פרעות קישינב – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־15:01, 6 במרץ 2020

פרעות קישינב (ביידיש: קישינעווער שחיטה) היו פרעות נגד יהודים שהתרחשו בשנת 1903 ובאופן מצומצם יותר ב-1905 בעיר קישינב שהייתה אז ברוסיה, בחבל בסרביה, שסופח לאימפריה הרוסית ב-1812 (כיום בירתה של רפובליקת מולדובה, אחת מחבר המדינות העצמאיות שהוקמו לאחר התפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991).

פוגרום 1903

הרקע

העיתון האנטישמי בשפה הרוסית Бессарабец, ("בסרבי" בתרגום מילולי), הפופולרי ביותר בקישינב, פרסם בקביעות מאמרים נגד האוכלוסייה היהודית עם כותרות כגון "מוות ליהודים!" ו"מסע צלב נגד הגזע השנוא!". העיתון הסנסציוני נתמך על ידי משרד הפנים הרוסי באמצעות קרן מיוחדת.^[1] כאשר ב-1903 נמצאה גופתו של נער נוצרי אוקראיני, מיכאיל ריבצ'נקו, בעיר דובסרי, כ-25 קילומטרים צפונית לקישינב, (לבסוף התברר שדודו רצח אותו כדי לקבל את הירושה), ונערה שניסתה להתאבד נמצאה מתה בבית חולים יהודי, השתמש העיתון בעלילת דם כשרמז ששניהם נרצחו על ידי יהודים כדי להשתמש בדמם בהכנת המצות לפסח. העיתון גם האשים את היהודים בתמיכה הן במהפכה סוציאליסטית והן בניצול קפיטליסטי של נוצרים.^[1] עיתון נוסף, Свет ("אור") השתמש בטענות דומות. טענות אלה עוררו למהומות נגד היהודים, בעידודו של בישוף הכנסייה הרוסית אורתודוקסית בעיר.

שגריר רוסיה בארצות הברית, הרוזן קאסיני, טען בראיון במאי 1903: "יש ברוסיה, כמו בגרמניה ובאוסטריה, תחושה מסוימת נגד היהודים. סיבה ליחס עוין זה מצויה בעובדה שהיהודים לא עובדים בשדה או בחקלאות. הם מעדיפים להיות מלווי כסף... המצב ברוסיה, עד כמה שנוגע הדבר ליהודים הוא רק זה: זה האיכר נגד המלווה בריבית, ולא הרוסים נגד היהודים. אין הרגשה נגד היהודים ברוסיה בגלל הדת"^[2].

הפוגרום

פוגרום קישינב החל ב-19 באפריל 1903 (6 באפריל לפי הלוח היוליאני; כ"ב בניסן ה'תרס"ג לפי הלוח העברי), לאחר שהאוכלוסייה הנוצרית של העיר יצאה מהכנסייה ביום ראשון של הפסחא, והוא כלל שלושה ימים של מהומות נגד היהודים. 49 יהודים נרצחו, 92 נפצעו קשה, 500 נפצעו קל ומעל ל-700 בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסו. הפורעים נעצו מסמרים בראשי קורבנותיהם, ניקרו עיניים והשליכו תינוקות מהקומות העליונות אל המדרכות. הם סירסו גברים ואנסו נשים. במהלך הפרעות עבר הבישוף המקומי במרכבתו ובירך את ההמון. שר הפנים הורה למושל המחוז שלא לעשות מאמץ כדי להגן על היהודים ובפקודתו של המושל נסגר הצבא בבסיסו.^[1] לא נעשה כל ניסיון מצד המשטרה או הצבא להתערב כדי להפסיק את המהומות אלא רק לאחר שלושה ימים. אי התערבות זו היא ראיה תומכת בדעה, שהפוגרום היה בחסות או לפחות נסבלת על ידי המדינה. היהודים וגורמי אופוזיציה האשימו בעיקר את שר הפנים, ויאצ'סלב פלבה, באי מניעת הפוגרום. הממשלה הרוסית השתמשה בקישינב כדי לבחון טכניקה חדשה שבאמצעותה יכבו את הלהט המהפכני: פוגרום נגד היהודים.^[3]

העיתונות הרוסית לא דיווחה על הפרעות, אלא רק בקצרה על התפרצות פתאומית שנגרמה באשמת היהודים.^[3] העיתון ניו יורק טיימס תיאר כך את פוגרום קישינב מיד לאחר התרחשותו^[4]:

המהומות האנטי יהודיות בקישינב הן יותר גרועות ממה שהצנזורה תאפשר לפרסם. הייתה תכנית מסודרת שיצאה לפועל לטבח כולל של יהודים ביום שלאחר חג הפסחא הרוסי. האספסוף הונהג בידי אנשי דת, והקריאה הכללית "להרוג את היהודים" נזעקה בכל רחבי העיר. ליהודים היתה זו הפתעה מוחלטת, והם נטבחו כמו צאן. מספר המתים הוא 120 והפצועים בערך 500. הזוועות מהטבח הם מעבר לכל תיאור. תינוקות נקרעו לגזרים, פשוטו כמשמעו, על ידי המון משולהב וצמא דם. המשטרה המקומית לא עשתה כל ניסיון לרסן את האימה. בשעת השקיעה הרחובות היו עמוסים בגופות ופצועים. מי שיכול היה לברוח נמלט בבהלה, והעיר עכשיו למעשה שוממה מיהודיה.

