חנה מרון – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 140: שורה 140:
*'''ביבר הזכוכית''' מאת [[טנסי ויליאמס]], [[תיאטרון באר שבע]], במאי: [[גדי ענבר]]. תפקיד: אמנדה. הצגת בכורה: 26.1.2000.
*'''ביבר הזכוכית''' מאת [[טנסי ויליאמס]], [[תיאטרון באר שבע]], במאי: [[גדי ענבר]]. תפקיד: אמנדה. הצגת בכורה: 26.1.2000.
*'''הדודה ואני''' מאת [[מוריס פאניץ']], תיאטרון הקאמרי, במאי: [[רוני פינקוביץ']]. תפקיד: הדודה. הצגת בכורה: 1.1.2004.
*'''הדודה ואני''' מאת [[מוריס פאניץ']], תיאטרון הקאמרי, במאי: [[רוני פינקוביץ']]. תפקיד: הדודה. הצגת בכורה: 1.1.2004.
* '''[[אורזי המזוודות]]''' מאת [[חנוך לוין]], תיאטרון הקאמרי, במאי: [[אודי בן-משה]]. תפקיד: בובה גלובצ'יק. הצגת הבכורה: ינואר 2011.
* '''[[אורזי מזוודות]]''' מאת [[חנוך לוין]], תיאטרון הקאמרי, במאי: [[אודי בן-משה]]. תפקיד: בובה גלובצ'יק. הצגת הבכורה: ינואר 2011.
}}
}}


גרסה מ־12:49, 17 בפברואר 2020

פירוש נוסף ערך זה עוסק בשחקנית תיאטרון ישראלית. אם התכוונתם לשחיינית עבר, ראו חנה מרון (שחיינית).


שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות משחק
פרמטרים [ קישור, שנות הפעילות, דמות, שפה מועדפת ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

חנה מרון
Hanna Maron
חנה מרון במטבח בפרק האיחוד של התוכנית "קרובים קרובים" בשנת 2004
חנה מרון במטבח בפרק האיחוד של התוכנית "קרובים קרובים" בשנת 2004
לידה 22 בנובמבר 1923
ברלין, פרוסיה 1918-1933פרוסיה 1918-1933 פרוסיה,
רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר רפובליקת ויימאר
פטירה 30 במאי 2014 (בגיל 90)
תל אביב-יפו, ישראלישראל ישראל
סוגה מועדפת תיאטרון
מדינה גרמניה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1927–2014 (כ־87 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן זוג יעקב רכטר
יצחק ישר
יוסי ידין
צאצאים דפנה רכטר, אמנון רכטר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ישראל לתיאטרון תשל"ג 1973
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חנה מרון בשנת 1957
חנה מרון (מימין) עם אורנה פורת על במת הקאמרי, 1949
חנה מרון עם הבמאי גרשון פלוטקין בחזרות לערב קריאה מיצירות ג'ורג' ברנרד שו, התיאטרון הקאמרי, 1957
חנה מרון מתוך ההצגה "נערת הפקר" בתיאטרון הקאמרי, 1947 (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)

חנה מרון (22 בנובמבר 1923, ברלין – 30 במאי 2014, תל אביב) הייתה שחקנית ובמאית ישראלית, מהכוכבות הגדולות של התיאטרון הישראלי[1], כלת פרס ישראל לשנת 1973. שיאנית גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בעולם, ולעיתים אף כונתה "הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי".

