מגילת אסתר – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Thmr (שיחה | תרומות)
הגהה, הרחבה, עריכה תוכנית
Thmr (שיחה | תרומות)
עריכה
שורה 38: שורה 38:
המגילה אינה מזהה בוודאות את המלך אחשוורוש המדובר, ואת הזמן המדויק שבו התרחשו האירועים. [[חז"ל]] סברו שמעשה המגילה אירע בזמן [[גלות בבל]] (במגילה אין כל רמז ליישוב היהודי ב[[ארץ ישראל]], ומרדכי מתואר כאחד מהגולים מ[[ירושלים]]). לעומת זאת, הסברות המקובלות כיום הן שאם מדובר באירוע היסטורי, הרי שהוא שהתרחש לאחר [[שיבת ציון]] - זמן שלטונו של המלך אחשורוש.
המגילה אינה מזהה בוודאות את המלך אחשוורוש המדובר, ואת הזמן המדויק שבו התרחשו האירועים. [[חז"ל]] סברו שמעשה המגילה אירע בזמן [[גלות בבל]] (במגילה אין כל רמז ליישוב היהודי ב[[ארץ ישראל]], ומרדכי מתואר כאחד מהגולים מ[[ירושלים]]). לעומת זאת, הסברות המקובלות כיום הן שאם מדובר באירוע היסטורי, הרי שהוא שהתרחש לאחר [[שיבת ציון]] - זמן שלטונו של המלך אחשורוש.


השם אחשוורוש הוא הגרסה העברית לשם חְשָיַרְשָ. המלך במגילה מזוהה עם [[חשיארש הראשון|חְשְׁיָרְשָׁ הראשון]] (כסרכסס בפי היוונים), שמלך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (485-465), בהיותו בן 35, והיה דור רביעי ל[[כורש]] מייסד [[הממלכה הפרסית]]. ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם ב[[מצרים]] ודיכא מרד של ה[[בבל|בבלים]] בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל [[אל]]. כך, למשל, ציווה להלקות את [[הים האגאי]] בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו. בחפירות [[ארכיאולוגיה|ארכיאולוגיות]] בעיר ה[[שומר|שומרית]] בּוֹרְסִיפָּה, נתגלה אזכור בודד של פקיד אוצר בחצרו של חשירשָ הראשון, ששמו "מַרְדוּקַה". גם הסיפור על ההתנקשות שניצל ממנה בסיועו של מרדכי, דומה לדרך בה סיים את חייו במציאות, כאשר הקושרים ארתבנוס ורב הסריסים אספמיסרס הרגוהו בחדר משכבו, ושיכנעו את בנו אַרְטַחְשַסַה (יוונית artaxerxes) להרוג את הבן דריוש שלו היה משפט המלוכה.
השם אחשוורוש הוא הגרסה העברית לשם חְשָיַרְשָ. המלך במגילה מזוהה עם [[חשיארש הראשון|חְשְׁיָרְשָׁ הראשון]] (כסרכסס בפי היוונים), שמלך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (485-465), בהיותו בן 35, והיה דור רביעי ל[[כורש]] מייסד [[הממלכה הפרסית]]. ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם ב[[מצרים]] ודיכא מרד של ה[[בבל|בבלים]] בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל [[אל]]. כך, למשל, ציווה להלקות את [[הים האגאי]] בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו. בחפירות [[ארכיאולוגיה|ארכיאולוגיות]] בעיר ה[[שומר|שומרית]] בּוֹרְסִיפָּה, נתגלה אזכור בודד של פקיד אוצר בחצרו של חשירשָ הראשון, ששמו "מַרְדוּקַה". גם הסיפור על ההתנקשות שניצל ממנה בסיועו של מרדכי, דומה לדרך בה סיים את חייו במציאות, כאשר הקושרים ארתבנוס ורב הסריסים אספמיסרס הרגוהו בחדר משכבו, ושיכנעו את בנו אַרְטַחְשַסַה (עברית [[ארתחשסתא]] יוונית artaxerxes) להרוג את הבן דריוש שלו היה משפט המלוכה.


