה', תיאטרון (רבעון לתיאטרון עכשווי) 25 (2009), 40–46.
- 'חנה מרון', בתוך: יהושע יפה-נוף, אמנים בישראל, תל אביב: יסוד, 1959.
קישורים חיצוניים
- דן אוריין, חנה מרון, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- חנה מרון, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
- חנה מרון, סרטון באתר יוטיוב, "מונולוגים" (פרק מס' 2), הטלוויזיה החינוכית הישראלית
- ברוך גלעדי, ראיון עם הנלי מאירצ'ק, הירדן, 1 בספטמבר 1935 (ראיון בגיל 11, עם עלייתה לארץ)
- ד. דיוקנאי, ראשים בישראל | חנה מרון, מעריב, 24 במאי 1957
- עדינה אלמוג-פרלמן, נשים בישראל | חנה מרון, חרות, 11 באוקטובר 1957
- תקוה וינשטוק, היכרות עם אמנון, בנה של חנה מרון, מעריב, 3 באוקטובר 1958
- מיכאל אוהד, מפצפונת עד נורה: חנה מרון חוזרת לבמה, דבר, 13 בפברואר 1959, המשך
- תמר אבידר, חנה'לה שיחקה עם "דוד פטר", מעריב, 2 באפריל 1964 (אמה של מרון מספרת על ילדותה בברלין)
- רחל אורן, ראיון עם חנה מרון, דבר, "דבר השבוע", 25 במרץ 1966, המשך
- רפאל בשן, חנה מרון: הבית והבמה, מעריב, "ימים ולילות", 1 באפריל 1966, המשך (ראיון)
- עפרה אליגון, ארבעה ביקורים אצל חנה מרון, מעריב, "ימים ולילות", 27 במרץ 1970
- חוה נובק, מדיאה מחכה לחנה מרון, דבר, 15 במאי 1970, המשך (ראיון בתקופת החלמתה מהפציעה)
- "אשת השנה" ולא "אם השנה", מעריב, 21 ביולי 1970
- טלילה בן זכאי, חנה מרון: "יציאה" ללא מחיאות כפיים, מעריב, 24 בספטמבר 1980
- חנה מרון, סרטון באתר יוטיוב, דו"ח אינטימי; בימוי: אורנה בן דור, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, 2001
- חנה מרון לגבורות, "הבמה", 23 בנובמבר 2003
- מרב יודילוביץ', הכל אודות חנה, באתר ynet, 4 בדצמבר 2003 - שחקנים מספרים על מרון ומברכים אותה ליום הולדתה ה-80
- חנה מרון על להקת "מעין זה", סרטון באתר יוטיוב, ראיון מתוך הסדרה ההיסטורית-דוקומנטרית "יורים ושרים" בבימוי ארז לאופר, 2004
- יואב גינאי משוחח עם חנה מרון בתוכנית "לגעת ברוח", בערוץ ה-YouTube של רשות השידור
- מירב קריסטל, למעלה מעמק הבכא, באתר ynet, 6 בפברואר 2007
- מרדכי חיימוביץ, "הזיקנה היא באסה. גועל נפש", באתר nrg, 5 בפברואר 2010
- תום שגב מראיין את חנה מרון בתוכנית "היו ימים" של ערוץ הכנסת, באתר YouTube, 1 ביוני 2014
- ציפי שוחט, פועלת במה, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2011
- שי גל, חנה מרון - השחקנית הותיקה ביותר, סרטון באתר יוטיוב, חדשות ערוץ 2, 1 באוקטובר 2011
- חנה מרון: "מה היית רוצה שיזכרו ממך?", סרטון באתר יוטיוב; ראיון ועריכה: יונתן שוורץ, "טביעות אצבע", אוגוסט 2011
- יובל אברמוביץ', ראיון מפוכח על החיים ועל המוות, באתר ישראל היום, 23 באוגוסט 2013
- ערב מחווה לשחקנית חנה מרון, סרטון באתר יוטיוב, סרט וידאו מתוך ערב המחווה שערך התיאטרון הקאמרי לשחקנית חנה מרון במלאת לה תשעים, 6 בדצמבר 2013
- חנה מרון מתארחת בקורס 'כל העולם במה' של ד"ר יניב גולדברג, סרטון באתר יוטיוב, תוכנית ברוקדייל, אוניברסיטת בר-אילן, 30 בדצמבר 2013
- חנה מרון מברכת בטקס בוגרים, האוניברסיטה הפתוחה, סרטון באתר יוטיוב (עם קבלת התואר עמית כבוד; ימים ספורים לפני מותה)
- תום שגב מראיין את חנה מרון (2010) בתוכנית "היו ימים" של ערוץ הכנסת, באתר YouTube, 1 ביוני 2014
- יאיר אשכנזי, היריבות והאהבה הגדולה: הגורל המשותף של שתי הדיוות הגדולות של התיאטרון הישראלי, אורנה פורת וחנה מרון, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2015