ביוגרפיה

כילדת פלא בגרמניה

מרון נולדה, גדלה והתחנכה בברלין בירת גרמניה בשם חנה (חנהל'ה) מָאירצָ'ק (Hanne Maierzak), בת למהגרים שהשתקעו במדינה בגיל צעיר: יצחק, ממוצא פולני, ורוזה, ממוצא הונגרי (ילידת בודפשט שהגיעה לעיר עם אחותה הבכורה, זמרת אופרה שהוזמנה לאופרה של ברלין)[2]. היא גדלה עם אומנת צרפתייה, ומגיל ארבע עד שמונה למדה בברלין בבית ספר פרטי שדגל בשיטת מונטסורי, שבו למדו בני עשירים אריסטוקרטים ודיפלומטים. כבר בגיל ארבע התגלתה כילדת פלא, ובעידודה של אמהּ[2][3] והחלה לשחק בתיאטראות לילדים. תפקידה הראשון, "אצבעוני" (Daumesdick, מאת האחים גרים), ב-1928, הקנה לה פופולריות בברלין. בתוך זמן קצר החלה לגלם גם תפקידי ילדים בהצגות מבוגרים. בגיל שש הופיעה בתיאטרון פוֹלְקְסבִּינֶה עם אמיל יאנינגס בהצגה "הֶנשל העגלון" (אנ') לגרהרט האופטמן. היא שיחקה עוד בתיאטראות כגון הדויטשס תיאטר, בהצגות בבימויו של הבמאי החשוב מקס ריינהרדט[4][5], ובחורף 1931/32 גילמה את דמותה של פצפונת בהצגה "פצפונת ואנטון" על פי ספרו של אריך קסטנר, שהועלתה בבימויו של גוטפריד ריינהרדט (אנ') הצעיר בשאושפילהאוס (אנ') בברלין[6]. בנוסף, השתתפה בתסכיתי רדיו רבים, הקליטה שירים עבור חברת HMV וזכתה לפופולריות רבה[2][7].

תפקידה הקולנועי הראשון היה דמותה של ילדה בסרט "שבועת שקר" (1928). ב-1931 הופיעה בסרטו של פריץ לאנג "M", בתפקיד זעיר בפתיחת הסרט, כילדה השרה כשהיא מוקפת במעגל של ילדים.

בפברואר 1933, זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, התכוננה משפחתה לעזוב את גרמניה. מרון זכרה לימים כי מפקחים נאצים בברלין "היו דופקים לאבא על הכתף והיו אומרים לו 'יהודים כמוך, אדון מאירצ'ק, אהובים עלינו'". אמה התנגדה בתחילה לעזוב את גרמניה, אך הסירה את התנגדותה לאחר שחנה נקראה להקריא שיר ברדיו ליום הולדתו של היטלר בחודש אפריל[2]. האם ביקשה לבטל את השתתפותה, ולאור התנגדות הרדיו, שרצה במרון לאור הפופולריות שזכתה לה, נאלצה אמה להתוודות בפני מנהל ברדיו על מוצאם היהודי; לאחר מכן הוסיפה "אני חושבת שאנחנו נעזוב את גרמניה"[8]. המשפחה נעזרה בשגריר צרפת בברלין, אנדרה פרנסואה-פונסה (אנ') (שהיה אביו של אחד מחבריה לספסל הלימודים), וכעבור יומיים היו האם ובתה מחוץ לגבולות גרמניה, בדרכן לפריז. השתיים שהו שם עד 1934, וחוו תקופה קשה של מחסור; לראשונה בחייה הבינה את המושג "פליטים". מרון הופיעה מעט גם בשהותה בפריז.

תחילת הדרך וההצלחה בישראל

בינתיים קיבל אביה, שהיה מהנדס חשמל, אשרת עלייה לארץ ישראל כמומחה עבור חברת החשמל. בשנת 1934, כעבור כשנה בצרפת, עלו מרון ואמה לארץ ישראל והמשפחה התיישבה ברחוב רש"י בתל אביב הקטנה. מרון למדה בבית הספר שנפתח ליוצאי מרכז אירופה, "המכין" ברחוב בן יהודה (לימים גימנסיה בן יהודה). בשנים אלה מיעטה לשחק, והופיעה רק פעמים ספורות: באופרטה "המכשפה" לאברהם גולדפדן בקומדיה הארצישראלית (1935)[9], בתיאטרון קצר-הימים "רמפא" (1936) וב"האחים אשכנזי" לי"י זינגר בבימוי הבמאי האורח מוריס שוורץ בתיאטרון "האוהל" (1938).