תיאורים נוספים הניתנים במגילה, מעידים יפה על מה שידוע לנו על ההווי הפרסי ממקורות אחרים: אהבת המותרות והמשתאות, הפזרנות במאכלים ומזון, הלהיטות אחרי יין - קסטייס מספר על כך שמדי יום היו אוכלים 15 אלף איש על שולחן המלך! קבלת החלטות במצב של שכרות ואישרורן במצב של פכחות או להפך. שהמלך יכול לעשות ככל העולה על רוחו, אבל היה אסור לו לבטל את גזרתו. על משמרתו של המלך עמדו ארבעת אלפים איש מבני האצולה הגבוהה ובידם חניתות שבקציהן תפוחי זהב, ותפקידם להגן על המלך באופן קיצוני, כך שכל זר שהתקרב למלך ללא רשות הומת מייד. כל זר שהתקרב למלך היה מחוייב להשתחוות לפניו ארצה, באופן שידיו לא היו נראות. שבעת רואי המלך היו שבעה שרים מהמשפחות המכובדות ביותר, שהמלך בחרם לכל תקופת חייהם, שהיו יכולים לגשת תמיד למלך, ושימשו לפניו כמועצה קבועה. לבוש הארגמן המלכותי היה סימן היכר מובהק של המלך, כמו שרביט הזהב אשר החזיק בידו, כאשר ישב על כס המלכות שלו. היסטוריונים כמו ניקלאוס מדמשק ו[[פלוטרכוס]] מאששים את קירבתו הגדולה לבני עמו ביחוד ואת הליברליות שלו כלפי נתיניו הסרים למרותו כפי שהיא מופיעה במגילה.
תיאורים נוספים הניתנים במגילה, מעידים יפה על מה שידוע לנו על ההווי הפרסי ממקורות אחרים: אהבת המותרות והמשתאות, הפזרנות במאכלים ומזון, הלהיטות אחרי יין - קסטייס מספר על כך שמדי יום היו אוכלים 15 אלף איש על שולחן המלך! קבלת החלטות במצב של שכרות ואישרורן במצב של פכחות או להפך. שהמלך יכול לעשות ככל העולה על רוחו, אבל היה אסור לו לבטל את גזרתו. על משמרתו של המלך עמדו ארבעת אלפים איש מבני האצולה הגבוהה ובידם חניתות שבקציהן תפוחי זהב, ותפקידם להגן על המלך באופן קיצוני, כך שכל זר שהתקרב למלך ללא רשות הומת מייד. כל זר שהתקרב למלך היה מחוייב להשתחוות לפניו ארצה, באופן שידיו לא היו נראות. שבעת רואי המלך היו שבעה שרים מהמשפחות המכובדות ביותר, שהמלך בחרם לכל תקופת חייהם, שהיו יכולים לגשת תמיד למלך, ושימשו לפניו כמועצה קבועה. לבוש הארגמן המלכותי היה סימן היכר מובהק של המלך, כמו שרביט הזהב אשר החזיק בידו, כאשר ישב על כס המלכות שלו. היסטוריונים כמו ניקלאוס מדמשק ו[[פלוטרכוס]] מאששים את קירבתו הגדולה לבני עמו ביחוד ואת הליברליות שלו כלפי נתיניו הסרים למרותו כפי שהיא מופיעה במגילה.
המספר שבע שחוזר במגילה שוב ושוב - שבעת הסריסים, שבעת היועצים, שבע נערות וכו' - הוא [[מספר טיפולוגי]] מרכזי בדת ה[[זורואסטריות|זורואסטרית]]. הזורואסטרים מאמינים שכל אחת מלשתי הישויות המרכזיות - [[אהורה מזדא]] הטוב ו[[אנגרה מניו]] הרע - יש שבעה "עוזרים".
כותב המגילה מפגין בקיאות ראויה לציון גם בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם - הן מונחי שלטון של החצר האחמנית.
כותב המגילה מפגין בקיאות ראויה לציון גם בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם - הן מונחי שלטון של החצר האחמנית. בירה וסריס הם מונחים שנשאלו מ[[אכדית]], לשונה של האימפריה הקודמת - [[בבל]].