פוגרום 1905

פוגרום שני התקיים ב-19 וב-20 באוקטובר 1905. הפעם המהומות החלו כמחאה פוליטית נגד הצאר, אך הפכו להתקפה על יהודים בכל מקום שבו נמצאו. בפוגרום זה נרצחו 19 יהודים ו-56 נפצעו. ליגות יהודיות להגנה עצמית שאורגנו אחרי הפוגרום הראשון עצרו כמה ממקרי האלימות, אבל לא היו לגמרי מוצלחות. פוגרום זה היה חלק מתנועה גדולה של מעל ל-600 פוגרומים ששטפו את האימפריה הרוסית לאחר מנשר אוקטובר בשנת 1905 (פרעות המאות השחורות).

תוצאות

פרעות קישינב תפסו את תשומת הלב של הקהילה העולמית אך למרות זעקת העולם, רק שני גברים נשפטו לשבע וחמש שנות מאסר, ועשרים ושניים איש נידונו לשנה או שנתיים מאסר. גנריך סליוזברג ייצג את הנפגעים בבתי המשפט.

הפרעות האיצו אלפי יהודים רוסים לעזוב למערב ומיעוטם הגיעו לארץ ישראל. הם היוו מוקד התייחסות מרכזי של הציונים הראשונים. הפוגרום הראשון ב-1903 שכנע את בנימין זאב הרצל להציע בקונגרס הציוני השישי את תוכנית אוגנדה כפתרון למצוקת יהודי רוסיה. לציונות הרוויזיוניסטית הוא שימש השראה לרעיון ההגנה העצמית תחת מנהיגותו של זאב ז'בוטינסקי.

בעקבות הפרעות שגרמו זעזוע בעולם היהודי ושבעקבותיהן נשמעו קריאות רבות להתקוממות יהודית, פרסם פנחס דשבסקי עם חבריו מכתב הקורא ליהודי רוסיה להתעורר להתנגדות ולהגנה עצמית. לאחר מכן, החליט דשבסקי לנקום את נקמת הנרצחים בעצמו, נסע לסנט פטרסבורג ותקף בסכין את העיתונאי האנטישמי פאוול קרושבאן (Pavel Krushevan), מבכירי האימפריה הרוסית. אחרי התקיפה הסגיר עצמו לידי המשטרה.

הפרעות הוזכרו במסקנת תאודור רוזוולט לדוקטרינת מונרו כדוגמה לסוג של הפרת זכויות אדם שיצדיק את מעורבות ארצות הברית באמריקה הלטינית.

עד הפרעות ניסו יהודי ארצות הברית להתנער מיהודי רוסיה, שהיו ברובם שומרי מצוות ולא התאימו לתדמית ה"משתלבת" שניסו יהודי ארצות הברית לטפח. לאחר פרעות קישינב הבינו יהודי ארצות הברית כי עליהם לסייע לאחיהם יהודי רוסיה.

לאחר מהפכת פברואר 1917 התנצל נשיא הנהגת הפלך על הפרעות וטען שאלו נבעו מהמשטר הצארי הישן^[5].

באמנות

מספר רב של אמנים וסופרים נקטו עמדה ביחס לפרעות: הסופר הרוסי ולדימיר קורולנקו כתב על פרעות קישינב ב"בית 13", ואילו טולסטוי וגורקי כתבו גינויים המאשימים את ממשלת רוסיה - בשונה מהפוגרומים הקודמים של 1880–1890, כאשר האינטליגנציה הרוסיה שתקה. הייתה לכך גם השפעה רבה גם באמנות ובספרות אצל היהודים: המחזאי מקס ספרבר בחר בפוגרום קישינב כנושא לאחד ממחזותיו הראשונים.

שאול טשרניחובסקי ביסס על הפרעות את הבלדה בת הרב ואמה.

בעקבות הפרעות כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה"^[6].

הפואמה "בעיר ההרגה" נדפסה לראשונה תחת השם "משא נמירוב" בעיתון "הזמן" בעריכת בן ציון כ"ץ, בעיר פטרבורג. שינוי השם והשמטת מספר שורות בשיר היו דרושים על מנת לקבל את אישור הצנזור, היהודי המומר לנדאו, לפרסום השיר. בתחילה הגיב ביאליק בכעס רב על השמטת השורות, אך בהמשך קיבל את השינוי בהבנה ואישר את פרסום השיר. השיר תורגם לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי, וכך הגיע לקהל הרחב, כולל קהל יהודי שאינו קורא עברית^[7].