- בעקבות מותה:
- חנה מרון 1923–2014 - סיקור מיוחד, באתר וואלה!, 30-31 במאי 2014
- חנה מרון הלכה לעולמה, באתר ynet, 30 במאי 2014
- נפרדים מחנה מרון: "חיית במה, כישרון ענק", באתר ynet, 30 במאי 2014
- יאיר אשכנזי, השחקנית חנה מרון מתה בגיל 90, באתר הארץ, 30 במאי 2014
- השחקנית כלת פרס ישראל חנה מרון הלכה לעולמה בגיל 90, באתר גלובס, 30 במאי 2014
- חנה מרון: רגעים בלתי נשכחים מקריירה מפוארת, באתר nrg, 31 במאי 2014
- מרב יודילוביץ', המסך יורד על ההצגה הנצחית של חנה מרון, באתר ynet, 31 במאי 2014
- רן בוקר, חנה מרון של "קרובים קרובים": "הגיעה ככוכבת, אבל היתה אחת מהחבר'ה", באתר ynet, 31 במאי 2014
- הגברת הראשונה: הרגעים הגדולים של חנה מרון, באתר מאקו, 30 במאי 2014
- קטעי ארכיון ותמונות מהפקות בהן השתתפה חנה מרון, סרטון באתר יוטיוב, התיאטרון הקאמרי, 31 במאי 2014
- מיכאל הנדלזלץ, חנה מרון, 1923-2014. "ויוצאים, בלי לחזור, לפעמים", באתר הארץ, 31 במאי 2014
- שגיא בן נון, בית ספר למשחק: העצות של חנה מרון לשחקנים צעירים, באתר וואלה!, 3 ביוני 2014
- דוד אסף, פרידה מחנה מרון, בבלוג "עונג שבת", 3 ביוני 2014
הערות שוליים
- ^ ynet, חנה מרון הלכה לעולמה, באתר ynet, 30 במאי 2014.
- ^ 1 2 3 4 תמר אבידר, חנה'לה שיחקה עם "דוד פטר", מעריב, 2 באפריל 1964.
- ^ שרית פוקס, ילדת פלא כמוצר ביתי, מעריב, טור 5, 15 באוקטובר 1978.
- ^ מ. לברי, הדים | בירור-דברים על 'רמפא', דבר, 11 בפברואר 1936.
- ^ עדינה אלמוג-פרלמן, נשים בישראל | חנה מרון, חרות, 11 באוקטובר 1957.
- ^ Erika Mann und Richard Hallgarten, Jan's Wunderhündchen. ein Kinderstück in sieben Bildern; mit einer Erklärung von Erika Mann; hrsg. und mit einem Nachwort von Dirk Heisserer, München: Peniope; Thomas-Mann-Förderkreis, 2005, p. 73; אריך קסטנר זוכר הופעת חנה מרון – בשנת 1932, מעריב, 15 בפברואר 1970. ראו תמונתה בהצגה לצד האנס-יואכים שאופוּס (אנ') (אנטון) בתוך: Hanns-Georg Rodek, Wie "Pünktchen" in das Attentat von München geriet, Die Welt, 31.05.14.
- ^ ד. דיוקנאי, ראשים בישראל | חנה מרון, מעריב, 24 במאי 1957.
- ^ יגאל לוסין, עמוד האש, ירושלים: כתר, תשמ"ב 1982, עמ' 197, 201, 215.
- ^ בהצגה זו שרה את שירו של מוכר שרוכי הנעליים; הופעתה ברחובות תל אביב בשיר זה (כאן מתוך התוכנית "שרתי לך ארצי") הופיעה ב"יומני כרמל" של נתן אקסלרוד (ולימים אף נכלל בסרט "עץ או פלסטיין") (יוסף לפיד, ימי-הילדות האבודים על בימת התיאטרון, מעריב, טורים 4–5, 19 ביולי 1963).
- ^ בגרות, באתר הבימה.
- ^ וראו גם: חנה מרון מספרת זיכרונות מימי שירותה ב-ATS, סרטון באתר יוטיוב, מתוך ערב לכבוד המתנדבים לשורות הצבא הבריטי; מנחה: דן אלמגור, היכל התרבות בתל אביב, 24 במאי 1993.
- ^ ציפי שוחט, פועלת במה, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2011.
- ^ דויד מושיוב, ישראלי נהרג ו-5 נפצעו בהתקפת מחבלים בנמל התעופה של מינכן, דבר, 11 בפברואר 1970; ג. שטרסמן, אסי דיין: אמרתי "הנה בני דודינו", פתאום הם קפצו וחסמו את הדרך, מעריב, 12 בפברואר 1970; א. דויטשקרון, דבריה הראשונים של חנה מרון: "ראיתי פחד בעיני הערבי הצעיר", מעריב, 15 בפברואר 1970; ירון דרוקמן, השבוע לפני/הפיגוע במינכן: חנה מרון והקברניט הגיבור, באתר ynet, 8 בפברואר 2014.