===האם מדובר בסיפור היסטורי?===
===הוויכוח באשר לאמיתותו ההיסטורית של הסיפור===
מספר פרטים במגילת אסתר פוגמים באמינותה ההיסטורית:
יש חוקרים הטוענים שיש פרטים במגילה שנראים בדויים:
*אם מרדכי אכן היה מגולי ירושלים, הרי שבזמן שלטונו של אחשורוש הוא היה צריך להיות בן כ-200 שנה.
*אם מרדכי אכן היה מגולי ירושלים, הרי שבזמן שלטונו של אחשורוש הוא היה צריך להיות בן כ-200 שנה.
*אין בידינו מידע על רדיפת יהודים בימי אחשוורוש, או התקפת נגד של יהודים על שונאיהם בתקופה זו.
*אין בידינו מידע על רדיפת יהודים בימי אחשוורוש, או התקפת נגד של יהודים על שונאיהם בתקופה זו.
*ב[[תרגום השבעים]] שם המלך במגילת אסתר הוא artaxerxes.
*ב[[תרגום השבעים]] שם המלך הוא artaxerxes.
*תוארו של [[המן האגגי|המן]] בתרגום השבעים הוא bougaios, לעומת "אגגי" בגרסה העברית.
*תוארו של [[המן האגגי|המן]] בתרגום השבעים הוא bougaios, לעומת "אגגי" בגרסה העברית.
*לפי חוק הממלכה, רק בת אצולה פרסית יכולה הייתה להיות מלכת פרס.
*ידוע כי אשתו של אחשוורוש עד יום מותו הייתה אמסטריס (Amestris) ולא [[אסתר המלכה|אסתר]] או [[ושתי]]. אולם בכל השמות יש הבדל בין השמות העבריים לפרסיים, וייתכן שאמסטריס היה שמה היווני של ושתי (מ' וו' מתחלפות) או אסתר, כשם שמרדכי הינו מרדוקה, ואחשוורוש הינו חשיארש.
*ידוע כי אשתו של חשירש הראשון הייתה אמסטריס (Amestris).
*שמות הדמויות הראשיות במגילה מזכירות שמות של אלים מקומיים: אסתר הינה האלה הבבלית [[עשתר|אישתר]], מרדכי הוא האל הבבלי הראשי [[מרדוך]] והמן הוא האל ה[[זורואסטריות|זורואסטרי]] ווֹהוּ-מַנַה, יד ימינו של האל הראשי [[אהורה מזדא]], או האל ה[[עילם|עילמי]] הראשי [[הֻמְבַּן]]. לכן יש הגורסים שמגילת אסתר היא בעצם סיפור נצחונם של האלים הבבלים על האלים הפרסיים או העילמים.
*שמות הדמויות הראשיות במגילה מזכירות שמות של אלים מקומיים: אסתר הינה האלה הבבלית [[עשתר|אישתר]], מרדכי הוא האל הבבלי הראשי [[מרדוך]] והמן הוא האל ה[[זורואסטריות|זורואסטרי]] ווֹהוּ-מַנַה, יד ימינו של האל הראשי [[אהורה מזדא]], או האל ה[[עילם|עילמי]] הראשי [[הֻמְבַּן]]. לכן יש הגורסים שמגילת אסתר היא בעצם סיפור נצחונם של האלים הבבלים על האלים הפרסיים או העילמים.
*חג הפסח אינו מוזכר כלל, למרות שחלק מהאירועים המרכזיים של המגילה מתרחשים בו.
*חלק מהשמות במגילה, למשל תרש וזרש, הם שמות של שדים [[אווסטה|אווסטיים]] וקשה להאמין שהורים ייתנו לילדיהם שמות כאלה.
*חלק מהשמות במגילה, למשל תרש וזרש, הם שמות של שדים [[אווסטה|אווסטיים]] וקשה להאמין שהורים ייתנו לילדיהם שמות כאלה.
*המשנה למלך היה חייב להיות ממוצא פרסי, ולפיכך לא יכול היה מרדכי להתמנות לתפקיד זה (י' 3).
*המשנה למלך היה חייב להיות ממוצא פרסי, ולפיכך לא יכול היה מרדכי להתמנות לתפקיד זה (י' 3).
*אילו היו היהודים הורגים כשבעים וחמישה אלף איש, כפי שנאמר במגילה, הרי שהיינו מוצאים סימוכין לכך בכתבי ההיסטוריונים היווניים. אין שום תיעוד לכך אצל ההיסטוריונים היווניים.
*לפי חוק הממלכה, רק בת אצולה פרסית יכולה הייתה להיות מלכת פרס.
*אילו היו היהודים הורגים כשבעים וחמישה אלף איש, כפי שנאמר במגילה, הרי שהיינו מוצאים סימוכין לכך בכתבי ההיסטוריונים היווניים, ואין שום סימוכין לכך.

