חמשת הבלבד

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תבנית:אין מקורות חמשת הבלבד (quinque solae בלטינית, five solae באנגלית) הם חמשת העקרונות התיאולוגיים היסודיים של הרפורמציה הפרוטסטנטית, עקרונות העומדים בבסיס דוגמת הגאולה בנוסח הפרוטסטנטי.

המונח solae, ביחיד sola, הוא מונח לטיני שפירושו בלבד או רק כך כלומר, רק כך יש לנהוג ואין דרך אחרת מלבד עקרונות אלו. חמשת העקרונות מצביעים באופן ברור על ההבדלים והניגודים העיקריים בין הכנסייה הקתולית הרומית והכנסייה הלותרנית. ה-solae התפתחו ונוסחו החל מימיהם של מרטין לותר ופיליפ מלנכתון במאה ה-16 ועד התאולוגים הפרוטסטנטיים של המאה ה-20. שלושת ה- solae הראשונים - Sola scriptura, Sola fide, Sola gratia, נוסחו עוד בזמנו של מרטין לותר בהסתמך על שלושת כתביו החשובים אשר יצאו לאור בשנת 1520: "אל האצולה הנוצרית של העם הגרמני" (An den christelichen Adel deutcher Nation), "על השבי הבבלי של הכנסיה" (De Captivitate Babylonica Ecclesiae) ו-"על חירותו של האדם הנוצרי" (Von der Freiheit eines Christenmenschen). שתי solae נוספות - Solo Christo, Soli Deo gloria, נוסחו בהמשך.

העקרונות האלו מהווים את לב ובסיס הרפורמה הלותרנית ומשמעותם עצומה. הצורך בתיווך הכנסיה בקשר בין אדם לאלוהים בטל, בטלה גם חשיבות הכומר וטכסיו, חשיבות רוב הסקרמנטים בטלה, אין יותר ערך לפרשנויות התיאולוגיות, לחוקים הקאנוניים לאגרות האפיפיורים ולפולחן הקדושים, אין יותר צורך בנזירות וסיגופים.

1 - כתבי הקודש בלבד (Sola scriptura)

עקרון זה טוען שכתבי הקודש (הביבליה כולל הברית החדשה) הם הסמכות היחידה והבלעדית לקביעת עיקרי האמונה ודרך התנהלות הכנסייה והמאמינים. היות שכתבי הקודש הם דבר האלוהים, אזי המסורות, הפרשנויות, לימודי הדת וייצוב האמונה, חייבים להסתמך על כתבים אלו בלבד. סמכותה העליונה של הביבליה גוברת על כל הסמכויות שאינן מפי האל כגון וועידות ואסיפות כנסייתיות לסוגיהן, איגרות של אפיפיורים ואפילו על דברים שמועברים לאדם על ידי התגלות של מלאך, שליח או קדוש. לפי גישה זו, כתבי הקודש הם ברורים, מספקים ומפרשים את עצמם. רוח הקודש האלוהית עצמה, היא העד והערב לסמכותם של כתבי הקודש. באמצעות רוח הקודש כל אדם יכול ומסוגל להבין ולפרש לעצמו את הכתוב בכתבי הקודש מבלי להזדקק לפרשנים חיצוניים (כמו אצל הקתולים). אין צורך בכתבים נוספים כי כתבי הקודש מכילים, בין דפיהם, את כל הנחוץ לאדם לדעת לשם גאולתו. הברית החדשה היא סוג של התגלות כי דרכה נמסר לאדם עיקר אמונתו - האמונה בהתגלות האל שהתגלם בבשר והקריב עצמו למען גאולת בני האדם מחטאם. זאת האמת האלוהית, הניתנת בשלמותה בברית החדשה, ללא שום צורך בהסבר ופרשנות.