בשנת 1940, כשהייתה בת 17, הצטרפה לסטודיו למשחק של "הבימה" בניהולו של צבי פרידלנד. היא למדה בו שנה וחצי, וב-1941 שיחקה בהצגה "בגרות"[10].

בשנת 1942, עם תחילת הגיוס לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, התנדבה מרון לחיל העזר. היא שירתה במשך שנתיים במצרים כפקידה[11], עד שבשנת 1944 הצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית, להקת "מעין זה", בפיקודו של אליהו גולדנברג. אחד הדואטים המפורסמים שביצעה במסגרת זו היה "כל הדרכים מובילות לרומא" (יצחק יצחק / צבי בן-יוסף), ביחד עם השחקן יוסי ידין (שלאחר מכן היה לבעלה הראשון). לאחר המלחמה היו לה הופעות מרגשות בפני ניצולי השואה.

לאחר שובה ארצה בשנת 1945, נקראה מרון על ידי הבמאי יוסף מילוא לשחק בתיאטרון שעמד להקים, "התיאטרון הקאמרי", וכך נמנתה עם מייסדי התיאטרון, שהיה בזמנו קטן ועני, והייתה לכוכבת בולטת בו. תפקידה הראשון בקאמרי היה בהצגה "משרתם של שני אדונים", כמחליפה. היא זכתה לתפקיד משמעותי כבר בהצגתה השנייה, "העולם בו אנו חיים", אך מה שהזניק אותה לתודעת הקהל היו תפקידיה כאליזבת ב"נערת הפקר" (1947) ומיקה ב"הוא הלך בשדות" (1948)[12]. לאחר מכן המשיכה בתפקידים ראשיים בהצגות רבות, רובן בתיאטרון הקאמרי, כגון: "פיגמליון", "כולם היו בני", "ביבר הזכוכית", "פונדק הרוחות", "רחם פונדקאי", "הדה גבלר", "מדיאה", "בית הבובות" במחזות השקספיריים "כטוב בעיניכם", "הלילה השנים עשר" ו"מהומה רבה על לא דבר", ובמחזמר "הלו, דולי!".

פציעתה

בעודה עובדת על המחזה "מדיאה" עם הבמאי יוסי יזרעאלי, טסה ללונדון, לאחר שכנועים רבים מצדו של השחקן חיים טופול, לאודישן לתפקיד של גולדה במחזמר "כנר על הגג". בדרך ללונדון היא נפצעה קשה במתקפת הטרור בשדה התעופה של מינכן (1970) ורגלה השמאלית נקטעה[13]. מרון עברה טיפולים בגרמניה במשך שלושה חודשים[14], וכשחזרה ארצה נאלצה לעבור ניתוחים נוספים.

חודשים בודדים לאחר ששבה לישראל, עלתה על במת תיאטרון "הבימה" בערב התרמה. היא התיישבה על כיסא גדול שהובא במיוחד עבורה והציגה מונולוג מ"מרי סטיוארט", "שיר הפונדקית" של אלתרמן וקטע של ברכט. במהלך הופעתה עמדה על רגליה בעזרת רגל תותבת. לאחר שסיימה את הופעתה, לאור מחיאות הכפיים והתרגשות הקהל, קיבלה זר פרחים ממי שכונתה אז "הגברת הראשונה של התיאטרון" בישראל, חנה רובינא.

המשך הקריירה לאחר הפציעה

ביוני 1971, לאחר הפסקה של שנה וארבעה חודשים[15], שבה מרון לשחק על במות התיאטרון למרות הפציעה וזכתה לאהדה רבה מהקהל (תפקידה הראשון היה ב"מדיאה", שבוטלה עם פציעתה).

לצד שובה לתיאטרון, היא גם הפכה לפעילה בארגונים הקוראים לשלום ולדו-קיום יהודי-ערבי. בשנת 1993 נמנתה עם המשלחת שהתלוותה ליצחק רבין בטקס חתימת הסכמי אוסלו.