מנגד ניתן לטעון כי אחשוורוש עשה הכול לבצר מלכותו מבית ומחוץ, במיוחד כשהדבר השתלב עם אהבתו לנשים, ולכן הוא ראה הזדמנות פז להכניס לחצרו בני עמים אחרים שהיו ידועים בנאמנותם לשליט, במטרה לצמצם את מעמדם החזק של האליטה השלטת ושבעת שרי פרס, שיכלו לשוטט בארמונו באופן חופשי, בשל קביעה קדמונית למורת רוחו. עוד אפשר ללמוד מכך שהמן, נחשב בכתבים פרסיים אף הוא לאדם זר שלא מהממלכה הפרסית. אם אמנם ישנם מספרים שנראים כ[[מספר טיפולוגי|טיפולוגיים]] כגון 3,7,10 (א' 5,10,19 ועוד) יש בהם להעיד על אופיו הדתי של הטקסט, כמו גם על המנהגים הפרסיים שדגלו במספרים סימבוליים.


==הצגת הדמויות במגילה==
==הצגת הדמויות במגילה==

גרסה מ־20:58, 14 באפריל 2007

מגילת אסתר
קובץ:Duraeuropa.gif
ציור קיר בבית הכנסת דורה אירופוס המתאר קטע ממגילת אסתר

מגילת אסתר, שהיא אחת מחמש מגילות, מספרת את סיפור ניסיון השמדתם והצלתם של יהודי ממלכת פרס בימי המלך אחשוורוש (אשר יש המתארכים אותו לשנת 482 לפה"ס לערך). מאורע זה, לפי המגילה, שימש יסוד לקביעת חג הפורים. במרכז המגילה עומדת מזימתו של המן להשמיד את כל היהודים, כשמולו עומדים מרדכי היהודי ובת דודו אסתר, אשר נבחרת בתחילת הסיפור להיות למלכה, ובזכות מעמדה ותושייתה מצליחה לסכל את מזימתו של המן.

על פי ההלכה, יש לקרוא את המגילה בפורים, בלילו וביומו, מצווה הנקראת מקרא מגילה.

מעמדה של מגילת אסתר, וכותביה

אף על פי שחז"ל כללו את מגילת אסתר בתנ"ך, יש רמזים בתלמוד הבבלי, שהחכמים התלבטו האם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש. כך, מובאת בתלמוד דעתו של שמואל, ש"מגילת אסתר לא נאמרה ברוח הקודש" (אם כי אמירה זו מסויגת לאחר מכן ש"נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב").

מגילת אסתר לא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש (אם כי ייתכן שהסיבה היא קוטנה היחסי).

על פי המסורת כותבי המגילה היו אנשי כנסת הגדולה, שקבעו את הספרים שנכנסו לתנ"ך ואת סדרם (בבלי, בבא בתרא ט"ו ע"א). יש הסבורים, על פי הכתוב במגילה, כי כתבו אותה אסתר או מרדכי, או שניהם.

סיפור המעשה

הרקע

המגילה מתחילה במשתה שעורך המלך אחשוורוש בשנת שלוש למלכו. בשיאו של המשתה, כטוב לבו ביין, מזמין המלך את המלכה ושתי "להראות העמים והשרים את יופיה". ושתי ממאנת, והמלך בחמתו מזמן את יועציו, אשר יועצים לו להדיח אותה ולתת את מלכותה לרעותה הטובה ממנה; כך אמנם נעשה, והדבר נחקק בספר החוקים של פרס ומדי. כשמתפכח המלך מיינו, מבין המלך את אשר עשה, ובעצת משרתיו מתחיל בחיפוש יורשת למלכה המודחת. בתוך הבתולות הרבות המגיעות לשושן הבירה, נלקחת גם אסתר, בת-דודו של מרדכי היהודי, אשר אימץ אותה לו לבת במות אביה ואמה. מרדכי, הדואג לאסתר בכל אותו זמן, מסתובב ליד הארמון שבו היא מוחזקת, ומצווה עליה שלא לגלות את מוצאה. לאחר תהליך ממושך נבחרת אסתר למלכה, והמלך עורך משתה לכבודה. בתוך כך, מסתבר שמרדכי מקבל תפקידים בכירים בארמון, וכאשר נודעת לו מזימה של שניים משומרי הסף, בגתן ותרש, להתנקש בחיי המלך, הוא מודיע על כך לאסתר, וזו מודיעה זאת למלך בשם מרדכי. השניים נתלים, ומעשהו של מרדכי נכתב ב"ספר דברי הימים" של המלך.