- ^ חזרה חנה מרון, דבר, 10 במאי 1970; רחל פרימור, חנה מרון בשובה לישראל: "זה יקח עוד כמה חודשים עד אשר אשוב אל הבמה", מעריב, 10 במאי 1970.
- ^ חנה מרון שבה לתיאטרון, דבר, 21 ביוני 1971.
- ^ עליזה ולך, חנה מרון התפטרה מ"הקאמרי" – אך בלי ריב, דבר, 11 במאי 1980; חוה נובק, חנה מרון חוזרת ל"הבימה", דבר, טור 3, 10 בנובמבר 1980.
- ^ חנה מרון 1923–2014, באתר התיאטרון הקאמרי.
- ^ 1 2 שיא גינס לשחקנית חנה מרון: "קריירת התיאטרון הארוכה ביותר", באתר מאקו, 19 בספטמבר 2011; Israeli Theater Actress Sets World Record and Still Going Strong, סרטון באתר יוטיוב, NTDTV, 8 בנובמבר 2011.
- ^ מרב מיכאלי, "חנה מרון, האם את מצטערת שחתמת על היוזמה להכרה במדינה פלסטינית?", באתר הארץ, 22 באפריל 2011.
- ^ עידו סולומון, עולם התיאטרון נפרד מחנה מרון, באתר מאקו, 1 ביוני 2014.
- ^ על משחקה בהצגה כתב מבקר התיאטרון של "על המשמר", דב בר מלכין: "אתה יושב בתיאטרון ואותו רעד קל ונדיר שבעדות-ההתגלות התיאטרלית עובר בך: אכן, שחקנית! ש-ח-ק-נ-י-ת! [...] שחקנית הנותנת משלה לתפקיד, והוא, המסכן והעלוב כשלעצמו, מתעשר ומחזיר לה מיד ליד ומעשירה בתפקיד חדש, עשיר, העשיר שבתפקידיה" (ד. ב. מ., "רק אתמול נולדה" ב"קאמרי", על המשמר, 5 באוגוסט 1949).
- ^ מרי סטוארט, באתר הבימה.
- ^ תשוקה, באתר הבימה.
- ^ פרס רמח"ל של עירית ת"א הוענק לששה אמני התיאטרון העברי, דבר, 8 ביולי 1956.
- ^ שיחות מעריב | לא מתאימה לתפקיד, מעריב, 19 באפריל 1960.
- ^ חולקו פרסי "כינור דוד", דבר, 28 באוקטובר 1969.
- ^ 1 2 'מבחר פרסים', בתוך: תפקידה של שחקנית: חנה מרון (תל אביב 1994), עמ' 130; חנה מרון באתר "סטריאו ומונו".
- ^ מירית שם-אור, אינני רואה בתואר פרס אישי – אומרת אם-השנה חנה מרון, דבר, 15 ביולי 1970. "אם השנה" היה תואר שהוענק בזמנו מטעם ארגוני הנשים בישראל ובהמלצת בית הנשיא.
- ^ נקבעו חתני "פרס הרצל", דבר, 9 באפריל 1971.
- ^ חולקו פרסי "כינור דוד", דבר, 5 בדצמבר 1971.
- ^ חנה מרון וליאה קניג כלות פרס לאמנות הבמה, דבר, 24 במרץ 1977; פרס אמנות הבמה לחנה מרון וליא קניג, דבר, 30 במרץ 1977.
- ^ 1 2 חנה מרון, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
- ^ מרב יודילוביץ', "חנה מרון היא קרן האור שלנו", באתר ynet, 6 בדצמבר 2003.
הקודמים: 1996 - יוסי ידין, אורנה פורת, שמעון פינקל |
פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים 1997 - יוסי בנאי, חנה מרון |
הבאים: 1998 - ליא קניג, ניסן נתיב |
- שחקניות תיאטרון ישראליות
- שחקניות קולנוע וטלוויזיה ישראליות
- שחקני התיאטרון הקאמרי
- שחקנים ביישוב
- מחזאיות ישראליות
- במאיות תיאטרון ישראליות
- זוכי פרס משה הלוי
- זוכי פרס כינור דוד
- זוכות פרס ישראל לתיאטרון
- זוכי פרס התיאטרון הישראלי: מפעל חיים
- נשות העלייה החמישית
- מתנדבי היישוב לצבא הבריטי
- משפחת רכטר
- קרובים קרובים
- נכות: ישראלים
- שיאני גינס ישראלים
- נפגעי פעולות איבה
- מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
- מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב
- מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
- אישים הקבורים בקיבוצים
- אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
- נשים שהונצחו על בולי ישראל
- פליטות רדיפות הנאצים
- ישראליות שנולדו ב-1923
- ישראליות שנפטרו ב-2014