בשנת 1980 פרשה מהתיאטרון הקאמרי, לאחר 35 שנות קביעות בו[16], והייתה לשחקנית עצמאית. עם זאת, המשיכה להופיע על במת הקאמרי, ועד יום מותה כיהנה כחברת מועצת הנאמנות של התיאטרון[17].

היא שיחקה בתיאטראות שונים, בהם תיאטרון הבימה ("מרי סטיוארט", 1981; "תשוקה", 1983) ותיאטרון באר שבע ("נהג ציירת", 1988; "רוחות", 1989; "ביבר הזכוכית", 2000).

מרון שיחקה במספר סרטי קולנוע: דודה קלרה" (1977), "העיט" (1981), "כביש ללא מוצא" (1982), "סוף שבוע בגליל" (2008) ו"שיר ערש לאבי" (2012). בשנים 1983- 1986 כיכבה בתפקיד דודה חנה בסדרת הטלוויזיה המצליחה "קרובים קרובים" (מתפקיד זה זכורה קריאתה "פ-ת-ו-ח!", שליוותה אותה מאז). כמו כן, הקליטה סידרה של אלבומים לילדים ("מבחר סיפורי ילדים: מבוימים בלוויית מוזיקה").

בשנת 2000 הייתה מרון ממייסדי תיאטרון אנסמבל הרצליה. היא גם ביימה מספר הצגות, בין היתר כתבה וביימה בשנת 2002 את ההצגה "שירים שיצאו מכסית", שבה שזורים שיריו של נתן אלתרמן (שאותו הכירה באופן אישי ושיחקה בהצגות שכתב ותרגם). בשנת 2005 חזרה לגלם את חנה בפרק האיחוד של "קרובים קרובים". בשנת 2006 הופיעה בעונה השלישית של הסדרה "השיר שלנו".

בשנת 2011 שבה מרון לבמת התיאטרון הקאמרי בהצגה "אורזי מזוודות" של חנוך לוין יחד עם אנסמבל גדול של שחקנים, ביניהם רבקה מיכאלי ודרור קרן. באותה שנה הוגדרה כשיאנית גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר – 83 שנים[18]. בשנת 2013 השתתפה בפרסומת לחברת הכבלים הוט.

בעשור השני של המאה ה-21 מיעטה מרון להופיע על הבמות, אך המשיכה בפעילות ציבורית, בין היתר בהפגנות נגד תיקון "חוק הנאמנות" בשנת 2010 ובתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית ב-2011[19].

משפחתה

מרון הייתה נשואה שלוש פעמים. באמצע שנות ה-40 נישאה לשחקן יוסי ידין; בפעם השנייה נישאה לאדריכל יצחק ישר; באמצע שנות ה-50 נישאה בשלישית לאדריכל יעקב רכטר (אביהם של המאיירת מיכל לויט והמוזיקאי והמלחין יוני רכטר מאשתו הראשונה), שממנו התאלמנה ב-2001.

למרון ורכטר שלושה ילדים משותפים: האדריכל אמנון רכטר (נולד ב-1958), המתמטיקאית והפילוסופית ד"ר עפרה רכטר (נולדה ב-1961), והשחקנית דפנה רכטר (נולדה ב-1965).

מותה והנצחתה

מרון הלכה לעולמה ב-30 במאי 2014 בביתה, בגיל 90, כתוצאה משבץ. נקברה בבית העלמין האזרחי שבקיבוץ שפיים לצד בעלה, יעקב רכטר[20].

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתה בשדרות תרס"ט מס' 3, מול כיכר תיאטרון הבימה.

פילמוגרפיה

הצגות בכיכובה (רשימה חלקית)

חנה מרון ויהורם גאון בסיטקום "קרובים קרובים"
קברם של חנה מרון ויעקב רכטר בשפיים
לוחית זיכרון בכניסה לביתה של חנה מרון

מרון שיחקה בתיאטרון במשך כ-86 שנים (קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בהיסטוריה). לאורך כל שנותיה בתיאטרון, גילמה חנה מרון למעלה מ-100 דמויות.