גזירת המן

"אחר הדברים האלה", מגדל המלך אחשוורוש את המן האגגי מעל כל השרים. כל עבדי המלך שבסביבות הארמון משתחווים להמן, מלבד מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה". עבדי המלך ממהרים להלשין להמן על כך שמרדכי לא כורע ומשתחווה לו מכיוון שהוא יהודי, לדבריו. המן מתמלא חמה, ומחליט "להשמיד, להרוג ולאבד" את כל היהודים, ביום אחד. לצורך כך הוא מפיל פור, הוא גורל, ונבחר יום יג באדר. המן מבטיח למלך כי תמורת השמדת היהודים יתמלא אוצרו ב"עשרת אלפים כיכר כסף" (סכום עצום בכל קנה מידה), והמלך מתרצה, מעביר את טבעתו (דהיינו החותם המלכותי שלו) להמן, וכך נחתם החוק הקורא לכל העמים להתכונן ליום י"ג באדר המיועד, אשר בו ישמידו את כל היהודים שבכל האימפריה הפרסית.


מרדכי פועל לביטול הגזירה

הדבר נודע למרדכי, והוא לובש שק ואפר, יוצא בתוך העיר וצועק "צעקה גדולה ומרה". אסתר, שאינה מכירה את הצו, ממהרת לשלוח להלביש את מרדכי בבגדים ראויים, וכך נודעת לה הגזירה על היהודים, ומרדכי מצווה עליה להתחנן לפני המלך לבטל את הגזירה. לאחר לבטים, מסכימה אסתר, על אף שהדבר כרוך בסיכון עצמי רב, שכן על פי חוקי פרס "כל איש ואישה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא ייקרא - אחת דתו להמית; לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה". אסתר קוראת לצום של שלושה ימים, וצמה גם היא, כהכנה למשימה הגורלית. ביום השלישי ניגשת אסתר אל המלך, אשר מושיט לה את שרביט הזהב לאות כי מצאה חן בעיניו, ומתיר לה לשאול ממנו "עד חצי המלכות". אסתר מפתיעה ומזמינה את המלך יחד עם המן אל משתה שהכינה להם. במשתה, שואל המלך את אסתר מה רצונה, והיא מזמינה את המלך והמן אל משתה נוסף.

המן יוצא מן המשתה שמח וטוב לב, אך מראהו של מרדכי שאינו כורע ומשתחווה לו ממלא אותו חמה. בעצת זרש אשתו וחכמיו, הוא מכין עץ "גבוה חמישים אמה" (25 מטר), להגיד למלך לתלות עליו את מרדכי.

שנתו של המלך נודדת בלילה ההוא, והוא מבקש שיקראו לפניו את "ספר דברי הימים"; שם נמצא כתוב סיפור הצלתו מהתנקשותם של בגתן ותרש על ידי מרדכי, ומסתבר למלך שלא "נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה". בתוך כך מגיע המן, והמלך שואל אותו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". בהיותו בטוח שמדובר בו עצמו, מפרט המן רשימה של כיבודים יוצאי דופן: הלבשת האיש בבגדי המלך והרכבתו על סוסו של המלך, הולכתו ברחובות העיר על ידי אחד משרי המלך תוך קריאה "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אחשוורוש ממהר להודיע להמן שעליו לעשות כך בדיוק למרדכי היהודי שונאו, והמן, אבל וחפוי ראש, מבצע את המשימה. בקושי מספיק המן לחזור אל ביתו מן המשימה המבזה, מובהל המן אל המשתה השני, שבו מגלה אסתר את מוצאה היהודי, ומצביעה על המן כעל "איש צר ואויב" אשר ביקש להרוג אותה ואת עמה. המלך קם בחמתו אל הגינה, והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה, להתחנן על נפשו. כאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה כמו-אינטימית זו עם המלכה, קוצף הוא עליו עוד יותר. את המסמר האחרון בארון הקבורה של המן תוקע חרבונה, משרי המלך, אשר מצביע על העץ אשר הכין המן למרדכי. המלך מצווה ללא שהיות לתלות את המן עליו.

באותו יום נותן המלך לאסתר את בית המן, ומקרב את מרדכי (אשר נודעת לו קרבתו לאסתר), ואף נותן לו את טבעתו, אשר עד כה הייתה אצל המן. אסתר מתחננת לפני המלך לבטל את ספרי הגזירה שנשלחו, ואולם המלך אומר שאין באפשרותו לבטל את החוקים הקיימים, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב", אך מציע במקום זאת לכתוב חוקים חדשים, אשר יתירו ליהודים להתגונן מפני שונאיהם, וכך נעשה; הכתבים נשלחים בכג סיון, יותר משלושת רבעי שנה לפני היום המיועד. באותם חודשים עולה מאוד קרנם של היהודים, מה שמחזק את יכולתם של היהודים להתגונן בפני אויביהם, חרף העובדה שהכתבים הראשונים לא בוטלו.