עקרון זה נשען על דבריו של פאולוס - "כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים ומועיל הוא להוראה, לתוכחה, לתיקון, לחינוך במעגלי צדק" (השנייה אל טימותיאוס ג':16). התוכנית האלוהית הכללית התגלתה כאשר האל ברא את היקום. אך כדי שנוכל להבין תוכנית זו ומטרותיה, היינו זקוקים להתגלות מילולית אשר תשמש אותנו כסמכות-על אולטימטיבית להוראת מטרות אלו. סמכות מילולית זו חייבת להיות בדרגה העליונה ביותר של אמינות ואובייקטיביות. דרגה זו מושגת רק על ידי דבר האלוהים עצמו, אשר הועלה על הכתב, על ידי בני אדם, בצורת כתבי הקודש. על פי עקרון זה, השקיעו הפרוטסטנטים מאמצים רבים לתרגום כתבי הקודש לשפות רבות ככל האפשר והדפיסו מהדורות רחבות שלהם אשר הופצו בקרב המאמינים. הם הנהיגו את החובה, בקרב המאמינים, לקרוא בביתם, מדי יום, בתנ"ך ולחזק, על ידי זה, את אמונתם.

לעומת הפרוטסטנטים, הכנסייה הקתולית (וגם כנסיות אחרות כמו למשל, הכנסייה האנגליקנית והכנסייה המתודיסטית) רואים בכתבי הקודש - Prima scriptura כלומר, "הכתבים העומדים בראש" בלטינית. פירוש הדבר הוא שכתבי הקודש הם הבסיס לסמכות הכנסיה אך לא הסמכות הבלעדית. לצדם נמצאות גם סמכויות נוספות כגון כתבים קנוניים, דעות של מומחים, מסורות, אגרות אפיפיוריות ועוד. סמכויות נוספות אלו, לצד כתבי הקודש, עוזרות למאמינים להבין טוב יותר את דברי האל. בניגוד לכתבי הקודש, הסמכויות המשניות אינן קבועות וניתנות לשינוי לפי הצרכים ורוח הזמן. דוקטרינה זו של הכנסיה הקתולית מסתמכת על זה שישו הסמיך את השליחים להעביר את דבריו אל בני האדם. לשליח הראשי, פטרוס, הוא אמר שכל מה שהוא יגזור על פני הארץ, יתקבל גם בשמיים. הכנסיה הקתולית רואה בבישופים את יורשי השליחים ואת האפיפיור כיורשו של פאולוס. מכאן שדברי ישו לשליחים תכפים גם עבורם, מדור לדור. נובע מכך שגם לדברי ראשי הכנסיה יש סמכות גבוהה (שמתקבלת בשמים, כהבטחת ישו), לצד כתבי הקודש.

2 - האמונה בלבד (Sola fide)

עקרון זה אומר שהאמונה היא האמצעי היחיד דרכו נפש האדם יכולה לקוות לגאולה. האמונה המלאה והמוחלטת היא תנאי מספיק המאפשר למאמין תקווה שבבוא יומו, האל, שמידת הצדק ומידת החסד שלו הן אין סופיות, יעניק לו גאולה וחיי נצח לנשמתו בעולם העליון. האמונה היא האמצעי היחיד ואין בלתו. כמובן שמעשים טובים, מעשי צדקה ותפילות רצויים בהחלט, כי הם נובעים מתוך האמונה באל, אך אין בכוחם של מעשים אלו כשלעצמם, לקרב את המאמין לגאולת נפשו או להשפיע על החלטת האל בהענקת גאולה זו.