כילדה/נערה:

בבגרותה:

פרסים והוקרה

בשירה של נעמי שמר "חמסינים במשלט" (1961) מופיע בבית האחרון המשפט "בלובן צוארון נדהר לתיאטרון ובלב רגיש פרחים נגיש לחנה'לה מרון".

בדצמבר 2015 הנפיק דואר ישראל בול לזכרה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חנה מרון
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חנה מרון

תבנית:פרופילי קולנוענים

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: עודף קיצוני בקישורים.
בעקבות מותה:

הערות שוליים

  1. ^ ynet, חנה מרון הלכה לעולמה, באתר ynet, 30 במאי 2014.
  2. ^ 1 2 3 4 תמר אבידר, חנה'לה שיחקה עם "דוד פטר", מעריב, 2 באפריל 1964.
  3. ^ שרית פוקס, ילדת פלא כמוצר ביתי, מעריב, טור 5, 15 באוקטובר 1978.
  4. ^ מ. לברי, הדים | בירור-דברים על 'רמפא', דבר, 11 בפברואר 1936.
  5. ^ עדינה אלמוג-פרלמן, נשים בישראל | חנה מרון, חרות, 11 באוקטובר 1957.
  6. ^ Erika Mann und Richard Hallgarten, Jan's Wunderhündchen. ein Kinderstück in sieben Bildern; mit einer Erklärung von Erika Mann; hrsg. und mit einem Nachwort von Dirk Heisserer, München: Peniope; Thomas-Mann-Förderkreis, 2005, p. 73; אריך קסטנר זוכר הופעת חנה מרון – בשנת 1932, מעריב, 15 בפברואר 1970. ראו תמונתה בהצגה לצד האנס-יואכים שאופוּס (אנ') (אנטון) בתוך: Hanns-Georg Rodek, Wie "Pünktchen" in das Attentat von München geriet, Die Welt, 31.05.14.
  7. ^ ד. דיוקנאי, ראשים בישראל | חנה מרון, מעריב, 24 במאי 1957.
  8. ^ יגאל לוסין, עמוד האש, ירושלים: כתר, תשמ"ב 1982, עמ' 197, 201, 215.
  9. ^ בהצגה זו שרה את שירו של מוכר שרוכי הנעליים; הופעתה ברחובות תל אביב בשיר זה (כאן מתוך התוכנית "שרתי לך ארצי") הופיעה ב"יומני כרמל" של נתן אקסלרוד (ולימים אף נכלל בסרט "עץ או פלסטיין") (יוסף לפיד, ימי-הילדות האבודים על בימת התיאטרון, מעריב, טורים 4–5, 19 ביולי 1963).
  10. ^ בגרות, באתר הבימה.
  11. ^ וראו גם: חנה מרון מספרת זיכרונות מימי שירותה ב-ATS, סרטון באתר יוטיוב, מתוך ערב לכבוד המתנדבים לשורות הצבא הבריטי; מנחה: דן אלמגור, היכל התרבות בתל אביב, 24 במאי 1993.
  12. ^ ציפי שוחט, פועלת במה, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2011.
  13. ^ דויד מושיוב, ישראלי נהרג ו-5 נפצעו בהתקפת מחבלים בנמל התעופה של מינכן, דבר, 11 בפברואר 1970; ג. שטרסמן, אסי דיין: אמרתי "הנה בני דודינו", פתאום הם קפצו וחסמו את הדרך, מעריב, 12 בפברואר 1970; א. דויטשקרון, דבריה הראשונים של חנה מרון: "ראיתי פחד בעיני הערבי הצעיר", מעריב, 15 בפברואר 1970; ירון דרוקמן, השבוע לפני/הפיגוע במינכן: חנה מרון והקברניט הגיבור, באתר ynet, 8 בפברואר 2014.