בהגיע היום אשר אמור היה להיות טבח ביהודים, "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". היהודים נקהלים והורגים באויביהם, ובי"ג באדר הורגים בשושן הבירה חמש מאות איש ואת עשרת בני המן, ובשאר המדינות שבעים וחמישה אלף איש. אסתר מבקשת יום נוסף, ובאותו יום (יד באדר) נתלים עשרת בני המן שנהרגו ביום אתמול, ונהרגים בשושן שלוש מאות איש. על אף שבצווים המלכותיים הותר במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש"בביזה לא שלחו את ידם".

היהודים "היושבים בערי הפרזות" חוגגים ביום שבו נחו מהקרב, יום י"ד באדר, ואילו היהודים אשר בשושן חוגגים בט"ו, שכן אצלם הקרב נמשך גם ביום י"ד. החגיגות כוללות שמחה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים. סופה של המגילה מראה תהליך הדרגתי של התקבלות החגיגות, תוך משלוח איגרות פעם ופעמיים כדי לקיים את ימי הפורים.

המגילה מסתיימת במס אשר מטיל המלך אחשוורוש "על הארץ ואיי הים", ובכך שאת כל המעשה ניתן למצוא בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס.

הרקע ההיסטורי של המגילה

המגילה אינה מזהה בוודאות את המלך אחשוורוש המדובר, ואת הזמן המדויק שבו התרחשו האירועים. חז"ל סברו שמעשה המגילה אירע בזמן גלות בבל (במגילה אין כל רמז ליישוב היהודי בארץ ישראל, ומרדכי מתואר כאחד מהגולים מירושלים). לעומת זאת, הסברות המקובלות כיום הן שאם מדובר באירוע היסטורי, הרי שהוא שהתרחש לאחר שיבת ציון - זמן שלטונו של המלך אחשורוש.

השם אחשוורוש הוא הגרסה העברית לשם חְשָיַרְשָ. המלך במגילה מזוהה עם חְשְׁיָרְשָׁ הראשון (כסרכסס בפי היוונים), שמלך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (485-465), בהיותו בן 35, והיה דור רביעי לכורש מייסד הממלכה הפרסית. ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם במצרים ודיכא מרד של הבבלים בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל אל. כך, למשל, ציווה להלקות את הים האגאי בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו. בחפירות ארכיאולוגיות בעיר השומרית בּוֹרְסִיפָּה, נתגלה אזכור בודד של פקיד אוצר בחצרו של חשירשָ הראשון, ששמו "מַרְדוּקַה". גם הסיפור על ההתנקשות שניצל ממנה בסיועו של מרדכי, דומה לדרך בה סיים את חייו במציאות, כאשר הקושרים ארתבנוס ורב הסריסים אספמיסרס הרגוהו בחדר משכבו, ושיכנעו את בנו אַרְטַחְשַסַה (עברית ארתחשסתא יוונית artaxerxes) להרוג את הבן דריוש שלו היה משפט המלוכה.


תיאורים נוספים הניתנים במגילה, מעידים יפה על מה שידוע לנו על ההווי הפרסי ממקורות אחרים: אהבת המותרות והמשתאות, הפזרנות במאכלים ומזון, הלהיטות אחרי יין - קסטייס מספר על כך שמדי יום היו אוכלים 15 אלף איש על שולחן המלך! קבלת החלטות במצב של שכרות ואישרורן במצב של פכחות או להפך. שהמלך יכול לעשות ככל העולה על רוחו, אבל היה אסור לו לבטל את גזרתו. על משמרתו של המלך עמדו ארבעת אלפים איש מבני האצולה הגבוהה ובידם חניתות שבקציהן תפוחי זהב, ותפקידם להגן על המלך באופן קיצוני, כך שכל זר שהתקרב למלך ללא רשות הומת מייד. כל זר שהתקרב למלך היה מחוייב להשתחוות לפניו ארצה, באופן שידיו לא היו נראות. שבעת רואי המלך היו שבעה שרים מהמשפחות המכובדות ביותר, שהמלך בחרם לכל תקופת חייהם, שהיו יכולים לגשת תמיד למלך, ושימשו לפניו כמועצה קבועה. לבוש הארגמן המלכותי היה סימן היכר מובהק של המלך, כמו שרביט הזהב אשר החזיק בידו, כאשר ישב על כס המלכות שלו. היסטוריונים כמו ניקלאוס מדמשק ופלוטרכוס מאששים את קירבתו הגדולה לבני עמו ביחוד ואת הליברליות שלו כלפי נתיניו הסרים למרותו כפי שהיא מופיעה במגילה.