עקרון זה נחשב, על ידי מחולל הרפורמה לותר, לעקרון המרכזי והחשוב בדוקטרינה שלו והגדירו כ- "articulus stantis et cadentis ecclesiae" כלומר, "הרעיון עליו תקום או תפול הכנסיה". אכן מדובר כאן ברעיון עמוק ומורכב. לותר ראה בפסוק "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב:4) את נקודת המשען לתורתו החדשה¹. בתזה הראשונה שלו (מתוך 95 התזות), כותב לותר שכאשר ישו אמר "חזרו בתשובה" (מתי ד':17) הוא התכוון שכל חיי האדם יהיו חיי חזרה בתשובה קרי, מאמץ בלתי פוסק של השמירה על האמונה המלאה באל. בתזה האחרונה, ה-95, כותב לותר שעדיף לעבור את החיים ביסורים רבים מאשר לעבור אותם בביטחון שוא ומזוייף של שלוות נפש. לפי הדוגמה הקתולית, המובאת בקטכיזם הקתולי, האדם נולד ללא כל זכויות של גאולה וחיי נצח של נשמתו. במשך חייו, ביחד עם האמונה באל ובחסד ובצדק האנסופיים שלו, הוא יכול לרכוש לעצמו זכויות גאולת נשמתו על ידי מעשים טובים, תפילות, וידוי, שטר מחילה (אינדולגנציות) ועוד.בדרך זו הוא רוכש לעצמו גם בטחון ושלווה נפשית לאורך חייו, לגבי גורל נשמתו לאחר המוות. עקרון האמונה בלבד של הרפורמה הפרוטסטנטית גורס אף הוא שהאדם נולד ללא כל זכויות של גאולת נשמתו אך בהמשך, האדם מצהיר על אמונתו המוחלטת באל החסוד והצודק. המאמין הפרוטסטנטי אינו יכול לרכוש את גאולת נשמתו ולהבטיח לעצמו שלוות נפש במשך חייו. אמנם, גם ממנו מצופה שיתפלל ויחיה חיי צדק על כל המשתמע מכך, אך למעשים אלו אין שום השפעה לגבי נשמתו וגאולתה. רק האל, מלא החסד והצדק יקבע, בבוא היום, את גורל נשמתו. על כן, הוא יחיה חיי יסורים (חרדה, פחד) אך, כדברי לותר, אלו עדיפים על השלווה חסרת הכיסוי. ומה היא אותה אמונה, עליה חייב האדם הנוצרי לשקוד במשך כל חייו? זו האמונה שהאל החליט לדאול את בני האדם מהחטא האנושי הטבוע בו. לשם כך, האל הקריב חלק מעצמו, חלק שהתגלם בבשר בדמות ישו בן האלוהים. ישו נצלב ועל ידי קורבנו זה, הוא כיפר על החטא האנושי. האמונה היא בקורבנו של ישו למען האנושות ובדבריו הרשומים בברית החדשה.

נגד טיעון זה מביאים הקתולים את דברי יעקב אחי ישו באגרתו: "אחי, מה תועלת בדבר אם יאמר איש יש לי אמונה, ואין לו מעשים? התוכל האמונה להושיעו? אח או אחות אם יהיו בעירום ואין להם לחם חוקם ואיש מכם יאמר להם: לכו לשלום, התחממו ואכלו לשובע, ולא תתנו להם צרכי גופם, מה הועלתם? כך גם האמונה, אם אין בה מעשים, מתה היא כשלעצמה" (איגרת יעקב ב':14-17),

עקרון זה מבדיל בין הקתולים והפרוטסטנטים גם בנושא הטבילה. לפי הקתולים, הטבילה היא פעולה המחדירה לתוך הילד הנטבל את שחרורו מהחטא הקדמון, ומהמבוגר הנטבל - מחילת כל עוונותיו הקודמים. לעומתם, הפרוטסטנטים טוענים שאמנם טבילה אמורה להקנות לילד תודעה שהוא הופך למאמין ותפילה שהאל יערוב לקיום אמונתו זו אך אין לטבילה מטרה אחרת כגון מחילת חטאים. סקרמנט הטבילה מתבצע לא לשם השגת מטרה אלא כי האל ציווה זאת.

3 - חסד בלבד (Sola gratia)

עקרון זה טוען שגאולת האדם אינה תלויה בו כלל. הוא יגאל רק בזכות החסד האלוהי הניתן לו כמתנה על ידי האל (למרות שהאדם, כחוטא, אינו ראוי לה) ולא בזכות מעשיו. מתנה זו מוענקת לבני האנוש על ידי האל דרך ישו. עקרון החסד בלבד נשען על דברי פאולוס: "הן בחסד נושעתם על ידי האמונה, וזאת לא מידכם, כי אם מתנת אלוהים היא. אין זה נובע ממעשים, כדי שלא יתגאה איש" (אל האפסים ב':8-9).