ראו גם

פנחס דשבסקי

לקריאה נוספת

יצחק קורן, יהודי קישינב, תל אביב, תש"י
דוד ויטל, המהפכה הציונית, עם עובד, כר' ב', עמ' 180-178

קישורים חיצוניים

הפרעות בקישינוב מבחר מאמרים באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
לוסיאן-זאב הרשקוביץ', Lucian Zeev Herşcovici Chişinău 1903 : Oraşul măcelului (קישינב 1903 - עיר ההריגה) באתר ברומנית Acum ‏ 27/12/2009
בן ציון כץ, על עיתונים ואנשים , תל אביב, 1983
רשימת הרוגי הפוגרום ב-6 ו-7 באפריל 1903,באתר YIVO, המכון למחקר יהודי
תמונות של קישינב מימי הפוגרום של 1903,באתר YIVO, המכון למחקר יהודי

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ עמוס אילון, הרצל, עמ' 410.
^ Current Literature: A Magazine of Contemporary Record (New York). Vol. XXXV., No.1. July, 1903. Current Opinion. V.35 (1903). p. 16
^ ¹ ² עמוס אילון, הרצל, עמ' 411.
^ Jewish Massacre Denounced", New York Times, April 28, 1903, p 6.
^ משבוע לשבוע, העברי, 24 באוגוסט 1917
^ על השחיטה
^ רות בקי-קולודני, כיצד הפך חסיד חב"ד לצנזור הראשי לענייני יהודים, באתר הארץ, 30 במרץ 2013

[עמוס_אילון_410-1] ¹ ² ³ עמוס אילון, הרצל, עמ' 410.

[2] Current Literature: A Magazine of Contemporary Record (New York). Vol. XXXV., No.1. July, 1903. Current Opinion. V.35 (1903). p. 16

[עמוס_אילון_411-3] ¹ ² עמוס אילון, הרצל, עמ' 411.

[4] Jewish Massacre Denounced", New York Times, April 28, 1903, p 6.

[5] משבוע לשבוע, העברי, 24 באוגוסט 1917

[6] על השחיטה

[7] רות בקי-קולודני, כיצד הפך חסיד חב"ד לצנזור הראשי לענייני יהודים, באתר הארץ, 30 במרץ 2013

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

@@ שורה 32: / שורה 32: @@
 פרעות קישינב תפסו את תשומת הלב של הקהילה העולמית אך למרות זעקת העולם, רק שני גברים נשפטו לשבע וחמש שנות מאסר, ועשרים ושניים איש נידונו לשנה או שנתיים מאסר. [[גנריך סליוזברג]] ייצג את הנפגעים בבתי המשפט.
-הפרעות האיצו אלפי יהודים רוסים לעזוב למערב ומיעוטם הגיעו ל[[ארץ ישראל]]. הם היוו מוקד התייחסות מרכזי של ה[[ציונות|ציונים]] הראשונים. הפוגרום הראשון ב-1903 שיכנע את [[בנימין זאב הרצל]] להציע ב[[הקונגרס הציוני השישי|קונגרס הציוני השישי]] את [[תוכנית אוגנדה]] כפתרון למצוקת יהודי רוסיה. ל[[הציונות הרוויזיוניסטית|ציונות הרוויזיוניסטית]] הוא שימש השראה לרעיון ההגנה העצמית תחת מנהיגותו של [[זאב ז'בוטינסקי]].
+הפרעות האיצו אלפי יהודים רוסים לעזוב למערב ומיעוטם הגיעו ל[[ארץ ישראל]]. הם היוו מוקד התייחסות מרכזי של ה[[ציונות|ציונים]] הראשונים. הפוגרום הראשון ב-1903 שכנע את [[בנימין זאב הרצל]] להציע ב[[הקונגרס הציוני השישי|קונגרס הציוני השישי]] את [[תוכנית אוגנדה]] כפתרון למצוקת יהודי רוסיה. ל[[הציונות הרוויזיוניסטית|ציונות הרוויזיוניסטית]] הוא שימש השראה לרעיון ההגנה העצמית תחת מנהיגותו של [[זאב ז'בוטינסקי]].
 בעקבות הפרעות שגרמו זעזוע בעולם היהודי ושבעקבותיהן נשמעו קריאות רבות להתקוממות יהודית, פרסם [[פנחס דשבסקי]] עם חבריו מכתב הקורא ליהודי רוסיה להתעורר להתנגדות ולהגנה עצמית. לאחר מכן, החליט דשבסקי לנקום את נקמת הנרצחים בעצמו, נסע ל[[סנט פטרסבורג]] ותקף בסכין את ה[[עיתונאי]] ה[[אנטישמי]] פאוול קרושבאן (Pavel Krushevan), מבכירי האימפריה הרוסית. אחרי התקיפה הסגיר עצמו לידי המשטרה.