  14. ^ חזרה חנה מרון, דבר, 10 במאי 1970; רחל פרימור, חנה מרון בשובה לישראל: "זה יקח עוד כמה חודשים עד אשר אשוב אל הבמה", מעריב, 10 במאי 1970.
  15. ^ חנה מרון שבה לתיאטרון, דבר, 21 ביוני 1971.
  16. ^ עליזה ולך, חנה מרון התפטרה מ"הקאמרי" – אך בלי ריב, דבר, 11 במאי 1980; חוה נובק, חנה מרון חוזרת ל"הבימה", דבר, טור 3, 10 בנובמבר 1980.
  17. ^ חנה מרון 1923–2014, באתר התיאטרון הקאמרי.
  18. ^ 1 2 שיא גינס לשחקנית חנה מרון: "קריירת התיאטרון הארוכה ביותר", באתר ‏מאקו‏, 19 בספטמבר 2011; Israeli Theater Actress Sets World Record and Still Going Strong, סרטון באתר יוטיוב,‏ NTDTV,‏ 8 בנובמבר 2011.
  19. ^ מרב מיכאלי, "חנה מרון, האם את מצטערת שחתמת על היוזמה להכרה במדינה פלסטינית?", באתר הארץ, 22 באפריל 2011.
  20. ^ עידו סולומון, ‏עולם התיאטרון נפרד מחנה מרון, באתר ‏מאקו‏, 1 ביוני 2014.
  21. ^ על משחקה בהצגה כתב מבקר התיאטרון של "על המשמר", דב בר מלכין: "אתה יושב בתיאטרון ואותו רעד קל ונדיר שבעדות-ההתגלות התיאטרלית עובר בך: אכן, שחקנית! ש-ח-ק-נ-י-ת! [...] שחקנית הנותנת משלה לתפקיד, והוא, המסכן והעלוב כשלעצמו, מתעשר ומחזיר לה מיד ליד ומעשירה בתפקיד חדש, עשיר, העשיר שבתפקידיה" (ד. ב. מ., "רק אתמול נולדה" ב"קאמרי", על המשמר, 5 באוגוסט 1949).
  22. ^ מרי סטוארט, באתר הבימה.
  23. ^ תשוקה, באתר הבימה.
  24. ^ פרס רמח"ל של עירית ת"א הוענק לששה אמני התיאטרון העברי, דבר, 8 ביולי 1956.
  25. ^ שיחות מעריב | לא מתאימה לתפקיד, מעריב, 19 באפריל 1960.
  26. ^ חולקו פרסי "כינור דוד", דבר, 28 באוקטובר 1969.
  27. ^ 1 2 'מבחר פרסים', בתוך: תפקידה של שחקנית: חנה מרון (תל אביב 1994), עמ' 130; חנה מרון באתר "סטריאו ומונו".
  28. ^ מירית שם-אור, אינני רואה בתואר פרס אישי – אומרת אם-השנה חנה מרון, דבר, 15 ביולי 1970. "אם השנה" היה תואר שהוענק בזמנו מטעם ארגוני הנשים בישראל ובהמלצת בית הנשיא.
  29. ^ נקבעו חתני "פרס הרצל", דבר, 9 באפריל 1971.
  30. ^ חולקו פרסי "כינור דוד", דבר, 5 בדצמבר 1971.
  31. ^ חנה מרון וליאה קניג כלות פרס לאמנות הבמה, דבר, 24 במרץ 1977; פרס אמנות הבמה לחנה מרון וליא קניג, דבר, 30 במרץ 1977.
  32. ^ 1 2 חנה מרון, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
  33. ^ מרב יודילוביץ', "חנה מרון היא קרן האור שלנו", באתר ynet, 6 בדצמבר 2003.


הקודמים:
1996 - יוסי ידין, אורנה פורת, שמעון פינקל 		פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים
1997 - יוסי בנאי, חנה מרון 		הבאים:
1998 - ליא קניג, ניסן נתיב

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חנה_מרון&oldid=27272861"