עקרון זה הועלה בעת הרפורמה כנגד הכנסיה הקתולית אשר, לדעת לותר, מאמינה שגאולת האדם תלויה בשתוף פעולה בין החסד האלוהי ומעשי האדם. במילים אחרות - בעוד ששתי הדוקטרינות, הלותרנית והקתולית, מקבלות את הרעיון שהחסד הוא מתנת אמת תמידית של האל, הלותרנים סוברים שלמעשי האדם אין שום השפעה על מתנת חסד זו ותוצאותיה (דעה המכונה גם מונרגיזם - monergism) בעוד שהקתולים סוברים שתחת מעטה החסד, האדם יכול לפעול ולשתף פעולה עם חסד האל כדי להגביר את עוצמת החסד המוענק לו לשם גאולת נפשו (דעה המכונה גם סינרגיזם - synergism), תאולוגים רבים סבורים שלא באמת קיים הבדל בין גישות שתי הדוקטרינות. כבר בוועידת הכנסיה השניה באורנג' בשנת 529 נקבע שהאמונה, על אף היותה תלויה ברצונו החופשי של האדם, היא נובעת, בבסיסה, מהחסד האלוהי המאיר את נפש האדם ומכוון אותו אל האמונה. בועידת טרנטו אשר התקיימה לסירוגין בין השנים 1545-1563 כתגובה לרפורמת הפרוטסטנטים, נקבע שהגאולה אפשרית דרך החסד האלוהי בלבד ואילו האמונה והמעשים הטובים הם אמצעים משניים ואף הם עצמם, נובעים מהחסד.

מאידך, מרתין לותר סבר שקיים הבדל עמוק בין הדוקטרינות וכתב (בספרו "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית" מ- 1520): "אם האפיפיור יאשר שהאל עצמו, עקב חסדו ודרך ישו, שופט צדק את החוטאים, אנחנו נישא אותו על כפינו וננשק את רגליו". פשרה מסויימת בין שתי הדעות הושגה רק בנובמבר 1999, כאשר נערך דיון בין נציגים של הכנסיות הלותרניות ונציגים מהותיקן ונקבע שרק על ידי החסד והאמונה במשיח הגואל, ולא בגלל מעלה או הצטיינות (merit) שלנו, אנו זוכים לקבל מידי האל את רוח הקודש המחדשת את לבותינו והמציידת ומדריכה אותנו למעשים טובים.

4 - המשיח בלבד (Solo Christo)

עקרון זה שולל את הנחיצות של כהני הדת (הכמורה) בתהליך טכסי הסקרמנטים. ישו המשיח הוא המתווך הבלעדי בין האדם לאל ורק דרכו יכולה להתקיים גאולת האדם. לכהני הדת אין שום סמכות של התערבות או השפעה בהליך זה. העקרון שולל את הדעה הרווחת בכנסיה הקתולית שרק כמרים, אשר מונו על ידי הבישופים - יורשי וממשיכי השליחים - רשאים לעסוק בסקרמנטים. לותר טען שאין לחלק את הקהילה הנוצרית לכהנים רוחניים ולחילונים (seculars), היות שכל הנוצרים, לאחר הטבילה, הם כהנים ורוחניים בעיני האל. הוא הסתמך על דברי פאולוס: "אבל אתם עם נבחר, ממלכת כהנים ועם קדוש, עם סגולה" (איגרת פטרוס הראשונה ב':9) וגם: "ועשית אותם ממלכת כהנים לאלוהינו וימלכו על הארץ" (התגלות ה':10). בספר שפרסם בשנת 1520, "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית" ("Am der christlichen Adel deutscher Nation") כותב לותר שהאפיפיור או הבישופים הנמשכים בשמן, הממנים כמרים, המקדשים והלובשים בגדים שונים משאר הציבור, הם רק סמל לצביעות או מודלים לציורי כפירה בכנסיות אך דברים אלו אינם הופכים אותם לרוחניים יותר מאחרים. הרפורמה גם ביטלה את התואר "כמרים" (sacerdotes) והחליפה אותו ב-"רועים" (pastores). איש הדת מפסיק להיות כהן (כומר) המורם ממהעם וקרוב לאלוהים יותר משאר הציבור והופך לרועה, שווה ערך לשאר אחיו, המדריך את הציבור בדרכי האל כפי שהרועה מוביל את העדר אל המרעה.

הערה

כל הציטוטים מהברית החדשה נלקחו מהמהדורה של החברה לכתבי הקודש בישראל, 1976.