המספר שבע שחוזר במגילה שוב ושוב - שבעת הסריסים, שבעת היועצים, שבע נערות וכו' - הוא מספר טיפולוגי מרכזי בדת הזורואסטרית. הזורואסטרים מאמינים שכל אחת מלשתי הישויות המרכזיות - אהורה מזדא הטוב ואנגרה מניו הרע - יש שבעה "עוזרים".

כותב המגילה מפגין בקיאות ראויה לציון גם בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם - הן מונחי שלטון של החצר האחמנית. בירה וסריס הם מונחים שנשאלו מאכדית, לשונה של האימפריה הקודמת - בבל.

האם מדובר בסיפור היסטורי?

מספר פרטים במגילת אסתר פוגמים באמינותה ההיסטורית:

  • אם מרדכי אכן היה מגולי ירושלים, הרי שבזמן שלטונו של אחשורוש הוא היה צריך להיות בן כ-200 שנה.
  • אין בידינו מידע על רדיפת יהודים בימי אחשוורוש, או התקפת נגד של יהודים על שונאיהם בתקופה זו.
  • בתרגום השבעים שם המלך הוא artaxerxes.
  • תוארו של המן בתרגום השבעים הוא bougaios, לעומת "אגגי" בגרסה העברית.
  • לפי חוק הממלכה, רק בת אצולה פרסית יכולה הייתה להיות מלכת פרס.
  • ידוע כי אשתו של חשירש הראשון הייתה אמסטריס (Amestris).
  • שמות הדמויות הראשיות במגילה מזכירות שמות של אלים מקומיים: אסתר הינה האלה הבבלית אישתר, מרדכי הוא האל הבבלי הראשי מרדוך והמן הוא האל הזורואסטרי ווֹהוּ-מַנַה, יד ימינו של האל הראשי אהורה מזדא, או האל העילמי הראשי הֻמְבַּן. לכן יש הגורסים שמגילת אסתר היא בעצם סיפור נצחונם של האלים הבבלים על האלים הפרסיים או העילמים.
  • חג הפסח אינו מוזכר כלל, למרות שחלק מהאירועים המרכזיים של המגילה מתרחשים בו.
  • חלק מהשמות במגילה, למשל תרש וזרש, הם שמות של שדים אווסטיים וקשה להאמין שהורים ייתנו לילדיהם שמות כאלה.
  • המשנה למלך היה חייב להיות ממוצא פרסי, ולפיכך לא יכול היה מרדכי להתמנות לתפקיד זה (י' 3).
  • אילו היו היהודים הורגים כשבעים וחמישה אלף איש, כפי שנאמר במגילה, הרי שהיינו מוצאים סימוכין לכך בכתבי ההיסטוריונים היווניים. אין שום תיעוד לכך אצל ההיסטוריונים היווניים.

הצגת הדמויות במגילה

אחשורוש, אסתר והמן במשתה היין
תמונה מאת הצייר ההולנדי רמברנדט

אסתר - האשה התמה שנלקחת בכוח אל ארמון המלך, מוצגת בתחילה באור שלילי, כאשר היא חוששת לגורלה. לאחר שהיא מתעשתת ומחליטה לשים נפשה בכפה, ולסכן את עצמה בעבור עמה, היא זוכה להצלחה. באמצעות סדרת תחבולות ומניפולציות היא מצליחה להפיל את המן מרום מעלתו ולהציל את העם היהודי מכליה. יתר על כן, היא תובעת מחכמים לחוג את החג לדורות, ומקבלת את מבוקשה. שמה של הגיבורה "אסתר", לקוח מהמילה stara בפרסית עתיקה, שמשמעה "כוכב". זוהי גם משמעות משמה של האלה הבבלית אִשתר, שאסתר מזוהה איתה; אישתר היא כלה, והכלות במזרח הקדום נהגו להחזיק ענף של הדס, וכאן הקישור לשמה העברי "הדסה".

מרדכי - בן דודהּ של אסתר (אסתר ב,ז) והאדם שדואג לאסתר כבת ומשמש לה כאומן, לאחר שאסתר נלקחת בכפיה הוא דורש לשלומה, וכאשר מתברר לו שכל ישראל בסכנת חיים, הוא מבקש ממנה להיות פטריוטית ולסכן את עצמה. ואכן הוא מצליח להוציא לפועל את אומץ ליבה של אסתר ולהובילה אל ההצלה הגדולה. הוא מגלה כל הזמן אקטיביות ופעלתנות, ומוכיח שהוא ראוי לשמש כמנהיג בחצר המלוכה, והופך להיות לשר חשוב במקומו של המן. שמו הוא השתקפות שם האל הבבלי מרדוך. חז"ל דרשו את שמו "מֹר דכי" - בושם טהור. חוקרים מודרניים מזהים את שמו עם האל הבבלי הראשי מרדוך (במגילה השם מנוקד מרדֳכי)

אחשוורוש - מוצג כמלך שתיין, העוסק ברדיפת נשים ובתענוגות. כל התיאורים הקשורים בו מיועדים להלעיג עליו: ריבוי הפרטים, התיאור המפורט של העושר, פירוט שמות שריו וסריסיו. כל עושרו הופך אותו למגוחך, משום שהוא אינו מצליח לשלוט בממלכתו, ואכן הוא אדם שלא יודע את מגבלות הכוח, ועם כל צבאו האדיר הוא לא מצליח במלחמתו עם היוונים ובניגוד למייסד השושלת שנהרג בשדה הקרב, ארבע דורות לפניו, הוא נהרג בידי אנשי החצר שלו על משכבו. מאידך הפן החיובי שבו, שהוא מתגלה כמלך סובלן ופרגמטי, המשתדל לרצות אל כולם, ואין לו עניין בעריצות לשמה.

המן - הרשע האולטימטיבי בעל האגו המנופח, נותן העצות הרעות, רודף הכבוד והשררה, שמבקש להשמיד את כל היהודים בגלל הסכסוך האישי שלו עם מרדכי. אדם שעושה מהצרות הפרטיות שלו סכסוכים בין-דתיים. אחשוורוש לא מהסס להוציא אותו להורג בגלוי.

ושתי - מוצגת כדמות פמיניסטית מרדנית, שעושה לעצמה משתה נפרד, ועומדת על דעתה וכבודה, בניגוד לאסתר, ומשלמת על כך בסביבה שוביניסטית. ניכר כאן מאבק כוחני ביניהם, באשר ושתי הינה צאצאית מיוחסת, ויודעת לעמוד על דעתה. לא ברור האם היא רק הורחקה מתפקידה או שהוצאה להורג. המצדדים בניתוח פשטני יטענו שאין רמז להריגתה, האחרים יאמרו שהנורמות של חצר המלוכה היו כאלו שברור לכל מה היה קיצה, אבל בכדי לא להמריד את העם היא הוצאה להורג בסתר.

בִגתן ותרש - הקושרים המבקשים להמית את המלך, כמסורת התקופה הקדומה, שבה מלכים היו בסכנת חיים יומיומית, ובעיקר מידי מקורבייהם, שביקשו לשלוט או להשליט אחר.

היעדרותו של אלוהים מן המגילה

שמו של אלוהים אינו מוזכר במגילה, והתערבותו אינה נזכרת במפורש אפילו פעם אחת. הטעם לדבר היה אולי היעלמות נוכחותו הגלויה של האלוהים בתקופה שבה הנבואה החלה לשקוע, והשארת הזירה העולמית לידיהם של בני האדם, כאשר הוא פועל ברקע. חז"ל כבר עמדו על כך ודרשו את שמה של אסתר על שם הסתר הפנים של המגילה. יש הטוענים שבמקומות שכתוב "המלך" (בניגוד ל"מלך" ללא יידוע), הכוונה למלך מלכי המלכים. נראה שלכך כיוונו חז"ל כשאמרו "אסתר מן התורה מניין - 'ואנוכי הסתר אסתיר'". היינו, המגילה עניינה הוא הסתרתו של האל בזמן הגלות, ונוכחותו רק מאחורי הקלעים.

אמנם, נוכחותו מאחורי הקלעים בולטת מאוד, כאשר שרשרת צירופי המקרים אינה יכולה להתייחס אל משהו אחר מאשר ההשגחה העליונה; גם הצומות והתעניות הם מעשים דתיים מובהקים. פסוק שכמעט חושף את הימצאותו הנוכחת-נסתרת היא "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", כאשר נראה שאותו "מקום אחר" מכוון לריבונו של עולם. דורשי רשומות הצביעו על כך ש"המקום" הוא כינוי בפי חז"ל לאלוהים. עוד היו שהראו שהשם המפורש רמוז במגילה באופן נסתר, בפסוק י'בוא ה'מלך ו'המן ה'יום. כמובן, כל אלו על דרך רמז בלבד ולא בפשוטם של הדברים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

תבנית:חמש מגילות